את הספר לילי ווייט מאת סוזן אייזקס תירגמתי עבור הוצאת נירם בשנת 1997. באחד הפוסטים הקודמים הבאתי קטע ממנו כדוגמה לבעייה תרגומית מורכבת.
אייזקס היא אחת הסופרות החביבות עלי בכלל, ומבין אלה שתרגמתי בפרט. יש לה אבחנות חברתיות מעניינות והעיקר מבחינתי – היא כותבת דמויות מצוינות, כולל הרבה נשים אמינות. מלבד “לילי ווייט” תרגמתי עוד שניים מספריה. “פסים וכוכבים”, ספר מתח עם גיבורים הנאבקים בגזענים לבנים, עורר בי תשוקה עזה לנופי קולורדו המרהיבים. “ניצוץ באפילה” הוא ספר טוב בהרבה מהסרט שנעשה על פיו, בכיכובם של מייקל דאגלס ומלאני גריפית. אני חושבת עליו בכל פעם שאני מקלפת תפוחי אדמה, בגלל סצינה מותחת במיוחד שבה הגיבורה, מרגלת אמריקנית, כמעט נעצרת על ידי הגסטפו בברלין אחרי שקנתה קולפן ברובע מרוחק של העיר.
ולמה נזכרתי בכל הדברים האלה? כי השבוע, במסגרת יחסי הציבור לספרה החדש של אייזקס, נתקלתי בהסבר שבו כתבה שההשראה לדמותה של לילי ווייט עלתה למעשה מן הסיפור התנ”כי על רחל ולאה, והגבר שהיה נשוי לשתיהן. בספר האחיות נקראות לי ורובין, ואהדתנו כקוראים נתונה בעיקר ללי, המבוגרת מבין השתיים, שאחותה הקטנה והמפונקת גוזלת ממנה תשומת לב ועוד דברים רבים.
הספר נפתח כך:

“אני מעולם לא הייתי בתולה.
או.קיי: באופן טכני, מובן שהייתי. אבל אפילו כשהייתי ברה ורעננה, מעולם לא הבטתי בעולם בעיניים פקוחות לרווחה בפליאה. גם אם לא נולדתי ממולחת, לפחות כשגדלתי הייתי חכמה מכדי שאהיה נאיבית. אז איך יכול להיות שבשיא חיי, כשהייתי מצוידת במיטב כוחותי, לא הצלחתי לצפות את מה שקרה בתיק טורקלסון? האם היתה לי חוכמת רחוב רבה מדי? האם ניסיון החיים שלי היה עשיר כל-כך, שכבר לא ידעתי מימיני ומשמאלי?”