יצא לאור בתרגומי בהוצאת אריה ניר “החיים הסודיים של אימא ללא הפסקה” מאת פיונה ניל.

לוסי סוויני, היא “אימא ללא הפסקה” ובמצב חירום מתמיד. הבלגן אצלה חוגג, החיים הם סדרה של קומבינות וכל רגע הוא הפתעה חדשה, ולא תמיד לטובה. היא לא תמיד זוכרת למה בעצם ויתרה על קריירה בתקשורת למען שלושה דרדקים – משגעים, כמובן, במלוא מובן המילה – ובעל-עם-פתיל-קצר, שלמרבה הפלא מחזיק מעמד וגם מחלק עצות חינם. ותזכירו לה בבקשה מה זה סקס.
לוסי ממש לא יכולה להתחרות באימא-מדהימה-מספר-1 שיש לה מספיק כסף לקנות את כל העולם, ולא עם אימא-אלפא שהילדים שלה מחונכים כמו שצריך. היא מאבדת כרטיסי אשראי כרונית, הכביסה כבר מציבה מצור על המטבח, הילדים משחקים בניתוחי מוח כמו בטלוויזיה ומורחים את הבית בקטשופ, ואחרי כל תלאות הבוקר היא מביאה את הילדים לבית-הספר כשהפיג’מה מציצה לה מתחת למעיל, וזה עוד לא הכול. יש לה גם חיים סודיים, ואי-אפשר עדיין לגלות לאן יתפתח הרומן ההזוי שלה עם-עקר-הבית-הסקסי.

אני אוהבת מאוד את הספר הזה, והרגשתי הזדהות רבה עם לוסי, הלהטוטנית שמתקשה להחזיק באוויר את כל הכדורים של חייה. כתבתי קטע נפרד על ההחלטות התרגומיות שעשינו בספר, והנה פרק לדוגמה (לחצו כאן לפרק אחר מ-Ynet):

פרק 1
בעל חירש ורעיה עיוורת תמיד יהיו זוג מאושר

אני משרה את עדשות המגע בספל קפה, וכשאני מתעוררת בבוקר אני מגלה שהבעל-עם-הפתיל-הקצר שתה אותן בלילה. בפעם השנייה תוך פחות משנה. “אבל אמרתי לך שהן שם,” אני מוחה. “את לא יכולה לצפות ממני לזכור פרטים כאלה,” הוא אומר. “ואני לא מוכן לנסות שוב להקיא. תרכיבי משקפיים.”
טום יושב במיטה, שערו סתור, לבוש פיג’מת פסים מקומטת מכופתרת עד הכפתור העליון, ומשלב זרועות בהתגוננות. אני לובשת פיג’מת משבצות, בלי כפתורים. כששניכם מתחילים ללבוש פיג’מות במיטה, זה מייצג את ההתחלה או הסוף של משהו במערכת היחסים? אני חושבת לעצמי. הוא מושיט יד כדי לסדר על השידה שלו שלושה ספרים בערימה, מן הגדול לקטן, ולהעמיד את הספל שפעם היו בו עדשות המגע שלי במרחק שווה בדיוק מהם וממנורת השולחן שבצד השני.
“אני בכלל לא מבין למה את שמה אותן בספל קפה. מיליוני אנשים בכל רחבי אנגליה מבצעים את הטקס הזה מדי יום ביומו והם לא שמים דווקא בספל חלק בלתי נפרד משגרת היום-יום שלהם. זהו ניסיון חבלה, לוסי, כי את יודעת שקיים הסיכון שאני ארצה לשתות בלילה.”
“אבל אתה לא רוצה אף פעם להסתכן קצת?” אני שואלת. “להתגרות קצת בגורל, מבלי להזיק לאף אחד שאתה אוהב תוך כדי כך?”
“אם הייתי חושב שיש שאלות פילוסופיות פתוחות מאחורי התהייה הזאת, ולא רק בקבוק יין ריק והשִכחה שנובעת ממנו, הייתי דואג למצבך הנפשי. אולי הייתי משתתף יותר בצערך אם היית מפגינה דאגה כלשהי כלפיי. זה יכול להוות סיכון בריאותי,” הוא אומר בהתמרמרות.
“אבל לא קרה לך כלום בפעם הקודמת,” אני קוטעת את דבריו, ממהרת לסכל את ההידרדרות הבלתי נמנעת להיפוכונדריה.
אני מרסנת את רצוני לומר לו שכרגע דברים חשובים יותר עומדים על הפרק, כמו למשל להביא את הילדים שלנו לבית-הספר בשעה היעודה ביום הראשון של הסמסטר. אני נזכרת במעורפל שהפלתי עדשת מגע על השטיח לפני כמה חודשים ומתחילה בבחינה מדוקדקת של אזור הרצפה ליד המיטה בצד שלי. המזל משחק לי למחצה ואני מגלה בסדר אקראי: עדשות שהקטנצ’יק הוציא לי מהמשקפיים בשבוע שעבר; ביצת שוקולד אכולה למחצה שכבר התאבנה מרוב יושן; וקנס חניה שלא שולם, שאני דוחפת במהירות בחזרה אל מתחת למיטה.
“את צריכה שיטתיות וסדר בחיים, לוסי,” אומר הבעל-עם-הפתיל-הקצר, שאינו מודע כלל למה שנחשף פחות ממטר ממנו. “כך החיים יהפכו לפשוטים הרבה יותר. בינתיים למה שלא תרכיבי את המשקפיים הישנים? זה לא שאת צריכה להרשים מישהו.” הוא קם מהמיטה ועובר לאמבטיה לקראת החלק הבא בטקס תחילת הבוקר שלו.
לפני עשור, בינקותה של מערכת היחסים שלנו, חילופי דברים בסגנון הזה היו נחשבים לריב אמיתי, להתפרצות עזה שיש בה פוטנציאל להפוך את כל העסק על פיו. אפילו לפני חמש שנים, בסביבות אמצע חיי הנישואים שלנו, הם היו נחשבים לחילוקי דעות בעלי חשיבות. עכשיו הם לא יותר מאשר הערת שוליים בסיפור חיי הנישואים.
כשאני עולה במדרגות לקומה העליונה של הבית כדי להעיר את ילדינו הישנים, אני מחליטה שמערכות יחסים הן כמו גומיות; קצת מתח מותר, אפילו רצוי, כדי ששני הקצוות יישארו קשורים זה לזה. במצב של רפיון מוגזם הכול מתפרק, כמו בני-זוג נשואים שאומרים שהם אף פעם לא מתווכחים ואז נישואיהם נמוגים בן-לילה ונעלמים, אפילו בלי חילופי האשמות הדדיים. אם יש יותר מדי מתח הם מתפקעים. הכול תלוי באיזון. הבעיה היא שבדרך כלל אין התראה מוקדמת לפני שהאיזון מופר.
אני מקללת כשאני נכשלת על דגם לגו על המדרגות והוא מתפרק לחתיכות קטנטנות ומצטרף לכמה מכוניות צעצוע ולזרוע שפעם הייתה שייכת לאקשן-מן. הסנטר שלי פוגע במדרגה העליונה, וכשאני תקועה כך בתוך צד השטיח אני מבחינה בחרב-אור זערורית, באורך של פחות מסנטימטר, מאחת מערכות מלחמת הכוכבים של ג’ו. היא נעלמה לפני כמה חודשים בנסיבות חשודות אחרי שפרד, הפעוט התזזיתי, נכנס במבצע חשאי לחדר של אחיו בשעות הבוקר המוקדמות.
כמה שעות בזבזתי בחיפושים אחרי חרב-האור הזאת? כמה דמעות זלגו על היעלמותה? לרגע קט אני מניחה ראש על השטיח, מרגישה משהו שיש בו דמיון מסוים לשביעות רצון.
אני נעצרת מחוץ לחדר של סם וג’ו ודוחפת בעדינות את הדלת. סם, הבכור, חולש על הפסגה, ישן על המיטה העליונה, ג’ו ישן בתחתונה, ופרד ישן על הרצפה מתחתם. כמו סנדוויץ’ קומות. אני יכולה להחזיר את פרד כמה פעמים שאני רוצה לחדר שלו במשך הלילה, אבל יש לו מנגנון ביוּת מוּלד שמחזיר אותו לחדר של אחיו או לקצה המיטה שלנו, ושם אנחנו מוצאים אותו ישן בבוקר פעמים רבות.
אני מסתכלת בפליאה בילדיי הישנים, רגליהם וידיהם פשוטות בנינוחות על המיטות והרצפה, ומחשבותיי הקדחתניות נמוגות. במהלך היום הם בתנועה מתמדת ואי-אפשר להקפיא אף רגע למשך יותר משניות ספורות. כשהם ישנים יש הזדמנות להתבונן בסלידה המדויקת של אף או בפיזור של נמשים. אני נוגעת בידו של סם כדי להעיר אותו אבל במקום זאת אצבעותיו מתהדקות סביב אצבעותיי. השעונים הפנימיים שלהם עדיין מכוונים לפי שעות החופש. המגע מחזיר אותי מיד אל הרגע הראשון ההוא מעט אחרי שסם נולד, כשהוא תפס כך את אצבעותיי בפעם הראשונה והפרץ הזה של אהבה אימהית שלא נוצלה עד אז עלה על גדותיו, ואני ידעתי ששום דבר שוב לא יהיה כשהיה.
סם כמעט בן תשע. כבר שנתיים בערך אני לא מסוגלת להרים אותו. הוא גדול מדי בשביל לשבת לי על הברכיים וכבר אסור לי לתת לו נשיקת פרידה בבית-הספר. עוד מעט הוא יאבד לי לגמרי. אבל כל החום של ימי הילדות המוקדמים טבוע בו. אני בטוחה שיהיו מאגרי חיבה שמהם הוא יוכל לשאוב במהלך שנות העשרה האפלות, כשהוא יראה אותנו על כל פגמינו. כשהוא שוכב על המיטה, גופו ארוך הגפיים כבר גמלוני בניצנים של גיל ההתבגרות, אני מבינה שאני מביטה בשייריה האחרונים של הילדות. אני בטוחה שזאת הסיבה לכך שיש נשים שממשיכות ללדת עוד ועוד ילדים, כדי שתמיד יהיה כלי קיבול המבקש את אהבתן.
ג’ו מתעורר ראשון. שנתו קלה, כמו שלי.
“מי יעזור למייג’ור טום?” הוא שואל לפני שהוא פוקח עיניים, ואני מרגישה איך לבי כבד עליי מעט.
השמעת התקליטורים של דייוויד בואי בדרך לנורפוק בחופשת הקיץ הייתה אמורה להיות התקדמות אדירה בעולם הרה-הסכסוכים של הבידור במכונית. האיכות הנרטיבית של מילות השירים תגרה את דמיונם של הילדים, חשבנו. וזה היה נכון. אבל לא התקדמנו מעבר לשיר הראשון בשינויים.
“למה הטיל עזב אותו?” הוא שואל עכשיו, מציץ מתחת לשמיכה.
“הוא התפרק,” אני אומרת לו.
“למה לא היה עוד טייס חלל שיעזור לו?” הוא שואל.
“הוא רצה להיות לבד,” אני אומרת, ומלטפת את שערו. ג’ו בן החמש נברא בדמותי, בתלתלים חומים פרועים ועיניים ירוקות כהות, אבל את האופי הוא ירש מאביו.
“הטיל עוזב אותו?”
“כן, אבל יש חלק ממנו שרוצה לברוח,” אני מסבירה.
ג’ו שותק לרגע.
“אימא, לפעמים את רוצה לברוח מאיתנו?” הוא שואל.
“לפעמים, אבל רק לחדר שליד,” אני צוחקת. “אין לי תוכניות להמריא לחלל החיצון.”
“אבל לפעמים כשאני מדבר איתך, את לא שומעת. איפה את כשאת ככה?”
סם כבר ירד בסולם שלו והתחיל ללבוש את תלבושת בית-הספר. אני מבקשת מג’ו שיתלבש גם הוא. פרד בן השנתיים וחצי יישאר בפיג’מה עד הרגע האחרון כי ברגע שאנחנו מפנים אליו את הגב הוא פשוט מתפשט. אני חוזרת לחדר השינה שלנו כדי לחפש את טום – הבעל, לא טייס החלל.

הייתה תקופה שבה מנהגי הרחצה של טום היו מרתקים בעיניי, אבל למרות שהם עדיין יוצאים מגדר הרגיל בדקדוקם, ההיכרות ארוכת השנים הפחיתה את הפליאה. בקצרה, הוא נכנס לאמבטיה ומכין את כל מה שהוא צריך לגילוח: מברשת, קצף וסכין גילוח על שולחן קטן ליד הכיור. הוא פותח את ברז המים הקרים באמבטיה לשלוש דקות בדיוק, ואז מעביר את תשומת לבו לברז המים החמים. כך, הוא אומר, לא מתבזבזים מים. אני תמיד טענתי שהסידור יעבוד טוב יותר בסדר הפוך, אבל הוא מעולם לא קיבל על עצמו את האתגר. “אם משהו עובד, בשביל מה לשנות אותו, לוסי?” בזמן שהאמבטיה מתמלאת הוא מדליק את הרדיו ומקשיב לתוכנית היום.
תהליך הרחצה מעניין רק מבחינה זאת שהוא מקדיש משך זמן מופרז לחיכוך הסבון בספוג. לעתים קרובות במשך החלק הזה של ההליכים הוא מפטפט. אפילו אחרי שכבר גרנו ביחד שנים מספר לפעמים עדיין טעיתי בהבנת הרגע הזה שבו ההתבדחות פתאום מותרת. התערבות מוקדמת מדי עלולה לגרום מצבי רוח רעים שקשה להפיג. אבל בתזמון מושלם הופך טום לפתוח ולנדיב. וכך בא לכדי שלמות הריקוד האטי של חיי הנישואים.
אני מחטטת במגירות בחדר האמבטיה ומנסה להסביר שמשקפיים זולים בצבע תכלת משנות השמונים הם לא אביזר אופנה מהסוג שאתה יכול להופיע איתו כשאתה מביא את הילדים לבית-הספר, אבל הוא כבר עבר לשלב הבא בטקס שכרוך בטבילת כל גופו פרט לקצה האף ובעצימת עיניים מדיטטיבית בתוך המים, שמהן שום עוצמה של צרחות הילדים לא יכולה לנער אותו.
אני חוזרת בזיכרוני לרגע קט ללילה הראשון שביליתי עם טום בדירתו בשפרד’ס בוש ב-1994. התעוררתי בבוקר והחלטתי להסתלק במהירות, אז פסעתי חרישית ברחבי חדר השינה כדי לחפש את בגדיי. כשלא הצלחתי למצוא אותם, שחזרתי את קורות הערב הקודם ויצאתי לסלון כי היה לי זיכרון די צלול שבילינו על הספה זמן רב לפני שהגענו בסופו של דבר לחדר השינה שלו. אבל הם לא היו שם. הייתי ערומה לגמרי וזכרתי שהוא אמר משהו על שותפים לדירה. חזרתי בריצה לחדר השינה על קצות האצבעות כדי לא להעיר אף אחד והתחלתי לחשוב שאולי זה שעשוע בשבילו. או שאולי למרות המלצות שאמרו את ההפך, יש באופי שלו צד אפל שכולל לקיחה בשבי של נשים ששוכבות איתו בפגישה הראשונה. בחדר השינה ראיתי שהוא נעלם ואז ממש התחלתי להיכנס לפניקה. קראתי בשמו אבל לא הייתה תשובה, ואז לבשתי בחשש חלוק מדובלל שמצאתי תלוי על הדלת כדי לערוך חיפוש הגיוני בשאר החדרים.
כשנכנסתי לאמבטיה, צרחתי. הוא היה מתחת למים ועיניו עצומות, שוכב בלא ניע. חשבתי שהוא נרדם וטבע. לעולם לא אשוב עוד לשכב עם הגבר הזה, חשבתי מתוך תחושת אובדן אמיתית, כי הסקס היה טוב מאוד. ואז דמיינתי איך אני מצלצלת למשטרה ונאלצת להסביר מה קרה. ואם הם יחשבו שאני מעורבת בעניין? כל הראיות בזירת הפשע יצביעו על כך. לרגע חשבתי לברוח. ואז נזכרתי שאין לי בגדים. אז ניגשתי באטיות, תוך ניסיון לשלוט בנשימותיי, לקצה האמבט, בהיתי בו למשך כמה שניות ושמתי לב לגון השעווה של עורו, ואז לחצתי את האצבע המורה שלי בכוח אל השקע הרך בין גבותיו כדי לראות אם הוא בהכרה. תחושת ההקלה על הכוח שבו ראשו דחף את ידי לאחור התחלפה במהירות בהלם כשהוא תפס לי את החלק העליון של הזרוע בכוח עז, עד כדי כך שראיתי את העור מלבין בין אצבעותיו, וצעק, “אלוהים אדירים, את מנסה להרוג אותי? כי אני דווקא חשבתי שהלילה היה טוב מאוד.”
“חשבתי שטבעת,” אמרתי. “אני לא מוצאת את הבגדים שלי.”
הוא הצביע על שידת מגירות במישורת שמחוץ לדלת, שעליה היו הבגדים מקופלים בערימה מסודרת. התחתונים של אתמול מקופלים באהבה לשתיים מעל חזייה שראתה ימים טובים יותר וזוג ליווייס 501 ישנים.
“אתה עשית את זה?” שאלתי בעצבנות.
“תשומת לב לפרטים, לוסי,” הוא אמר, “זה העניין,” ואז הוא שקע בחזרה אל מתחת למים.
השיחה הסתיימה, אבל אף אחד לא יכול היה לומר שלא ידעתי מלכתחילה מה מצפה לי. וכן, בהחלט חזרנו למיטה.
הוא פושט איברים באמבטיה ואני מצחצחת שיניים, ובינתיים עוברת על רשימת המצאי של גופו, מלמעלה למטה. שיער, עדיין כהה, כמעט שחור, מתחיל מעט לסגת מעלה על המצח, אבל רק עין מומחית מבחינה בכך. קמטי צחוק וקמטי דאגה נאבקים על השליטה סביב עיניו. קמט לא עמוק במיוחד בין הגבות שיש בו גאות ושפל על פי ההתקדמות של פרויקט הספרייה שלו במילאנו. אזור הסנטר מפתח התחלה של כפילות כי הוא אוכל יותר כשהוא מודאג. פחות זוויות חדות באופן כללי, הבטן והחזה רכים יותר, אבל מקסימים במידה מפתיעה. אני חייבת לזכור לומר לו. גבר אמין, שמבטיח נוחות וחיי מין סטנדרטיים על סמך רפרטואר שגור ובדוק. גבר מושך, כל החברות שלי אומרות לי. ראשו צץ מהמים והוא שואל אותי במה אני בוהה.
“כמה זמן אנחנו כבר מכירים?” אני שואלת אותו.
“בערך שתים-עשרה שנים,” הוא משיב, “ושלושה חודשים.”
“באיזה שלב במערכת היחסים שלנו שנינו התחלנו ללבוש פיג’מות במיטה?”
הוא שוקל את השאלה בקפידה. “אני חושב שזה היה בחורף 1998, כשגרנו במערב לונדון והתעוררנו בוקר אחד והחלון היה קפוא מבפנים. בעצם, לקחת פיג’מות ממני.”
הוא צודק, בתחילת הדרך אימצתי גישה אינטימית ונינוחה לשיתוף שהרגשתי שיש בה שיקוף לעומק ולהיקף של מערכת היחסים שלנו. אבל אחרי השנה הראשונה שלנו יחד הוא הושיב אותי ליד שולחן המטבח ואמר לי שהקשר בינינו לא יצלח אם אני לא אפסיק להשתמש במברשת השיניים שלו. “יש לך מושג כמה חיידקים מסתובבים אצלנו בפה? כל רופא שיניים שמכבד את עצמו יאמר לך שיש יותר חיידקים בפה מאשר בתחת. הרוק מעביר כל מיני מחלות.”
“אני לא מאמינה,” אמרתי, במבוכה עזה מכדי שאהיה מסוגלת לומר כל דבר אחר.
“צהבת, איידס, אבולה, כולם עוברים במגע אוראלי,” הוא עמד על דעתו.
“אבל אפשר להידבק ממילא כי אנחנו מקיימים יחסי מין,” ניסיתי לדבר איתו בהיגיון.
“לא אם משתמשים בקונדומים. כשאת מלקקת את עדשות המגע שלך לפני שאת שמה אותן בעיניים זה כאילו שאת דוחפת אותן לתחת ואז מכניסה אותן למקום.”
היה ברור שהשיחה הזאת התבשלה אצלו כבר זמן לא קצר. קיבלתי עליי את דעתו בשני הנושאים והעניין הזה לא היווה שוב בעיה. אני עדיין משתמשת לפעמים במברשת השיניים שלו ומלקקת את עדשות המגע שלי, אבל אף פעם לא בפניו, אם כי מדי פעם הוא מעביר אצבע על זיפי המברשת בערב ותוקע בי מבט חשדני, בתמיהה על כך שהם לחים.
“על מה אתה חושב מתחת למים?” אני שואלת אותו בסקרנות כנה.
“חישבתי כמה זמן אנחנו יכולים לחסוך בבוקר אם נשים את פצפוצי האורז בקערות כבר בערב. זה יכול להגיע עד ארבע דקות,” הוא אומר ואז שוקע בחזרה אל תוך המים.
אבל הוא מגיח שוב שניות מספר לאחר מכן ומכריז, במעין התנצלות על התפרצותו קודם לכן, שהוא ייקח את פרד לגן הילדים החדש. “אני באמת רוצה,” הוא אומר. “חוץ מזה, יכול להיות שאת לא תמצאי את הדרך.”
ואני שמחה, כי למרות שאני אמורה להרגיש הקלה על כך שפרד מתחיל ללכת לגן, ובפעם הראשונה מזה שמונה שנים יהיה לי זמן לעצמי, טבועה ביום הזה תחושה עמוקה של אובדן, ואני יודעת שאני עלולה לבכות.

ועל כן אני מוצאת את עצמי, חצי שעה לאחר מכן, מהלכת לאטי על המדרכה כשידי על כתפו של סם, בתנועה שאני מקווה שהיא אימהית, בדרכנו לבית-הספר. “אנחנו מאחרים?” הוא שואל וכבר יודע את התשובה, כי בדיוק ברגע שבו עמדנו לצאת מהבית, ג’ו חלף בדהרה ליד שולחן המטבח והפיל קרטון חלב שנשפך על תלבושת בית-הספר שלו ועל הג’ינס שלי, וכך גרם לעיכוב קריטי של עשר דקות בהתארגנות. למרות התוכניות המדוקדקות, תיקי האוכל שארזתי עוד אתמול בערב, תלבושות בית-הספר שהיו מוכנות בערימה מסודרת על כיסאות, הנעליים שהיו מוכנות בזוגות ליד דלת הכניסה, ארוחת הבוקר שכבר הייתה ערוכה על השולחן, מברשות השיניים שניצבו ליד הכיור במטבח, אין מה לעשות נגד אסונות בלתי צפויים. ההגעה לבית-הספר בזמן היא תהליך מתוזמר היטב, לא פחות מבקרת הטיסה בהית’רו: כל שיבוש קל בתוכנית עלול ליצור תוהו ובוהו שלם במערכת.
“לא נורא,” אני אומרת. לפלא בעיניי איך זה שהייתי מסוגלת פעם לערוך את הכתבה המרכזית של ניוזנייט תוך פחות משעה אבל אין לי שמץ של יכולת לעמוד במשימת ההתארגנות לבית-הספר מדי בוקר.
נראה לא ייאמן שהצלחתי לשכנע שרים בממשלה לבוא לאולפן בשעת לילה מאוחרת לריאיון נוקב אצל ג’רמי פקסמן, אבל אני לא מסוגלת לשכנע את הפעוט שלי לא להתפשט.
“אלוהים גדול יותר מעיפרון?” שואל ג’ו, שדואג הרבה יותר מדי בתור ילד בן חמש. “אם לא, כלב יכול לאכול אותו?”
“לא כלבים כמו אלה שמסתובבים ברחובות שלנו,” אני אומרת לו בקול מרגיע. “הם מנומסים מדי.”
וזה נכון. אנחנו פוסעים מעדנות באזור מדרגת המס העליונה שבו אנחנו גרים בצפון-מערב לונדון. פה אין נערים מחוטטים עם תסרוקות פאנק ולצדם כלבי פיטבול. אין משרדי הימורים. אין ג’אנק פוד. אין בנות-עשרה בהיריון. אנחנו בלב-לבה של ממלכת מסיבות הגן והסעודות החגיגיות.
זה היום הראשון של הסמסטר וכבר עכשיו אמות המידה מידרדרות. הילדים גמרו את הטוסטים שלהם תוך כדי הליכה על המדרכה ועברו לחופנים של דגני בוקר מאריזות אישיות קטנות.
קוצר הראייה שלי מאפשר לי לראות היום רק מעין מריחות אימפרסיוניסטיות, ואני נזכרת ברגע שהיה לפני שבועיים על חוף ים בנורפוק, כשעמדתי לפני הים הצפוני בכובע צמרירי משוך מטה מעבר לגבות וצעיף כרוך מן הצוואר עד מעט מתחת לעיניים. רוח מזרחית, לא אופיינית לעונה, נשבה מול פניי והעלתה דמעות בעיניי. הייתי חייבת למצמץ כל הזמן כדי שהנוף לא ייטשטש מולי. היה נדמה לי שאני מביטה דרך מנסרה. ברגע שהתמקדתי בשחף או באבן יפה במיוחד, הנוף התפצל לספקטרום של שלל צורות וצבעים. עלה בדעתי אז שככה בדיוק אני מרגישה בקשר לעצמי. לאורך השנים קרה איכשהו שהתפרקתי לחלקיקים. עכשיו, למול העובדה שבני הקטן ביותר יתחיל ללכת לגן שלושה בקרים בשבוע, הגיע הזמן לבנות את עצמי מחדש, אבל אני כבר לא מסוגלת לזכור איך כל החלקים התחברו אלה לאלה. טום, הילדים, המשפחה שלי, חברים, בית-הספר, כל הגורמים השונים קיימים, אבל אין שלם קוהרנטי. אין חוט הקושר הכול יחדיו. איפשהו במערבולת הביתית, איבדתי את עצמי. אני רואה מאין אני באה, אבל אני לא בטוחה לאן אני הולכת. אני מנסה להיצמד אל התמונה הגדולה יותר אבל אני כבר לא זוכרת מה היא אמורה להיות. עזבתי את עבודתי האהובה כמפיקת חדשות בטלוויזיה לפני שמונה שנים, כשגיליתי שימי עבודה בני שלוש-עשרה שעות ואמהות מהווים שותפות לא יציבה. אני לא יודעת מי טען שעבודה במשרה מלאה וגידול ילדים הם דרך להשיג הכול, אבל הוא לא היה טוב במיוחד בחשבון. משהו תמיד היה בגירעון. כולל חשבון הבנק שלנו, כי לא נשאר הרבה אחרי ששילמנו למטפלת. וחוץ מזה, התגעגעתי לסם יותר מדי.
מה שאני צריכה לעשות כאן ועכשיו, כשמתקני השעשועים מאיימים במרחק, זה להמציא כמה תשובות מוכנות מראש לשאלות האיוולת הידידותיות שמציינות את תחילתה של שנת הלימודים החדשה. משהו כללי מאוד, כי רוב האנשים לא באמת מתעניינים בפרטים. “הקיץ היה מתיש, והסתיים בחופשה איומה באתר קמפינג בנורפוק, כי אנחנו מרוששים, ובמהלכה שקעתי במצב הרוח המהורהר הנוכחי שלי, הערכה מחודשת של תחומי מפתח בחיי, כולל – בלי סדר מיוחד, כי בעלי צודק, אני לא מסוגלת לקבוע סדרי עדיפויות – ההחלטה שלי להפסיק לעבוד אחרי שנולדו לנו ילדים, מצבם של חיי הנישואים שלי, וחסרון הכיס שלנו,” אני מדמיינת את עצמי אומרת, מביעה את המילים בשפתיי בלי קול ומשתמשת ביד ימין כדי להמחיש את עומק רגשותיי. “אה, וכבר אמרתי שבעלי רוצה שנשכיר את הבית שלנו ונעבור לגור עם החותנת לשנה עד שמצבנו הכלכלי יהיה יציב יותר?” החופשה הייתה קו פרשת מים, שנינו ידענו. אבל ההשלכות שלה פחות ברורות בטווח המיידי.
“אימא, אימא, את שומעת אותי?” שואל סם בקול רם.
“סליחה, חלמתי,” אני אומרת לו, והוא שואל אותי אם הוא כמו כלב נחייה.
“משהו כזה,” אני אומרת ומכווצת את העיניים במבט קדימה.
אני מבחינה בקווי מתאר מטושטשים של אחד מן האבות מבית-הספר ההולך ברחוב לעברנו. הוא מדבר בטלפון הנייד שלו ומעביר אצבעות בשערו העבות במחווה המוכרת לי משנת הלימודים הקודמת. זה עקר-הבית-הסקסי, בעל הדעות המרגיעות לגבי מה שנחשב תוכן מזין לתיק אוכל והחיבה למפגשי בוקר של אמהות. אבל לא התכונות האלה הן שמקבעות אותו במחשבותיי אלא המראה שלו והתנועות שלו. משהו הרבה יותר בראשיתי. למעשה, ככל שהוא אומר פחות, כך הוא מושך יותר.
אפילו ממרחק אני מצליחה לזהות אותו. בסמיכות המוזרה הזאת שבה מחשבות אקראיות מתחברות לפעמים זו לזו, עולה לפתע בדעתי שבהופעתו ברגע הזה, הוא הפך להיות שלא בכוונה חלק מאותה תמונה גדולה יותר שבה הרהרתי בדיוק. אני מקללת את התלבושת החלופית שזרקתי עליי בחיפזון: מכנסי פיג’מה במשבצות סקוטיות מתחת למעיל ארוך ומדולדל בסגנון שקיוויתי שייחשב לשִיק נינוח של הלבשה תחתונה בתור בגדים שיוצאים איתם לרחוב. אבל מאוחר מדי להסתתר מאחורי הגדר החיה עם בניי הקטנים, ולכן אני בודקת בגניבה, במראת הצד של רכב שטח חונה, אם נשאר עליי עוד איפור עיניים מאתמול.
אני קופצת כשהחלון החשמלי יורד ומישהי נשענת מעבר למושב הנוסע כדי לראות מה אני עושה. “אלוהים אדירים, את נראית כמו פנדה,” אומרת אימא-מדהימה-מספר-1, אויבתי הנצחית בענייני אופנה. היא פותחת את תא הכפפות שלה וחושפת לעיניי ציוד של ספא ממש, כולל חצי בקבוק שמפניה, נר ריחני יוקרתי ומגבונים להסרת איפור מהעיניים.
“איך את עושה את זה?” אני שואלת אותה, תוך כדי ניגוב העיניים בהכרת טובה. “יש לך שיטתיות וסדר בחיים?”
היא נראית תמהה. “לא, רק צוות עובדים,” היא אומרת.
“איך היה הקיץ?” אני שואלת אותה.
“נפלא, טוסקנה, קורנוול. מה איתכם?”
“יופי,” אני משיבה, אבל היא כבר מעיפה מבט בהמשך הכביש ומתופפת באצבעותיה על ההגה.
“אני חייבת לנסוע, אחרת אאחר לשיעור אשטנגה. דרך אגב, את לובשת משבצות? איזו פריצת דרך.”
עקר-הבית-הסקסי מתקדם לעברי בצעדים רחבים. אני רואה אותו מנופף באוויר ביד אחת ואין לי ברירה, אני חייבת לדבר איתו. ואז אני שמה לב שהיד השנייה בגבס. שיחק לי המזל, יש נושא ברור מאליו לשיחה.
“שברת יד,” אני אומרת, בהתלהבות רבה קצת יותר מדי.
“כן,” הוא אומר. “נפלתי מסולם בבית של חבר בקרואטיה.”
הוא מביט בי בציפייה. ואז הוא מחייך ואני שומעת את עצמי אומרת בקול אטי במידה לא טבעית, “זה בטח ממש… מרגיע.” רק שאני מדברת בקול אטי וגרוני כמעט כמו של מריאלה פרוסטרפ מהבי.בי.סי.
חיוכו נמוג מעט. מה שאמרתי לא ממש תואם לציפיותיו בתחום יחסי הנימוס בין הורים.
“מה כבר מרגיע ביד שבורה? ועוד בקרואטיה.”
סם מביט בי, תמה לא פחות ממנו. “הוא צודק, אימא.”
“למען האמת, לוסי, זה ממש… כואב.” עקר-הבית-הסקסי מחקה את האינטונציה שלי. “ואני לא חושב שאשתי תסכים איתך שזה מרגיע. אני לא יכול לעשות כלום כרגע. לא יכול לעבוד בכלל; יותר מדי כואב אפילו להקליד.” הוא מחייך. פתאום אני חושבת על המפגשים המקריים של קיומי בטרם הנישואים ואינספור האפשרויות שהיו בהם, ותמונות מתוך החיים הקודמים מתפרצות בחטף אל מחשבותיי. גרבי פסים בגובה הברך עם מקום נפרד לכל אצבע, ווקמנים של סוני, מגפיים מחודדים. אני זוכרת שקניתי עותק צרוב של תקליטור של הקיוּר בבריסטול, מבחור שלבש ג’ינס שחורים בגזרת צינור הדוקה נורא וסוודר אנגורה והיה לו ריח של שמן פצ’ולי. אני אפילו זוכרת את המילים של רוב השירים האלה. אני זוכרת טיסה לברלין שבה גבר שאל אותי אם אני רוצה לבוא איתו למלון ואני הסכמתי ואז אשתו הסתובבה מהמושב לפנים וחייכה. אני זוכרת שהייתי מאוהבת במישהו באוניברסיטה שאף פעם לא פרק את התיק שלו והיו לו שלושה זוגות ליווייס זהים ושלוש חולצות לבנות, שהוא החליף מדי יום, בסבב. הוא היה מוצא חן בעיני טום. למה הזיכרונות האלה נשארו איתי ואילו אחרים אבדו לעד? אם זה מה שאני זוכרת עכשיו, זה גם מה שאזכור בעוד עשרים שנה?
האזכור של אשתו ההישגית של עקר-הבית-הסקסי עוצר אותי בחטף, כי מעולם לא חשבתי עליו בלשון רבים, ואני עוטה פנים ידידותיות אבל ענייניות. “מה שלומה, היא הצליחה להירגע בחופש?”
“היא אף פעם לא מצטיינת בזה, יש לה יותר מדי אנרגיה. תגידי, מה דעתך לשתות קפה אחרי שתביאי את הילדים?”
“בסדר,” אני אומרת, ומנסה להיראות נינוחה למול הפלישה הבלתי צפויה הזאת לחלומותיי בהקיץ. ואז אני מבחינה שהוא מביט בחשדנות ברגליים שלי.
“את לובשת מכנסי פיג’מה משובצים מתחת למעיל?” הוא שואל. “אולי נשתה קפה בפעם אחרת.”