יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “נשים ששינו את העולם” מאת רוזלינד הורטון וסלי סימונס, עורך המהדורה העברית אורן נהרי. זהו הספר השני בסדרת “משני עולם”, אחרי “נאומים ששינו את העולם” שהיה לרב מכר. כיון שכבר ראיתי אותו ניתן כמתנת סוף שנה למורה אני חוזה ל”נשים” עתיד דומה.

מתוך הכריכה האחורית:

אלה מקצת מעשיהן של נשים יוצאות מגדר הרגיל ששינו את פני העולם. נשים ששינו את העולם מספר את סיפוריהן מעוררי ההשראה של למעלה מחמישים נשים ומתאר את הישגיהן המופלאים: משליטות ולוחמות ועד ספורטאיות וממציאות, מסופרות וציירות ועד גיבורות ומהפכניות. כולן הפגינו אומץ לב לנוכח קשיים גדולים, חלקן שילמו בחייהן על אמונותיהן, וכל אחת ואחת מהן השפיעה השפעה מכרעת על עולמנו.

מתקופת מצרים העתיקה ועד ימינו, מקלאופטרה והמלכה אליזבת, דרך ג’יין אוסטן, מארי קירי וסימון דה בובואר ועד מרגרט תאצ’ר ובנזיר בוטו – סיפוריהן של הנשים הבלתי רגילות הללו מובאים על רקע תקופתן, ובכל פרק אנו לומדים על הישגיהן, על הרקע שלהן ועל אופיין, וגם פרטים מרתקים ובלתי ידועים שבזכותם הן מצטיירות כמופלאות אפילו יותר. התיאורים המרגשים של המאבקים, הקשיים, המסירוּת והניצחון דרמטיים יותר מכל יצירה בדיונית.

בהמשך בחרתי להביא, באדיבות הוצאת מטר, פרק אחד מתוך הספר. הוא עוסק באישה שבטרם התרגום לא שמעתי את שמעה, אבל היא מרשימה בעיני אפילו יותר מן המלכות וגיבורות המלחמה.

דורותי הודג’קין

עבודת המחקר של דורותי הודג’קין, כלת פרס נובל הראשונה של בריטניה, איפשרה את הייצור ההמוני של חומרים מצילי חיים: אנטיביוטיקה, אינסולין, ויטמין B12. כשהיתה בגמלאות פעלה למען פירוק נשק ולטובת מדינות לא מפותחות. “היא תיזכר ככימאית דגולה, אוהבת אדם אצילת נפש, עדינה וסובלנית ותומכת-שלום מסורה.” מקס פרוץ

בכיתה הקטנה שבבית הכומר בסאפוק גידלו דורותי וחבריה התלמידים גבישים מתמיסות אלום וגופרת הנחושת. הם צפו בפליאה בהתאדות התמיסה שהביאה אט-אט ליצירת גבישים. דורותי, שהיתה אז בת עשר בלבד, כתבה אחר כך: “נשביתי לכל חיי בידי הכימיה ובידי הגבישים.”

עם זאת, קריירה במדעים לא היתה בשום פנים ואופן בחירה ברורה מאליה לצעירה בעלת רקע כשלה. דורותי נולדה בקהיר שבמצרים, והיתה הבכורה מבין ארבע בנות. אביה, ג’ון, היה ארכיאולוג וחוקר שעבד במשרד החינוך, ואילו אמה, מולי, היתה מומחית לטקסטילים קופטים וציירת בוטנית מוכשרת. היא היתה גם פציפיסטית מושבעת ופעילה למען פירוק נשק, והורישה את אמונותיה אלה לדורותי, שעבודתה בתחום זה עתידה היתה להיות חלק חשוב בחייה.

במשך ארבע השנים הראשונות לחייה של דורותי חיה המשפחה חיי נוחות של בריטים מחוץ למולדתם, אבל עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 חששה אמה של דורותי לשלומן של בנותיה בחו”ל ולקחה אותן לאנגליה אל הוריו של של ג’ון. משהושלמה המשימה היא עלתה לטיסה בחזרה למצרים כדי להיות עם בעלה, ובמשך שאר ילדותן דורותי ואחיותיה לא חיו עם הוריהן למשך יותר מחודש או חודשיים – חוויה שלה ייחסה דורותי את רוחה העצמאית ואת נחישותה.

באמצע שנות העשרים חיו הוריה של דורותי בסודן, ואילו היא ואחיותיה למדו באנגליה. אמה של דורותי עודדה את חיבתה העזה לכימיה והעניקה לה עותקים מודפסים של שתי הרצאותיו של סר ויליאם ברג, “על אודות טבע הדברים” ו”מקצועות ישנים וידע חדש”, שהסבירו כיצד מדענים משתמשים בקרני רטנגן כדי “לראות” אטומים ומולקולות. בעבור דורותי היו הספרים התגלות ממש. בבית הספר היתה חלוקת מקצועות הלימוד מסורתית, ורק דורותי ועוד בת אחת הורשו להצטרף לכיתת הכימיה. דורותי עברה את בחינות הגמר ב-1927 וקיבלה אות הצטיינות בשישה מקצועות ופרס בסך 30 ליש”ט. שנה לאחר מכן התקבלה ללימודי כימיה בקולג’ סומרוויל באוקספורד.

בזמנו היתה הכימיה דיסציפלינה נסיונית במידה רבה, והגבולות בין ענפיה השונים היו נוקשים. תלמידים נדרשו לשנן כמויות מידע אדירות ולבצע רצפים קבועים של ניסויים בשיעורים מעשיים. איש לא ניסה להסביר מדוע יסוד מסוים ריאקטיבי יותר מאחר, או כיצד המבנה של מולקולה קשור לתפקידה. לא זאת היתה מטרתה של דורותי בבואה לאוקספורד, והיא התחילה לנסות להתעמק בחקר הגבישים – הנושא שהצית מלכתחילה את העניין שלה בכימיה. המנחה שלה עודד אותה להשתתף בקורס מיוחד בקריסטלוגרפיה – שיטה לקביעת המבנה של מולקולות. ברגע שהתגלה המבנה המולקולרי אפשר היה למצוא דרכים לייצר גרסאות סינתטיות של חומרים, דבר שאיפשר ייצור המוני של כימיקלים ותרופות. התהליך היה מרתק בעיני דורותי והיא התחילה לעבוד על מבנה התאליום הרעיל. את לימודיה סיימה ב-1932 בהצטיינות יתרה.

באותה השנה עברה דורותי לאוניברסיטת קיימברידג’ כדי להתחיל מחקר לקראת דוקטורט. היא עבדה שם על המבנה של חלבונים וסטרואידים, שאותם חקרה בעזרת קריסטלוגרפיה בקרני רטנגן. ב-1933 העניק לה קולג’ סומרוויל מלגת מחקר יוצאת דופן, למימון שנה אחת בקיימברידג’ ואחריה שנה באוקספורד.

משימתה הראשונה עם חזרתה לאוקספורד היתה לעשות את מה שנמנע ממנה לעשות בקיימברידג’ – לחקור גבישים באמצעות ניתוח שלם של מבניהם. עמיתה רוברט רובינסון, שעזר לדורותי להשיג את המימון שנדרש לציוד המעבדה שלה, ראה כי המחקר בתחום הכימיה האורגנית, שבו עסק בעצמו, יכול להפיק תועלת מעבודתם של קריסטלוגרפים. דורותי שמחה מאוד לסייע לו. הוא גמל לה; מכיוון שידע על עבודתה הקודמת בתחום אנזים העיכול פפסין, נתן לה דגימה קטנה של חלבון לצילום. החלבון הזה היה אינסולין.

פריצת הדרך במחקרה של דורותי הגיעה כשהיתה בת 24 בלבד. היא התמחתה בפתרון בעיות מסובכות, והמבנים של שלוש המולקולות שבהן התרכזה – אינסולין, פניצילין וויטמין B12 – מורכבים במיוחד. ב-1934 הצליחה ליצור גבישים של מולקולת האינסולין ולצלם אותם, שלב חיוני במחקרה, שאותו המשיכה עוד 40 שנה.
ב-1937 קיבלה דורותי דוקטורט מקיימברידג’ ונישאה לרוברט הודג’קין, מומחה בענייני אפריקה, בן למשפחה רבת הישגים באקדמיה. דורותי לא העלתה כלל בדעתה להפסיק את מחקרה בגלל הנישואים, אף על פי שבתקופתה עדיין נדרשו לוותר על חברותן בקולג’ עם חתונתן. עם זאת, הנשים שרצו לחזור לתפקידיהן כמעט תמיד נענו בחיוב, וכך גם דורותי. לה ולתומס נולדו שלושה ילדים. חברים זוכרים את בית המשפחה כבית פתוח לסטודנטים ואורחים, שהיה שוקק פעילות תמיד.

מ-1942 עבדה דורותי על הפניצילין, ושלוש שנים לאחר מכן גילתה את המבנה של מולקולת הפניצילין. בזכות עבודתה הצליחו מדענים אחרים לשנות את מבנה הפניצילין וליצור סוגים שונים של אנטיביוטיקה, המותאמים למלחמה בזיהומים ספציפיים. ב-1947 התקבלה דורותי לחברות בחברה המלכותית, האיגוד המדעי המובחר בבריטניה.

נוסף על עבודתה המחקרית היתה דורותי עמיתה ומורה לכימיה בקולג’ סומרוויל, ולימדה שם את מרגרט תאצ’ר, לעתיד ראש ממשלת בריטניה. היא גם ביקרה באוניברסיטאות ברחבי העולם, אם כי ב-1953 לא ניתנה לה אשרה לארצות הברית כדי להשתתף בכנס מדעי מכיוון שהיתה חברה בארגון “מדע למען שלום” – קבוצה בעלת קשרים קומוניסטיים.

ב-1956 צילמה דורותי את הצילומים הראשונים של ויטמין B12, אבל עברו עוד חמש שנים בטרם הצליחה לקבוע את המבנה של הוויטמין בעבודה משותפת עם קנת טרוּבְּלַד, קריסטלוגרף אמריקני צעיר. בעיני הקריסטלוגרפים נחשבה קביעת המבנה של ויטמין B12 לפריצת דרך והישג מדעי יוצא דופן. ב-1964 זכתה דורותי בפרס נובל בכימיה, “על קביעותיה באמצעות שיטות רנטגן של מבניהם של חומרים ביוכימיים חשובים.”
ב-1967 פיענחה דורותי סוף סוף את המבנה המורכב של האינסולין, וכך נסללה הדרך להבנת הדרך שבה מפחית האינסולין את תסמיני הסוכרת. שלוש שנים לאחר מכן נבחרה לנשיאת אוניברסיטת בריסטול, שם נשארה עד פרישתה ב-1977.

אבל היא לא פרשה מפעילות. מ-1977 ועד 1989 היתה דורותי נשיאת פאגווֹש (Pugwash), ארגון בין-לאומי של מדענים שניסו לקדם את התקשורת בין מדענים משני עברי מסך הברזל בזמן המלחמה הקרה. כל ימיה תמכה במערכות למען שלום עולמי ופירוק נשק, ופעלה למען סיוע לארצות מתפתחות. דורותי המשיכה לקדם את השימוש במדע למען הבנה בין-לאומית עד שבריאותה הלקויה מנעה ממנה את היכולת לעשות זאת. היא מתה בביתה משבץ ב-1994.