מחר, 8 במרץ, הוא יום האישה הבינלאומי. מזה שבוע, מאז פרישתו מטעמי בריאות של האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר, אין אפיפיור מכהן. ולפני חמש עשרה שנה בדיוק יצא לאור בעברית הספר “האפיפיורית יוהנה” מאת דונה וולפולק קרוס שתרגמתי עבור הוצאת נירם. המסקנה שלי: הגיע הזמן לאפיפיורית חדשה, או לפחות לאפיפיור פמיניסט.

הספר שתרגמתי הוא יצירה בדיונית המבוססת על סיפורה של האפיפיורית יוהנה, שהיווה השראה גם לסופר היווני עמנואל רוידיס וליוצרי הסרט משנת 1972 בכיכובה של ליב אולמן, שתמונה ממנו מופיעה כאן. עיבוד לספרה של וולפולק-קרוס יצא לאקרנים בשנת 2009, ומחכה לי על המדף לצפיה.

באחרית הדבר שלה לספר כותבת וולפולק-קרוס על שלל הפרטים שמבססים בעיניה את אגדת האפיפיורית יוהנה. המשעשע ביותר הוא הכיסא:

קיימות גם ראיות נסיבתיות אותן קשה להסביר אילולא היתה אי-פעם אפיפיורית. דוגמא אחת נקראת “מבחן הכיסא”, אשר היה חלק מטקס הקדשת האפיפיורים בימי הביניים במשך שש-מאות שנה כמעט. כל אפיפיור שנבחר לאחר יוהנה ישב על ה-sella stercoraria (בתרגום מילולי, “כס האשפות”), המחורר במרכזו כמושב שירותים, ושם נבחנו איברי מינו כדי להוכיח את גבריותו. לאחר מכן הבוחן (בדרך-כלל דיקון) הודיע בחגיגיות לקהל המכונס, “Mas nobis nominus est” – “המועמד הוא גבר”. רק אז נמסרו לאפיפיור מפתחות סן פטרוס. טקס זה נמשך עד המאה השש-עשרה. אפילו אלכסנדר בורג’יה נאלץ לעבור את המבחן המשפיל, למרות שלפני זמן בחירתו אשתו כבר ילדה ארבעה בנים, והוא הכיר בהם בגאווה!
הכנסיה הקתולית אינה מכחישה את קיומו של המושב המחורר, הוא נמצא ברומא עד היום. ואיש גם אינו מכחיש את העובדה כי הוא שימש במשך שנים בטקס הקדשת האפיפיור. אך רבים טוענים כי השימוש בכיסא נעשה אך ורק בשל צורתו הנאה והמרשימה; העובדה שיש בו חור, הם אומרים אינה נוגעת לדבר. מקור השם sella stercoraria הוא, לדברי הכנסיה, במילים הנאמרות לאפיפיור כאשר הוא יושב בכיסא: “Suscitans de pulvere egenem, et de stercore erigens pauperem ut sedeat cum principibus…” – “[ה’] מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון; להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו…”
נימוק זה נראה מפוקפק. ברור כי הכיסא שימש בעבר כאסלת שירותים, או אולי כיסא מיילדות. האם סביר כי חפץ בעל עבר כה גס ישמש ככס לאפיפיור בלא סיבה טובה במיוחד? ואם מבחן הכיסא הוא סיפור בדוי, איך ניתן להסביר את אין-ספור ההלצות והשירים המתייחסים אליו שנפוצו בקרב אוכלוסיית רומא במשך מאות בשנים?

יום אישה שמח לכולנו, מכל מין ומגדר. בתקווה שבדיקות של איברי מין יפסיקו לקבוע התאמה של בני אדם לתפקידים.

הקטע הבא הוא ציטוט מתוך “החיים הסודיים של הדבורים” מאת סו מונק קיד, שתרגמתי להוצאת כנרת. הגיבורה, לילי, התייתמה מאמה בגיל ארבע ומאז מחפשת נואשות הוכחה לכך שאמה אהבה אותה. ההוכחה מגיעה אליה בצורת צילום משותף שלהן:

התמונה שבמסגרת היתה תמונה של אישה בפרופיל, ראשה מורכן כלפי ילדה קטנה שישבה בכיסא אוכל וכתם של מזון לתינוקות מרוח לצד פיה. שיערה של האישה היתלתל לארבעים כיוונים, מקסים, כאילו הוברש זה עתה את מאה ההברשות היומיות. בידה הימנית היא החזיקה כפית של תינוקות. אור האיר את פניה. הילדה הקטנה לבשה סינר עם ציור של דובי. קווצת שיער קופצנית על קצה ראשה היתה קשורה בסרט. היא הרימה יד אחת לעבר האישה.
אני ואמא שלי.
לא היה לי איכפת משום דבר בעולם חוץ מפניה המוטים לעבר פני, אפינו כמעט נוגעים זה בזה, כמה רחב ומשגע היה החיוך שלה, כמו ניצוצות מתפרצים. היא האכילה אותי בכפית זעירה. היא חיככה את אפה באפי והגירה את אורה על פני…

הבטתי מטה בתמונה ואז עצמתי את העיניים… החלטתי שהיא כנראה הגיעה לגן עדן והסבירה לאמא שלי על הסימן שרציתי. הסימן שיודיע לי שהייתי אהובה.

(שיניתי את הציטוט שינוי מינימלי, כדי לא לחשוף פרט חשוב מעלילת הספר)

נזכרתי בסצינה הזאת כאשר תוך כדי שיטוטים באינטרנט הגעתי לפוסט הזה, והוא פקח את עיני. הכותבת, אמילי, מספרת על התכתבות בינה לבין המצולמת, אלידה.
“קרה לך שהסתכלת על תמונה של אמא שלך וחשבת לעצמך שהיא נראית שמנה? או שהיא לא מאופרת? או שמה שהיא לובשת לא אלגנטי מספיק?”
הן הסכימו ביניהן שהתשובה שלילית, ולילדים שמביטים בתמונות של עצמם עם הוריהם חשובה רק ההוכחה שמוצגת בהן לקשר האהבה וליישומו היומיומי. המסקנה החשובה היא שעלינו להצטלם עם הילדים, והרבה, ולא לחכות לרגע שבו אנחנו נראים מושלם (ובעיקר נראות, ובעיקר בעיני עצמנו) .
בתמונה – אמא מקסימה, אפילו באופנת שנות השבעים.

הוצאת גרף פתחה חנות מקוונת, שבה אפשר לקנות את ספרי ההוצאה, הן מודפסים והן להורדה דיגיטלית. גולת הכותרת היא האפשרות לרכוש את “אות אתנה” מאת ריק ריירדן, ולקבל אותו במחיר הזול בארץ ועוד בטרם יגיע לחנויות הספרים! אני כבר קניתי.

רכישה דרך האתר היא תמיכה ישירה בהוצאת ספרים עצמאית שאני גאה לעבוד איתה, כיון שהיא מביאה לקהל הישראלי ספרים מצוינים תוך הקפדה על איכות התרגום, העריכה, הגרפיקה וכל שאר המרכיבים בתהליך ההוצאה לאור. זאת במקום להשתתף בביזוי תרבות הספר שמקיימות שתי הרשתות הגדולות במבצעי “ספר בשקל” (פרטים נוספים כאן).

בנוסף, לזמן מוגבל אתר מנדלי מוכר ספרים ברשת מציע מבחר מצוין של ספרים אלקטרוניים לקריאה במכשירים שונים להורדה בחינם . ברשימה, בין השאר, “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב בתרגומי וספרים נוספים של הוצאת גרף וגרף צעיר. כמו כן, ספרי מדע בדיוני ופנטזיה של הוצאת “יניב”, ביניהם “דם כחול” מאת ורד טוכטרמן (בקרוב ההמשך).

הסופר פיטר מנטפורד כותב איך גילה במפתיע שספרו מתורגם לרוסית ואפילו הציע לעזור למתרגם הפיראטי. במאמר המרתק הוא מספר איך גילה שמשתמש רוסי שואל בפורום באתר WordReference.com שאלות הבנה על פרטי-פרטים בספר A Young Man’s Guide to Late Capitalism. הוא עקב אחרי התשובות שקיבל המשתמש ובסופו של דבר התחיל להתכתב איתו כדי לסייע לו בתרגום. כל זאת מבלי שמו”ל רוסי כלשהו ירכוש את זכויות התרגום לספרו.

למתרגמים כדאי ואף רצוי להתייעץ עם הסופר בשאלות הנוגעות לספרו. אם הוא חי, כמובן, ומוכן לכך. פעם כתבתי לסופרת קארין לוואצ’י ושאלתי על ספרה המצוין “ילד מלחמה”. היא השיבה ברצון, אבל הוסיפה בעדינות שהיא לא יודעת על מכירה של זכויות התרגום לעברית, ומבקשת שההסדרים הרשמיים יהיו מול הסוכן שלה. הזכויות נקנו, כמובן, והספר יצא לאור בהוצאת “אופוס”.

בעיני, כמתרגמת, הסיפור של מנטפורד יפה ומעניין. אני חייבת לציין שהשאלות של המתרגם הרוסי מעידות על קשיי הבנה שעלולים בהחלט להוביל לתרגום שופע מר”נים*. הוא תהה, למשל, אם “white-liberal guilt” פירושו שהדמות מתייסרת ברגשות אשמה על צריכת חומר לבן, קוקאין למשל. אבל מנפורד לא נראה מוטרד במיוחד, וכותב שהיה רוצה מאוד להבין את התרגום, כלומר את האופן שבו המתרגם האלמוני הבין את ספרו.

*מר”ן הוא המונח המקובל בארץ לטעות תרגום שמקורה בחוסר הבנה של ההקשר המקורי. אלה ראשי תיבות של המילים “מניח רעפים נוצרי”, תרגום מילולי לשמו של השחקן כריסטיאן סלייטר שהופיע בכתוביות של תוכנית טלוויזיה. הדיון המקורי בטעות באתר “עין הדג” הביא להתפשטות המינוח והיום המתרגמים נזהרים מ”חשש מר”ן”.
ב”עין הדג” מוכרים חולצות עם התמונה שבראש הפוסט, ואם הייתי טיפוס של טי-שרט כבר מזמן הייתי קונה לי כזאת.

** תודה לאינגה מיכאלי על ההפניה לסיפור

אחרי שמקס נרדם, אמא ואבא נופלים מותשים בסלון. הם בוהים בטלוויזיה.
… הם מעבירים ערוצים בשלט והכל משעמם…
אז אמא הולכת לישון לבד, ואבא נשאר ומעביר ערוצים. בסוף הוא מוצא סרט שפעם מאוד מאוד אהב, כשהיה ילד. דמעות עולות בעיניו כשהוא נזכר כמה אהב את הסרט הזה, והוא נשכב על הספה לראות אותו, ואחרי כמה דקות הוא נרדם.
מתוך “מקס הילד הלוחם” מאת עוזי וייל ואיריס דה בוטון.

הסופרת ג’ו וולטון כתבה תיאור תמציתי ומדויק של תופעה מוכרת לכל קורא (וצופה): הנאת החזרה לספר שקראת פעם (או עשר פעמים) מחמיצה לאכזבה אדירה כשהספר מתגלה לפתע במערומיו. העלילה דלוחה, הדמויות שטוחות, או שהוא מלא הטפות, גזענות, שוביניזם. איך זה יכול להיות?
התשובה היא שבזמן שחלף ביקרה בספר פיית הבלעחס (באנגלית The Suck Fairy). המרשעת הזאת קילקלה את הסיפור שהיה נפלא, שאבה מתוכו את לשד החיים והשאירה עקבות מטונפים.

אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר למעשה השחתה של הפיה היא סדרת נרניה. מה שעובר הרבה מעל ראשו של הילד הקורא (ישראלי, ודאי, אבל מסתבר שגם כאלה שמבקרים בקביעות בכנסיה, לדברי וולטון), מכה בבוטות במבוגר שמבין מיד (זהירות, ספויילר) – אסלן הוא ישו, הנצרות היא התשובה. גם הסופר ניל גיימן מתקומם.

נזכרתי בה כשהתכוננתי לפאנל על אן מק’קאפרי בכנס “אייקון” האחרון. סדרת “רוכבי הדרקונים של פרן” היתה אהובה עלי מאוד, וקראתי את רובה. על המדפים שלי עדיין יש לפחות שמונה ספרים מתוכה, ואחרים רק עברו אצלי. אבל כשפתחתי אותם עכשיו הם היו… פחות מעניינים. והדיון בפאנל חידד אצלי את ההכרה בכך שמק’קאפרי אמנם כתבה גיבורה שמצילה את העולם, אבל התפיסה הכללית של היחסים בין המינים אצלה שמרנית ביותר.

פיית הבלעחס עשתה שמות גם בספרי “ברבאבא“, וסדרת ה”מַרִים” לפעוטות. להיטי ילדותי הפכו לאסופת מסרים מעצבנים. “טרזן”? גזעני. ג’יימס הריוט? ארכני. “סוד הגן הנעלם”? טרחני. “חרמשנית הכסף”? בלתי מובנת בעליל. “שלושה בסירה אחת” ניצל בנס, אבל אפילו “בעקבות הכלב” לוקה מעט. ל”נשים קטנות” אני מפחדת לגשת.

בעיני, פיית הבלעחס דומה קצת למכופף הבננות:

“לכל המשמשים ניגש הוא ועושה חריץ
בכל התפוזים הוא מנקב נקבוביות,
ובפירות הנגועים הוא שם רקבוביות”

כך גם היא. מניאקית.

באתר של הוצאת גרף מופיע לוח זמנים צפוי להופעתם בעברית של הספרים הבאים בסדרת בני הנפילים. הסדרה מאת קסנדרה קלייר עוקבת אחר מעלליהם של ציידי הצללים האמיצים, המגנים על עולמנו מפני שדים ושאר סכנות, וכפי שהם מעידים על עצמם “נראים טוב יותר בשחור מהאלמנות של אויבינו, מאז 1234.”
הספר הראשון בסדרה, “עיר של עצמות”, מצולם בימים אלה לסרט קולנוע, והמעריצים חוגגים.
ספרים נוספים בסדרה, בתרגום שלי ושל אינגה מיכאלי, יצאו לאור במהלך שנת 2013 ולאחריה. עדכונים נוספים יופיעו בהמשך באתר ההוצאה.

קסנדרה קלייר, שכותבת את סדרת “בני הנפילים“, מסבירה במענה לשאלות קוראים מדוע יצרה את דמותו של סיימון, הערפד היהודי. הערפדים אצל קלייר מגוונים: יש ביניהם לבנים, שחורים, אסיאתים והיספאנים, ובני דתות שונות. סיימון, היא מסבירה, יהודי כיוון שהוא הדומה ביותר לה, והיא יהודיה. סממני הדת הנוצרית מתחלפים אצלו בסממנים יהודיים. כך, כאשר אנשי המסדר מכניסים אותו לכלא הם טורחים לחרוט במקום צלבים מגיני דוד על הפתחים, כדי שלא יוכל לגעת בהם. ובתור ערפד שאיננו מסוגל להעלות על שפתיו מילות קודש, הוא לא יכול לומר “שמע ישראל” או לצטט מהתנ”ך את השם המפורש. הוא גם מתבדח שצ’קים בכפולות של ח”י מפחידות ערפדים יהודים, רמיזה שודאי תהיה מובנת יותר בארץ מאשר בארה”ב.

מעטים הערפדים היהודים, ומעטים עוד יותר הערפדים הישראלים. סופר המתח המצוין גל אמיר פרסם בשנת 2003 את הספר “לילה אדום“. הסיפור ראיון עם ערפד פולני מאת מיכאל ברנד פורסם לראשונה ב-“חלומות באספמיה”, גליון 7, ספטמבר-אוקטובר 2003. לפני כשנה תרגמתי ספרון בשם “באפי ציידת הערפדים והסכסוך הישראלי-פלסטיני“, המכיל יצירות אמנות וטקסט של הרצאה מאת האמנית ג’ניפר בר-לב (אחר כך גם התחלתי סוף סוף לצפות ברצינות בסדרה).

ורד טוכטרמן, אחת מאושיות קהילת המדע הבדיוני בארץ (סופרת, מתרגמת, עורכת ועוד), פרסמה בשנת 2011 בהוצאת “יניב” את הרומן “דם כחול“, שבו משולבים ערפדים ויהודים באווירה ישראלית מאוד.
עכשיו היא מזמינה את הקהל לממן את כתיבת ספר ההמשך. קמפיין המימון צבר אלפי שקלים תוך יום, בזכות הצעות אטרקטיביות כמו “אנמיה קלה”, שמבטיחה תמורת מינימום של 60 ש”ח עותק דפוס ועותק אלקטרוני של הספר, ולמשקיעים כבדים יותר אפילו דמות בספר שתיקרא על שמם.

לסיום נוותר על האפליה מטעמי דת ונחבור לקריאת השלום של ג’ורג’ טאקיי. טאקיי, שכיכב ב”מסע בין כוכבים” בתפקיד סוּלוּ, ובתור הטייס הטוב ביותר בגלקסיה הפריך את הסטריאוטיפ של האסיאתי המתקשה בנהיגה, מבקש לאחד את כוחות החלל כולם נגד האויב האמיתי: סדרת הערפדים “דמדומים”.

את הספר לילי ווייט מאת סוזן אייזקס תירגמתי עבור הוצאת נירם בשנת 1997. באחד הפוסטים הקודמים הבאתי קטע ממנו כדוגמה לבעייה תרגומית מורכבת.
אייזקס היא אחת הסופרות החביבות עלי בכלל, ומבין אלה שתרגמתי בפרט. יש לה אבחנות חברתיות מעניינות והעיקר מבחינתי – היא כותבת דמויות מצוינות, כולל הרבה נשים אמינות. מלבד “לילי ווייט” תרגמתי עוד שניים מספריה. “פסים וכוכבים”, ספר מתח עם גיבורים הנאבקים בגזענים לבנים, עורר בי תשוקה עזה לנופי קולורדו המרהיבים. “ניצוץ באפילה” הוא ספר טוב בהרבה מהסרט שנעשה על פיו, בכיכובם של מייקל דאגלס ומלאני גריפית. אני חושבת עליו בכל פעם שאני מקלפת תפוחי אדמה, בגלל סצינה מותחת במיוחד שבה הגיבורה, מרגלת אמריקנית, כמעט נעצרת על ידי הגסטפו בברלין אחרי שקנתה קולפן ברובע מרוחק של העיר.
ולמה נזכרתי בכל הדברים האלה? כי השבוע, במסגרת יחסי הציבור לספרה החדש של אייזקס, נתקלתי בהסבר שבו כתבה שההשראה לדמותה של לילי ווייט עלתה למעשה מן הסיפור התנ”כי על רחל ולאה, והגבר שהיה נשוי לשתיהן. בספר האחיות נקראות לי ורובין, ואהדתנו כקוראים נתונה בעיקר ללי, המבוגרת מבין השתיים, שאחותה הקטנה והמפונקת גוזלת ממנה תשומת לב ועוד דברים רבים.
הספר נפתח כך:

“אני מעולם לא הייתי בתולה.
או.קיי: באופן טכני, מובן שהייתי. אבל אפילו כשהייתי ברה ורעננה, מעולם לא הבטתי בעולם בעיניים פקוחות לרווחה בפליאה. גם אם לא נולדתי ממולחת, לפחות כשגדלתי הייתי חכמה מכדי שאהיה נאיבית. אז איך יכול להיות שבשיא חיי, כשהייתי מצוידת במיטב כוחותי, לא הצלחתי לצפות את מה שקרה בתיק טורקלסון? האם היתה לי חוכמת רחוב רבה מדי? האם ניסיון החיים שלי היה עשיר כל-כך, שכבר לא ידעתי מימיני ומשמאלי?”

הבוקר משכה את עיני מודעת פרסומת במוסף “הארץ”. מעל הטקסט המשונה הזה מופיעה תמונה חשוכה של מטבח יוקרתי, שמזכיר יותר מרתף עינויים מאשר חדר בבית מגורים. ובמרכז תשומת הלב ציטוט באיטלקית של… דוסטוייבסקי?

בתרגום חופשי, “היופי יושיע את העולם”.
מה ההגיון לפרסם בעיתון בעברית תרגום לאיטלקית של סופר רוסי? והאם הנופך הקוסמופוליטי באמת מצדיק את היומרנות? שלא לדבר על כך שהאסוציאציות שלי, לפחות, מדוסטוייבסקי, כוללות הרבה עליבות ומעט מאוד יוקרה.
דרך אגב, כך כותבים את שמו של דוסטוייבסקי באיטלקית (בויקיפדיה לפחות): Dostoevskij, ומבינים גדולים ממני אומרים שבמשפט באיטלקית יש טעות.

* * *

בהמשך הבוקר פירסם יניב אידלשטיין בפייסבוק קישור של דיוויד בואי שר עיבוד לאיטלקית של Space Oddity בשם Ragazzo solo, Ragazza sola. לפי ויקיפדיה המילים באיטלקית מגוללות סיפור אהבה על פסגת הר, ואינן קשורות כלל לשיר המקורי.

השיר הזה מוזכר בספר מצוין שתרגמתי, “החיים הסודיים של אימא ללא הפסקה” מאת פיונה ניל. הגיבורה, אם לשלושה ילדים קטנים, השמיעה להם אותו בנסיעה ארוכה.

ג’ו מתעורר ראשון. שנתו קלה, כמו שלי.
“מי יעזור למייג’ור טום?” הוא שואל לפני שהוא פוקח עיניים, ואני מרגישה איך לבי כבד עליי מעט.
השמעת התקליטורים של דייוויד בואי בדרך לנורפוק בחופשת הקיץ הייתה אמורה להיות התקדמות אדירה בעולם הרה-הסכסוכים של הבידור במכונית. האיכות הנרטיבית של מילות השירים תגרה את דמיונם של הילדים, חשבנו. וזה היה נכון. אבל לא התקדמנו מעבר לשיר הראשון בשינויים.
“למה הטיל עזב אותו?” הוא שואל עכשיו, מציץ מתחת לשמיכה.
“הוא התפרק,” אני אומרת לו.
“למה לא היה עוד טייס חלל שיעזור לו?” הוא שואל.
“הוא רצה להיות לבד,” אני אומרת, ומלטפת את שערו. ג’ו בן החמש נברא בדמותי, בתלתלים חומים פרועים ועיניים ירוקות כהות, אבל את האופי הוא ירש מאביו.
“הטיל עוזב אותו?”
“כן, אבל יש חלק ממנו שרוצה לברוח,” אני מסבירה.
ג’ו שותק לרגע.
“אימא, לפעמים את רוצה לברוח מאיתנו?” הוא שואל.
“לפעמים, אבל רק לחדר שליד,” אני צוחקת. “אין לי תוכניות להמריא לחלל החיצון.”

לסגירת המעגל הזה אספר שאני ובעלי נסענו באלפים האיטלקיים עם ילד בן שלוש לצלילי “סבא טוביה” ו”מחסן השטוזים של דתיה”, כלומר לא ניסינו אפילו את הרעיון של לוסי.

*עדכון*
גרסה מרגשת מאוד של השיר, שצולמה בתחנת החלל הבינלאומית, בביצועו של האסטרונאוט כריס הדפילד:

אוהבים איטלקית? אני ממליצה על הבלוג המצוין של שירלי פינצי לב “על ספרות איטלקית – בעברית“.

יוצא לאור ממש בקרוב בתרגומי “עיר של זכוכית“, השלישי בסדרת “בני הנפילים” מאת קסנדרה קלייר בהוצאת גרף צעיר. עורכת הסדרה: גילי בר-הלל, עורכת התרגום: רוני גלבפיש.

בתחילת הספר הזה נוסעת קליירי, הצעירה הניו-יורקית שגילתה בעצמה כוחות אדירים, אל עיר הבירה של בני הנפילים. היא חייבת לעשות הכל כדי להציל את אמה, גם אם היא מסתכנת בכך בניגוד לרצונם של אוהביה. אבל מסתבר שהסכנה אורבת בכל מקום, ולא רק לה, אלא גם לחבריה. ציידי צללים, ערפדים, אנשי זאב ומכשפים יהיו חייבים לשלב כוחות כדי לסכל את מזימותיו הזדוניות של ולנטיין הרשע.

הנה דוגמה קצרה מהאקשן:

לפניהם היה תוהו ובוהו. אובך לבן כיסה את הגן, והיה ריח כבד באוויר – ריח חריף של אוזון צרוב מהול במשהו אחר, מתוק ולא נעים. דמויות התרוצצו אנה ואנה – סיימון ראה אותן רק בהבזקים כשהופיעו ונעלמו בפערים בערפל. הוא ראה להרף עין את איזבל, שיערה מסתחרר סביבה בחבלים שחורים כשהניפה את השוט שלה. השוט הקטלני הבזיק כברק זהוב מבעד לצללים. היא הדפה את התקדמותו של דבר מה מגושם וענק – שד, חשב סיימון – אבל היה אור יום מלא; זה היה בלתי אפשרי. הוא כשל קדימה וראה אז שהיצור אנושי בצורתו, אבל מגובנן ומעוות, משהו מסולף. היצור נשא קרש עבה ביד אחת ונופף אותו לעבר איזבל כמעט בעיוורון.

במרחק קצר בלבד, דרך חור בחומת האבן, ראה סיימון את התנועה בשדרת יורק ממשיכה לטרטר בשלווה. השמים מחוץ למכון היו בהירים.

“שבוּקים,” לחש ג’ייס. פניו בערו כששלף את אחד מלהבי השרפים שלו מחגורתו. “עשרות שבוקים.” הוא דחף את סיימון הצידה, כמעט בגסות. “תישאר כאן, אתה מבין? תישאר כאן.”

סיימון עמד קפוא לרגע כשג’ייס זינק קדימה לתוך האובך. אור הלהב בידו האיר את הערפל סביבו עד שהפך לכסוף; דמויות כהות התרוצצו אנה ואנה בתוכו, וסיימון הרגיש כאילו הוא מביט דרך זכוכית חלבית, מנסה נואשות להבחין מה קורה מעברה אחר. איזבל נמוגה; הוא ראה את אלק, זרועו מדממת, משסף את חזהו של לוחם שבוק וצופה בו מתמוטט אל הקרקע. שבוק אחר הסתער מאחוריו, אבל ג’ייס היה שם, אוחז עתה להב בכל יד; הוא זינק לאוויר, הניף את הלהבים והוריד אותם בתנועת מספריים אכזרית – וראשו של השבוק נפל מעל צווארו כשדם שחור ניתז ממנו. קיבתו של סיימון התהפכה – לדם היה ריח מר, רעיל.

הוא שמע את ציידי הצללים קוראים זה לזה מתוך הערפל, אך השבוקים היו דוממים לחלוטין. לפתע האובך התפזר וסיימון ראה את מגנוס, עומד נסער ליד חומת המכון. ידיו היו מונפות, ברקים כחולים הבזיקו ביניהן, ומול החומה שלידה עמד נדמה שהולך ונפער חור שחור רבוע באבן. הוא לא היה ריק, או אפל בדיוק, אלא זרח כמו מראה שאש מתנחשלת לכודה בתוך זגוגיתה. “שער המעבר!” צעק. “עברו בשער!”

כמה דברים קרו בעת ובעונה אחת. מריס לייטווד הופיעה מתוך האובך, נושאת את הילד, מקס, בזרועותיה. היא נעצרה לקרוא משהו מעבר לכתפה ואז הסתערה לעבר השער ודרכו, ונעלמה לתוך החומה. אלק בא אחריה, גורר את איזבל אחריו, השוט המגואל בדם נגרר על האדמה. כשמשך אותה לעבר שער המעבר משהו געש מתוך האובך מאחוריהם – לוחם שבוק, מנופף חרב פיפיות.

פרטים נוספים ופרק ראשון מהספר אפשר למצוא באתר של הוצאת גרף צעיר.

פתאום הבנתי שתרגמתי לא מעט ספרים שבשמם המילה “עיר”.
הראשון היה “עיר הבקיע” הארוך מאת אלסטר ריינולדס, בהוצאת אופוס. ספר מדע בדיוני טכנולוגי עתיר דמיון שאחד מאתרי ההתרחשות שלו הוא עיר הניצבת על פי תהום, שבנייניה השתנו והתעוותו ביוזמתם ובכוחות עצמם.
“עיר הזמן” מאת דיאנה ווין-ג’ונס יראה אור בתרגומי בעתיד בהוצאת גרף צעיר. העיר המככבת בספר הזה נמצאת מחוץ לזמן ותפקידה לפקח על ההיסטוריה, אבל משהו כמובן משתבש…
ולאחרונה, הספרים בסדרת “בני הנפילים” מאת קסנדרה קלייר בהוצאת גרף צעיר: תרגמתי את “עיר של אפר” ואת “עיר של זכוכית“, ובאנגלית יצאו לאור בינתיים עוד שני המשכים בסדרה, “עיר של מלאכים נופלים” ו”עיר של נשמות אבודות”. ציידי הצללים שהם גיבורי הסדרה הזאת מסתובבים בניו יורק המוכרת-לכאורה, אבל רואים בה רובד נסתר של ערפדים, אנשי זאב, שדים ושלל כישופים.
לפני כשבוע החלו צילומי הסרט הראשון בסדרה, לפי הספר הראשון, “עיר של עצמות” (תרגמה לעברית אינגה מיכאלי). האוהדים הרבים של הסדרה מתלהבים מאוד למראה השחקנים החתיכים שמגלמים את הדמויות האהובות באתר הצילומים בטורונטו.
להמשך הקטע →

יום אחד צלצל אלי רני גרף ואמר שיש לו ספר שהוא רוצה שאתרגם.
בשמחה, אמרתי, על מה הספר?
אז ככה, הוא אמר (פחות או יותר), זאת סדרת פנטזיה. הגיבורה היא נערה משרתת, בודדה בעולם, שחיה בתנאים קשים. אבל היא יחידת סגולה ביכולתה לשוחח עם הדרקונים הנדירים. רק בכוחות משותפים הם יוכלו להציל…
רק רגע, שאלתי אותו (במילים אלה ממש): קוראים לה במקרה לֶסָה?
כי עד לשלב הזה, אני חייבת להודות, התקציר נשמע דומה בצורה חשודה לתחילתה של אחת הסדרות האהובות עלי בעולם, שגם זכיתי לתרגם ספר ממנה לעברית, הרי היא “רוכבי הדרקונים של פרן” מאת אן מקאפרי.
ובכן, כמובן, לא מדובר באותה סדרה אלא באחרת, שונה מאוד.
טרילוגיית “שומרת הדרקונים” מאת קרול וילקינסון מתרחשת בסין הקיסרית, בעולם דומה מאוד לשלנו, פרט לכמה תוספות מעניינות – קסמים, קוסמים ודרקונים:

הוא דרקון בן אלפי שנים, שופע חוכמה וידע. היא רק ילדה, שפחה צעירה שלא יודעת אפילו את שמה. שניהם חיים בפחד וברעב בפינה נידחת של סין, תחת מרותו של שומר הדרקונים הקיסרי: שיכור עצלן, אלים וחמדן. עד שיום אחד בוחר הדרקון לקחת שומרת חדשה, לו ולאבן הדרקונים היקרה שלו. ביחד יוצאים השניים למסע שיחצה את קיסרות סין העתיקה, מרכס ההרים שבמערב ועד לאוקיינוס משיב החיים שבמזרח, דרך כפרים וערים ובשיט על הנהר הצהוב. לאורך הדרך אורבות להם תלאות רבות. מי יושיט עזרה לדרקון זקן, שאיבריו הפנימיים שווים הון בשוק השחור, ולילדה נבערת, שחייה אינם שווים מאומה?

כדי להיכנס לאווירת הספר כדאי להיכנס לביקור וירטואלי בציור ארוך ומפורט להפליא: “לאורך הנהר בעת חגיגות צ’ינג מינג“. אם הבנתי נכון, מדובר בציור המוצג במוזיאון הארמון הלאומי בטייוואן, המציג גם גרסאות נוספות לציור הנהר, המוקדמת שבהן מן המאה ה-12.

יצא לאור בתרגומי “עיר של אפר” מאת קסנדרה קלייר.
זהו הספר השני בסדרת “בני הנפילים” שכבשה את רשימות רבי המכר בארה”ב ומעובדת בימים אלה לסרט קולנוע.
הספר רואה אור בעברית במסגרת גרף צעיר, סדרת ספרי נוער בעריכת גילי בר-הלל סמו. את הספר הראשון בסדרה, “עיר של עצמות”, תרגמה אינגה מיכאלי. עריכת התרגום: רוני גלבפיש.

סדרת “בני הנפילים” מתרחשת בימינו, בעיר ניו יורק. אבל זאת לא ניו יורק המוכרת והרגילה. בתוך העיר, מסביבה, מעליה ומתחתיה, רוחש עולם על-טבעי. ערפדים, מכשפים, אנשי זאב ובני פיות מנהלים חיים קסומים, נבדלים מאלה של בני האדם ה”סתמיים”. גיבורי הסדרה הם ציידי הצללים, גזע נבחר של לוחמים המגנים על עולמנו מפני השדים החודרים אליו ומאיימים לעשות בו שמות.
הסדרה נפתחת כשקליירי בת החמש-עשרה מגלה שהיא חלק מן העולם הנסתר הזה, שאותו הקפידה אמה להסתיר מפניה כל חייה. היא וחברה הטוב סיימון חוברים לג’ייס, אלק ואיזבל, ציידי צללים קשוחים, יפים ושנונים, וביחד יהיה עליהם להציל את העולם מסכנות איומות ולגלות סודות אפלים.

קסנדרה קלייר כותבת פנטזיה מושכת ומרתקת שסחפה המוני מעריצים. הספר החמישי בסדרה, “עיר הנשמות האבודות”, יצא לאור במאי 2012. במקביל היא כותבת סדרה נוספת על ציידי צללים בתקופה הוויקטוריאנית. היא מצליחה גם לנהל תכתובת שוטפת עם המעריצים הנלהבים שכותבים לה שבחים, תהיות על הספרים ושאלות בענייני מערכות יחסים. הם גם שולחים לה המוני יצירות המבוססות על הספרים וגיבוריהם, החל מאיורים, דרך יצירות גרפיקה מרשימות ועד לסרטוני וידאו מושקעים.
גם בארץ יש כבר אוסף גדל והולך של מעריצים לסדרה, כולל עמוד מעריצים בפייסבוק, שיש בו הצעה מיוחדת: עותק של הספר השני בסדרה יוגרל בין קוראים שיפרסמו ביקורת על הספר הראשון.

בימים הקרובים צפוי להגיע לחנויות בשעה טובה הספר “שומרת הדרקונים” מאת קרול וילקינסון, שתרגמתי לסדרת “גרף צעיר” בעריכת גילי בר הלל (עריכת התרגום: רוני בק).
ספר מקסים, שמתאים גם לקוראים צעירים מכיתה ג’ ומעלה. הכריכה ופנים הספר זכו באיורים מקסימים של לנה גוברמן.
הספר מספר על ידידות שנרקמת בין דרקון בן אלפי שנים לבין שפחה קטנה באחד הארמונות הנידחים של קיסר סין, בשנת 141 לפני הספירה. הסופרת האוסטרלית קרול וילקינסון זכתה בפרסים רבים על הספר הזה ועל המשכיו.
הנה טעימה מהפרק הראשון:

פרק 1
קצה הקיסרות

קערת במבוק עפה באוויר לעבר ראשה של השפחה הצעירה. הילדה התכופפה הצידה. היא היתה מיומנת מאוד בהתחמקות מחפצים מעופפים – החל מאבני דיו ועד לעצמות עוף.

אדונהּ נסרח לאחור במיטתו, תשוש מהמאמץ הכרוך בזריקת הקערה. “תאכילי את החיות, עלובה.”

“כן, מאסטר לַאן,” השיבה הילדה.

לאן עיווה לעברה את פניו בשאט הנפש ששמר לעכברושים, עכבישים ובשר רוחש רימות. הוא היה מחייך רק כשצחק על טיפשותה.

“ושלא ייקח לך כל היום.”

“לא, מאסטר לאן.”

היא חמקה מביתו של אדונה, רגע לפני שקנקן יין ריק עף לעבר הדלת.

היום היה קר עד מאוד. שלג נגרס מתחת לנעלי הקש של השפחה כשמיהרה לעבר מכלאות בעלי החיים. השמיים היו אפורים. נראה שבקרוב ירד עוד שלג.

לשפחה לא היה שם; היא לא ידעה בת כמה היא. היא חיה בארמון חוּאַנְגלִינְג מאז שהוריה מכרו אותה ללאן כשהיתה פעוטה. בקיץ הקודם צעק לאן שהיא סתומה בתור ילדה בת עשר. כיוון שידעה לספור רק עד עשר, היא לא ידעה בת כמה היא עכשיו.

קראו את ההמשך באתר גרף צעיר.

כנס אגודת המתרגמים מתקיים גם השנה במלון קראון פלאזה בירושלים, בתאריכים 13-15 בפברואר. אני משתתפת בכנס כבר שנים והוא תמיד מעניין ומהנה מאוד, ומהווה הזדמנות מצויינת לפגוש עמיתים וחברים.
השנה אני גם מציגה בכנס. ביום שני, הוא יום הסדנאות, ילמד שחר פלד את הצד הטכני של בניית אתר ואחריו יעל סלע-שפירו ואני נחלוק עצות למילוי האתר בתוכן משובח. ביום שלישי אשתתף במסלול “קריאות דו-לשוניות” ואקריא קטע מהספר “החיים הסודיים של אמא ללא הפסקה” מאת פיונה ניל, שתרגמתי עבור הוצאת אריה ניר.
פרטים נוספים על הכנס אפשר לקרוא אצל יעל או ישירות בתוכניה. רישום לכנס כאן.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה “סוגיות מפתח בתיאוריית המדיה” מאת דן לאפי, הנלמד במסגרת הקורס “מבוא לתקשורת המונים”.

הספר מעניין מאוד, ומאפשר טעימה משלל תיאוריות בתחום התקשורת והשפעותיה. במהלך התרגום נהניתי להיפגש עם מכרים ותיקים מתקופת לימודי שלי באוניברסיטה.

למשל, בפרק 6, “פמיניזמים” ומגדר, ג’ניס ראדווי שמחקרה על האופן שבו קוראות מפענחות רומנים רומנטיים ומשתמשות בהם שימש אותי בכתיבת התזה שלי על מדע בדיוני בישראל.

חובבי המדע הבדיוני נזכרים בספר בדיון במפקיעים של טקסטים ובתרבות מעריצים, המומחש באיור שחור-לבן של מר ספוק.

הלכה לעולמה (או אולי, עברה ל”ביניים”) הסופרת אן מקאפרי, שכתבה את סדרת “הדרקונים של פרן” ועוד ספרים רבים.
ב”מעוף הדרקון” בגרסתו הראשונה בעברית נתקלתי בגיל די צעיר. אני זוכרת בדיוק את המדף שבו היה בספריה. עולמם של רוכבי הדרקונים האמיצים, ובראשם המנהיגה הנועזת לסה, הקסים אותי.
שנים לאחר מכן המשכתי לקרוא את שאר ספרי הסדרה באנגלית, וקפצתי משמחה כשהוצאת “אופוס” הוציאה לאור בעברית את הטרילוגיה הראשונה ונפלה לידי הזכות לתרגם מן הסדרה בעצמי (ובשיתוף פעולה עם חברתי יעל סלע-שפירו).
למקאפרי היה תפקיד מרכזי בפריצת דרך לנשים במדע הבדיוני, הן כסופרות והן כגיבורות, כפי שמציינת גם הסופרת המצוינת לואיס מקמסטר בוז’ולד בהספד שכתבה עליה.
בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, כאשר התפרסמו לראשונה ספרי פרן, הם היו חלוצים בהצגת נשים מוכשרות הפועלות ומניעות את העלילה בז’אנר שהיה אז גברי מאוד. הגיבורות המשובחות של מקאפרי, וכן, גם הרומנטיקה המשולבת בעלילות, עזרו לקרב קוראות לעולם המדע הבדיוני.
בנוסף, ואולי במקביל, מקאפרי חצתה את הגבולות בין פנטזיה למדע בדיוני “קשה”. כוכב הלכת פרן מתחיל את הסדרה כעולם פיאודלי בנוסח ימי הביניים והופך בספרים הבאים לעולם מתקדם טכנולוגית, כולל מחשבים, חלליות והנדסה גנטית. ההתפתחות הזאת גורמת כמובן מאליו גם להתקדמות הנאורוּת בחברה.
בעברית יצאו לאור מספריה, כאמור, הטרילוגיה הראשונה של רוכבי הדרקונים של פרן: “מעוף הדרקון”, “מסע הדרקון”, “הדרקון הלבן”, וכן “שירת הגבישים” ו”הספינה המזמרת”.

הופיע בתרגומי “באפי ציידת הערפדים והסכסוך הישראלי-פלסטיני”, ספר המכיל יצירות אמנות וטקסט של הרצאה מאת ג’ניפר בר-לב:

השתמשתי בסדרת הציורים שלי שכותרתה: “Include Me Out” – דיוקנאות של לא-יהודים בתוך מסגרות עשויות ממגיני דויד – יחד עם מאמרים מתוך Slayage – כתב העת של “האגודה לחקר ווידון”, בנסיון לחשוף תבניות הקיימות ביסוד הסכסוך והן בדרך כלל סמויות, מודחקות או כאלה ש”לא יעלו על הדעת”.

הספר כולל את הטקסט המקורי באנגלית, תרגום לערבית של שרבל עבוד ותרגום שלי לעברית, וכמובן את היצירות.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף “מפת העולם הבלתי נראה” מאת טאש אוו.
מתוך הכריכה האחורית:

שני אחים יתומים שהופרדו בילדותם מחפשים זה את זה כשברקע גועשת מדינת ענק המבקשת עצמאות. כל אחד אומץ על ידי משפחה אחרת וזכה לחיים שונים מאלה של אחיו: יוהן אומץ על ידי זוג עשיר ממלזיה ועבר להתגורר בעיר הגדולה קואלה לומפור. אדם אומץ על ידי קארל – צייר הולנדי המתגורר בעיירת חוף אינדונזית פשוטה. אולם ככל שהם מתבגרים עולים ומציפים אותם הגעגועים זה לזה… רומן רחב יריעה שמצליח ללכוד את הזעזועים העוברים על מדינה גדולה ערב מלחמת אזרחים…

הפעם בחרתי להציג, נוסף על עטיפת הספר בעברית שעיצב אמרי זרטל, כמה מן העטיפות שזכה להן הספר בחו”ל. מעניין לראות את סקאלות הצבעים השונות. מעניין גם לציין שזרטל הוא היחיד שבחר להציב על העטיפה את שני הילדים, ולא רק אחד מהם, תמונת נוף או מפה.

ראיון עם טאש אוו על הספר.

ב-18 באוגוסט יתקיים בספריה המרכזית במודיעין כנס “מיתופיה” המוקדש לספרות בכלל ולספרות פנטזיה בפרט. אני אעביר שם סדנת תרגום בשם “הנשיקה מבעד לגלימת ההיעלמות”. אשמח לראותכם בכנס בכלל ובסדנה בפרט. שימו לב – לסדנה נדרשת הרשמה מראש כדי לקרוא ולתרגם קטע שעליו נעבוד.

ולקישורים:
“אנשי הדממה“, כתבה על מתרגמים בוויינט, על ההערכה המעטה שזוכים לה מתרגמי ספרות. כולל תגובות קוראים מעניינות, החל מן המוכרות “גילי בר-הלל תותחית” ו”כל המתרגמים היום גרועים” ועד לאמירות שאני לפחות נתקלתי בהן בפעם הראשונה, ומקבילות בין המתרגמים לסבלים שסוחבים את הספרים מבית הדפוס.

אהוד מימון כותב על שני ספרי נוער, כולל “המהלכים בקצוות”

וגם – איך להלביש (ולהפשיט) גבירה ויקטוריאנית תוך הקפדה על הנכונות ההיסטורית של התלבושת בכלל והבגדים התחתונים בפרט.

ואם זה נראה מעניין, אין ספק שתיהנו גם מההצצה בתיבת הדואר האלקטרוני של דמויות מן העבר, ביניהם דארסי ואליזבת בנט.

כתבה מרתקת על ספרו החדש של גיא דויטשר, “בראי השפה“, העוסק בקשר שבין שפה וצבעים (נושא שכבר עסקתי בו בעבר).

הוא תמיד שם, הקורא המיועד. כל משפט שאני מתרגמת, לפעמים גם המונחים בתוך המשפט, כפופים לשאלה מה יחשוב מי שיקרא אותם.
מי הקורא המיועד של הטקסט המתורגם? במה הוא דומה לקורא המיועד של הספר במקור ובמה הוא שונה ממנו? מה הוא יודע ומה אינו יודע? האם הוא יודע פחות ממני או יותר ממני? האם יתפוס אותי בטעות מביכה?

לפעמים הדמות הזאת, שיושבת לי על הכתף בזמן העבודה, היא ילד. ילד ישראלי חכם וסקרן שכנראה לא מכיר דברים שילד בריטי גדל עליהם ולכן לפעמים צריך להכניס בשבילו עוד מילת הסבר לתיאור ארוחה אנגלית, נניח ב”מסע אל ים הנהר“.

לפעמים הקורא הזה הוא הייטקיסט שיודע הרבה יותר ממני על האקינג, ואני צריכה לוודא שההסברים ב”אח הקטן” יראו לו סבירים, למרות שהוא רגיל לדבר על הדברים האלה באנגלית בכלל, ולא בעברית תקנית שספר אמור להיות כתוב בה.

לפני כמה ימים כתב אלי אברהם א’ מירושלים, מיד אחרי שקרא את “רומן איטלקי” מאת לורה פרייזר בתרגומי. אברהם חד העין הבחין שמסופר שם על בשר חזיר במרקש. הוא יליד מרוקו וביקר שם פעמים מספר, והדבר פשוט לא התקבל על דעתו בתור התרחשות בארץ מוסלמית. מסתבר שהוא גם צדק בתמיהתו, כי הסופרת עצמה ענתה לשאלה ששלח אליה והודתה שהיתה טעות, אשר תוקנה במהדורה הבאה באנגלית. לצערי, הספר הנחמד הזה לא הצליח במיוחד בארץ, ולכן לא תצא לו כאן מהדורה נוספת שבה אפשר יהיה לתקן.

אברהם העלה עניין נוסף: מדוע משובצות בספר מילים רבות כל כך בשפות זרות (בעיקר איטלקית, אבל גם צרפתית ועוד)? מה יעשה קורא עברי שאינו יודע את השפות האלה? את השאלה הזאת הפנו אלי גם קוראים של “האפיפיורית יוהנה“. אכן, כאן הקורא העברי “סובל” יותר מן הזרות מאשר מקבילו דובר האנגלית. כשהן משובצות בתוך האנגלית המילים האלה לפחות כתובות באותיות המוכרות, ובכיוון הנכון של הכתיבה, ולכן בולטות פחות מאשר בעברית. אבל תשובתי היא שגם הסופר במקור לא הניח שקוראיו מבינים את הנאמר בשפות הזרות, ובדרך כלל יש די הסברים מסביב כדי להבין, מבלי לוותר על הנופך האקזוטי של השפות האחרות.

לעתים נדירות נדרש המתרגם, כחלק מפעולת התרגום, להתייחס לא רק לתוכן הטקסט, אלא גם לצורתו הגרפית. התייחסות כזאת מסובכת יותר, כמובן, כאשר התרגום נעשה בין שפות המשתמשות במערכות כתב שונות. כך, בתרגום מאנגלית לעברית, אם טקסט המקור מדבר על צורתן של אותיות הוא מתייחס לכתב לטיני, ואילו טקסט היעד יהיה באותיות עבריות.

המאמר “שחזור תכונות רלוונטיות – תרגיל בתרגום אופטימלי” מאת פרופסור גדעון טורי עוסק בהרחבה ובצורה מאירת עיניים בסוגייה הזאת בדיוק. פרופ’ טורי מתאר, שלב שלב, את השיקולים שהנחו אותו בתרגום קטע מסוים מתוך “כס הכסף“, ספר בסדרת נרניה מאת ק. ס. לואיס. בקטע הולכים שני ילדים בתוך דרך שקועה, שבהדרגה מסתבר כי היא אות, חלק מכתובת ענקים בעלת משמעות רבה בסיפור.
זמן לא רב אחרי שתרגמתי את מאמרו של פרופ’ טורי מאנגלית לעברית, במסגרת לימודי באוניברסיטה, נאלצתי להתמודד בעצמי עם קטע בעל מאפיינים דומים (אם כי מצומצמים יותר) בספר “לילי ווייט” מאת סוזאן אייזקס, שתרגמתי להוצאת נירם ב-1997. פרק 4 בספר מתאר את חיי הנישואין המוקדמים של הוריה של הגיבורה, לאונרד וסילביה ווייט, בהתאם לצורת האותיות במילה מסוימת, שיש לה נגיעה לחיי נישואין.

אני מביאה כאן את החלקים הרלוונטיים בקטע (בצורת תמונה, כדי שלא למשוך לאתר שלי יותר מדי גולשים שמחפשים רק את הדבר הזה), ומזמינה אתכם, קוראי המנוסים יותר או פחות בתרגום, לחשוב על הצורה שבה הייתם מתרגמים אותו. בהמשך אציג את הפתרון שלי.

להמשך הקטע →

כנס “עולמות” למדע בדיוני ולפנטסיה יתקיים השנה ב-20-21 לאפריל באשכול פיס בתל-אביב. התוכניה כוללת כרגיל שפע הקרנות, הרצאות ואירועים: ערפדים, אגדות, מסעות בזמן, אבולוציה וסדנת יצירה עם בתיה עוזיאל!
הסופר גרהאם אדוארדס טוען שחובבי ספרות מדע בדיוני ופנסטיה הם גאונים, אפילו אם הסימוכין שלו לא מושלמים.
אני יכולה להעיד שחובבי ספרות מדע בדיוני ופנטסיה הם קהל נאמן במיוחד כלפי מתרגמים. איכות התרגום חשובה להם והם מתעניינים מאוד בתהליך התרגום. חוויתי את היחס הזה בכנסים קודמים, כשהעברתי סדנת תרגום וכשהשתתפתי בהרצאות של מתרגמים אחרים.
דוגמה מצוינת נוספת לעניין אפשר לראות בפורום הארי פוטר “היער האסור” שאירח את המתרגמת יעל אכמון. לכל המקוננים על הידרדרות הנוער בימינו מומלץ לקרוא את השאלות הנבונות של קוראים צעירים וההערכה שהם מביעים למתרגמת. יעל עונה להם בסבלנות, בתבונה ובשנינות שלא יפתיעו אף אחד שמכיר אותה.

לכבוד חג הפסח המתקרב, זאת האסוציאציה שעלתה לי, תיאור נוקב של תאוות קניות שתרגמתי פעם.
הקטע לקוח מתוך “לילי ווייט” מאת סוזאן אייזקס, הוצאת נירם 1997.

“כמה הוצאת?” חקר לאונרד.
“כמה שנתת לי,” הגיבה סילביה, בעצבנות קלה כיוון שהיא באמת הגזימה, אספה לתוך עגלת הקניות שלה גליל אחרי גליל של מגבות נייר ואגרה מלאי של שימורים כאילו הטונה היתה פסיון משומר או משהו. והיא הורידה צנצנת אחר צנצנת של ריבה מהמדף, עד שהיו לה קונפיטורות תות, אוכמניות, דובדבן, פטל, דומדמניות, שזיף, תפוח ותפוז.

היא אהבה לקנות. צבעי הריבות בחנות, שהיו כהות כאבני חן. שולחן הקפה הדני המודרני המעוצב, בעל הרגליים הבלונדיניות הדקות שגרמו לו להיראות כאילו הוא צועד על קצות אצבעותיו על השטיח בגון הקקאו. ועל השולחן, מפוזרים, כאילו מישהו בדיוק הפסיק לקרוא בהם, לא בערימה מסודרת, ספרי האמנות המוזלים שמצאה בחנות הסמוכה לרופא הנשים: האופן בו האדום הכהה על כריכת הספר של אוטרילו הדגיש את הארגמנים וגוני השני על כריכת הרמברנט. היא לא היתה כמו נשים אחרות, שרק קנו וקנו מתוך שעמום. היא אהבה את מה שקנתה, התענגה על החפצים בכל פעם שראתה אותם בביתה. בסדר, לא קופסה של שקיות תה ליפטון. אבל כמו התחתונית הזו שקנתה בשנת 1949, בצבע סגול בהיר כל-כך שכמעט היה אפור; היו לה כתפיות עשויות סרטים צרים ועיטור סרט מתולם סביב המכפלה. בכל פעם שפתחה את מגירת הבגדים התחתונים, היא הרגישה טוב, כשרק ראתה אותה – וגם את הכתונת הצהובה עם החלוק הרקום.

היא חשבה הרבה על חפציה, ועל חפצים שראתה כשיצאה לעיר, דברים שלא יכולה היתה להרשות לעצמה לקנות, אך זכרה אותם כאילו היו שייכים לה. היא לעולם לא שכחה משהו שתפס את מבטה. כמו בחלון הראווה של חנות עתיקות ברחוב 58, סט תה עשוי כסף בו נחרטה דוגמת עלים עדינה ביותר. על מכסי הקנקן וקערת הסוכר היו שושנים עשויות כסף. עבודה מדהימה. בפעם האחרונה שחלפה על פני החנות המוכר נופף לה מבפנים. כאילו אמר: אני יודע בדיוק איך את מרגישה. רגע: יותר מזה. אני יודע שתחזרי.

חדשות עצובות: נפטרה הסופרת הבריטית דיאנה ווין-ג’ונס. עשרות ספרי הפנטסיה לנוער שכתבה מצטיינים בעושר של דמיון מקורי, והשפיעו על דורות של קוראים.

כמו רבים אחרים, גם אני הכרתי את ספריה של ווין-ג’ונס בזכותה של גילי בר-הלל. גילי הביאה להוצאתם לאור של הספרים בארץ, תחילה בהוצאת כתר לפני כעשור, ובהמשך בהוצאת גרף צעיר.
הודות לגילי היתה לי הזכות לתרגם מספריה של ווין-ג’ונס, ראשית את המהלכים בקצוות (The Homeward Bounders, 1981) ובהמשך ספר נוסף, שאני מתרגמת בימים אלה ממש – “עיר הזמן” (A Tale of Time City, 1987). אלה ספרים מעוררי מחשבה, המכבדים ילדים בכלל וילדות בפרט, ומרחיבים את אופקיהם מבלי לגונן עליהם מפני קשיי העולם.
זכות הדיבור לגילי בר-הלל, שכתבה על דיאנה ווין-ג’ונס מאמר יפה.
נתנחם בספרים, שיישארו איתנו לתמיד.