את הספר “האפיפיורית יוהנה” מאת דונה וולפולק-קרוס תירגמתי עבור הוצאת נירם והוא יצא לאור בעברית בשנת 1998. למיטב ידיעתי זה הפופולרי מבין הספרים שתרגמתי, והוא נמכר יפה מאז ועד היום, הישג נדיר בשוק הספרים התזזיתי בארץ, שבו רבי-מכר נמוגים מעל המדפים תוך חודשים ספורים.
“האפיפיורית יוהנה” זוכה לאהדה רבה אצל קוראים (בעיקר קוראות) ומדי פעם מגיעות אלי ביקורות ותגובות עליו, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף, רובן חיוביות. התלונה השכיחה ביותר כלפי היא הקושי להבין את הלטינית והמילים הזרות בספר. על כך אני עונה שזה המצב גם בטקסט המקורי באנגלית, וגם שם הן אינן מובנות לכל הקוראים.
בעקבות תרגום הספר ובמסגרת לימודי בתוכנית מחקר התרבות באוניברסיטת תל-אביב כתבתי עבודה סמינריונית שהשוותה בינו לבין ספר אחר, שהשתמש בסיפורה של האפיפיורית ממין נקבה למטרה שונה למדי. מציאת הקובץ במחסן היא הזדמנות טובה לפרסם אותה כאן:

שתי אפיפיוריות: השפעת הרקע התרבותי והמטרות החברתיות של שני סופרים על האופן שבו פירשו והציגו סיפורים המבוססים על פרטים זהים

הספרים עליהם מבוססת העבודה:

Durrell, Lawrence. Pope Joan. Translated and adapted from the Greek of Emmanuel Royidis (Rhoides, Emmanouel d., 1886). 1960, The Overlook Press, New-York.

Woolfolk Cross, Donna. Pope Joan – A Novel. 1996, Crown Publishers Inc. New-York.

מטרתה של עבודה זו לדון בשני ספרים אלה, בעלי השם הזהה, האחד מאת עמנואל רוידיס והאחר מאת דונה וולפוק-קרוס. שני הספרים מתבססים על האגדה לפיה אישה ממוצא אנגלי, מחופשת לגבר, הגיעה במאה התשיעית להיות האפיפיור, ומתה בלידתה בעת תהלוכה חגיגית. פרטים שונים על האגדה מופיעים במקורות כתובים מימי הביניים, אך הוותיקן מכחיש את קיומה של האפיפיורית וטוען כי הסיפור כולו הוא עלילה פרוטסטנטית. שני הסופרים לקחו את מעט הנתונים המקובלים של אגדת האפיפיורית יוהנה והוסיפו עליה פרטים למכביר עד ליצירת רומנים, המשמשים כל אחד מהם למטרתו שלו.
ספרו של רוידיס יצא לאור בשנת 1886 ביוון, ועורר שערוריה גדולה. רוידיס נודה מן הכנסיה, ספרו נשרף והוחרם, אך זכה לפרסום בכל זאת (ואולי בשם כך) ואף תורגם לשפות מספר והיה בין הספרים היוונים המעטים בתקופתו שהגיעו לתודעה הבינלאומית. הספר תורגם לאנגלית על-ידי הסופר לורנס דארל, ופורסם בשנת 1960. נפחו של הספר צנוע, כ-150 עמודים, ונלוות לו הערות שוליים הנוגעות לפרטים היסטורים המשולבים בספר, וכן הקדמה מאת המתרגם, המגוללת את סיפור חייו של רוידיס ומספרת על הספר.
ספרה של וולפוק-קרוס נכתב כמאה שנה לאחר מכן. הוא פורסם בשנת 1996 לאחר תהליך כתיבה שארך שבע שנים וכלל תחקיר היסטורי על התקופה. אורכו של הספר 422 עמודים במהדורת הכריכה הקשה, כולל אחרית-דבר מאת הסופרת.
שני הסופרים ביקשו לפרסם את סיפורה של האפיפיורית ולהוכיח שלא היתה אגדה, אלא אמת לאמיתה. וולפוק-קרוס מפרטת באחרית הדבר שלה כיצד ניתן לסתור את טענות הוותיקן, השוללות את אפשרות קיומה של האפיפיורית, ודארל מספר כיצד רוידיס פירסם במשך שנים מאמרים שונים שהגנו על קיומה של גיבורתו האהובה. רוידיס משתמש בסיפורה של יוהנה כדי לנגח את מוסדות הכנסיה בעבר ובהווה. ספרו הוא יצירה שנונה ביותר, מלאה חילולי קודש למכביר. וולפוק-קרוס, לעומת זאת, מתייחסת ברצינות תהומית לנתונים היסטוריים ולדמויות בסיפורה. היא מגייסת את יוהנה לטובת המטרות הפמיניסטיות של סוף שנות התשעים בארה”ב, כדי להראות בעזרתה איך “גם נשים יכולות” וכמה דוכאו לאורך ההיסטוריה.

דארל מספר על רוידיס שנולד בשנת 1835 ומת באתונה בשנת 1904. לדבריו, הוא נדד רבות בעולם ולמד בצרפת ובגרמניה. רוידיס נתקל בתקופת חייו בבעיות כלכליות, ובהיותו רפובליקני התמנה כספרן לספריית אתונה בזמנו של ראש הממשלה טריקופיס, אך פוטר עם עליית הפלג המלוכני. את שנות חייו האחרונות בילה בעוני ובחרשות הולכת וגוברת. הוא כתב מאמרים שונים והיה מוכר היטב לקהל האתונאי, לדברי דארל, כאדם שנון ומלא קסם, אך Pope Joan היה יצירתו החשובה היחידה, עליה הגן בלהט גם כאשר הספר נשרף והוא נודה מן הכנסיה האורתודוקסית. למרות האיסורים הרישמיים, הספר הביא לו פרסום הן באתונה והן בחו”ל. אחרי מותו של רוידיס פחתה הפופולריות של הספר ביוון, ומהדורה נוספת שלו הופיעה באתונה רק בשנת 1920. מאז הספר נמכר בהתמדה (לפחות עד שנות השישים, אז כתב דארל את ההקדמה), ותהילתו של הסופר מובטחת לו בהיסטוריה של הספרות היוונית המודרנית. במהדורת פינגווין של תרגומו של דארל הספר מוגדר “The notorious Greek classic Papissa Joanna.”
אם כן, כרפובליקן ואנטי-קלריקל, רוידיס השתמש בידע מעמיק באשר לאגדה העתיקה כדי לפגוע באוייביו הפוליטיים, ועשה זאת ברומן שנון – דארל מגדיר אותו ”a mere soufflé of a novel” . רוידיס הגן על עצמו מפני המתקפות הרבות שספג בטענה כי לא המציא כמעט דבר, וכי לכל מה שכתב ניתן למצוא ביסוס בכתבים אחרים.

נראה שוולפוק-קרוס, מרצה לספרות אנגלית בקולג’ במדינת ניו-יורק, היא בת נאמנה לקהיליה האקדמית האמריקאית של השנים האחרונות, הנשלטת באווירת התקינות הפוליטית. ניתן לראות זאת בשם המשפחה הכפול שלה (היא מקדישה את הספר לאביה, וויליאם וולפוק, כך שברור שזהו שם נעוריה), וכן בשמות הספרים שכתבה קודם לכן, שלא היו רומנים: Word Abuse, Mediaspeak, Speaking of Words . על-פי תמונתה שעל העטיפה, הסופרת נמצאת בשנות הארבעים לחייה. ספרה התפרסם בהוצאה לאור מכובדת, השייכת לראנדום האוס. ברשימת התודות שלה היא מזכירה את סביבתה התומכת, שרובה נשית: עוזרי מחקר (בעיקר עוזרות), שתי עורכות מטעם ההוצאה לאור ועוד. וולפוק-קרוס מודה גם לעמיתותיה בקולג’, שדאגו לכך שיהיה לה זמן פנוי לכתיבה (חדר משלה כנראה כבר היה לה).
כל הראיות הנסיבתיות הללו מחזקות את ההרגשה, העולה בבירור מתוך קריאת הספר, כי השקפת העולם שהנחתה את הסופרת היא זו של הזרם המרכזי של הפמיניזם האמריקני הפופולרי בן תקופתה, וזהו הרפרטואר ממנו היא שואבת את פרטי הסיפור שהמציאה בעצמה. אירועים שונים בספר מדגישים זאת: דמותה של המיילדת, שבני הכפר מאשימים אותה בכישוף בשל עצם העובדה שהיא בקיאה בשימוש בצמחי מרפא, ויכולתה מפחידה אותם; דמותה של אמהּ של יוהנה, המוצגת כרעיה המוכה השכיחה כל-כך בסרטי טלוויזיה אמריקאים, למול האב המכה האכזרי; הרגשת האחווה הפושה ביוהנה למראה כל אישה מדוכאת – כל אלה פריטים מוכרים ברפרטואר החוג החברתי הזה ודגמיו כפי שהם מתבטאים במדיה הפופולרית.

“Life in these troubled times was especially difficult for women. It was a misogynistic age…. With few exceptions, women were treated as perpetual minors, with no legal or property rights…. Small wonder, then, if a woman chose to disguise herself as a man in order to escape such existence. Apart from Joan, there are other women who successfully managed to imposture…. The light of hope kindled by such women shone only flickeringly in a great darkness, but it was never entirely to go out. Opportunities were available for women strong enough to dream. Pope Joan is the story of one of those dreamers.” (Woolfolk Cross, Author’s note 419-420)

מטרתה של הסופרת ברורה מתוך פסקת הסיכום של אחרית הדבר שלה. כפמיניסטית, היא כתבה את הספר כדי לגולל את סיפורה של אישה חזקה, אמיצה וחכמה, שהצליחה כנגד כל הסיכויים בעולם שונא נשים. פרסום סיפורים שכאלה משחרר את ההיסטוריה מאחיזתם הבלעדית של הגברים, מוכיח את יכולתן של נשים ונותן להן גיבורות ודמויות לחיקוי. משום כך יוהנה שלה חייבת להיות דמות מושלמת ככל האפשר, לגלם את האידיאל – עליה להיות מוסרית, חכמה, רציונלית, טובה יותר מכל הסובבים אותה, ראויה לאהבת גבר, מי שהתגברה על כל המכשולים – זו דמות הגיבורה המופתית.
האירועים העוברים על יוהנה של וולפוק-קרוס מושפעים ממה שהסופרת רוצה להוכיח. אם בתקופתה היה איסור חמור על השכלת נשים, מתעמרים ביוהנה הצעירה כשהיא לומדת כאישה. אם אנשי תקופתה שונאי נשים הרי שהם עלולים לחסל אותה ברגע שתתגלה כאישה בתחפושת גבר, ולכן היא נזהרת ואכן לא מגלים אותה (עד מותה). הסצינות בספר מוכפפות למטרותיה של הסופרת. מצבן העלוב של רוב הנשים בתקופה מתגלה בסיפוריהן של נשים שונות: אמה המוכה של יוהנה, האלמנה שביתה נגזל ממנה על-ידי לורד עשיר שאסר עליה לעסוק בעבודת גבר ובכך לפרנס את משפחתה; אחרת שהזדקנה בטרם-עת בשל לידות רבות; האצילה המלומדת שכומר עלוב אוסר עליה להיכנס לכנסיה כיוון שהיא טמאה, בעוד כל קבצן מטונף שהוא גבר יכול להיכנס לשם; והזונה שהשליכה יהבה על הגברים ומסיימת את חייה בעוני וחרפה. אף דמות נשית בספר לא ניצלה מסבל והשפלה הנובעים מהיותה אישה.
פעולותיה של יוהנה מוכיחות את עליונותה על רוב הסובבים אותה: היא נעזרת בהיגיון ובשיטות רציונליות ואמפיריות בעוד כל בני זמנה נסמכים על אמונות טפלות חסרות ביסוס. היא מנצחת במשפט בעזרת ראיות חותכות, בסצינה הלקוחה כמעט מהדגם הטלוויזיוני האמריקאי של עורך הדין המצפוני, בעוד שהאחרים היו מוכנים לקבל את עדותו המטעה של מי שנשבע על שרידי קודש. וולפוק-קרוס מתנצחת כאן ישירות עם הטענה העתיקה, אותה ניסח אריסטו, לפיה נשים אינן רציונליות – היא לוקחת את הטענה ופשוט סותרת אותה בהציגה את יוהנה כיחידה כמעט בעידנהּ הבקיאה בתורות ההגיון היווניות.
יוהנה של וולפוק-קרוס מתמחה ברפואה, בנוסף על לימודי כתבי הקודש ויצירות קלאסיות. כמרפאה, היא מגשימה יעוד שהוא נשי-מסורתי, בעזרתה לאחרים. למעשה, ככל שהיא עולה בסולם הדרגות בכנסיה, ובעיקר בשנותיה האחרונות ברומא, היא מקדישה עצמה לעזרה לאחרים, על חשבון רווחתה האישית ובטחונה – הקרבה עצמית הנדרשת באופן מסורתי מנשים. היא מוסרית וצנועה כל-כך שאינה מאמינה כאשר בוחרים אותה לאפיפיור, והיא אינה מוכנה לעזוב את התפקיד למען בטחונה ואושרה האישי, כיוון שהיא מרגישה מחוייבות כלפי נתיניה, שבחרו בה ועליה לעשות למענם. הספר מציג את התלבטויותיה הרבות של יוהנה בזמן כהונתה כאפיפיור – אהובה מפציר בה לעזוב את תפקידה ולבוא לגור איתו, להגשים את אהבתם. וולפוק-קרוס אינה טוענת כי הגיבורה שלה מבקשת להישאר בתפקידה הרם מתוך שאפתנות, רצון לשררה או הנאה מההגשמה העצמית שבקריירה, יוהנה שלה מדברת רק על מחוייבותה לבני עמה. לפיכך יש לפרש את התעקשותה להישאר ברומא כמעשה של הקרבה עצמית נשית למען האחר ולא של הגשמה עצמית פמיניסטית.
בהתאם לתפקידה כאישה המושלמת היא אוהבת רק גבר אחד, זהו הגבר המיועד לה משמיים ורק איתו תתעלס באהבים, לאחר שהמתינה לו כל חייה. סיפור האהבה שוולפוק-קרוס כתבה ליוהנה ניחן במאפיינים רבים של אהבה מהרומן הרומנטי. בניגוד לרוידיס, שאיפשר לגיבורה שלו לפני מאה ועשר שנים ליהנות מתענוגות הבשר עם גברים רבים, וולפוק-קרוס המציאה אישה ששונאת את גופה ומקיימת יחסי מין רק פעם אחת בחייה, ועם הגבר היחיד שאותו היא אוהבת, ג’רולד. הגבר הזה הוא הגיבור הקלאסי של הרומן הרומנטי – בפגישתם הראשונה הוא מבוגר מיוהנה ומעמדו החברתי גבוה בהרבה משלה: הוא בעל אחוזה מבוגר בעוד היא רק ילדה עניה. כמו בכל רומן רומנטי, מגבלות שונות אינן מאפשרות לאוהבים לממש את אהבתם – בתחילה אלה נישואיו, וכשהוא מחליט להתגרש ולשאת אותה לאישה, ויקינגים מתקיפים את האחוזה והוא מאמין שהיא מתה. על שניהם עוברות שנים קשות של כמיהה לאהוב/ה, וכאשר הם נפגשים מחדש, והיא כבר מחופשת, הוא חוזר ולוקח על עצמו את תפקיד המגן שמילא מרגע שפגש אותה. הפעמים היחידות בספר בהן יוהנה מאבדת את כושר הדיבור, ההחלטה והפעולה הן בנוכחותו של ג’רולד. כאשר הוא מופיע נעלמת הדמות העצמאית ומופיעה אישה בכיינית. אך כיוון שהוא גיבור מופת בספר פמיניסטי, הוא תומך בכל החלטותיה, ואינו מפקפק ביכולתה או בזכויותיה. נסיבות הגורל מונעות מהם להתחתן, למרות שתיכננו לעשות זאת, וג’רולד אף מכריז שמבחינתו הם בעל ואישה, לעולם ועד. ניתן לפרש את סופו של הספר, בו הוא מת בזרועותיה והיא נפטרת דקות מספר אחריו, כאיחוד שמיימי ביניהם המקביל לנישואין – הסוף המקובל ברומן הרומנטי.

יוהנה של רוידיס אינה צריכה להוכיח דבר כאישה, כיוון שהוא לא שם לעצמו למטרה לקדם את זכויות הנשים. היא משמשת ככלי להצגת המגוחכות שבכנסיה, ולכן מותר לה גם לעשות שטויות, כאשר היא מתפקדת כאיש כנסיה, וגם להיות מכשפה המעלה מנחות לשטן. רוידיס אינו מרגיש מחוייב להציג גיבורה מושלמת או מוסרית יתר-על-המידה. יוהנה שלו היא אישה חושנית המתענגת בגופה על מזון משובח, מיטה נוחה ושעשועי מין. היא גם שאפתנית – היא רוצה נואשות להתמנות לאפיפיור, אינה נרתעת בצניעות מן הכבוד, אלא פועלת נמרצות כדי להשיג את מטרתה, תוך תפילות לבתולה הקדושה וגם לשטן, ליתר בטחון. רוידיס רומז לכך שהאל אינו שמח מבחירתה של יוהנה לשליחו עלי אדמות:

“The new Pope trembled with joy as she drew the purple robe about her shoulders and put on the slippers bearing the cross. As for the latter, it is not clear why they thrice came of her feet as she descended the stairway to the monastery. Perhaps they were too big. Perhaps they disliked feminine feet.” (126)

יוהנה של וולפוק קרוס נאבקת ללמוד כנגד כל הסיכויים, כולל התנגדותו העזה של אביה. יוהנה של רוידיס, לעומתה, לומדת מפי אביה, בתחילה כדי להשתמש בכישוריה לפרנסתם – היא מוצגת כקוריוז ביכולתה להביס גברים בהשכלתה. הלימוד עצמו אינה מטרה עבורה, בניגוד לגיבורת הספר השני, שהחיפוש אחר הידע הוא הכוח המניע אותה והסיבה לרוב פעולותיה. לגיבורה של וולפוק-קרוס יש מניע נעלה בחייה, זו של רוידיס בעיקר מחפשת הנאות, מסקס ומזון ועד לשררה.
אצל וולפוק-קרוס יוהנה מתחפשת לגבר כדי לשרוד, הרעיון עולה בדעתה ברגע של יאוש. אצל רוידיס מאהבה הנזיר של יוהנה הנזירה (רוידיס מתאר שוב ושוב את גרגרנותם ותאוותנותם של נזירים, אנשי כמורה וקדושים, זהו חלק גדול מהסאטירה שלו) משכנע אותה להתחפש לגבר כדי שיוכלו לחיות יחדיו במנזר, והם בונים להם קן אהבה מרופד פרוות ומעדנים. קלילות תיאוריו של רוידיס עומדים בניגוד גמור למנזר חמור הסבר שמתארת וולפוק-קרוס, בהתאם לתקנון הבנידיקטיני.

ספרו של רוידיס נועז מאוד, הוא מורד בכל המוסכמות של זמנו, הורג פרות קדושות על ימין ועל שמאל ומתעלל בגופותיהן. חדשנותו מתבטאת לא רק בסיפור הנתון-במחלוקת שבחר לספר וביחסו המזלזל לדברים שבקודש, אלא גם בדרך הכתיבה, המערבבת סיפור על העבר העתיק עם התייחסויות אקטואליות להווה, ורומן מפי מספר יודע-כל עם פניות ישירות של הסופר לקוראיו.

“The materials for my story, in fact, which were taken from the imagination before, are now selected from the works of eminent chroniclers! And if you find this part of my book more boring than the parts you have already read I thank you, reader, for your preference.” (117)
“Choruses of inebriated Christians were dancing and screeching out profane songs…All this of course very much to the amazement of the newly converted foreigner at Rome, who were under the impression that all these things were somehow part of the Christian liturgy: much as those present at the more turbulent sessions of the American Congress might imagine that kicking had been accepted as an integral part of the democratic liberties.” (119)

כך, לדוגמה, הוא מתאר אירוע מתקופת נעוריה של יוהנה שלו:

“Joanna, pursued by the three monks, ran about the room, leaping over tables and chairs, sometimes throwing a dish or a scriptural maxim at her pursuers… she noticed on the bed the relics of the saints and at once beat a retreat behind them… taking up one of the legs of St. Marcellinus, she started to batter at her lustful pursuers…”

לעומת שנינותו של רוידיס, וולפוק-קרוס, רצינית בהרבה. היא כותבת בזרם המרכזי של תרבותה, בכובד ראש ובכובד סבר, במטרה להעביר מסר חשוב באמצעות סיפור היסטורי. בספרה ברור היטב מי הטובים ומי הרעים: הרעים רוצחים ומאמינים באמונות טפלות, הטובים רציונליים, אוהבי-אדם, לא מפלים בין גבר לאישה ובין עשיר לעני. השפה אצלה פונקציונלית, תפקידה לספר את הסיפור, לא לקשט אותו. אין אצלה חידודי לשון, רק ציטוטים בלטינית להוכחת האותנטיות והתחקיר העמוק.
וולפוק-קרוס כתבה את ספרה מתוך מטרה פמיניסטית, אך שילבה בו, כנראה מבלי משים, מאפיינים ריאקציונרים רבים. יוהנה שלה היא אישה יוצאת דופן, אמת, אכן דמות מופת של גיבורה נשית שהגיעה לעמדת כוח והשפעה תודות ליכולותיה שלה וכנגד כל הסיכויים. אך בדרך פעולתה אין כל פתרון לבעיית חוסר השיויון בין גברים ונשים. כיוון שפעלה בהסתר, וזהותה הנשית לא התגלתה, לא היה בה כל איום על הסדר החברתי הקיים. דמות שולית בספרה של וולפוק-קרוס, האצילה המלומדת יהודית, אכן מאיימת על הסדר החברתי הקיים, כיוון שהיא מציגה עצמה בגלוי כאישה מלומדת, אך היא מוצגת ככשלון, כיוון שאין בכוחה לעשות דבר כנגד הממסד הגברי המתנכל לה. יתרה מזאת, אותה אצילה היא עקרה – הריונותיה מסתיימים בהפלות (כמו ההריון שיסיים את חייה של יוהנה). כלומר, דמותה מוכיחה את טענותיהם של הגברים בדבר הניגוד שבין השכלה לנשיות. למרות שהספר תומך באופן גלוי בהשכלת נשים כמעשה שאין לו השפעה שלילית על שאר יכולותיהן, דמותה של יהודית ודמותה של יוהנה מוכיחות באופן מעשי כי לא ניתן לשלב בין התפקידים השונים.
יוהנה של וולפוק-קרוס בחרה בין קריירה ומשפחה. אין כל דרך לעקוף את העובדה הזו. בהתאם לדרישות המסורתיות מנשים ובהתאם לדעות המסורתיות עליהן, לא היתה לה כל דרך לשלב בין הגשמת הצדדים השונים של חייה: קריירה (כמלומדת ובעלת תפקידים בכנסיה) ואהבה (לבן זוג ולילדים). זוהי האכזבה הגדולה ביותר מספר שמציג את עצמו כפמיניסטי. דווקא בספרו של רוידיס, גבר בן המאה התשע-עשרה, מצליחה הגיבורה לשלב בהצלחה בין כל האופציות בחייה – כמלומדת, בעלת תפקידים נכבדים בכנסיה, וכן אישה המנהלת מערכות יחסים רגשיות ומיניות עם גברים. יוהנה שלו אינה נאלצת לבחור בין הדברים, בין ההצלחה בעולם ובין האהבה, בדיוק בהתאם לדרישה הפמיניסטית הבסיסית ביותר, המבקשת את החופש הזה לנשים, כפי שהוא פתוח לגברים.