תוספת
זמן קצר אחרי שכתבתי את הפוסט הזה התפרסמה במוסף “ספרות ואמנות” של עיתון הארץ מסה מאלפת על התרגום: מאזני המתרגם, מאת ואלרי לרבו, בתרגום של דורי מנור. הנה קטע קצר, וכדאי מאוד לקרוא את כולה:
באחת מכפות המאזניים אנחנו מניחים, אחת אחת, את מלותיו של הסופר. בכף השנייה אנו שוקלים, בזו אחר זו, מספר בלתי מוגבל של מלים השייכות לשפה שאליה אנו מתרגמים את הסופר. ואנו מחכים לרגע שבו תהיינה שתי הכפות מאוזנות.
יעל סלע-שפירו מציגה 7 מיתוסים על תרגום, ומסבירה איך יכולים המתרגמים להתמודד איתם. למשל, “מיתוס מספר 1: כל מי שיודע עוד שפה יכול לתרגם. האמת: דובר שפה יכול אמנם לתרגם, אך רק מתרגם מקצוען עם השכלה רלוונטית יכול לתרגם כהלכה.”
או כמו שצריך לומר שוב ושוב , כי אנשים לא תמיד יודעים: תרגום הוא מקצוע.
אבל כנראה יש הבדל בגישה בין התחום העסקי, שאליו יעל מתייחסת בעיקר, לבין התרגום הספרותי. כי האמת היא שברוב המקרים, התגובות שבהן אני נתקלת דווקא מעריצות. הן נעות בין השאלה התמימה “אז את צריכה לקרוא את כל הספר בשביל זה?” (כלומר, בשביל לתרגם אותו. כן, ויותר מפעם אחת) לבין “וואו, לתרגם ספר שלם! זה בטח מתיש” (מפי מוכר נחמד בחנות הספרים, תוך כדי פריקת ארגזי ספרים) ו”את צריכה לשבת כל היום מול המחשב, בבית לבד?!” (תגובה אופיינית של בעלי מקצועות פעילים וחברותיים יותר, למשל מדריכת הפילאטיס המצוינת שלי).
לפני כמה ימים שאל אותי נמרוד (בוגר טרי של כיתה א’) איך אני מתרגמת מאנגלית לעברית, והרי באנגלית יש 26 אותיות ואילו בעברית 22 בלבד. בגלל חוסר הבנה יש אנשים (מבוגרים בהרבה מנמרוד) שחושבים שתרגום הוא פשוט החלפה של מילה בשפת המקור במילה בשפת היעד. האמת היא, כמובן, שתרגום טוב עובד ביחידות גדולות בהרבה. משפט הוא יחידת המשמעות המינימלית, וכשמדובר בספרות עדיף לעבוד על פסקאות שלמות. וכמובן, יש לפעמים גם עניינים שפתרונם דורש התייחסות לספר כולו, כמו בדוגמה האהובה עלי במאמר “תרגיל בתרגום אופטימלי“.
חגית רוזנס מפנה לקטע מרתק בעיני באתר של הסופרת מג קאבוט. קאבוט כתבה כבר למעלה מחמישים ספרים לילדים, נוער ומבוגרים, רבים מהם רבי-מכר. “יומני הנסיכה” שלה גם עובדו לסרטי קולנוע. ספריה מתורגמים לשפות רבות ויוצאים לאור במדינות שונות ברחבי העולם. כיוון שכך, היא מספרת, לפחות פעם בשבוע מגיעה לביתה חבילה של ספרים פרי עטה בשפה זרה כלשהי, ולעיתים קרובות פשוט אין לה מושג באיזה ספר מדובר. קאבוט מציגה כריכות של כמה וכמה ספרים כאלה (כולל בעברית) ומשתפת את קוראי הבלוג שלה בתהיותיה לגביהם. האמת שהגישוש באפלה של קאבוט הפתיע אותי, כיוון שבדף זכויות היוצרים של ספר אמור להופיע שמו המקורי. כך הדבר לפחות בספרים שיוצאים לאור בישראל, אבל יכול להיות שבארצות אחרות אין הקפדה על העניין. קשה לי להאמין שהיא לא ניסתה לפחות לבדוק בתוך הספרים.
מי שלכאורה אמור לדעת הרבה ככל האפשר על ספרות ועל תרגום הוא מבקר הספרים. ביקורת שלילית ולוקה בחסר על ספר מתורגם עוררה דיון מעניין בפורום תרגום ועריכה בנענע: מהם הקריטריונים הדרושים לכתיבת ביקורת על תרגום? עד כמה משמעותית העובדה שהמבקר בדרך כלל לא נחשף לטקסט בשפת המקור, אלא רק לתרגום? האם תרגום מתווך (תרגום של תרגום) הוא פשע תרבותי? ומתי הוא נסלח? דיון על ביקורת אחרת עוסק בטקסט בשפה נוספת המשולב בספר, ואיך להתמודד איתו בתרגום – במקרה זה דיאלוגים בצרפתית בתוך ספר שתורגם מאנגלית לעברית. ראוי לציין שאגודת המתרגמים בישראל הפיצה לפני חודשים מספר “קווים מנחים למבקרי ספרות מתורגמת“.
מי שכן יודע לא מעט על עולם הספרות והספרים הוא דן בורנשטיין, בעל הבלוג המעניין ליבריסטאן. וגם רוני שני, עיתונאית ובעלת הבלוג “ברמה העקרונית” כותבת מתוך עניין וידע על תחום התרגום הספרותי בארץ (גם התגובות מעניינות).
שייך לנושא: 
