הוצאות “ספרים בעלמא” ו”אהבות” משלימות את פרויקט תרגום ספריה של ג’יין אוסטן במהדורה מיוחדת של הספר גאווה ודעה קדומה“. התרגום החדש והנהדר של קטיה בנוביץ’ מלווה הערות מחכימות שהוסיפה אביגיל קנטורוביץ’ ואיורים של עומרי קורש.
שמחתי להשתמש בידע שלי בהיסטוריה של האופנה (ובכלל) כדי לעזור בכמה מההערות והאיורים.
ההערות ב”גאווה ודעה קדומה” אינן מפרשות את הטקסט עצמו, שהרי כתיבתה של אוסטן מבריקה ועומדת בזכות עצמה. מטרתן להסיר את הלוט מעיניהם של קוראים מודרניים שאינם מודעים לדקויות התרבותיות של האצולה הזעירה בתחילת המאה ה-19 בבריטניה. הסכומים הכספיים המצויינים בספר מומרים לערכים עדכניים, כדי שנבין עד כמה דארסי עשיר באמת וכמה יקרים רהיטיה של הליידי דה ברג. ההסברים על פריטי לבוש עוזרים להבהיר לקוראת הלבושה ג’ינס וטריקו (או בגד ים בבריכה), את אורח החיים של נערה שיכולה להרשות לעצמה רק סרט חדש לעיטור הכובע מהעונה שעברה. להמשך הקטע →

לאחרונה השתתפתי בשני ראיונות, וסיפרתי על תחומי העניין שלי: תרגום, מדע בדיוני והיסטוריה של האופנה.
*
הסופר והסוקר רז קלמנוביץ’ אירח אותי בדף הפייסבוק “עולם הספרים של רז“.
*
קרן לנדסמן ואהוד מימון הזמינו אותי להשתתף בפודקאסט שלהם, “עתיד מתמשך“, שעוסק בהיסטוריה של קהילות המדע הבדיוני והפנטזיה בארץ. בעמוד של הפרק אפשר להאזין לו, לקרוא תמלול ולמצוא קישורים רלוונטיים. להמשך הקטע →

בכנס “עולמות” שנערך באפריל 2024 הוקדשה רצועת תוכן בנושא תרגום לזכרו של ד”ר עמנואל לוטם ז”ל. בפאנל על תרגום מדע בדיוני ופנטזיה “לעלף את האלף” השתתפו יעל אכמון, גילי בר הלל סמו, צפריר גרוסמן, ורד טוכטרמן, חמוטל ילין ואני, ענבל שגיב נקדימון. אפשר לצפות בו כאן:

תודה רבה לסגל הכנס וכל מתנדביו, שאפשרו את קיומו בתקופה לא פשוטה. תודה לרינת קורבט על ההסרטה.

קישורים לכמה נושאים שהוזכרו בפאנל:
פאנל “המתרגמת של הנוסע בזמן” מכנס אייקון 2015
המאמר “שחזור תכונות רלוונטיות” מאת פרופ’ גדעון טורי
עבודת התזה “מדע בדיוני בישראל”

לכבוד יציאתו לאור של הספר כתבתי באתר “מה תלבשו למסע בזמן?” הסבר מבואר על השמלות בתחילת המאה ה-19, כמו זאת שלובשת שרלוט על הכריכה. אני ממליצה בחום לקרוא את הפוסט ואת הספר, ואחר כך נוכל לדבר על הצופן הנחמד שנמצא בסופו.

תקציר:

בליל הנשף באחוזת פרקהרסט מתרחש מפגש אהבים שערורייתי בספרייה.

מי היה שם? לורד שרסבי, עם המשרתת, על השולחן? או העלמה פיירצ’יילד, עם הולל, צמודה לקיר? ואולי בכלל רב-המשרתים עשה את זה.

שרלוט הייווד יודעת רק שזו לא היתה היא, אבל השמועות עליה מתפשטות. אם לא תצליח לגלות את זהות הנאהבים, היא תיאלץ להתחתן עם פירס ברנדון, לורד גרנוויל — הג’נטלמן הקר, היהיר והנאה ביותר שאיתרע מזלה לחבק בחייה.

אבל כאשר הם יוצאים לחפש יחדיו את הנאהבים בסתר, פירס חושף כמה סודות משל עצמו. המרקיז המנומס והמרוסן יודע לפרוץ מנעולים, לתת אגרופים, לפלרטט בשנינות… ולגרום לאישה פיק ברכיים במחי נשיקה אחת. הדבר היחידי שעליו הוא מגן בעוז אפילו יותר מעל שרלוט הוא האמת על עברו האפל.

התשוקה ביניהם לוהטת. הסכנה אמיתית. בתוך זמן קצר, שרלוט מתלבטת קשות. האם תסכן הכול כדי להוכיח את חפותה? או שתתמסר לגבר שנשבע לא לאהוב לעולם?

עריכת תרגום: חמוטל לוין
הגהה: צופיה סילברמן
עיצוב כריכה: חן יאקה-שומרון | סטודיו לימונדה
איור: עומרי קורש

נהניתי לתרגם את ספרה החדש של מישל אובמה, “האור שבתוכנו” (ולעבוד עם העורכת רתם כסלו). אחרי הביוגרפיה “הסיפור שלי”, שמציגה את כל סיפור חייה של מישל עד כה, הספר הנוכחי מאפשר לנו לא רק ללמוד עליה, אלא גם ללמוד ממנה. והדרכים שבהן התמודדה מישל אובמה עם התקופות הקשות של הקורונה והנשיאות של טראמפ רלוונטיות מאוד בתקופה הסוערת שעוברת עלינו עכשיו בישראל.

למדתי שמותר להכיר בעובדה שערך עצמי כרוך בפגיעוּת ושמה שמשותף לנו כבני אדם עלי אדמות הוא הרצון העז לשפר את חיינו, תמיד ובכל מצב. אנחנו נועזים יותר באור. כאשר אנו מכירים את האור שבתוכנו, אנחנו מכירים את עצמנו. אנחנו מכירים את הסיפור שלנו בדרך כנה. מניסיוני, היכרות כזאת עם עצמנו בונה ביטחון עצמי, והביטחון הזה נוסך בנו רוגע ומאפשר לנו לשמור על פרספקטיבה, ואלה מובילים בסופו של דבר ליכולת ליצור קשר משמעותי עם אחרים – ומבחינתי, זה הבסיס לכול. אור אחד מזין אור נוסף. משפחה חזקה אחת מעניקה כוח למשפחות נוספות. קהילה מעורבת אחת יכולה להניע את הקהילות שסביבה. זהו כוחו של האור שבתוכנו.

מישל מדברת על חשיבותם של הקשרים ומערכות היחסים בחיינו, החל מזוגיות ומשפחה גרעינית והלאה, למעגלים רחבים יותר, שמאפשרים להשפיע על החברה והעולם שמסביבנו. היא מספרת איך מצאה איזון ונחמה לאורך חייה בתקופות אישיות מלחיצות וגם כשהעולם כולו השתגע סביבה. כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לבחור על מה להשפיע ולאיזו מטרה לפעול, ולהתנער כך מתחושת חוסר האונים המשתקת.

עניין נוסף המודגש בספר היה גם אתגר לתרגום, והוא המוטו המוביל את מישל וברק אובמה בהתנהלותם: “כשהם משפילים, אנחנו מעפילים” (When they go low, we go high). הכוונה היא לשמור על מוסריות, שיקול דעת והגינות, בלי לוותר על פעולה נחושה. זאת גישה שקשה מאוד להתמיד בה מול שנאה, גסות רוח, אכזריות, גזענות ואלימות, בעיקר כשהאצבעות ממהרות לעשות לייקים, לשתף ולהתלהם.

אבל אני רוצה להבהיר: ההעפלה מעלה היא פעולה, לא רק הרגשה. זאת אינה קריאה להסכין עם המצב ולחכות לשינוי, או לשבת ביציע בזמן שאחרים נאבקים. זאת אינה קריאה לקבל את תנאי הדיכוי או להניח לאכזריות ולכוח להשתולל ללא מאבק. בקריאה להעפיל מעלה אין הטלת ספק במחויבות שלנו להילחם למען הוגנות, הגינות וצדק. השאלה היא בעצם איך נילחם, איך נפעל כדי לפתור את הבעיות שאנחנו נתקלים בהן ואיך להתנהל בצורה כזאת, שנצליח להשפיע בלי להישחק… עבורי המשמעות היא לעשות כל מה שצריך כדי שעבודתי תיחשב וקולי יישמע, למרות כל הקשיים שעוצרים בעדי.

בפעם הראשונה יצא לאור רומן גרפי שתרגמתי. בני הנפילים, עולם הפנטזיה האהוב של קסנדרה קלייר, חוזר בסדרת מאנגה באיוריה של קסנדרה ג’ין.

החיים של קליירי לא מלהיבים. בין לימודי האמנות שלה לשגרה המעצבנת עם אימה המגוננת, הדבר הכי מרגש בחייה הוא בילוי עם החבר הכי טוב שלה, סיימון. כל זה משתנה כשהאֵם נעלמת, מפלצת תוקפת את קליירי ומצילים אותה אנשים שרק היא מסוגלת לראות. קליירי מוצאת את עצמה בחלק מסתורי ולא מוכר של העיר ניו יורק, ומבינה שכל חייה חיה בשקר. כעת עליה לגלות מי היא באמת ולמצוא דרך לשרוד בעולם של ערפדים, אנשי זאב ושדים, ושל אלה שנלחמים למען בני האנוש – ציידי הצללים.

היה נחמד לחזור לסדרת בני הנפילים, שאת ספריה תרגמנו אינגה מיכאלי ואני. הסתמכתי על המונחון שריכזנו עם שמות הדמויות, השדים וחפצי הקסם ובדקתי את התיאורים והדיאלוגים בנוסח העברי של “עיר של עצמות”. תרגום של מאנגה הוא חוויה מעניינת – התמונות מספרות את רוב הסיפור, וצריך לתרגם בעיקר דיבורים, ולהקפיד שאורך הטקסט יתאים לגודל של בועת הדיבור הרלוונטית. בנוסף יש מילים המתארות קולות או פעולות כמו “מכה” או “נשיפה” או “וואמפ”.

מתברר שיש לי התמחות מיוחדת בתרגום חתולים מדברים, ואל יקל הדבר בעיניכם, שכן נדרשת תשומת לב מיוחדת. רואול מ”כננת האווירונאוט” מאת ג’ים בוצ’ר הוא חתן אות חתולון הזהב לשנת
2017 מטעם אתר “הספרייה הפנטסטית“. (האות, בראש הפוסט, בעיצובה של אור רוזנשטיין). יש היבט מסוים של חתוליות ב”חתולה לבנה” מאת הולי בלק.  ולאחרונה אני עובדת על רייקס בסדרת “קלע הכשף” מאת סבסטיאן דה קסטל (שהוא בכלל חתול-סנאי, ויאיים עכשיו לאכול לי את העיניים). בעתיד תזכו להתבשם בקסמו של  ברוטוס מ”מדריך העצלנית לקסם” מאת הלן הארפר, המדהים את כל שומעיו.

אחרי כל אלה, אין פלא שהצטרפתי בשמחה לכנס “דורות – עין החתול“, כדי להעביר הרצאה על תרגום בכלל, ותרגום חתולים (ודרקונים, ועוד) בפרט. הכנס ייערך בפורים, 17.3.22, בחיפה. באתר הכנס אפשר כבר לעיין בתוכנייה, ובקרוב תוכלו להזמין כרטיסים לאירועים השונים, כולל ההרצאה שלי. כמו שברוטוס היה אומר ודאי, אף חתול ששפמו בראשו לא יחמיץ את הכנס הזה.

הנה ספרי החתולים המדברים שלי (אפשר ללחוץ על התמונות להגדלה):

באוגוסט 2019 השתתפתי במשך שבועיים בלימודי ספרות סקוטית במסגרת בית הספר ללימודי קיץ של אוניברסיטאות סקוטלנד ( SUISS, Scottish Universities’ International Summer School). החוויה הנהדרת התאפשרה בזכות מלגה למתרגמים הניתנת לזכרו של אדווין מורגן, משורר ומתרגם בולט, יליד גלזגו וחבר סגל באוניברסיטה שלה, שהוכתר למשורר הלאומי של סקוטלנד בשנת 2004.
“תותים” הוא אחד משיריו המוכרים והאהובים ביותר של מורגן, וכעת יוצאת לאור אנתולוגיה של שבעה תרגומים לשיר, בהם תרגום שלי לעברית, יחד עם דברי הסבר של המתרגמות והמתרגמים לפרשנויות שלהם לשיר ולדרכים שבהן העבירו אותו לשפותיהם.
אירוע השקה לספר ייערך באופן מקוון, ב-16 בנובמבר 2020 בשעה 21:30 (שעון ישראל). אשמח אם תצטרפו איתי לעורכים אנה ויסר, קאלום רודג’ר וקטי הייסטי, למשורר ראסל ג’ונס ולמשתתפים נוספים. ההשתתפות אינה כרוכה בתשלום, נדרש רישום מראש בקישור.

הנה השיר המקורי לצד התרגום שלי לעברית, ובהמשך הערותיי לתרגום המופיעות באוסף, מותאמות לקהל הקוראים בעברית.

בתרגום השיר לעברית היו לי שני שיקולים עיקריים.
ראשית, השיר מצייר תמונה ספציפית, שאינה עולה בקנה אחד עם המציאות בישראל – אצלנו תותים הם פרי חורפי, וגשם כמעט אינו יורד בקיץ, ודאי שלא מגיע לדרגת סוּפה. בניסיון לדמיין סצינה לוהטת מקבילה בארץ ראיתי בעיני רוחי את שני האוהבים מתענגים על אבטיח מתוק ואדום על חוף הים, כשגלי הים התיכון מתנפצים על החול סביבם. למעשה, יכול אפילו להיות שאירוע כזה התרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה, בזמן שמורגן ביקר בתל-אביב ובחיפה (הוא סירב מצפונית להילחם והתנדב לחיל הרפואה הבריטי).
אבל לא הייתה לי כוונה לעשות לוקליזציה. רציתי שהקוראים יחוו את מה שמורגן כתב באווירה הטבעית לו (גם אם החלטתי לכתוב “גבעות” בלבד ולא לכלול את השם הלא מוכר “קירקפטריק”). לשם כך ניסיתי לשמר היבטים רבים ככל האפשר של השיר, אבל הזזתי חלק מהם מפה לשם, והשתמשתי בפְּסיחה השירית בשורות שונות מאלה שהייתה בהן במקור. כיוון שהעברית היא שפה תמציתית מאוד, כל השורות פרט לאחרונה הן בנות שתיים או שלוש מילים בלבד.
המכשול השני שעמד בפני היה המִגדוּר החזק של העברית. כמעט אי אפשר לומר בה דבר מבלי לציין מין דקדוקי של הדובר.ת, הנמען.נת או מושא הדברים. על פי הבנתי, העמימות המגדרית מרכזית בשיר, שנכתב בתקופה שבה הומוסקסואליות הייתה עבירה על החוק. מורגן יכול היה לכתוב באנגלית מבלי להסגיר את עצמו. אני הייתי צריכה למצוא דרכי ביטוי עקיפות, שחלקן גבו מחיר מהשיר.
התרגום, כפי שהוא כתוב כרגע, יכול להיקרא ככזה הדן במאהב או במאהבת. אבל אם הטקסט ינוקד, כנהוג בשירה, או יוקרא בקול, תתחייב בחירה באחת מהאפשרויות על חשבון השנייה.

הערות על כמה בחירות תרגומיות:
* תיאור התותים המופלאים כ”יחידים במינם” מעשיר את הטקסט מראשיתו באזכור של חד-מיניות.
* “עד העונג הבא” לקוח משיר של להקת המכשפות (מלים ולחן: ענבל פרלמוטר, 1994), ובתרבות הישראלית יש לו קונוטציות חד-מיניות.
* “טעם תותים” – אליטרציה קצרה וקולעת ששימחה אותי.
* “בפראות אסופית” – החלק הזה של השיר הציב בפני את האתגר הגדול ביותר, בשל כפל המשמעות של “abandoned like a child” – גם ילד נטוש וגם שכרון חושים לא מרוסן. הניסיון לבטא את מלוא המשמעויות הוא כנראה הפשרה הגדולה ביותר בתרגום.

יצא לאור בתרגומי “קסם של הורות” מאת הדוויג מונטגומרי (עריכת התרגום – מורן שין).
מונטגומרי היא פסיכולוגית מנוסה והספר נעים לקריאה (גם ויזואלית), מנחם ומועיל. הוא מצטרף לספר קודם שתרגמתי, “הספר שהייתם רוצים שההורים שלכם יקראו” מאת פיליפה פרי בז’אנר ספרי ההורות שאינם מתמקדים בפרטים הקטנים של חיי היומיום אלא מבקשים לפתח גישה הוליסטית התומכת בבריאות הנפשית של כל בני המשפחה לאורך זמן.

איך נצליח לגדל ילדים מאושרים? איך נטפח בהם ביטחון עצמי? איך נכין את הילדים להתמודדות עם עצב בעתיד? עד כמה מותר לכעוס? מהי הטעות השכיחה ביותר של הורים? ומהו התפקיד החשוב ביותר של הורים לפעוטות ולמתבגרים?

קסם של הורות הוא ספר הדרכה יסודי ותמציתי להורים במאה העשרים ואחת. הדוויג מונטגומרי, פסיכולוגית ומטפלת משפחתית עתירת ניסיון מנורווגיה, מכוונת כל אם, אב או בעלי תפקיד הורי כלשהו לעבר המטרה שכולנו רוצים בה: ילדים ומבוגרים מרוצים מעצמם ושמחים בחלקם – לבד, וגם יחד איתנו.

קסם של הורות הוא ספר חכם ופשוט שינחה אתכם כיצד להיות ההורים שאתם רוצים להיות. הוא עושה זאת בשבעה שלבים ברורים, כולל התמודדות עם קשיים רגשיים, גבולות ומערכות יחסים, וכן עבודה עצמית משמעותית. הספר הייחודי הזה הוא פרי של עשרות שנות מחקר וניסיון מעשי, ומביא עצות ושיטות נבונות שיעניקו להורים את הכלים הדרושים להם כדי להנחות את ילדיהם – ואת עצמם – בדרך אל האושר.

דיוויד מרטין, דיוקן של ג’יימס מקפירסון עם עותק של “פינגל”, סוף המאה ה-18

שנות השישים של המאה ה-18 היו תקופת שפל לגאווה הלאומית הסקוטית. התקווה להושיב מלך מבית סטיוארט על כס המלוכה המאוחד עם אנגליה נגוזה בתבוסתם של היעקובינים בקרב קולודן. הכובשים מדרום נקמו ביד קשה בתושבי הרמות. מעבר להוצאות להורג, מאסר וביזה, הם גם אסרו על הלבוש המסורתי, וההיילנדרז נאלצו להחליף את הקילטים הגבריים בלבוש הרכרוכי והלא-נוח של הלואולנדרז – מכנסיים.

בתקופה הקשה הזאת קם ג’יימס מקפירסון (James Macpherson, 1736-1796), מורה ומשורר סקוטי. ספר שיריו הראשון, The Highlander (1758), לא נחל הצלחה מרובה. הוא הפנה את מאמציו לאיסוף ושימור אוצרותיה של התרבות הקלטית העתיקה. מקפירסון נדד ברמות, אסף שרידים של כתבי יד בגאלית והעלה על הכתב דברי שירה שעברו מדור לדור בעל פה. בשנת 1762 יצא לאור הספר הראשון שבו ריכז את תרגומיהם לאנגלית. להמשך הקטע →

תמר עילם גינדין כותבת על אותיות והקלדתן במכשירים שונים, ועל הטעויות הנובעות מן האפשרויות השונות, כולל הומוקלידים – מילים שונות שהקלדתן זהה. בדומה למה שתמר כותבת עליו, גם אני שמתי לב לטעויות הקלדה חוזרות אצלי שהמקור להן חבוי אי שם בנבכי המוח. משונה למשל לגלות שאני מתבלבלת בהקלדה בין אותיות שנראות דומות, או בין ץ ל-ף (כמו שהתבלבלתי בבית הספר היסודי כשהייתי כותבת במחברת). בשביל הטעויות הנפוצות של הצמדת אות למילה הקודמת או הבאה בשורה או שיכול אותיות כבר יש לי פקודות לתיקון אוטומטי, אבל בכל פעם שאני עורכת תרגום שלי אני מגלה שגיאות שפענוח מקורן פשוט מעורר בי תמיהה.

אוסף של עשרים מילים אבודות שכדאי להחזיר לשימוש בשפה האנגלית, כולל מילים עסיסיות וכיפיות במיוחד.

ציפור קטנה לחשה לי שבקרוב יצא לאור בעברית תרגום לספר “טינגו“, המרכז מילים ייחודיות בשפות שונות. כמו למשל המילה שהעניקה לספר את שמו, ומשמעותה בשפתם של תושבי איי הפסחא היא “לשאול חפצים מביתו של ידיד בזה אחר זה עד שלבסוף לא נותר בו דבר”. על הספר המקורי היתה כתבה מרתקת מאת דפנה ברעם במוסף “הארץ”, וגילי בר-הלל הוסיפה בבלוג שלה רשימת מילים ייחודיות לעברית. למהדורה העברית נוספו פרקים פרי עטו של גלעד צוקרמן.

רן יניב הרשטיין, שעושה לוקליזציה לתוכנת הבלוגים וורדפרס, מספר על עבודת התרגום לעברית, ומתי Howdy הופך ל”אהלן”.

בגרדיאן מדווחים כתבים זרים על חוש הומור ובדיחות במדינות שונות ברחבי העולם. מפתיע (ואולי לא?) עד כמה הבדיחות מוכרות, ורק הקבוצה שעליה צוחקים משתנה ממקום למקום.

מאמר היוצא מתוך הלב על תרגום ספרותי מאת מורין פרילי, המתרגמת לאנגלית של אורחאן פאמוק. היא כותבת על הקשר בין סופרים לבין מתרגמים ותרגומים.

לשיא של שימוש בשפה מצליח להגיע סטיבן פרי בנאום מלא אהבה לשפה האנגלית ולשימוש המגוון בה, המלווה בסרטון טיפוגרפי מקסים (אם כי קצת מסחרר).

כשהייתי קטנה היתה לי מטפלת בולגריה. לורה לוי גרה במרחק עשרה בתים מאיתנו בהמשך הרחוב, ואני המשכתי לבוא לבקר אותה גם שנים אחר כך, אפילו כשכבר הייתי בחטיבת הביניים. אני זוכרת היטב את הבית שלה, את החצר שבה גדלו ירקות ועצי פרי, את העיתון בעברית קלה שהיא ובעלה קראו. לכל ארוחה התלוו שם פרוסות עבות של לחם לבן, והקינוח הכי טעים שהיא היתה מכינה היה גרסה פריכה במיוחד של כדורי שוקולד שהיא קראה לה “רולו”, כי העיסה היתה מגולגלת לנקניקיה עבה בתוך נייר פרגמנט ונפרסת לפרוסות. לקח לי שנים להבין בשביל מה צריך לגלגל כדורי שוקולד (ולמה עדיף להכין אותם דווקא בלי מרגרינה).

בכל הדברים האלה ועוד נזכרתי לאחרונה, כשפתאום אחרי שלושים שנה שוב ליוותה אותי חבורה של נשים בולגריות מבוגרות ונחמדות, כמו השכנות והחברות של לורה.”החיים על פי לובקה” מאת לורי גראהם בתרגומו של יואב כ”ץ הוא ספר משובב נפש, אוהב חיים ואדם. באזז ווקסלר, מפיקה שפילסה לה דרך בעשר ציפורניים משויפות לחוד החנית של המוזיקה הצעירה, נאלצת ללוות את מסע ההופעות הבינלאומי הראשון של להקת “הסבתות מגורני”, חבורת בולגריות כפריות שזאת הפעם הראשונה שלהן מחוץ לארצן הקומוניסטית לשעבר.
מפגש הענקיות בין באזז, אשת העולם הגדול המתוחכמת, לבין לובקה בעלת ההגיון הבריא והלב הרחב, מספק שפע מצבים קומיים. אלה כוללים, בין השאר, נעלי קרוקס זרחניות, אלכוהול תוצרת בית, שלל חומריים כימיים ויותר מכבשה אחת.

המתרגם התמודד בהצלחה רבה עם שלל מינוחים וניסוחים מתחומי מוזיקה אזוטריים ושלל תחומי התרבות הפופולרית והצליח לשבץ אותם בצורה חלקה בעברית, משימה לא קלה בכלל. הנה פרק לדוגמה מתחילת הספר.

אבל אין ספק שבאופן אישי ההנאה הגדולה ביותר שלי מן הספר נבעה דווקא מדמותה המשנית יחסית של המתרגמת המצטרפת ללהקה, ובעיקר מן התרגום המבריק של יואב כ”ץ לשיבושי הלשון המלבבים שלה. מרילין מונרו, אם אני לא טועה, אמרה פעם שהאתגר הכי גדול לשחקן הוא לשחק תפקיד של שחקן גרוע. אז כנראה שאחד האתגרים הגדולים של מתרגם טוב הוא להתנסח כמו מתרגם גרוע. הנה, תראו:

שמי אולגה אילייבסקה. אני תורגמנית בולגרית בהצלחה מוסמכת. בוגרת מכון פלובדיב לתורגמנים משנת 1982, מאומנת באנגלית ובגרמנית. ואכן תרגמתי אורחים רמי מעלות בבולגריה. לדוגמאות: מזכיר כללי של איגוד כורי הפחם ואלוף קליעה למטרה ידוע בעולם כולו, לן נוריס. גם אכן תרגמתי בשטח מדינות שונות כמו האי ווייט וארצות הברית של אמריקה למען גלגולים עולמיים של מוזיקה בולגרית.
…
המנהיגה של סבתות מגורני, שם שלה לובקה לילובה. עוד לא דיברתי איתה עדיין. אין לה טלפון במקום של מגוריה. לכן אכן דיברתי עם סטנקה סטויאנובה. יש לה טלפונייד, למרות שהיא סבתא זקנתית מכולן בעלת שבעים וחמש שנה. לפי דעותי זהו גיל מבוגר מדי לגלגול תרבותי. ייתכן להיות שהיא תמות ותעשה עבודה גדולה לי.
…
בלי ספק אלה אינן סבתות בלי צרות. יש להן רעיונות בלתי-נכונים בנושא הגלגול המתקרב בממלכה המאוחדת. אני היגדתי להן, על סבתות מגורני להיות שגרירות של תרבות בולגרית. אסור להן לעשות התנהגות רעה מול מנהל רם דרג של הקלטת דיסכּים, מר באזז ווקסלר.

דרך אגב, אחת ממעלותיו של הספר היא היחס לאולגה, שאמנם מוצגת כטיפוסה די מעצבנת, ובכל זאת לא סובלת גורל אכזר במיוחד.

אולגה וחברותיה הזכירו לי דוגמה נוספת, מתוך “משימתו של המתרגם הזה” מאת טוד חזק לואי, בתרגומו של יצהר ורדי. מדובר בסיפור כבד בהרבה, אבל היה בו אתגר תרגומי דומה:

גברים וגברות נכבדות:
אני עושה לכם את המכתב הזה כדי לבקש מעזרתכם. אני רוצה לנסוע בקרוב לארץ שהיא שלכם כדי לפגוש שם את המשפחה המקיפה שלי עוד שלושה חודשים. לפני יותר שנים קרה משהו קשה וזה בגללי שבגלליו אני לא בקשר עכשיו וקודם עם המשפחה המקיפה הזאת. אני כואב מזה מאוד. המזלות שלי הם עכשיו שאני מותר לטייל לארץ שלכם כדי להתפגש עם המשפחה המקיפה הזאת בשביל לבקש סליחה. אבל לא אנגלית אני מדבר. בבקשה, אז, בבקשה אני ישלם לתרגום. 19 אוקטובר בשנה הזה. אני כל כך רוצה נפגש עם האיש המתרגם, לפני זה שבוע מהפגישה עם המשפחה המקיפה.
אני מודה אותכם
גוראן וַנסָליביץ’

ולסיום הנה דוגמה של המוזיקה המככבת בספר:

האתר שודרג!

התקנתי גרסת תוכנה חדשה, והעליתי עיצוב חדש. את התבנית עיצבו ג’סיקה ויסמן והת’ר סנדרס ותרגמה אותה לעברית שרית עמר. תודה לכן!

עשיתי קצת התאמות של העיצוב, והוספתי מצד ימין המון כריכות של ספרים שתרגמתי. אם משהו לא עובד כמו שצריך, נניח אם יש קישורים לא נכונים, אנא עדכנו אותי.

ונעבור לקישורים:

אתר מעולה של מומחי Word עם טיפים שכבר התחילו לחסוך לי המון עבודה (ידעתם שאפשר להסיר עיצוב מטקסט על ידי לחיצה על קונטרול ומקש הרווח?) .

מאמר של גלעד צוקרמן, “האם תרגום אפשרי“, בכתב העת “הד האולפן החדש” עוסק בקונוטוציות, באסוציאציות ובהקשרים המערימים קשיים על תרגום (PDF בעברית).

הניו יורק טיימס מביא את סיפורו המרתק של התרגום לערבית של “סיפור על אהבה וחושך” מאת עמוס עוז (כתבה באנגלית).

להמשך הקטע →

או שמא: כשלי אבטחה בעידן המידע.
בחינת הבגרות במתמטיקה דלפה או נגנבה (או שלא), והבחינה החלופית הועברה למנהלי בתי הספר דרך אתר מאובטח, מוגן-סיסמאות, שקרס תוך דקות.
בדיוק היום שמעתי ברדיו את גיל חובב ממליץ על הספר החדש “איך בוטלה המתמטיקה” מאת פרופ’ אביעד קליינברג. לפי הביקורות, נשמע ספר נחמד מאוד. ורק שיהיה ברור – אני בעד מתמטיקה ונגד גניבת מבחנים, כן? 🙂

אבל בעניין הבחינה נזכרתי בקטע הבא מתוך “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב. גיבור הספר, מרקוס, מוזעק למשרד סגן מנהל בית הספר, שמטיח בו האשמות:

“יש בידינו מידע מודיעיני אמין לפיו אתה הוא w1n5t0n” – הוא שוב ביטא את שמות כל התווים, והתחלתי לחשוב: יכול להיות שהוא עוד לא קלט שהמספרים מחליפים אותיות? “אנחנו יודעים ש-w1n5t0n זה אחראי לגנבת המבחנים הסטנדרטיים בשנה שעברה.” דווקא את זה לא אני עשיתי, אבל זאת היתה פריצה מעולה, והיה די מחמיא לשמוע שמייחסים לי אותה. “זאת עבֵרה שעלולה לגרור עונש של כמה שנות מעצר, אם לא תשתף איתי פעולה.”
“יש לך ‘מידע מודיעיני אמין’? אני רוצה לראות אותו.”
הוא הביט בי בזעף. “הגישה הזאת לא תעזור לך.”
“אם יש לך ראיות, אדוני, אני חושב שכדאי לפנות למשטרה ולהעביר את העניין לטיפולם. נשמע לי שזה סיפור חמור מאוד, ולא הייתי רוצה להפריע לחקירה הולמת מטעם הרשויות המוסמכות לדבר.”
“אתה רוצה שאני אפנה למשטרה.”
“ולהורים שלי, אני חושב. כך נהוג לעשות.”

בהמשך הספר מתגלה מי באמת גנב את המבחנים, והנה ההסבר לגניבה:

“במקרה עברתי ליד משרד המנהל וראיתי אותם בכספת שלו, והדלת היתה פתוחה. התגנבתי במהירות לתוך המשרד – היו שישה עותקים של הכול ופשוט הכנסתי אחד לתיק והסתלקתי משם. כשהגעתי הביתה סרקתי הכול והעליתי את הקבצים לשרת של מפלגת הפיראטים בדנמרק.”

זאת דוגמה, אחת מרבות, לעובדה חשובה ובסיסית: שרשרת אבטחה יכולה להיות מתוחכמת. היא יכולה להשתמש בשיא הטכנולוגיה. אבל היא לא יכולה להתגבר על הגורם האנושי. תמיד יהיה אידיוט שישכח לסגור את הדלת. כי גם אם תייצר מערכת חסינה בפני אידיוטים, בסוף יופיע מישהו שיהיה עוד יותר אידיוט.

רוצים דוגמה נוספת? בבקשה.
מתוך “משחקי אצולה” מאת לויס מקמסטר בוז’ולד, בתרגומו של דידי חנוך. הקצין הזוטר מיילס וורקוסיגן מפתח עניין בקצת מידע מסווג, ופונה לחברו איבן, היושב במפקדה.

עיניו של איבן הצטמצמו בחשד מאוחר. “למה אתה שואל אם אני לבד?”
“אני רוצה שתוציא בשבילי תיק. היסטוריה עתיקה, לא משהו חדש,” הרגיע אותו מיילס, ופלט את רצף הקוד.
“אה.” ידו של איבן החלה להקיש את הקוד, ואז עצרה. “אתה מטורף? זה קוד אבטחה קיסרי. בלתי אפשרי!”
“בטח שזה אפשרי. אתה שם, לא?” איבן נד בראשו בשביעות רצון עצמית. “כבר לא. הפכו את כל מערכת התיקים של אבטחה קיסרית לסופר מאובטחת. אתה לא יכול להוציא ממנה מידע חוץ מאשר באמצעות כבל-פילטר מקודד, אותו צריך לחבר פיזית. ועליו אני אצטרך לחתום. ואז אני אצטרך להסביר למה אני רוצה אותו, ולהביא אישור. יש לך אישור? הא. חשבתי שלא.”
מיילס קימט את מצחו בתסכול. “אתה ודאי יכול להעלות אותו במערכת הפנימית.”
“במערכת הפנימית, כן. מה שאני לא יכול לעשות הוא לחבר את המערכת הפנימית למערכת חיצונית כלשהי להעברת נתונים. אז אין סיכוי.”
“יש לך מסוף תקשורת של המערכת הפנימית במשרד?”
“בטח.”
“אם כך,” אמר מיילס בחוסר סבלנות, “תעלה את הקובץ, תסובב את השולחן שלך, ותן לשני הווידים לשוחח זה עם זה. אתה יכול לעשות את זה, לא?”
איבן גירד את ראשו. “זה יעבוד?”
“תנסה!” מיילס תופף באצבעותיו בעוד איבן גורר את השולחן שלו ומתעסק עם המיקוד. הקליטה היתה רעה, אבל הטקסט היה קריא. “הנה. חשבתי שזה יעבוד. תגלול למעלה בשבילי, בסדר?”

לספר “האח הקטן” מצורפת אחרית דבר מאת מומחה האבטחה ברוס שנייר. הוא אומר שם דברים מעניינים מאוד, וממליץ לבחון לעומק מערכות אבטחה שונות המקיפות אותנו מכל עבר, ואת ההצדקות הניתנות להתקנתן.

אם תקדישו די זמן לעניין הזה תגלו שאתם כבר חושבים בצורה אחרת על העולם. תתחילו לשים לב שרבות ממערכות האבטחה הקיימות לא ממש עושות את מה שהן טוענות שהן עושות, ושחלק גדול מהוצאות הביטחון הוא למעשה בזבוז כסף. תבינו שהפרטיות היא מרכיב חיוני באבטחה, לא מנוגדת לה. תפסיקו לדאוג מדברים שמדאיגים אנשים אחרים, ותתחילו לדאוג מדברים שאנשים אחרים אפילו לא חושבים עליהם.

ולכן, כשארגון גדול, נניח הממשלה, מבקש לאגור אצלו (למען בטחוננו, כמובן) כמות אדירה של מידע רגיש, ומבטיח לשמור עליו ממש ממש טוב, בעזרת הטכנולוגיות המשוכללות ביותר, תחת אבטחה שתמנע כל ניצול לרעה, כדאי לחשוד. זה הכל.

* פרק לדוגמה מתוך “האח הקטן”.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב. עריכת טקסט: שרית בלונדר, עריכת התרגום: גילי בר-הלל, ייעוץ טכני: דידי חנוך. “האם יכול האקר צעיר אחד להשיב מלחמה לממשלה שיצאה מדעתה ופרצה את כל הגבולות?” (פרק ראשון לקריאה בהמשך) עד כמה “האח הקטן” הוא מדע בדיוני? מצד אחד, הוא ספר מדע בדיוני מצוין, וכמו כל ספר מד”ב טוב הוא משתמש במצב מומצא כדי לומר משהו על מצבנו הנוכחי. מצד שני, מבחינות מסוימות המציאות כבר השיגה אותו. גיבור הספר, מרקוס, מתלונן על תוכנות המעקב שהושתלו במחשב שנתן לו בית הספר? לא מזמן התלוננו תלמידים בארה”ב על כך שמוריהם צילמו אותם בהיחבא במצלמות של המחשבים הבית-ספריים שלהם. ואפילו המשטר המחמיר שמצייר דוקטורוב בסן פרנסיסקו בספר הזה לא הגיע לדרגת המאגר הביומטרי המתוכנן אצלנו בארץ.

על הספר:

האח הקטן הוא מותחן שמתרחש בעולם דיגיטלי המשתנה במהירות
לנגד עינינו, ספר שמצליח לשלב בעלילתו המסחררת סוגיות
רלוונטיות לעידן בו אנו חיים: אובדן הפרטיות, המלחמה בטרור
העולמי, כוחן של ממשלות באשר הן והמחיר שאנו משלמים עבור
תחושת הביטחון שלנו.
מרקוס הוא תלמיד שמינית בסן פרנסיסקו, העיר הכי ליברלית
בארצות־הברית — אומה שחרטה על דגלה את רוח החופש וחירות
הפרט. רק בן שבע עשרה אבל חריף מחשבה, רב תושיה ובקיא בדרכי
העולם המרושת, למרקוס אין שום בעיה להביס את מערכות המעקב
הפולשניות של בית־הספר שלו. כשמתקפת טרור פתאומית פוגעת
בעיר, מרקוס מגלה שכל סיסמאות החופש והחירות עליהן גדל שוות
כקליפת השום. המדינה שאותה הוא כה אוהב רואה בו את האויב
הגדול ביותר שלה.
ללא אזהרה מוצאים את עצמם מרקוס וחבריו כלואים במתקן חשאי
של המשרד לבטחון פנים, שם הם נחקרים באכזריות משך ימים רבים.
כאשר הם סוף סוף משתחררים מרקוס מגלה שעירו האהובה הפכה
למדינת משטרה שכל אחד מתושביה נחשב לטרוריסט פוטנציאלי.
בידיעה שאיש לא יאמין לסיפורו הבלתי אפשרי, נותרת בידי מרקוס
ברירה אחת בלבד: להפיל את המשרד לבטחון פנים.
מאז צאתו זכה האח הקטן להצלחה מסחרית וביקורתית עצומה,
כיכב שבועות רבים ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס ועיתונים
נוספים, וזכה בפרסים רבים.

כבר כתבתי על חיבתי לסופר המד”ב קורי דוקטורוב, איש מגניב ורב פעלים, טכנופיל עם המון דמיון וכוונות טובות. יכול להיות אפילו שאנחנו קרובי משפחה רחוקים, בהתחשב בעובדה שסבתא שלי היתה ממשפחת דוקטורוביץ’, פחות או יותר באותו איזור של רוסיה שממנו הגיעה המשפחה שלו. בכל אופן, כשסיפרתי לו על העניין הוא התלהב וסיפר על זה לכל העולם בטוויטר שלו.
אפשר לקרוא בעברית סיפורים שלו שתורגמו ב”בלי פאניקה”: “אני, רובוט” (תרגום: חגי אברבוך), “נימבי וקופצי המימדים” (תרגום: רמי שלהבת) וכן הרצאה בנושא ניהול זכויות דיגיטלי (ולמה הוא רע לאנושות) שהוא נשא במיקרוסופט, מכל המקומות בעולם (תרגום: רן יניב הרטשטיין).

דרך אגב, לילדים קטנים אני ממליצה על “מדריך ההישרדות של האח הקטן” מאת ליסה קופלקי בהוצאת מטר.

הנה הפרק הראשון של “האח הקטן”, באדיבות הוצאת גרף:
להמשך הקטע →

מדי פעם אני עוסקת בלקטורה, כלומר מקבלת מהוצאות לאור ספרים, כדי שאביע את דעתי המקצועית, האם כדאי לתרגם אותם לעברית. זה עיסוק חביב שחשף אותי לאורך השנים למגוון ספרים, טובים יותר ופחות. את רובם אין סיכוי שהייתי קוראת אחרת, אם כיוון שלא הייתי מגיעה אליהם, או כיוון שמלכתחילה אינם לטעמי.
יעל סלע-שפירו הסבירה יפה מה זאת לקטורה ומה אמור מסמך כזה לכלול: פרטי הספר, תקציר העלילה, יתרונות וחסרונות וקשיי תרגום מיוחדים, אם יש.

לאחרונה ראיתי שיצאו לאור בתרגום לעברית שני ספרים שעשיתי עליהם לקטורה, להוצאות שונות. בהוצאת מטר התפרסם המותחן “בגידה בוונציה” מאת סטיב ברי (תרגם מאנגלית: אמנון כץ). אני מתה על ונציה, וגם התמונה בחזית הספר הזה מעוררת בי געגועים לשם.

הספר השני הוא “העזרה” מאת קתרין סטוקט (תרגמה מאנגלית נורית לוינסון, הוצאת מודן). ספר מקסים ומקורי המציג את סיפוריהן של נשים שחורות בדרום הגזעני של ארצות הברית בתחילת שנות השישים. דומה מבחינות מסוימות ל”החיים הסודיים של הדבורים” שתירגמתי, אבל לטעמי טוב יותר. לקריאת הפרק הראשון (קובץ PDF).

מבחינתי, הלקטורה היא גם הזדמנות להתנסות באמנות התמצות והניסוח, כיון שהיא צריכה לכלול את עיקרי עלילת הספר וחוות דעתי עליו בקצרה. הנה דוגמאות מתוך כמה לקטורות שכתבתי, בטשטוש פרטים מזהים של הספרים:

בשבועות הבאים מתגלות גופות מרוטשות של תיכוניסטים… כיוון שמרי לא היתה בתולה, השתלט עליה שד בטקס המזוויע, ועכשיו יש לה כוחות-על ורעב לבשר-אדם. קורבנה הבא יהיה כמובן החבר האוהב של לורה. האם היא תצליח להצילו בליל הנשף? האם יאמין מישהו מהמבוגרים לתיאוריה המטורפת שלה? האם תיאלץ להרוג את חברתה הטובה לשעבר כדי להציל את העולם מפניה? ומה יקרה לה אחר כך?

(התשובה בפרק הבא של “בועות”, כמובן)

ג’ון סמית, לשעבר סוכן חשאי של משרד המשפטים האמריקני, מנסה לבנות לעצמו חיים שלווים באירופה… הבעיה היא שהוא גיבור של סדרת ספרי מתח, כך שאין לו ממש סיכוי… הוא שולף אקדח, לשון מושחזת וכמה חברים בחלונות גבוהים ויוצא לדרך רבת תהפוכות וחובקת עולם…התוצאה מייגעת במקום להיות מותחת. הדמויות בספר לא מעניינות ולא אמינות, החל מהפילגש שיש לה גוף של בארבי ודוקטורט בהיסטוריה ועד לסמית’ עצמו, שחוסר האישיות שלו בולט מתמיד.

(מסתבר שאפשר להצליח גם בלי אישיות, מי היה מאמין?)

הספר רדוד ואין בו הרבה. אפשר לתמצת את כולו בשלושה עמודים ברווחים כפולים. מצד שני, יכול להיות שיש פראיירים שקונים את הדברים האלה.

(נו, בגלל זה הוא רב מכר)

זה לא להיט סוחף, אבל יכול אולי לדבר לחובבי יסורי הנפש המשולבים בתענוגות הגוף.

(תמצית תרבות המערב)

ולטעמי, זאת הבעיה העיקרית בספר – קוראים אותו, מהנהנים, מצקצקים אולי, וממשיכים הלאה. הוא כמו נאומי בחירות של פוליטיקאים משופשפים, שיודעים איך למצוא חן בעיני מקסימום מהבוחרים. כולם הרי מסכימים שצריך להשקיע כסף בעתיד ילדינו, שאחדות בקהילה עדיפה על ירי ברחובות ושממש נורא איך שנשים מתות בלידה באפריקה.

ולסיום, המלצה על סיפורה של יעל נאמן, “מחלקת הלֶקְטוֹריוֹת שלנו” , מתוך גליון 12 של “מטעם”.

מאמר מקסים ומחכים של עידו גנדל על תרגום מכונה, כולל דוגמאות תרגום שונות של מתרגמים אנושיים, לרגל יום הולדתו של “העורב” לאדגר אלן פו.
הספר שהוא מזכיר, Le Ton beau de Marot מאת דאגלס הופשטטר, הוא אחד הטקסטים המרתקים שקראתי בכלל, ועל תרגום בפרט.

ארבע במאה או לא ארבע במאה? אינגה מיכאלי, יו”ר אגודת המתרגמים בישראל, מסבירה היטב מדוע חוק הספרים החדש המוצע יפעל לטובת שוק הספרים בישראל, החל מקוראי הספרים ועד למעורבים ביצירתם.

הכנס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל היה מוצלח ביותר. הנה סיכום שכתבה יעל סלע-שפירו.

שתי מתרגמות מספרות על אתגרי תרגום בספרים שיצאו לאור לאחרונה:

יעל סלע-שפירו על “גרגויל” מאת אנדרו דיווידסון.

רוני בק על “מותו של באני מונרו” מאת ניק קייב, ב”רפובליקה הספרותית” של עדנה אברמסון.

ובנושא אחר, לכבוד פורים שהגיע (והביא איתו את הגשם): ד”ר תמר עילם גינדין על מגילת אסתר והאימפריה האח’מנית.

בתקופה האחרונה תפסו ספרי נוער חלק ניכר מהתפריט הספרותי שלי, בזכות הילדים. נמרוד, שהוא בן שמונה, כבר קורא בהנאה ובמהירות. הוא ואופיר (בן חמש) גם מקבלים מנה יומית של סיפורים לפני השינה, בעיקר ספרים בהמשכים. רוב מלאכת ההקראה מתבצעת במסירות על ידי אורן, האבא האוהב. אחרי כמה המלצות שלי שהיו ממש לא מוצלחות, אני מנסה לקרוא את הספרים לפני הילדים, והצטברו לי כמה רשמים שראויים לריכוז.

(גילוי נאות – חלק מהמתרגמים, העורכים והמו”לים של הספרים הם חברים שלי. איזה כיף לי!)

הנה הספרים, בלי סדר מיוחד:

שלושה בסירה אחת מאת ג’רום ק. ג’רום בתרגום יאיר בורלא. ההצלחה הראשונה במסגרת “קלאסיקות שאמא אהבה”. הדוד פודג’ר נחל הצלחה בקרב דור נוסף. נרשמו התגלגלויות מצחוק של כל בני המשפחה. חוש ההומור על-זמני ומפצה על ארכאיות מסוימת. אפילו המשכנו ל”שלושה בבומל”, אבל הוא הרבה פחות מוצלח.

הקמע מאת אדית נסביט בהוצאת מרגנית. מאנגלית נ. מריון.
כמה אהבתי את הספר הזה כשהייתי ילדה! ילדים בריטיים בתחילת המאה העשרים נודדים בין תקופות עתיקות בעזרת יצור קסם וקמע רב עוצמה. התרגום לעברית יצא לאור בשנת 1979, והוא מזעזע בארכאיות שלו, עם משפטים כמו “הניחתהו הנערה באמתחתה”. אפשר רק לקוות שבעקבות התרגומים החדשים לספרים אחרים של נסביט (הטירה הקסומה, חמישה ילדים והזהו), יחודש גם הקמע כדי לאפשר קריאה שלו היום בלי תיווך של מבוגר סבלני במיוחד.
עוד על אדית נסביט וספריה אצל אלי אשד.

שלוש אפס לטובת בעלי הזקן מאת הינר גרוס בהוצאת מסדה. עברית: ד”ר בצלאל וכסלר. ספר מקסים, בתרגום מצוין שלא התיישן הרבה למרות שהוא בן ארבעים כמעט. שני ילדים רגילים נקלעים לארץ האגדות ולעימות המתרחש שם בין הקסם לטכנולוגיה. מזכיר קצת את שלושים וחמישה במאי. בעיני, יופי של הרפתקאות והמצאות. אבל משום מה נחל כשלון בשני נסיונות הקראה. אין צדק בעולם.

האקלברי פין וטום סויר מאת מארק טוויין בהוצאת אריה ניר. מהדורות מוערות עם כל האיורים המקוריים. יניב פרקש, שתרגם את שני הספרים והוסיף את ההערות לטום, עשה עבודה נהדרת ביצירת עברית שמצליחה להעביר את הרוח של אז ולהיות קריאה להפליא היום. הספרים של טוויין מצוינים, כמובן, אבל לא אחידים. את האקלברי הפסקנו להקריא באמצע, כשההטפות השתלטו על הסיפור. טום סויר לדעתי מתאים יותר, אם כי גם הוא סובל מנפילות מתח ארכניות. אציע אותו לנמרוד בהמשך.

נסיכה קטנה מאת פרנסס הודג’סון ברנט בהוצאת אוקיינוס. תרגום חדש של יהודה אטלס. עוד אחד מהספרים האלה שאני זוכרת באהבה אדירה, ולא היתה לי שום אפשרות להשאיר בחנות הספרים מבלי לקנות. האמת שעדיין לא קראתי את התרגום החדש הזה, אבל מעלעול בו הוא מצוין. השאלה רק איך אני יכולה לשכנע את שני הבנים להתחיל אפילו להקשיב לסיפור שיש בשם שלו את המילה “נסיכה” ובפרק הראשון תאורים של בובות. בעיה קשה.

מסע אל ים הנהר מאת אווה איבוטסון בהוצאת גרף. את הספר הזה אני תירגמתי, והוא מקסים. יתומה בריטית נשלחת בתחילת המאה הקודמת לברזיל, ועוברת הרפתקאות באמזונס. פרטים נוספים כאן.

חיי קסם מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת כתר. תרגמה נטע ידיד. הילד המכונה חתול ואחותו גוונדלין מתייתמים ונאלצים לדאוג לעצמם בעולם שקוסמים וקסמים הם חלק בלתי נפרד ממנו. יופי של המצאות בתיאור העולם. קצת איטי באמצע אבל משתפר ומותח החל מנקודת המפנה. בהחלט נחפש את שאר הספרים בסדרת קרסטומנסי.
עוד על דיאנה ווין ג’ונס והסדרה אצל גילי.

הבריון של ארצ’ר מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת גרף. תרגום: יעל אכמון. הספר שעליו אמרה גילי בר-הלל שבגללו היא עורכת סדרת ספרים (הוא לפחות אחד מהם). מעניין. מקורי. אבל השאיר אותי עם סימן שאלה, לא התחברתי אליו. בכל מקרה הוא יצטרך לחכות עוד כמה שנים לפני שיוצע לנמרוד, כי נראה לי שכל ההתייחסויות הבירוקרטיות יעברו לו כרגע מעל הראש.
דעות נוספות אצל דורה וטלי.

דרך אגב, בקרוב יצא לאור בהוצאת גרף ספר נוסף של דיאנה ווין ג’ונס, בתרגומי.

ארטמיס פאול מאת אואן קולפר בהוצאת כנרת. הראשון בתרגום דורית דליות-רובינוביץ’, הבאים בסדרה בתרגום עפרה אביגד. יופי של סדרה על ילד אנושי גאון ועולם של כל מיני “פיות” עם כוחות קסם וטכנולוגיה מתקדמת. הרפתקאות מותחות, הומור במינון בריא, כולל הומור עצמי. רצוי לקרוא לפי הסדר, אבל לא חייבים כי כל ספר עומד יפה בזכות עצמו. אני התחלתי ממספר ארבע, אם אני לא טועה, לפני שנתיים בערך. הראשון בסדרה הוא החלש ביותר, הבאים מעניינים יותר. נמרוד נתפס תוך שני עמודים ובולע את כל הסדרה, ועכשיו יש לנו עוד נושא מעניין לשיחה. בשלב מסוים נקראו שלושה ספרים במקביל על ידי שלושה בני משפחה.
ביקורת באתר בלי פאניקה.

טובי לולנס מאת טימותה דה-פומבל בהוצאת מרגנית. מצרפתית רמה איילון. איורים יפים מאוד של פרנסואה פלאס. הספר מציג עולם מרתק של אנשים זערוריים שעץ אלון גדול הוא עבורם עולם ומלואו. הטובים יפים וחכמים. הרעים טיפשים ומכוערים ואיומים ממש. מתח עז והרפתקאות מסמרות שיער בכיכובו של גיבור צעיר ואמיץ מאוד. יחס רציני לבעיות קיומיות. אבל כל נקודות הזכות לא יכולות להביא אותי להמליץ עליו בינתיים: הספר מסתיים בשיא המתח, ועד שלא יצא לאור תרגומו של ההמשך הוא יישאר על המדף בלבד.

סדרת פשוש מאת ג’ודי בלום. (פשוש בריבוע – תרגמה מיכל פז-קלפ, סתם אחד – תרגמה פועה הרשלג, סופר פשוש חזר לספריה ולא הצלחתי למצוא שם מתרגם). לפיטר בן התשע יש אח בן חמש שעושה תעלולים, אחות תינוקת, והם בדיוק עוברים דירה. התקציר הזה נראה לי מוכר כל כך, שהייתי חייבת לקחת את הספר מהספריה עבור נמרוד. הוא קרא בכיף, ואחר כך אופיר ביקש שנקריא לו את הספר, ואת הספר הבא, ושוב ושוב. הספרים הומוריסטיים ונעימים, המלצה של כולנו. ואם מישהו ישיג לנו את “שגעון של פשוש”, נהיה אסירי תודה.

ניקולא הקטן מאת רנה גוסיני וז’אן ז’אק סמפה בהוצאת כנרת. מצרפתית מיכל פז-קלפ. ניקולא וחבריו לכיתה ולרחוב עושים מה שילדים עושים, רק מצחיק מאוד. אחד הספרים הנדירים שהקראה שלו בקול רם היתה כרוכה בהפסקות תדירות עקב התגלגלות מצחוק. לגבי “סיפורים שלא ראו אור” (מצרפתית מיכל אסייג), הם באמת פחות טובים, אבל עדיין נחמדים.
סיפורים לדוגמה באתר טקסט.

צ’יטי צ’יטי בנג בנג מאת איאן פלמינג בהוצאת ידיעות ספרים. תרגום חדש ומצוין כרגיל של יצהר ורדי. הרפתקאותיה של המכונית המופלאה מצאו חן בעיני שני הילדים. אני לא אהבתי את האיורים של ג’ון ברנינגהם.

טרזן ואוצרות אופיר מאת אדגר רייס ביראוס בהוצאת מזרחי. עברית: אריה חשביה. הילדים אוהבים מאוד את טרזן בגרסת הסרט המצויר והסדרה שבעקבותיו. הספר, אפשר לומר שבאופן צפוי, התגלה כנפילה. השפה הארכאית, החזרות, הגזענות הגלויה, שלא לדבר על קטעי הסאדו… יש לקוות שלא תהיה דרישה להמשיך לספרים נוספים בסדרה.

סדרת פרסי ג’קסון מאת ריק ריירדן בהוצאת גרף. תרגום יעל אכמון. קראתי את הראשון כשיצא לאור בעברית ואהבתי. קצב טוב, עלילה סוחפת וכל היתרונות שהפכו אותו ללהיט בארץ ובעולם. בינתיים הושלם תרגום הסדרה (המשובח) עם הספר החמישי ועוד מעט יצא הסרט. אני צריכה לעבור על הספר שוב כדי לראות אם מתאים לנמרוד לקרוא אותו כבר עכשיו, ואם כן אצטרך להשיג במהירות את הארבעה הנוספים, כי לא ראיתי אותם בספריה המקומית.

בלי פאניקה, כתב העת המצוין למדע בדיוני ולפנטסיה, יוצא בתחרות תרגום שנייה, ואני משתתפת בחבר השופטים.
על פי ניסיוני אין לקהילת חובבי המד”ב מתחרים בתשומת הלב המוקדשת לתרגום, וזאת אחת הסיבות לחיבה ולהערכה שאני רוחשת לקהילה. התחרות מאפשרת לחובבים להתנסות בתרגום ובאתגרים הכרוכים בו, באמצעות טקסט לא קל בכלל. שנסו מותניים, חדדו את המוח ואלי תזכו בפרס!

השנה עומד הכנס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל בסימן כלים וכישורים בעידן המידע. הוא יערך ב-10-8 בפברואר 2010 במלון קראון פלזה בירושלים ויהיה כמו תמיד עמוס הרצאות ואירועים מעניינים. הפרטים המלאים כאן.

כמה טקסטים מעניינים שבהם נתקלתי בתקופה האחרונה:

המתרגמים מאת דרור בורנשטיין, לזכרה של יהודית שרגל:

“ואולי אפשר להביט בדברים אחרת. ההתעלמות מהמתרגמים כהישג. המתרגמים המעולים מציגים אידיאל של יצירה. הם יוצרים טקסט “נקי”, ללא המלל הביוגרפי והרכילותי האופף את הסופרים והמשוררים “המקוריים”. … כמו כמה ציירים גדולים, כמו ורמיר או טייפולו, הם נבלעים לגמרי ביצירתם. איננו יודעים עליהם דבר מלבד מה שהם עבדו עליו. “

תרגמת, מאמר מאת שלומית קדם בבטאונה של קהילת ויקיפדיה העברית:

“נכון שלא תמיד מדובר בטעויות הרות משמעות, ולעתים די בתשומת לב, מעט מחשבה והפעלת היגיון פשוט ושכל ישר, אבל הנקודה שאני רוצה להדגיש כאן היא, שרק קריאה רבה ומתמידה בכל רמות השפה ופיתוח חוש מיוחד לדקויות השפה יעמדו למתרגם הטוב בבואו להכריע, איזה פירוש הוא המתאים ביותר בכל מקרה. זאת ועוד – אם אתה, המתרגם, חש בעצמותיך ובאותו חוש שישי מיוחד, שפיתחת בקריאה אינסופית, שהפירושים במילון הרגיל שלך אינם מתאימים למקרה שלפניך, אל תרפה ואל תוותר, חטט וחפש בכל מילון אפשרי עד שתמצא את הפירוש, שאתה יודע שהוא הנכון.”

Found in Translation – To convey the writings of other languages is a noble and necessary art

הרצאה מרתקת וכיפית של ארין מקין מאתר וורדניק על עתידו של המילון בעידן האינטרנט.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “מסעות ששינו את העולם” מאת פיטר אוטון, עורך המהדורה העברית אורן נהרי. זהו הספר השלישי בסדרת “משני עולם”, אחרי “נאומים ששינו את העולם” ו”נשים ששינו את העולם” שהיו לרבי מכר.

מתוך הכריכה האחורית:

מיורדי הים הפניקים הקדמונים ועד לחוקרי אנטארקטיקה האמיצים, מסעות ששינו את העולם מספר את סיפוריהם המרתקים של האנשים ההרפתקנים, הנועזים והסקרנים שעיצבו במסעותיהם ובהפלגותיהם את ההיסטוריה של העולם. התיאורים הדרמטיים, לעתים קרובות מפי הנוסעים עצמם, מובאים בליווי מפות, דיוקנאות ורישומים היסטוריים יפהפיים.

כאן תמצאו סיפורים מרתקים על קולומבוס וגילוי אמריקה, על ההקפה הראשונה של כדור הארץ, סיפורו של רובינזון קרוזו האמיתי, מסעה של המייפלאואר, מיפוי האוקיינוס השקט בידי קפטן קוק, ההתגלות שחווה צ’רלס דארווין על סיפון הביגל, המרוץ לחציית האוקיינוס האטלנטי, מסעותיהם של סקוט, אמונדסן ושקלטון לקצווי תבל ועוד ועוד.

בעבר היה במוסף “ספרים” של הארץ מדור “ספריות” שבו ראיינו אנשים על הספריות הביתיות שלהם. אביגיל התחילה פרויקט שבו בלוגרים מציגים את הספריות הביתיות שלהם, ולכבוד הספריה החדשה שלנו אני מצטרפת.

אבל קודם כל, כמה הפניות למקומות אחרים וקשורים:

ובחזרה הביתה.
להמשך הקטע →

אביגיל כינסה אוסף של מטאפורות על תרגום, כולל ציטוטים מצוינים.

רוני גלבפיש בראיון עם רני גרף, על הוצאת גרף שאיתה אני עובדת בהנאה ובגאווה.

“כשתרגום נכון הוא לא התרגום הנכון” כותבת גילי בר הלל.

ראיון עם פרופסור מרים שלזינגר.

ראיון מקיף עם פרופסור רינה בן-שחר על דרכה האקדמית ועל “העברית החברתית”.

כתבה מעניינת על פריחת הספרות הסקנדינבית בתרגום לעברית.

הניו יורק טיימס על הגדרות מילוניות שעבר זמנן.

על המילים האהובות והשנואות באנגלית, ועל המילים האהובות בעברית.

מה קורה כשמשתבשת יכולת הדיבור?

תום כותב “איך הפכתי לסופר מפורסם” (וגם מתרגם מפורסם) בסיפור נחמד מאוד (פורסם באחד באפריל, שימו לב).

מערכון קורע מצחוק על חשיבותה של הגהה (באנגלית).

דנה העבירה לי את הלפיד שהדליק אורי קציר. המשימה – לכתוב על שלושה קטעים או טקסטים (במובן הרחב ביותר של המילה) שריגשו אותי. הנה הפרשנות שלי.

בראש ובראשונה – נשים קטנות
אני לא יודעת כמה פעמים קראתי את “נשים קטנות“. אבל הוא מוביל בגאון את רשימת הספרים המכוננים של ילדותי. אהבתי אותו עד כדי כך שאמא הסכימה לקנות לי אותו, בתקופה שבה לא נהגנו לקנות ספרי קריאה, אלא רק לשאול אותם בספריות (שלוש במקביל, על שלושה כרטיסי קורא). מותה של בת’ סחט ממני דמעות בכל פעם מחדש. למעשה, בכל קריאה הייתי מתחילה לבכות מוקדם יותר, שהרי כבר ידעתי מה הולך לקרות. מדי פעם אני תוהה לעצמי כמה מיסודות האמונה שלי לגבי החיים שאובים מתוך הספר הזה. אני זוכרת את ג’ו מאבדת את עצמה בקריאה למשך שעות, את התסכול שלה מדודה מארץ’ הקשוחה, את שאיפות העצמאות שנראו אצלה כל-כך טבעיות ולמעשה היו די חריגות בתקופתה (כך הבנתי רק בדיעבד). אני זוכרת את מג דומעת בנסיונות להיות עקרת בית מושלמת, את הגינויים לגנדרנות של איימי, והתשבוחות להתבגרותה המוצלחת. ומעל לכל נסוך דוק הדמעות על בת’ המלאכית.

אני לבד! (אבל הכל נשאר במשפחה)
כרונולוגית, זה קרה קודם. הספר הראשון שקראתי לגמרי לבד בלי ניקוד היה “פייטר” מאת יעל העליון. סיפורו האמיתי של כלב זאב אילתי ומעורבותו בחיי המשפחה והילדים שבסביבה. אחד מהילדים האלה, המופיעים בצילומים בספר, הוא אחי הגדול, שני. משום כך הספר היה בביתנו, ומעניין מתי ולאן הוא נעלם. הגאווה על הקריאה העצמאית זכורה לי עד היום, אפילו יותר מגאוות הרשות לכתוב בעט ולא בעפרון כשנה לאחר מכן, בכיתה ב’. היום אני דווקא משתדלת שבני נמרוד ימשיך לקרוא ספרים מנוקדים זמן רב ככל האפשר, כדי שיפנים את כללי הניקוד ודרך הביטוי הנכונה של מילים.

לצחוק עד דמעות
עוד ספר מהוה מימי ילדותי, שאליו חזרתי פעמים רבות עוד יותר: “שלושה בסירה אחת” מאת ג’רום ק. ג’רום בתרגומו של יהודה בורלא. מופת של הומור בריטי על-זמני. לפני כמה חודשים זכיתי לראות את נמרוד נשפך מצחוק גם הוא כש”שלושה בסירה אחת” נכנס לקריאה המשפחתית לפני השינה. את שיאי ההנאה ממנו לא הצלחתי לשחזר בספרים אחרים של ג’רום וגם לא בתרגומים אחרים של זה. אני חושבת שהוא עיצב את תפיסת העולם שלי לא פחות מ”נשים קטנות”, בדרכו הוא. חוויית ההנאה מספר מצחיק עולה בעיני על הקתרזיס שבבכי ולצערי בשנים האחרונות היא נדירה מאוד. כשאני מנסה להעלות בזכרוני ספרים אחרים שהצחיקו אותי, לרבים מהם יש קשר ל”שלושה בסירה אחת”, למשל קוני ויליס, שכתבה לו מחווה מקסימה ב”מלבד הכלב”. אני בטוחה למדי שדווקא לא מזמן היה ספר שצחקתי ממנו בקול, אבל אללי, אין לי מושג איזה.

*
קטע מתוך ספר, כלב מיילל. איש אומר: “למה תמיד הוא מיילל כשאני מנגן?” מישהו/י עונה לה: “למה תמיד אתה מנגן כשהוא מיילל?”
ועכשיו, פתאום, אני תוהה: האם הקטע הזה היה ב”פייטר” או ב”שלושה בסירה אחת”? ואולי בשניהם…

*
מאז שיש לי ילדים אני קונה מדי פעם את הספרים שאהבתי בילדותי, כשאני פוגשת אותם במכירות משומשים ושאר הזדמנויות. אם אני מעלעלת בהם לפעמים אני מתחרטת. על המדפים מחכים “האסופית”, “הלב”, “הקמע, “שני רעים יצאו לדרך”, “אי-בוד” (“אי הילדים” לשעבר), טרזנים וז’ול ורנים ואפילו “צוללים קדימה”. מעניין אם הילדים שלי יאהבו אותם.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “נשים ששינו את העולם” מאת רוזלינד הורטון וסלי סימונס, עורך המהדורה העברית אורן נהרי. זהו הספר השני בסדרת “משני עולם”, אחרי “נאומים ששינו את העולם” שהיה לרב מכר. כיון שכבר ראיתי אותו ניתן כמתנת סוף שנה למורה אני חוזה ל”נשים” עתיד דומה.

מתוך הכריכה האחורית:

אלה מקצת מעשיהן של נשים יוצאות מגדר הרגיל ששינו את פני העולם. נשים ששינו את העולם מספר את סיפוריהן מעוררי ההשראה של למעלה מחמישים נשים ומתאר את הישגיהן המופלאים: משליטות ולוחמות ועד ספורטאיות וממציאות, מסופרות וציירות ועד גיבורות ומהפכניות. כולן הפגינו אומץ לב לנוכח קשיים גדולים, חלקן שילמו בחייהן על אמונותיהן, וכל אחת ואחת מהן השפיעה השפעה מכרעת על עולמנו.

מתקופת מצרים העתיקה ועד ימינו, מקלאופטרה והמלכה אליזבת, דרך ג’יין אוסטן, מארי קירי וסימון דה בובואר ועד מרגרט תאצ’ר ובנזיר בוטו – סיפוריהן של הנשים הבלתי רגילות הללו מובאים על רקע תקופתן, ובכל פרק אנו לומדים על הישגיהן, על הרקע שלהן ועל אופיין, וגם פרטים מרתקים ובלתי ידועים שבזכותם הן מצטיירות כמופלאות אפילו יותר. התיאורים המרגשים של המאבקים, הקשיים, המסירוּת והניצחון דרמטיים יותר מכל יצירה בדיונית.

בהמשך בחרתי להביא, באדיבות הוצאת מטר, פרק אחד מתוך הספר. הוא עוסק באישה שבטרם התרגום לא שמעתי את שמעה, אבל היא מרשימה בעיני אפילו יותר מן המלכות וגיבורות המלחמה.

דורותי הודג’קין

עבודת המחקר של דורותי הודג’קין, כלת פרס נובל הראשונה של בריטניה, איפשרה את הייצור ההמוני של חומרים מצילי חיים: אנטיביוטיקה, אינסולין, ויטמין B12. כשהיתה בגמלאות פעלה למען פירוק נשק ולטובת מדינות לא מפותחות. “היא תיזכר ככימאית דגולה, אוהבת אדם אצילת נפש, עדינה וסובלנית ותומכת-שלום מסורה.” מקס פרוץ

בכיתה הקטנה שבבית הכומר בסאפוק גידלו דורותי וחבריה התלמידים גבישים מתמיסות אלום וגופרת הנחושת. הם צפו בפליאה בהתאדות התמיסה שהביאה אט-אט ליצירת גבישים. דורותי, שהיתה אז בת עשר בלבד, כתבה אחר כך: “נשביתי לכל חיי בידי הכימיה ובידי הגבישים.”
להמשך הקטע →

אוסף הקישורים האביבי מובא אליכם בחסות נגה אמה נקדימון (26.01.2009).

עד כמה המין הדיקדוקי של שמות עצם משפיע על תפיסתנו את העצמים עצמם? מסתבר שדוברי שפות שונות מתייחסים אחרת לעצמים זהים, בהתאם למינם הדקדוקי בשפת האם.

מוסף ספרים של הארץ מביא השוואות תרגומים: מאמר מאת יורם מלצר, ופרקים מתוך גאווה ודעה קדומה, לב המאפלייה, צייד בודד הוא הלב.

למתרגמת אביגיל בורשטיין יש בלוג חדש ומעניין.

ואילו דן בורנשטיין מליבריסטאן מציע רעיון מהפכני: לקרוא ספרים בעת הארוחה, ולא עיתון. יש לו גם פתרון לבעייה הטכנית הכרוכה בהצעה.

בחור אנגלי אחד, שהצליח לא לראות עד עכשיו את “מלחמת הכוכבים”, נכנע ללחץ הקהל. הוא מתאר במאמר משעשע את החוויה.

בלוג חדש: איך קיבלו ספרים את שמותיהם. מדי יום סיפורו של ספר חדש (באנגלית). “סונטות מן הפורטוגזית“, למשל, כמעט והיה “סונטות מן הבוסנית”.

הישמרו מתוכנות תרגום: יש מסעדה סינית בשם TRANSLATE SERVER ERROR; ושלט דרכים בוולשית שאומר בעצם “אני לא במשרד, נא לשלוח חומר לתרגום”.