“אנחנו כאן עורכים לרגע” היא כותרת לכתבה של שירי לב-ארי במוסף גלריה של הארץ, העוסקת ב”אנשי הצללים של ענף המו”לות”:

“…לקטורים, מתרגמים ועורכים, הם פעמים רבות אלה שקובעים מה ייצא לאור ובאיזו צורה, אבל רובם מועסקים כעובדי חוץ (פרילאנסרים) בתנאים ירודים. אין פלא שהמצב הזה פוגע באיכות עבודתם”.

הכתבה הזאת מצטרפת לסדרת הראיונות שעורכת ארנה קזין בנושא שוק הספרות, שהאחרונה בהן היא “כמה שוות מוכרות ספרים, ולמי?” ממנה עולה שמוכרות הספרים מנוצלות יותר, והן אפילו לא זוכות ליתרונות של עבודה מהבית.

דיברנו על זה בפורום תרגום ועריכה בנענע ויצהר ציטט ממה שכתבה דינה מרקון בגיליון 40 של “ארץ אחרת” (משם לקחתי את הכותרת לקטע הזה):

…המתרגמים, יחד עם העורכים והמגיהים (מלאכות שדורשות איכויות דומות אך נבדלות, ולא כאן המקום לפרטן), רחוקים מלנשום “אוויר פסגות”. הם סוג של “עמלי תרבות”. עבודתם, אם היא נעשית נאמנה, היא כמעט עבודת פרך. ושכרה לא בצידה, כמובן. זה מעמד המנוצלים, העבדים-מרצון. מתרגם אמיתי, בישראל של 2007, ממשיך במלאכתו רק מפני שתשוקתו מושלת בו, ולא משום טעמים של אגו או כבוד או שכר חומרי.

—————————
כששואלים אותי אנשים מה המקצוע שלי אני עונה שאני מתרגמת מאנגלית לעברית, בעיקר ספרים. אם אנחנו בבית אני מראה את ארון ספרים ומצביעה על שני המדפים “שלי”, שמתרחבים כבר לשלישי. בדרך כלל התגובה היא משהו כמו, “וואו, זה נורא קשה, נכון?”.
אני עונה שלכל מקצוע יש מומחיות משלו, כי לא נעים לי לומר “כן” על עבודה שאני נהנית ממנה. הרי אם היה רק “קשה” הייתי מחפשת תחום אחר. מצד שני אם בכלל לא היה “קשה”, כלומר לא היה אתגר, גם אז הייתי מחפשת משהו אחר.
יש המון מקצועות שבעיני נראים קשים באופן אובייקטיבי (בגלל תנאים פיזיים קשים) או סובייקטיבי (הוראה, למשל, אפילו בתנאים אידיאליים, וודאי שבמצבה של מערכת החינוך בארץ היום). וכל זה עוד בלי להיכנס לעניין התגמול הכספי.
בכל אופן, התגובה הכי מגוחכת, ונתקלתי בה לצערי יותר מפעם אחת, היא זאת: “אה, מתרגמת? ואת צריכה לקרוא את כל הספר בשביל זה?” מי שקריאת ספר שלם היא עבורו בעייה קשה, באמת מתקשה להבין אותי.