יצא לאור בתרגומי “נגיעות אחרונות” מאת דיאנה קיציס בהוצאת ידיעות אחרונות.

ג’סי הולץ היא שחקנית משנה בחיים של אחרים, וטוב לה ככה, תודה רבה. היא שמחה למלא את תפקיד החברה התומכת של ססיל היפה והכריזמטית, מפנטזת על קריירה כמעצבת פנים אבל תקועה כבר שנים באותה העבודה, ובכל הנוגע לגברים כבר מזמן התרגלה לשמוע: “זה לא את, זה אני”.

אלא שחייה של ג’סי מקבלים תפנית חדה כשססיל נהרגת בתאונה טרגית. בצר לה היא פונה אל האדם היחיד שמבין: האלמן הצעיר, זאק. הוא שמח לבלות בחברתה, וזה טוב, וג’סי מתחילה ליהנות מחברתו, וזה… רע? רגע… יכול להיות שהיא מתאהבת?

נגיעות אחרונות הוא ספר עדין, מצחיק וממכר העוסק ברומן אסור, באובדן, ברגשות אשם ובקשרים הסבוכים שמחברים – ומפרקים – חברויות קרובות.

פרק לדוגמה באדיבות ההוצאה:

קצת פרופורציות
כשזָאק התקשר והודיע לי שהחברה הכי טובה שלי, סֶסִיל, הייתה מעורבת בתאונת דרכים – מונית התנגשה חזיתית במכוניתה בבוורלי בולבארד – ישר דמיינתי בראש התנגשות מכוניות לפני הסניף החדש של רשת החנויות עיצוב לכל כיס, במקום שבו הייתה פעם חנות האקווריומים. טעיתי. מסתבר שהתאונה התרחשה קרוב יותר לצומת לַה-בְּרִיאֵה, לא רחוק ממסעדת הקארי שאליה היינו הולכות לפעמים, ססיל ואני, כדי לשתות בירה קפואה ולאכול כיסוני סמוסה ממכרים. תיארתי לעצמי שיעלה כמה אלפים לתקן את המכונית של ססיל ושאולי היא עצמה תסבול מזעזוע מוח. במקרה כזה אני אקח כמה ימי חופשה מהחנות לעיצוב הבית שבה אני עובדת ואשים לה רטיות קרות על המצח עד שמצבה ישתפר. שוב, טעיתי. המכונית של סֶס נמעכה פנימה כמו פחית שתייה שדרכו עליה. ססיל אושפזה במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים סידרס-סיני, ושכבה שם כמו קופסת אוכמניות חבוטה.

באותו זמן, חברתי הטובה השנייה, בְּרִין, ישבה אצלי על הספה, נישנשה זיתים ירוקים ישר מהצנצנת והסתכלה עלי כאילו, מה? כשסיפרתי לה מה זאק אמר, היא קפצה על רגליה, תפסה את המפתחות ואת תיק היד שלה, ורצה לדלת. אני נכנסתי למכונית של ברין והושטתי יד אל חגורת הבטיחות, ואז עצמתי עיניים וניסיתי לקחת את עצמי בידיים. אם אני לא אשתלט על עצמי, המכונית תיפתח ותבלע לי את הבטן, את הריאות, את הידיים, את הרגליים, את הראש. המוח שלי ייצנח אל מושב העור, בקולות זמזום ותקתוק, ואני אשאר תקועה במושב הקידמי של הוולבו של ברין לנצח.

במבט לאחור, אני תוהה מה הייתי אומרת אם ברין הייתה מקפיאה לרגע את הסצינה בשביל לומר לי שבקרוב אאבד את היכולת להתנהג על פי הקודים החברתיים המקובלים. אם הייתה אומרת לי שבקרוב אגרום לאחרים כאב נורא בזמן שאני עצמי אחווה, לעיתים, אושר אמיתי. לא ידעתי אז שאני, גֶ’סִי הוֹלְץ, מאיישת את התפקיד שאפשר לכנות “החברה המעוֹדדת” – שחקנית המשנה התומכת בשחקניות האחרות שהן יפות יותר, חכמות יותר ובאופן כללי, פשוט יותר מלאות חיים. (אחת מאיתנו קיימת בכל קבוצה כמעט, ככה מספרים לי.) גם לא ידעתי שבקרוב אשבור את כל החוקים עליהם מבוססת הברית הנשית בינינו, עד אחד. איך יכולתי לדעת?

זה לא קורה לססיל, לא יכול להיות, חשבתי. היא תמיד הייתה החברה הקסומה, זאת שמנהלת חיים קסומים. החברה שהייתי מחליפה איתה מקומות ברגע. כלומר, אם זה היה אפשרי.

כמה שעות קודם לכן, ססיל ואני היינו במגרשי הטניס הציבוריים בגריפית’ פארק, מלבנים ירוקים הדחוקים בין הכביש המהיר מספר 5 וגבולו המזרחי של הפארק. זה ממש לא היה מקום פלצני. אין ממש מועדון חברים – רק מכונת משקאות קלים וברזיית מי שתייה שמשמשת את הכלביהם המתנשפים של האנשים שעושים ג’וגינג באיזור – אבל המלתחות נקיות, ורעש המכוניות הנוסעות מעבר לשדירת העצים יכול להסיח את הדעת, או להרגיע, כמו רחש גלי הים, תלוי איך מסתכלים על זה.

הבטתי בססיל כשניסתה להקשית כדור גובה. המחבט שהחזיקה בידה הארוכה והשזופה, העיף את הכדור הפלומתי מעל גדר הרשת שהפרידה בינינו ובין משחק הכדורגל של ליגת הנשים, ואני זוכרת שחשבתי, היינו משחקות טוב יותר אם היינו סופרות נקודות. בניגוד לספורטאיות החסונות על מגרש הדשא, שרצו בפראות הלוך וחזור ותקעו בעיטות שמסוגלות לרסק ברך, סֶס ואני רק חבטנו בכדור מצד לצד, והמטרה המרכזית במשחק הייתה שיתוף פעולה בהצחקות הדדיות. ביזבזנו את הזמן שהוקצה לנו במגרש בבידור משותף, הנפנו את מחבטי הטניס כמו מחבטי בייסבול, קיפצנו, הרסנו חבטות הגשה והתגלגלנו מצחוק.
“ראית את זה?” קראה ססיל מעבר לרשת. “בוא’נה, אני ממש גרועה בטניס”
“בחיים כבר לא נראה את הכדור הזה,” אמרתי בצחוק. “אבל ברצינות: את ממש טובה!”

אם היינו סופרות נקודות, לעומת זאת, זה כבר היה משחק אחר לגמרי. לא התחריתי בססיל בדרך כלל; כמו רוב הנשים, אני מסוגלת להעריך די מהר את מקומי בהיררכיית היופי והקסם האישי. אבל מגרש הטניס היה המקום היחיד ביקום שבו היה לי יתרון קל. גם ססיל ידעה את זה. כשהיינו משחקות על-אמת, מבטה היה הופך מרוכז. הקוקו שלה היה מתהדק. היא הייתה מושכת את המצחייה נמוך מעל העיניים, כאילו כדי לסמן שהיא חושבת על דבר אחד בלבד: איך לכסח אותי. ולא הייתה לי בעיה עם זה כי גם לי היו מחשבות משלי. הלסת שלי הייתה מתכווצת והמוח שלי היה מזמזם בחזיונות של מהלכי נגד מבריקים ומטחי כדור אכזריים. הייתי לופתת את המחבט חזק כל כך עד שאצבעותי היו מתכווצות לטפרים קטנים, כואבים ומעוותים. הייתי מכריזה על כדורי החוץ שלה בדיוק נוראי. הייתי שולחת כדורי הגשה באנקה אלימה – התרסה כה מתוקה! בסוף המשחק, המפסידה הייתה זורקת את אגרופיה לצידי גופה, מרימה את הסנטר וצועקת לעבר השמיים “אוףףףףף!”.

באותו בוקר יום שבת (יום חם ושטוף שמש בלוס אנג’לס, למרות שהיה שישה בדצמבר),
עשינו חימום מהיר עד שהופיע גֶ’רִי, מדריך הטניס האהוב עלינו – גבר בן שישים וחמש, שזוף תמידית – עם מחבט ביד.
“תעמדי במקום, ג’סי!” צעק. הוא נכנס למגרש בצעדים גדולים והרכיב את משקפי השמש שלו, שהיו תלויים סביב צווארו על סרט זוהר. “יופי. עכשיו תחבטי את הכדור מעל הרשת!…
“או-קיי., ססיל, הנה הוא! ממש מולך…. יופי!…
“עכשיו, ג’סי, זוזי!… כן?… כן?… כן! זה טניס, גבירותי! זה טניס!”

* * *

שעה לאחר מכן, ססיל צנחה על ספסל העץ הירוק עליו השארנו את החפצים שלנו.
“זה ממש לא היה טניס,” אמרה, ספגה זיעה מפניה במגבת והתכופפה כדי למתוח את רגליה היפות.
“את סתם כועסת שניצחתי אותך בסוף במשחקון האחרון.” לגמתי מבקבוק המים שלה והכנסתי אגודל מתחת לגופייה שלי – היזעתי, וגירד לי.
“נו, באמת, אני האדם הכי פחות תחרותי בעולם.”
“רק בגלל שחוץ מאשר בטניס, את תמיד מנצחת.”
“היי,” אמרה ססיל בצחוק, “זה נכון!”
היא הכניסה את המחבט שלה למארז שלו ותלתה אותו על כתפה. עיניה הירוקות הצטמצמו אל מול השמש, ולחייה החיוורות בהקו בסומק ורדרד. מחבט הווילסון שלה היה טוב יותר משלי. הוא היה מתנה מזאק, שחשב שהעובדה שססיל החליטה ללמוד ספורט כלשהו – הרי הייתה לה עבודה אלגנטית כמגייסת כספים עבור התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג’לס – היא הדבר החמוד ביותר ששמע בחיים שלו. המחבט שלי היה ירושה מבעלה של ברין, דיוויד. אני עבדתי בתור המנהלת של הכלוב המוזהב ברחוב רוברטסון, חנות שבאופן אישי לא הייתי קונה ממנה אפילו מסגרת לתמונה, ובהתחשב במה שטָארִין שילמה לי בחנות, ציוד ספורט חדש בשביל שחקנית בעלת-שאיפות-ספורטיביות-שהיא-רק-טירונית כמוני לא בא בחשבון.
“במקום הקבוע?” שאלתי את ססיל, כשהלכתי אחרי חצאית הטניס המתנופפת שלה לחניון.
“ברור,” אמרה, והוסיפה, “לא איכפת לי שהחתונה בעוד שבועיים. אני מזמינה צ’יזבורגר וצ’יפס.”

צילצלתי לברין ביציאה מהחנייה.
“הי, יא מסננת אחת, זאת רק אני,” אמרתי לתא הקולי שלה כשנסעתי סביב המזרקה במלהולנד. בסופי שבוע החרימו אותה כלות היספניות ושושבינותיהן, עטויות בשמלות מרובות שכבות כמו עלי כותרת, ניצבות בקשתות פסטל לפני המים השוצפים – רקע הולם לתמונת חתונה קבוצתית ורומנטית. “‘בית הפאי’. תפגשי אותנו שם, בסדר? אה, והבאתי את כל מה שצריך לכרטיסיות סידורי הישיבה כי אני יודעת שרצית להתחיל לעבוד גם עליהן. ביי.”
ברין, ססיל ואני הפרכנו את התיאוריה לפיה נשים לא מסתדרות בשלישיות. פגשתי אותן בקורס ספרות בשנה הראשונה בקולג’. ססיל, שישבה בשורה הראשונה באמצע, דיברה עוד ועוד על הניתוח שלה לסצינת החלום באידיוט. אני לא זוכרת בדיוק מה היא אמרה, אני רק זוכרת שהייתי מהופנטת לפרופיל שלה – אף ישר, תלתלים פרועים כמו בציור של רנואר, ופה עסיסי וורוד שנראה מקסים בחריגותו בנוף המקומי, כמו חזיית תחרה מתחת לתלבושת אחידה של בית ספר. ססיל שיחקה עם העיפרון שלה, ומדי פעם הייתה מושכת קווצת שיער מאחורי אוזנה. ברין הייתה שרועה על כיסא סמוך, במגפיים צבאיים ושמלת בייבי דול בלתי מתאימים בעליל. היא נראתה משועשעת מאוד, וכאשר ססיל עצרה סוף סוף כדי לקחת אוויר, ברין אמרה, “אוי, אולי די כבר עם החשיבות העצמית הזאת, באמת.” אני פלטתי נביחת צחוק שעלתה אל האוויר והצטרפה לשלהן – להפתעת כל הנוכחים בחדר, כולל אני. אחרי השעור, ססיל וברין הזמינו אותי איתן לקפה ושעורי בית ב”גַ’בֶּרווֹקִי”. מאז דיברתי עם אחת מהן – אם לא עם שתיהן – כל יום.

“אתם לא תאמינו איזה דפוק התיק שאני עובדת עליו ” אמרה ברין כשניגשה בצעדים נמרצים לשולחן שלנו בבית הפאי. ישבנו בשולחן שטוף שמש שהיה מואר מספיק בשביל ססיל, ששונאת פינות חשוכות, גדול מספיק בשביל ברין, שאוהבת לשבת בישיבה מזרחית, ורחוק מכל מראָה כי אני שונאת לראות את עצמי אוכלת. תאי הישיבה בבית הפאי מצופים ויניל כחול, הפורמאיקה של השולחנות סדוקה בשוליים ולשטיח יש דוגמת יהלומים מזוויעה. אנחנו באות לכאן מאז שהיגרנו ללוס אנג’לס אחרי סיום הלימודים. (ברין המשיכה ללימודי משפטים באוניברסיטת דרום קליפורניה וססיל באה בעקבות זאק, שהיה מבקר מסעדות וקיווה להיבנות מהפריחה בשוק המסעדות של לוס אנגל’ס. אני סתם נולדתי כאן.) הגענו לשלב שבו ידעתי איזו מהמלצריות תרשה לי להחליף את רוטב הסיזר לסלט בוינגרט בלי לחייב אותי ומי תמיד תשכח להביא לנו מים.
“הנה באה השושבינה הסקסית,” אמרה ססיל, וטפחה על המושב לידה.
“עזבי, אני פרה,” אמרה ברין, החליקה אל תא הישיבה ושילבה את כפות רגליה מתחת לשוקיה.
“את מדברת… ומה איתי?” אמרה ססיל באנקה. “אני בסוף אתחתן עטופה בסדין ענק.”
שקלתי לפחות שבעה קילו יותר מכל אחת מהן, אבל כבר מזמן השלמתי עם העובדה שבכל מה שקשור ליופי, התפיסה והמציאות טרם עשו היכרות רשמית.
“חכו, תקשיבו לזה,” ברין אמרה. “חברת אִינטוּאיט החליטה לקנות איזה חברה קטנה שמייצרת אריזות לתאגידים גדולים – יצרניות של דגני בוקר וכאלה. היא הגישה הצעה, קנתה את החברה. אבל מה קרה: אחרי שהכסף הועבר, בעלי המניות החליטו להחזיק את הכספים בחשבון מחוץ לארצות הברית –”
“סֶס,” אמרתי, “יש לך מושג על מה היא מדברת?”
“זה כל כך משעמם שאני אפילו לא מקשיבה,” אמרה.
“שתיכן גועליות,” אמרה ברין ולקחה תפריט. “אז תגידו לי, על איזה נושא ברומו של עולם אתן דיברתן?”
“דגים,” אמרנו ססיל ואני פה אחד.
עידכנתי את ברין במצב: כולנו ידענו שססיל החליטה כבר לפני כמה חודשים שהיא רוצה להגיש סלמון בחתונה שלה, שאמורה להיערך בגן היסמין של מלון סנטה מוניקה בעוד ארבעה-עשר יום. ססיל טענה שעוף תמיד נעשה יבש מדי ושהיא בעצמה לא כל כך אוכלת בשר אדום. אבל זאק פתאום פיתח אנטי לדגים. אתמול בלילה, בזמן שהיא צחצחה בתמימותה את שיניה, הוא הכריז פתאום שהוא איש של סטייקים. חוץ מזה סטייק נראה לו יוקרתי יותר, ומתאים יותר לחתונה בדצמבר. היא ניסתה להסביר שהתפריט כבר בבית הדפוס, והאירוע עצמו מתקרב בצעדי ענק, אבל הוא התעקש.
“אני חושבת שהוא עושה לי דווקא,” אמרה ססיל. “ברצינות – ברמה מסוימת, הוא נהנה לראות אותי מאבדת את הביטחון.”
עיניה של ברין פגשו את עיני – לעיתים נדירות מאוד שמענו על ריב בין ססיל לזאק.
“תראי, זה היה חייב לקרות,” אמרה ברין, לקחה מפית וקינחה את האף. “זה המקצוע שלו: מבקר מסעדות.”
אני הינהנתי. “את זוכרת את הפעם שניסינו להכין לו ארוחת ערב לכבוד יום ההולדת?”
ססיל גלגלה עיניים. “עשיתי הכנות במשך שבועות. אבל בכל זאת, לפני חודשיים שאלתי את זאק באופן הכי ברור, ‘אתה מתכוון לתפוס פוזה של גורמה בעניין של האוכל?’ והוא אמר, ‘לא, זה היום שלך, מה שאת רוצה,’ בלה-בלה-בלה…”
“טוב, זה באמת היום שלך,” אמרה ברין. “כשאני תיכננתי את החתונה שלנו, לדיוויד בכלל היה אסור לדבר.”
“בדיוק. היום שלי. התפריט שלי.”
“אבל למה זה ככה?” אמרתי. “למה החתונה היא כאילו רק הקטע של האישה?”
הן הסתובבו והביטו בי כאילו התחלתי פתאום לנבוח.
“אני לא מדברת עליך, סֶס, אני רק שואלת. אתן יודעות שאחי הֶנְרִי יוצא עם חָאמִיר אחד, נכון? אז הוא סיפר לי שבחתונות מוסלמיות לפעמים החתן מגיע במכונית מקושטת או על סוס, בתלבושת מפוארת, ואז הכלה באה וחותמת על החוזה.”
“טוב, תודה רבה לג’סי על השיעור האנטרופולוגי בשנאת נשים,” אמרה ברין.
“לא כל המוסלמים שונאי נשים –”
“אוי, אלוהים.” ססיל טמנה את ראשה בידיה. “לא, אני מבינה אותך. אני מתחילה להישמע כמו כלה מהגיהנום. או-קיי. אני מסרבת להתווכח על אוכל עם בעלי לעתיד.”
“שהוא מושלם,” הוספתי.
“שהוא מושלם.” ססיל חייכה. “יודעות מה? תבואו לבושות בחצאית בלט וקולר של חתול ותאכלו את הסטייק בידיים. מה איכפת לי.”
“ג’סי כבר תכננה על זה,” אמרה ברין.
משכתי כתפיים. “זאת הייתה אמורה להיות הפתעה.”
“בואו נדבר על משהו אחר.” סֶס פנתה לעברי. “תזכירי לי שוב למה לא עדיף לי להיות רווקה.”