יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “כלב טוב שלי” מאת אנה קווינדלן.
הסופרת, כלת פרס פוליצר, כותבת על בּוֹ, הלברדור רטריבר השחור האהוב שלה, ומתארת
בתבונה ובהומור כיצד נראו חייה וחיי משפחתה לצידו. בטקסט הנוגע ללב משולבות תמונות רבות של כלבים נאים, בו ואחרים. אני ממליצה על הספר לאוהבי כלבים ואדם כאחד.
הנה קטע ממנו:
כלבים אינם מדברים ואינם מתחצפים, וזה חלק מהקסם שלהם בעידן מילולי יתר על המידה, וככאלה הם מתמסרים בלי מאמץ ועד בלי די להשלכות מהסוג הזה. וכזו היא גם השפעתם, הגלויה במהותה. מעולם לא היה עולה על דעתי להניח שלחתול ולי יש שני לבבות הפועמים כאחד; לחתול יש עיני ענבר צרות ושפה עליונה מצולקת, והלך רוחו השכיח ביותר הוא שאט נפש או אדישות. כאשר הוא מתכרבל סביב קרסולי הוא מביע רעב, לא חיבה. זה מוצא חן בעיני אצל חתולים; הם קלינט איסטווד של עולם חיות המחמד. כלב שיושב לצדך משתוקק לחברה; חתול עושה לך טובה. בגלל זה כשאומרים “שב!” חתול קם ויוצא מהחדר בזעף. רוב הכלבים מתיישבים על אחוריהם, רוטטים קלות, ועיניהם הזכות ננעצות בעיניכם.
בסופו של דבר, מערכות היחסים שבני אדם יוצרים עם כלבים הם אלו שהם מַשלים את עצמם שיהיו להם עם אנשים אחרים. כשאנחנו צעירים מאוד זה הקשר השיתופי המושלם שאנחנו מאמינים באמת ובתמים שיהיה לנו עם אהוב או אהובה; כשאנחנו מבוגרים יותר, זאת הסימביוזה שאנחנו מצליחים לגרום לעצמנו להאמין שתמיד תהיה לנו עם הילדים שלנו. אהבה ללא תנאים, תשומת לב בלתי מעורערת, ידידות בלי שום ספקות או ביקורת. פעם ראיתי כרית שעליה הכיתוב: הייתי רוצה להיות האדם שהכלב שלי חושב שאני. זה פחות או יותר העניין.
ועל כן התכונות שאנחנו מייחסים לכלבים שלנו, הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו עליהם הם, ברמה מסוימת, הסיפורים שלנו.
לקריאת פרק לדוגמה באתר ההוצאה.
