במוסף הספרים של ידיעות אחרונות התפרסם היום קטע שכתבתי למדור “שפה זרה” על קורי דוקטורוב. הנה סריקה שלו:

לכבוד שבוע הספר מספר רני גרף איך זה להיות מו”ל עצמאי, ואילו גילי בר-הלל מספרת על חוויות מן הדוכנים. אחרי קריאה אני מצטרפת להמלצות על ספרם החדש והמלהיב “פרסי ג’קסון וגנב הברק” מאת ריק ריירדן בתרגום מצוין של יעל אכמון.

חדשות טובות למתרגמים ולמקצוע התרגום – פרס גפן של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה יוענק השנה גם בקטגוריית התרגום הטוב ביותר לעברית, בשיתוף עם אגודת המתרגמים בישראל. עם זאת, זה עלול לערער את מעמדי כחברה היחידה בשתי האגודות גם יחד :-).

באירוע החודש של אגודת המתרגמים ידברו ד”ר ניצה בן ארי על מתרגמים כגיבורי סיפורת, והסופר היהודי-אמריקאי טוד חזק-לואי על ספרו “משימתו של המתרגם הזה”.

באתר החדשות של הוצאות כנרת-זמורה-ביתן דביר מתפרסם ראיון מרתק עם המתרגם ניר רצ’קובסקי (ראיין סמי דואניאס למגזין “טיים אאוט”).

פוסט מעניין של חגית רוזנס על הפרסומת של טמבור.

חג שמח!

יצא לאור בתרגומי “נגיעות אחרונות” מאת דיאנה קיציס בהוצאת ידיעות אחרונות.

ג’סי הולץ היא שחקנית משנה בחיים של אחרים, וטוב לה ככה, תודה רבה. היא שמחה למלא את תפקיד החברה התומכת של ססיל היפה והכריזמטית, מפנטזת על קריירה כמעצבת פנים אבל תקועה כבר שנים באותה העבודה, ובכל הנוגע לגברים כבר מזמן התרגלה לשמוע: “זה לא את, זה אני”.

אלא שחייה של ג’סי מקבלים תפנית חדה כשססיל נהרגת בתאונה טרגית. בצר לה היא פונה אל האדם היחיד שמבין: האלמן הצעיר, זאק. הוא שמח לבלות בחברתה, וזה טוב, וג’סי מתחילה ליהנות מחברתו, וזה… רע? רגע… יכול להיות שהיא מתאהבת?

נגיעות אחרונות הוא ספר עדין, מצחיק וממכר העוסק ברומן אסור, באובדן, ברגשות אשם ובקשרים הסבוכים שמחברים – ומפרקים – חברויות קרובות.

פרק לדוגמה באדיבות ההוצאה:

קצת פרופורציות
כשזָאק התקשר והודיע לי שהחברה הכי טובה שלי, סֶסִיל, הייתה מעורבת בתאונת דרכים – מונית התנגשה חזיתית במכוניתה בבוורלי בולבארד – ישר דמיינתי בראש התנגשות מכוניות לפני הסניף החדש של רשת החנויות עיצוב לכל כיס, במקום שבו הייתה פעם חנות האקווריומים. טעיתי. מסתבר שהתאונה התרחשה קרוב יותר לצומת לַה-בְּרִיאֵה, לא רחוק ממסעדת הקארי שאליה היינו הולכות לפעמים, ססיל ואני, כדי לשתות בירה קפואה ולאכול כיסוני סמוסה ממכרים. תיארתי לעצמי שיעלה כמה אלפים לתקן את המכונית של ססיל ושאולי היא עצמה תסבול מזעזוע מוח. במקרה כזה אני אקח כמה ימי חופשה מהחנות לעיצוב הבית שבה אני עובדת ואשים לה רטיות קרות על המצח עד שמצבה ישתפר. שוב, טעיתי. המכונית של סֶס נמעכה פנימה כמו פחית שתייה שדרכו עליה. ססיל אושפזה במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים סידרס-סיני, ושכבה שם כמו קופסת אוכמניות חבוטה.
להמשך הקטע →

את הספר “האפיפיורית יוהנה” מאת דונה וולפולק-קרוס תירגמתי עבור הוצאת נירם והוא יצא לאור בעברית בשנת 1998. למיטב ידיעתי זה הפופולרי מבין הספרים שתרגמתי, והוא נמכר יפה מאז ועד היום, הישג נדיר בשוק הספרים התזזיתי בארץ, שבו רבי-מכר נמוגים מעל המדפים תוך חודשים ספורים.
“האפיפיורית יוהנה” זוכה לאהדה רבה אצל קוראים (בעיקר קוראות) ומדי פעם מגיעות אלי ביקורות ותגובות עליו, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף, רובן חיוביות. התלונה השכיחה ביותר כלפי היא הקושי להבין את הלטינית והמילים הזרות בספר. על כך אני עונה שזה המצב גם בטקסט המקורי באנגלית, וגם שם הן אינן מובנות לכל הקוראים.
בעקבות תרגום הספר ובמסגרת לימודי בתוכנית מחקר התרבות באוניברסיטת תל-אביב כתבתי עבודה סמינריונית שהשוותה בינו לבין ספר אחר, שהשתמש בסיפורה של האפיפיורית ממין נקבה למטרה שונה למדי. מציאת הקובץ במחסן היא הזדמנות טובה לפרסם אותה כאן:

שתי אפיפיוריות: השפעת הרקע התרבותי והמטרות החברתיות של שני סופרים על האופן שבו פירשו והציגו סיפורים המבוססים על פרטים זהים
להמשך הקטע →

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “כלב טוב שלי” מאת אנה קווינדלן.
הסופרת, כלת פרס פוליצר, כותבת על בּוֹ, הלברדור רטריבר השחור האהוב שלה, ומתארת
בתבונה ובהומור כיצד נראו חייה וחיי משפחתה לצידו. בטקסט הנוגע ללב משולבות תמונות רבות של כלבים נאים, בו ואחרים. אני ממליצה על הספר לאוהבי כלבים ואדם כאחד.

הנה קטע ממנו:

כלבים אינם מדברים ואינם מתחצפים, וזה חלק מהקסם שלהם בעידן מילולי יתר על המידה, וככאלה הם מתמסרים בלי מאמץ ועד בלי די להשלכות מהסוג הזה. וכזו היא גם השפעתם, הגלויה במהותה. מעולם לא היה עולה על דעתי להניח שלחתול ולי יש שני לבבות הפועמים כאחד; לחתול יש עיני ענבר צרות ושפה עליונה מצולקת, והלך רוחו השכיח ביותר הוא שאט נפש או אדישות. כאשר הוא מתכרבל סביב קרסולי הוא מביע רעב, לא חיבה. זה מוצא חן בעיני אצל חתולים; הם קלינט איסטווד של עולם חיות המחמד. כלב שיושב לצדך משתוקק לחברה; חתול עושה לך טובה. בגלל זה כשאומרים “שב!” חתול קם ויוצא מהחדר בזעף. רוב הכלבים מתיישבים על אחוריהם, רוטטים קלות, ועיניהם הזכות ננעצות בעיניכם.

בסופו של דבר, מערכות היחסים שבני אדם יוצרים עם כלבים הם אלו שהם מַשלים את עצמם שיהיו להם עם אנשים אחרים. כשאנחנו צעירים מאוד זה הקשר השיתופי המושלם שאנחנו מאמינים באמת ובתמים שיהיה לנו עם אהוב או אהובה; כשאנחנו מבוגרים יותר, זאת הסימביוזה שאנחנו מצליחים לגרום לעצמנו להאמין שתמיד תהיה לנו עם הילדים שלנו. אהבה ללא תנאים, תשומת לב בלתי מעורערת, ידידות בלי שום ספקות או ביקורת. פעם ראיתי כרית שעליה הכיתוב: הייתי רוצה להיות האדם שהכלב שלי חושב שאני. זה פחות או יותר העניין.

ועל כן התכונות שאנחנו מייחסים לכלבים שלנו, הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו עליהם הם, ברמה מסוימת, הסיפורים שלנו.

לקריאת פרק לדוגמה באתר ההוצאה.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “אני בע”מ” מאת הארי בקווית וכריסטין קליפורד בקווית.
הספר הוא מדריך לשיווק עצמי שטענתו כי הדבר החשוב ביותר שעליכם להציג ולמכור הוא אתם עצמכם, ולא משנה אם הקהל שלכם הוא לקוחות או המעסיק. הוא כתוב בקטעים קצרים וקריאים מאוד, בהתאם לאחת ההמלצות המופיעות בו: “בתוך כל מִזכר שמן יש מִזכר רזה שרוצה להיחלץ מתוכו, וקורא שהיה רוצה שזה יקרה.”

הנה כמה קטעים מתוך הספר, ובהם כמה נקודות למחשבה:

היזהרו ממחפשי מציאות
אילוּ הקונים הרגישים למחיר היו מתמקחים על המחיר בלבד, יכול להיות שהיו לקוחות פוטנציאליים טובים.
לרוע המזל, רוב הקונים הרגישים למחיר מתמקחים על הכל. הם רוצים לקבל את הסחורה יותר בזול, אבל הם רוצים יותר.
זה גוזל זמן. זה גם מכביד על הסבלנות, מפחית את ההנאה מן העבודה, ומצמצם את שולי הרווח. אם מצרפים את כל העלויות האלה, החסרונות פעמים רבות גדולים מן היתרונות.

היזהרו מן הקונה לפי מחיר.
להמשך הקטע →

ובמקרה הזה כולם מוצלחים. מקבץ לקראת פסח:

סימנטוב הוא ספרו השלישי של ידידי אסף אשרי. אסף הוא סופר ותסריטאי, ואחד מחביביה של קהילת המד”ב המקומית בזכות ידענותו, הבנתו וכתיבתו. הספר הוא רומן בלש קצבי וסוחף הנישא על כנפי הדמיון של המיתולוגיה היהודית, והוא זוכה לשבחים מפי הזריזים שהחלו כבר לקרוא אותו. אני אחכה לשם כך לכנס “עולמות” – אסף היה עורך סדרת המד”ב של אופוס בזמן שתרגמתי עבורה את “ילד מלחמה” שיהיה נושא מועדון הקריאה בכנס. (לקריאת הפרק הראשון)

המפקחת מזי סימנטוב עובדת ביחידת היידעונית שהיא יחידת תורת הנסתר של משטרת ישראל.
העובדים שלה הם קבליסט, קוראת בקלפים ואשת העידן החדש של הילות וגבישים.
כשבליל הסדר ובמקביל לספירת העומר מתחילות להעלם נשים מהרחובות, מזי נקראת לטפל בתיק.
במהרה היא מבינה שהתיק מורכב ממה שחשבה בתחילה.
אין מכתבי כופר, אין דרישות ואין גופות.
כשמצד אחד הזמן אוזל ומצד שני מסדר עתיק של נשים מתחיל לפעול לפתרון התעלומה, מזי מבינה שהיחידה הקטנה שלה נקלעה למאבק בין המינים. כשמצד אחד עומדת לילית, אשתו הראשונה של אדם ומהצד השני עומד אליהו הנביא והמלאכים שנפלו מגן עדן.

יצהר ורדי תרגם היטב סיפור חמצמץ על מתרגם שמתקשה לתרגם. הסיפור הוא חלק מן הקובץ “משימתו של המתרגם הזה” מאת טוד חזק-לואי ואפשר לקרוא אותו כאן.

בניגוד מוחלט למתרגם דל-היכולת מן הסיפור עומד מאיר שלו, אשר הצטרף לשורות המתרגמים הספרותיים בבחירה ותרגום של ספר הנוער “צ’יטרה-גריבה – סיפורו של יון” מאת דהאן גופל מוקרג’י.
לשלו זוהי ההתנסות הראשונה בעבודת תרגום, נאמר בכתבה של שירי לב-ארי ב”הארץ”:

“המצב שבו אני עומד מול טקסט של אדם אחר הוא חדש בשבילי, ומאוד חינוכי”, הוא אומר. “זה לימד אותי מה עובר על המתרגמים שלי ועל העורכים שלי. לא בטוח שהייתי נותן למתרגמים שלי לעשות לספרים שלי מה שעשיתי בתרגום הזה. תיקנתי שמות של ציפורים, הרשיתי לעצמי לערוך קצת. אבל לא השלטתי עליו את העברית שלי.

שלו מעניק לספר מיוקרתו בשוק הספרותי, ושמו מתנוסס על הכריכה בגודל זהה לזה של שם הסופר.

אבל בעולם יש לא רק רק בנים, אלא גם בנות. ולפעמים מופיע שם בטקסט בלועזית ואנחנו לא יודעים איך להתייחס אליו בעברית, המחייבת אותנו להתייחסות בזכר או בנקבה. יעל סלע שפירו מסבירה איך אפשר לגלות את מינו של אדם שרק שמו ידוע לנו.

ובונוס נוסף לסיום – מאגר חמשירים. יש אנשים שביקור שם יכול לעשות להם את היום.

“ילד מלחמה” יהיה ספר החודש של מועדון הקריאה שמארגנת האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה בחודש אפריל, לכבוד כנס עולמות 2008. הכנס יתקיים בחול המועד פסח, 21-23 באפריל 2008, במרכז בארבור, רחוב ההגנה 135 בתל-אביב. השנה מוקדש הכנס לנושא “מלחמה ושלום”, נושא אשר יידון על שלל היבטיו השונים, בהרצאות, סדנאות, מפגשי קהילה והפקות מקור. פרטים נוספים באתר הכנס. מועדון הקריאה בתל אביב יתקיים כחלק מאירועי כנס עולמות 2008, ביום ד’, 23.4, בשעה 20:00, באולם 3 שבמרכז הקהילתי בארבור. פרטים נוספים לגבי מפגשי מועדון הקריאה העוסקים בספר זה יתפרסמו באתר האגודה.

“ילד מלחמה” מאת קארין לוואצ’י יצא לאור בתרגומי בהוצאת אופוס בשנת 2003, והוא אחד האהובים עלי ביותר מבין הספרים שתרגמתי.

מתוך הכריכה האחורית:

דרך סיפור חייו של ג’וס מוסי אנו נחשפים לצדדיו האפלים של כיבוש החלל.
המוקודורי, החללית שבה גדל ג’וס, פעלה באזור החיץ שבין כוכב הבית של החייזרים לבין כדור הארץ כאשר הותקפה על ידי פיראטים. כל המבוגרים שעל החללית נרצחו והילדים נחטפו כדי להימכר לעבדות.
ג’וס בן השמונה נותר בחללית הפיראטים כ”חיית המחמד” של הקפטן האנושי שלה, ונאבק לשרוד ולהישאר שפוי. במהלך גלגוליו נתקל ג’וס ב”נער-מלחמה” מטיל האימה – המפקד האנושי-למחצה של צי החייזרים, בקפטן אזרקון – מפקדה של אחת מספינות הלוחמים האנושיות ובפלקון – הפיראט האכזר הנלחם בבני האדם ובחייזרים כאחד. כל אחד מהשלושה בתורו מנסה להכשיר את הילד היתום בהתאם למטרותיו ולתפישת עולמו – כלוחם, כמרגל, כעבד.
ג’וס מגלה כי הצדק והאמת הם בעיני המתבונן, וכי הוא בלבד יוכל לקבוע מי הוא ולהיכן הוא שייך – לחברות ולנאמנות שמצא בקרב בני האדם, לתרבות העשירה והשלווה של החייזרים או לשנאה, לחשדנות ולאלימות המצויות בשני הצדדים.
ככל שהעלילה מתפתחת, ג’וס נאלץ לבחור בין הזהויות הרבות שהוקנו לו בחייו הקצרים, ואלה מתנגשות זו בזו ומגיעות לשיא עוצר נשימה.

נער מלחמה הוא ספר מדע בדיוני צבאי וחברתי. העולם שהוא מציג עומד בפני עצמו, אמין ועשיר.
הדמויות והדילמות העולות ממנו נותרות עם הקורא גם לאחר שהניח מידיו את הספר.

הנה מה שכתבתי עליו אז בפורום מד”ב באורט:

תרגמתי כבר הרבה ספרים. בודדים היו טובים כמו זה ואני חושבת שאף גיבור לא כיווץ לי את הלב כמו ג’וס.
“ילד מלחמה” היה מהספרים שבזמן העבודה עליהם אני צריכה לכסות את העמוד הבא, כדי שהעיניים לא יברחו להמשך העלילה במקום להתעכב על התרגום.
יש בספר שמץ של דמיון למשחק של אנדר, אבל בלי ההתחסדות (התנצלותי לחסידי קארד).
והסופרת היתה מאוד חמודה, ענתה ברצון לכל השאלות שלי, וממש התלהבה לשמוע שהספר מתורגם לעברית.

למיטב ידיעתי ושמחתי, הספר אהוב על קהל הקוראים בארץ, וראיתי המלצות רבות עליו בפורומים השונים. מאז תרגמתי גם את המשכו, “צלילת אש”. באנגלית פורסם גם חלק שלישי בסדרה, “Cagebird”, אך הוא לא תורגם לעברית.
ביקורות על ילד מלחמה: מאת רמי שלהבת; מאת ניר יניב, כולל דיון.

פרק לדוגמה: להמשך הקטע →

זה מה שהיה יוצא אם היינו משלבים את הנושאים הבאים:

Wired מדווח שתינוקות רואים צבע טהור, שאצל המבוגרים מתווך דרך השפה. הקביעה מסתמכת בין השאר על מחקר על השפעות שפה על יכולת הבחנה בין צבעים (PDF). מסתבר ממנו שרוסים מסוגלים להבחין בין גוני כחול שדוברי אנגלית מסווגים כצבע אחד, כפי שיודע גם כל מי שניסה לתרגם “תכלת” לאנגלית. שמות צבעים תמיד נראו לי נושא מרתק, וזכור לי מאמר מעניין שקראתי בעניין בזמן הלימודים באוניברסיטה, שאמר דברים מפתיעים על סיווג הצבעים באימפריה הרומית, רק שאני לא זוכרת בדיוק מה :-(.

אם כבר רוסית, אז מאמר בויקיפדיה מסביר מוסכמות מתן שמות (פרטי, אמצעי, משפחה, קיצורים וחיבובים) ברוסית והשפות הקרובות אליה. מאיר עיניים וגם שימושי. אני נאבקת בזמן האחרון בשגיונות השמות הפרטיים בשפות אירופאיות, ובעיקר ביניהן. בספר שאני מתרגמת בימים אלה מככבים שפע בני אצולה ומלוכה משלל שושלות. הספר, הכתוב באנגלית, מציג את כולם בנוסח האנגלי של השמות (Henry, John, Katherine), בעוד בעברית נהוג להביא כל שם בנוסח המקומי שלו (הנרי, אנרי, אנריקה, היינריך; קתרין, קתרינה, יקתרינה), ולצורך כך יש לדעת האם האציל בו מדובר נחשב אנגלי, ספרדי, צרפתי, גרמני, רוסי או משהו אחר. הבעייה שהם גם עוברים ממקום למקום!

נו, אז בתור מנוחה מהעניין הזה אני ממליצה על קטע מאלף ביו-טיוב שבו שחקנית מדגימה 21 מבטאים שונים באנגלית. בלתי-תרגים בעליל.

ואיך נכנס סופרמן לעניין? מייקל שייבון, מחבר “ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי“, כותב בניו יורקר על גיבורי-על. צבע הבגד של סופרמן כחול (גוון שאמא שלי קוראת לו פֶּטְרוֹל). וכל מי שראה את “משפחת סופר-על” יודע שהגלימה בכלל לא בטיחותית.

בנוסף, שני עניינים לא קשורים:

לאחרונה יצא לאור בהוצאת אריה ניר “החיים הסודיים של אימא ללא הפסקה” מאת פיונה ניל (באנגלית The Secret Life of a Slummy Mummy). אני תירגמתי את הספר, ערכה לשונית צופיה סילברמן והעריכה הסופית היתה של רחל הלוי. תהליך העריכה של התרגום היה מעמיק ומעניין וכאן אציג כמה פרטים ממנו.
גיבורת הספר, לוסי סוויני, מתקשה להבין איך זה שבעבר היתה מסוגלת להפיק תוכנית חדשות יוקרתית, ואילו היום היא לא מצליחה להוציא שלושה ילדים למוסדות החינוך שלהם בשעה היעודה, בתלבושת הנכונה ועם כל הציוד הנדרש. היא Slummy Mummy כיוון שבביתה הכביסה והכלים המלוכלכים מנצחים בגדול והקצב שבו היא מאבדת כרטיסי אשראי ומפתחות מתגמד רק למול ערימת דוחות התנועה שהיא צוברת מתחת למיטה.
מולה ניצבת בגאון Yummy Mummy No. 1, החתיכה בג’יפ המפונפן, זאת שלובשת בגדי מעצבים כשהיא לוקחת את ילדיה לחוגים היוקרתיים, ויש לה בתא הכפפות נרות ארומתרפיה. ה-“יאמי מאמי” מוכרת היטב בעולם. ספרה של פולי ויליאמס, “עלייתה ונפילתה של היאמי-מאמי“, תורגם לעברית בשם זה בהוצאת כנרת (עברית: קטיה בנוביץ’), אבל במקרה שלנו היה ברור שתעתוק הוא לא התשובה הנכונה.
זוג הכינויים הדומים-אך-המנוגדים האלה, Slummy Mummy מול Yummy Mummy, היה הסוגייה התרגומית הבולטת ביותר ועבר גלגולים מספר.
הרעיון הראשון שלי היה לכנות את לוסי “אמא-שְלוֹך” או “אמא-בְּרוֹך”, מתוך התייחסות לבלגן ולאסונות הקטנים שבהם מלווים חייה, אבל השימוש ביידיש נפסל על הסף לאור הרקע הלונדוני. בשלב הראשוני הזה הצד השני היה “אמא-מקסימה” במלעיל, אבל החשד היה שהקוראים לא יבינו את ההטעמה כמוני.
להמשך הקטע →

יצא לאור בתרגומי בהוצאת אריה ניר “החיים הסודיים של אימא ללא הפסקה” מאת פיונה ניל.

לוסי סוויני, היא “אימא ללא הפסקה” ובמצב חירום מתמיד. הבלגן אצלה חוגג, החיים הם סדרה של קומבינות וכל רגע הוא הפתעה חדשה, ולא תמיד לטובה. היא לא תמיד זוכרת למה בעצם ויתרה על קריירה בתקשורת למען שלושה דרדקים – משגעים, כמובן, במלוא מובן המילה – ובעל-עם-פתיל-קצר, שלמרבה הפלא מחזיק מעמד וגם מחלק עצות חינם. ותזכירו לה בבקשה מה זה סקס.
לוסי ממש לא יכולה להתחרות באימא-מדהימה-מספר-1 שיש לה מספיק כסף לקנות את כל העולם, ולא עם אימא-אלפא שהילדים שלה מחונכים כמו שצריך. היא מאבדת כרטיסי אשראי כרונית, הכביסה כבר מציבה מצור על המטבח, הילדים משחקים בניתוחי מוח כמו בטלוויזיה ומורחים את הבית בקטשופ, ואחרי כל תלאות הבוקר היא מביאה את הילדים לבית-הספר כשהפיג’מה מציצה לה מתחת למעיל, וזה עוד לא הכול. יש לה גם חיים סודיים, ואי-אפשר עדיין לגלות לאן יתפתח הרומן ההזוי שלה עם-עקר-הבית-הסקסי.

אני אוהבת מאוד את הספר הזה, והרגשתי הזדהות רבה עם לוסי, הלהטוטנית שמתקשה להחזיק באוויר את כל הכדורים של חייה. כתבתי קטע נפרד על ההחלטות התרגומיות שעשינו בספר, והנה פרק לדוגמה (לחצו כאן לפרק אחר מ-Ynet):

להמשך הקטע →

השפה האנגלית חולשת במידה רבה על ז’אנר המדע הבדיוני. ארשה לעצמי לצטט מעצמי ולומר : “המדע הבדיוני המודרני, שנולד בכתבי עת אמריקאיים פופולריים בשנות העשרים של מאה זו, היה מבוסס באופן חלקי על סיפורי עולמות אבודים, מסעות פנטסטיים ותחזיות טכנולוגיות וחברתיות שכתבו במאה התשע-עשרה סופרים רבים, ביניהם ז’ול ורן וה.ג’. וולס. שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים היו “תור הזהב” של מגזיני המד”ב האמריקאיים, אז התחילו לכתוב בהם סופרי מד”ב ששמותיהם מזוהים עד היום עם הז’אנר: אייזק אסימוב, רוברט היינליין ואחרים. בתקופה זו גם התחילה להתגבש סביב הטקסטים תת-תרבות מפותחת של חובבי מד”ב, שהתכתבו אלה עם אלה ועם כתבי העת, נפגשו בכנסים ומאוחר יותר אף התחילו לחלק פרסים ליצירות המד”ב הטובות ביותר, לטעמם.”
מאז ועד היום אין להכחיש כי מבחינה כמותית לפחות, המד”ב באנגלית עולה על הקיים בכל שפה אחרת. גם לעברית תורגמו ומתורגמים גם כיום בעיקר ספרים מאנגלית, פרט ליוצאי דופן מעטים כמו סטניסלב לם והאחים סטורגצקי.
אין בזאת כדי לומר שבשפות אחרות לא קיים מדע בדיוני, וודאי שאין בכך כדי להעיד על איכותו. קורי דוקטורוב מודה בכך בפה מלא:
להמשך הקטע →

או באנגלית Mental Floss הוא השם המקורי של “האוניברסיטה הקטנה” שתרגמתי עבור הוצאת גורדון. הרעיון הוא משהו קטן שעושים להמרצה ולתועלת, במקרה הזה של המוח, כמו השפעתו של חוט דנטלי על החניכיים. (פרק לדוגמה)
כותרת המשנה של הספר היא “(כמעט) כל מה שצריך לדעת כדי להרגיש חכמים” ויש בו פרקים בתחומי ידע שונים ובהם פסקאות קצרות ומשעשעות בנושאים כמו “5 סיבות טובות להמשיך להתנכל ליתושים” ו-“7 מנהיגים שאתם לא מכירים בשמותיהם האמיתיים”. נשמע מעניין? עניינים ברוח דומה אפשר למצוא בשפע בבלוג של יוצרי הספר. יש שם, בין השאר, בוחן בשאלה החוזרת ונשנית : Steven or Stephen (שניהם בעברית סטיבן, ברוב המקרים. כן, גם קינג. באמת!)
ואם אתם אוהבים את הסגנון, אביבה משמרי כתבה שני מאמרים מחכימים ומשעשעים: “הפקולטה למדעי הבישול”, על עקרונות מדעיים במטבח; ו””44 דברים שאנחנו יודעים על היקום“, למשל שסולם ריכטר לא אומר הרבה על רעידת אדמה, או שיש עליך טריליון בקטריות עכשיו.
להשכלה נוספת מומלצים “הידען” , “הספקן” ו-Quirkology.
(האמירות והקישורים בפוסט הזה אינם מדע בדיוני, אבל קישרתי לנושא כי אני יודעת שהם מעניינים מד”ביסטים.)

בהמשך למדריך שכתבתי לציטוט מתוך תרגום קודם.

במסגרת איסוף חומר לתרגום שעליו אני עובדת אני מוצאת בימים אלה תרגומים קיימים לטקסטים ונאומים, כאלה שאנו נדרשים לצטט מהם מדי פעם.

לטובתי ולטובת הציבור, ארכז כאן את הקישורים:

הכרזת העצמאות האמריקנית – בתרגום פרופסור ארנון גוטפלד באתר שגרירות ארצות הברית בישראל, תרגום של ניב ניסנסון באתר אומדיה.

חוקת ארצות הברית בתרגום פרופסור ארנון גוטפלד באתר שגרירות ארצות הברית בישראל

נאום גטיסברג / אברהם לינקולן – השוואת תרגומים, תרגום של תרצה גור-אריה ורימונה גרסון(כולל חומר רקע), תרגום של אליהו ציפר בויקיציטוט, תרגום נטול פרטים בויקיציטוט, תרגום של אבשלום אליצור.

יש לי חלום / מרטין לותר קינג הבן – תרגום של אליהו ציפר* בויקיציטוט

* התרגום של אליהו ציפר מפעים ביופיו, אך גם מדהים בחירויות שהוא לוקח לו. ואני חייבת לצטט:

“וְאָז פַּעֲמוֹנֵי חֹפֶשׁ יַעֲצִימוּ מִפְּסָגוֹת נְיוּ-הֶמפְּשֶׁר. זוּגֵי חוֹרִין מֵהַרְרֵי נְיוּ-יוֹרְק הַמַּעְצִימִים. יַפְעִים הַחֹפֶשׁ מִנִּשְׁפֵּי הָאֶלְגֵיִני בְּפֶּנְסִילְוֵינְיָה. יַפְעִים הַחֹפֶשׁ מְכִּפּוֹת הַשֶּׁלֶג שֶׁל סַלְעֵי קוֹלוֹרַדוֹ. יַפְעִים הָחֹפֶשׁ מְעִקּוּל צוּקֵי קֶלִיפוֹרְנִיָה. וְלֹא רַק זֹאת. תְּנוּ לַחֹפֶשׁ לְהַדְהֵד מֵאַבְנֵי גּוֹרְדֵי ג’וֹרְגִ’יָה. עִנְבָּל הַדְּרוֹר מִמִּצְפּוֹר הָרֵי טֶנֶסִי. מְצִילוֹת חֵרוּת מֵעַל כֹּל תְּלְלֵי מִיסִיסִיפִּי – מִמּוֹרְדוֹת כֹּל הַר.”

נאומים של מלקולם אקס באתר קדמה, בתרגום עזרא אוחיון (חלקם אם לא כולם, לא תמיד מצוין שם המתרגם. כולל חומר רקע ודיונים)

נאומים של גולדה מאיר באתר להנצחתה

נאומים של חיים הרצוג בעברית ובאנגלית באתר הזכרון שלו

תפילות אבינו שבשמיים (The Lord’s Prayer) ואווה מריה (Hail Mary) בכמה נוסחים בעברית.
נוסח נוסף, בתרגום ב. מיכאל, שלחה לי הדסה הנדלר:

תבורכי מריה רבת-החסד, יהי האל עמך.
ברוכה את מנשים וברוך פרי בטנך – ישו.
מריה הקדושה, התפללי עבורנו על חטאינו,
עתה ובשעת מותנו.

“אנחנו כאן עורכים לרגע” היא כותרת לכתבה של שירי לב-ארי במוסף גלריה של הארץ, העוסקת ב”אנשי הצללים של ענף המו”לות”:

“…לקטורים, מתרגמים ועורכים, הם פעמים רבות אלה שקובעים מה ייצא לאור ובאיזו צורה, אבל רובם מועסקים כעובדי חוץ (פרילאנסרים) בתנאים ירודים. אין פלא שהמצב הזה פוגע באיכות עבודתם”.

הכתבה הזאת מצטרפת לסדרת הראיונות שעורכת ארנה קזין בנושא שוק הספרות, שהאחרונה בהן היא “כמה שוות מוכרות ספרים, ולמי?” ממנה עולה שמוכרות הספרים מנוצלות יותר, והן אפילו לא זוכות ליתרונות של עבודה מהבית.

דיברנו על זה בפורום תרגום ועריכה בנענע ויצהר ציטט ממה שכתבה דינה מרקון בגיליון 40 של “ארץ אחרת” (משם לקחתי את הכותרת לקטע הזה):

…המתרגמים, יחד עם העורכים והמגיהים (מלאכות שדורשות איכויות דומות אך נבדלות, ולא כאן המקום לפרטן), רחוקים מלנשום “אוויר פסגות”. הם סוג של “עמלי תרבות”. עבודתם, אם היא נעשית נאמנה, היא כמעט עבודת פרך. ושכרה לא בצידה, כמובן. זה מעמד המנוצלים, העבדים-מרצון. מתרגם אמיתי, בישראל של 2007, ממשיך במלאכתו רק מפני שתשוקתו מושלת בו, ולא משום טעמים של אגו או כבוד או שכר חומרי.

—————————
כששואלים אותי אנשים מה המקצוע שלי אני עונה שאני מתרגמת מאנגלית לעברית, בעיקר ספרים. אם אנחנו בבית אני מראה את ארון ספרים ומצביעה על שני המדפים “שלי”, שמתרחבים כבר לשלישי. בדרך כלל התגובה היא משהו כמו, “וואו, זה נורא קשה, נכון?”.
אני עונה שלכל מקצוע יש מומחיות משלו, כי לא נעים לי לומר “כן” על עבודה שאני נהנית ממנה. הרי אם היה רק “קשה” הייתי מחפשת תחום אחר. מצד שני אם בכלל לא היה “קשה”, כלומר לא היה אתגר, גם אז הייתי מחפשת משהו אחר.
יש המון מקצועות שבעיני נראים קשים באופן אובייקטיבי (בגלל תנאים פיזיים קשים) או סובייקטיבי (הוראה, למשל, אפילו בתנאים אידיאליים, וודאי שבמצבה של מערכת החינוך בארץ היום). וכל זה עוד בלי להיכנס לעניין התגמול הכספי.
בכל אופן, התגובה הכי מגוחכת, ונתקלתי בה לצערי יותר מפעם אחת, היא זאת: “אה, מתרגמת? ואת צריכה לקרוא את כל הספר בשביל זה?” מי שקריאת ספר שלם היא עבורו בעייה קשה, באמת מתקשה להבין אותי.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף “מסע אל ים הנהר” מאת אווה איבוטסון.
הספר שייך לסדרת “גרף צעיר” בעריכת גילי בר-הלל. איורים: קרן תגר. עריכה לשונית: ימימה עברון. (פרק לדוגמה)

גילי כתבה כאן מאמר יפה ומפורט כדרכה. הנה תקציר הספר מתוכו:

עלילת הספר מתרחשת בשנת 1910, עת שמאיה, יתומה בריטית, נשלחת אל העיר מָנָאוּס בברזיל כדי להתחיל שם חיים חדשים אצל קרובי משפחה שלא פגשה מעולם. על גדות נהר האמזונס, הקרוי בפי מקומיים “ים הנהר”, היא חווה הרפתקאות שעל כמותן לא חלמה: החל במפגש עם להקת שחקנים נודדת בבית האופרה שבאמצע הג’ונגל, ועד למעורבות בתעלומת היעלמותו של יורש אציל. הספר משופע מחוות לרומנים הקלאסיים מאת פרנסס הודג’סון ברנט: “סוד הגן הנעלם”, “הלורד הקטן” ו”נסיכה קטנה”.

הספר מקסים, ונהניתי מאוד לתרגם אותו. הוא החזיר אותי לתקופה שבה הייתי תולעת ספרים ואהבתי יותר מכל את הספרים האלה בדיוק, בתרגומים עם מילים חגיגיות ו”ריחות מעיר אחרת”. מאיה היא גיבורה נהדרת: סקרנית, חכמה ואמיצה. וגם העלילה מקורית ומרתקת.
עבודת התרגום החזירה אותי לשני הכרכים המצהיבים של “הלורד הקטן” שעומדים בארון הספרים שלי שנים רבות. הספרים, בתרגומו של א. ל. יעקובוביץ’, היו עוד של אבא שלי בילדותו. זאת בניגוד לשכניהם הקרובים, “נשים קטנות” ו”בית קטן בערבה”, שנקנו במיוחד עבורי, בתקופה שבה קנייה של ספרי קריאה היתה מאורע נדיר ונפלא . הייתי מנויה בשלוש ספריות במקביל, ושאלתי ספרים גם בכרטיסיות של שני אחי הגדולים, וגם זה בקושי הספיק לשבוע.

ראיון עם גילי בר-הלל, ביקורת מאת יעל ישראל.

להלן מכתב שהפיצה אגודת המתרגמים בישראל:

חברי אגודת המתרגמים הישראלית (ITA) מוטרדים יותר ויותר מהאופן שבו מתייחסים מבקרי הספרות ליצירות תרגום ולמתרגמים – או שאולי נכון יותר לומר מההתעלמות הנמשכת ממתרגמים, הממלאים תפקיד חיוני בהצגת ספרות העולם לקורא הישראלי. החלטנו להציע כמה הצעות לעיתונאים המבקרים ספרות מתורגמת, ברוח טובה ומתוך כוונה ליצור שיתוף פעולה בנושא שקרוב ללב כולנו: עידוד הקריאה, העיסוק בספרות וההנאה ממנה.
להמשך הקטע →

מוסף ספרים של הארץ ממשיך בסדרת הכתבות עם בעלי תפקידים בשוק הספרות בישראל. הפעם הסוכנת הספרותית דברה האריס מדברת על ייצוג סופרים ישראלים בחו”ל. לדבריה, היא ממליצה לסופרים לדאוג בעצמם לתרגום ספרם ללועזית, ולפעמים היא מעורבת בתהליך בעצמה.

מהי ההמלצה הראשונה שתתני לסופרים המבקשים למכור את זכויות התרגום של ספריהם?

“אם סופר יכול להרשות זאת לעצמו, הדבר הכי טוב וחכם שהוא יכול לעשות – אם אני מספיק קרובה לתחושת ביטחון שאוכל למכור את הספר – הוא להשקיע כסף בתרגום הספר, לפחות לאנגלית. כשאני פונה למו”לים עם תרגום שלם, המקדמה יותר גדולה. אם אנחנו מוכרים ספר בשפה שבה הוא יוצא, הוא כאילו לא ספר זר, והתמלוגים מתחילים מ-10% במקום 6% – ומגיעים ל-15%. אם המו”ל צריך לתרגם בעצמו, התמלוגים מתחילים ב-6% ולא עולים על 10%”.

ואם הסופר לא יכול להרשות זאת לעצמו?

“במקרים כאלה – וזה קורה לי שלוש-ארבע פעמים בשנה – אם אני מאמינה בספר אני משקיעה בתרגום בעצמי ומקבלת את ההשקעה בחזרה מהמקדמה”.

האריס אומרת שהיא עובדת עם כמה מתרגמים קבועים, מעברית לאנגלית, ועורכת את התרגומים בעצמה. לדבריה, היא משלמת כ-20 אלף דולר לתרגום רומן בגודל ממוצע – פי חמישה ויותר מהשכר שבדרך כלל משלמים למתרגמים מאנגלית לעברית; “ואני עומדת על כך. כי אם אני רוצה שמישהו ישקיע חצי שנה בתרגום ספר, הוא חייב לקבל שכר נאות”.

כמה קישורים מעניינים מן הזמן האחרון:
בלוג חדש לעיתונאית והמתרגמת דפנה לוי .שמו “המדור לאיבוד קרובים” ויש בו כבר עכשיו כמה פוסטים מעניינים וקישורים משעשעים.

גילי בר-הלל כתבה על מה שקוראים יכולים לעשות כדי לקדם תרגום מחדש של ספרי ילדים: “אמנם לא פעם התרגומים הישנים מלאי חן ומשובצים פנינים לשוניות שמתחשק למולל אותן בפה ולהתענג על טעמן, אבל כשמדובר בספרי ילדים, חשוב יותר שהילדים יבינו מה מקריאים להם. ”
היא אפילו צירפה נוסח מכתב שאפשר לשלוח להוצאות ספרים כדי לבקש מהן לשקול הוצאה או תרגום מחודשים של ספר מסוים. הרשימה עוררה דיון ער בשאלת האיזון בין שימור לעדכון, שנמשך גם כאן.

יעל סלע-שפירו התראיינה בסרטון קצר המיועד לסטודנטים שבו היא מסבירה מעט על עבודת המתרגם.

מהוצאת מטר שלחו לי, לבקשתי, את ספר הילדים החדש “ג זה גזונק גדול” מאת טוני דיטרליצי: ספר מקסים ומלא הומור שאותיות הא-ב מוצגות בו כיצורים מופרעים, במסורת ד”ר סוס.
אני מלאת התפעמות מהתרגום היצירתי והמוקפד של יניב פרקש (המודה על עזרתם של יצהר ורדי ונעה סמלסון). הנוסח העברי מצליח להתאים עצמו לחלוטין לציורים המשוגעים, וגם להיות חרוז ושקול להפליא.

דב אלפון, העורך הראשי בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, מדבר בראיון במוסף “ספרים” של “הארץ” על ההיבטים הפחות ספרותיים בעבודתו. בסוף הראיון שואלת אותו המראיינת, ארנה קזין, גם על התשלום למתרגמים:

על מה נסבים הוויכוחים עם ההנהלה? על הספרים שנבחרים?

“לא, רוב הספרים יוצאים לאור כי אני ממליץ עליהם. המאבקים הם, למשל, על עלות של תעריפי תרגום. אנחנו מתעקשים לא לשלם למתרגמים פחות מ-800 שקל לגיליון דפוס”.

זה לא הרבה. יש הוצאות שמשלמות בין 900 לאלף. ובכל מקרה זהו שכר נמוך מדי להיקף ולעומק העבודה הנדרשת בתרגום יצירות ספרותיות.

“טוב, זה בדיוק ההבדל בין שוק גדול לקטן. המתרגמים הם הקורבנות הגדולים של השוק הקטן בישראל. בשוק גדול אפשר לשלם יותר וגם לתת להם תמלוגים. גם סופר המקור הוא קורבן השוק הקטן, אבל הוא לפחות נוקם את נקמתו כאשר הוא מצליח למכור את ספרו בחו”ל – אז הזכויות הן שלו ולא של ההוצאה”.

מן הראוי לציין שגם התעריפים שאלפון מציין כגבוהים לתרגום ספרות נמוכים מן התעריף המומלץ של אגודת המתרגמים, העומד כיום על 1280 ש”ח לגליון דפוס (24,000 סימני דפוס, כולל רווחים).

כצפוי, הראיון עורר דיון בפורום תרגום ועריכה בנענע. דיונים כאלה מתעוררים מדי פעם, ובדרך כלל נימתם עגומה. זאת גם הזדמנות לקשר לדיון רלוונטי מפורום תרגום ועריכה בתפוז.

בינתיים יעל סלע-שפירו קישרה לפוסט הזה שלי, וגם אצלה יש תגובות מעניינות בנושא.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “מודיעין בעולם העסקים” מאת לאונרד מ. פולד.

הספר עוסק במודיעין תחרותי. לאונרד מ’ פולד מספק את הכלים המאפשרים לחדור מבעד למסכי עשן ושמועות המעוותים את המציאות, ומראה כיצד לקחת נתונים הזמינים לעיני כול, לחשוב עליהם בביקורתיות ולהסב אותם למידע מודיעיני מזוקק המוביל להחלטות יעילות המבוססות על מצבו האמיתי של השוק, ולצאת כשידכם על העליונה.

להלן הפרק הראשון:
להמשך הקטע →

נולד בקיוב, רוסיה, למשפחת גומלסקי. קיבל חינוך מסורתי ומודרני. בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז. עלה לארץ בשנת 1934 עם רעייתו, בטי לבית צ’סקיס. בתל-אביב נולד בנו, יהודה תדי (על שם תיאודור הרצל).

המשפחה עיברתה את שמה לשגיב – ראשי תיבות מן השמות שמואל גומלסקי יהודה בטי.

על חוף הים בתל-אביב, עם תדי כתובתם אז היתה : רח’ גורדון 25, ת”א. טל’ 222563

ב-1911 החל עבודתו העיתונאית. בקיוב, 1919, היה המו”ל של “די וועלט”, עיתון ציוני יומי ביידיש (עורך: מאיר גרוסמן). עבד בעיתונים רבים ביידיש, רוסית, גרמנית, צרפתית ואנגלית. השתתף בעיתון “הצפירה” וברוב עיתוני הארץ בתקופתו.

הנה קישור לקטע קודם שפרסמתי, ובו ציטוט מדבריו.
להמשך הקטע →

יצאו לאור בתרגומי בהוצאת כנרת שני ספרי “ממלכת הפיות” מאת אמילי רודה.

זאת הפעם הראשונה שתרגמתי ספרי ילדים, והם יצאו לאור מנוקדים ויחד עם האיורים המקוריים היפים של ראול ויטלה, שאפילו עברו התאמה קלה לעברית. להערכתי הספרים מתאימים לגיל 7-8, אם גילי לא תתקן אותי.
הספרים חמודים מאוד, ומביאים את הרפתקאותיה של ג’סי, העוברת בין חייה הרגילים לבין ממלכת פיות קסומה ובה יצורי פלאים. כאשר הממלכה ניצבת בפני סכנות, ג’סי מצילה את המצב בזכות תבונתה ואומץ ליבה.

הנה גם סריקה של הכריכות האחוריות, במיוחד בשביל יעל.

הנה דוגמה (מקוצרת קלות) מתוך ספר נחמד מאוד שאני מסיימת לתרגם בימים אלה. שלוש חברוֹת לונדוניות בנות שלושים ומשהו נפגשות לערב-בנות. לוסי, הגיבורה, נשואה פלוס שלושה ילדים. קאתי גרושה עם ילד ואמה רווקה, ויש לה רומן עם גבר נשוי:

אמה מפהקת בקול רם. “אני כל כך עייפה,” היא אומרת. ” הייתי ערה חצי לילה בשיחת סקס טלפוני.”
“אני לא מסוגלת להעלות על דעתי איך לגבר נשוי עם ארבעה ילדים יש זמן מיותר לסקס בטלפון,” אני אומרת.
“הוא עושה את זה רק כשהוא לא בבית, או עובד עד מאוחר, אבל זה רוב הזמן,” היא אומרת.
“איך עושים סקס בטלפון? שמים אותו על רטט?” אני שואלת. נחירות הזלזול מצידה נקטעות בציפצוף מהטלפון שלה.
“הוא לא יודע שבעה,”אומרת אמה. “אני אתעלם ממנו. אין סוף לדרישות של חברים.” היא פותחת את ה-SMS וזורקת אלי את הטלפון.
רוצה אותך במשרד שלי, מתכופפת על השולחן, מזכירה בחצאית קצרה תיכף תיכנס… אני מפילה את הטלפון של אמה בתדהמה.
“מה קרה למשחק המקדים בימינו?” אני שואלת. קאתי באה ומסתכלת.
מבלי לחשוב אני לוקחת את הטלפון ופתאום מוצאת את עצמי כותבת הודעת תשובה. כמה קצרה בדיוק? אני כותבת, ולפני שאני שמה לב איזה דחף קדמוני גורם לי לשלוח את ההודעה אליו.
“באמת, לוסי,” אומרת קאתי, שקוראת את ההודעה מעבר לכתף שלי, “מתי למדת לשלוח SMS?”
הטלפון מצפצף.
קצרה כל כך שאפשר לגעת לה בתחת, כתוב שם. כבר בשלב הזה זה לא בשבילי.
“בשביל מה הוא כותב הכל בלי קיצורים?” שואלת קאתי. “בטח שהם ערים כל הלילה. שעות עד שמגיעים לסוף ככה.” בימים עברו, גברים בגיל העמידה חשפו את עצמם כשקראו לחולצת כפתורים כותונת והתייחסו לכל הנשים מתחת לגיל שישים בתור בנות, עכשיו רק צריך לכתוב SMS בלי קיצורים.

והנה המקור לשני המשפטים האחרונים ולכותרת של הפוסט הזה:

Once upon a time, middle-aged men blew their cover by calling trousers slacks and referring to all women under sixty as girls. Now all it takes is writing a text message in long hand.

הייתי צריכה למצוא מקבילה עברית לבחירה לשונית מתחום הלבוש היומיומי שמייחדת גברים בני גיל העמידה יחסית לצעירים המעודכנים בפלאי הטכנולוגיה. במקרה הזה היה נכון מבחינת הטקסט להחליף את המכנסיים (slacks) בכותונת.

בדיוק השבוע נזכרתי איך בשנים עברו שיא הקיץ המהביל היה מלווה גם בהנאה קבועה מן השידור היומיומי של “מסע בין כוכבים”. חלק מהעונות של “הדור הבא” ראיתי עוד במהלך השירות הצבאי, ובהמשך חלקתי הפסקות צהריים רבות מתרגום עם הצוותים של חלל עמוק 9 וגם וויאג’ר.
הדור הבא עדיין חביבה עלי מכל סדרות מס”ב השונות, אם כי האהדה נוסטלגית בעיקרה, ואני לא חושבת שכדאי לי לבחון אותה בצפייה ממשית. יש סיכוי גדול לאכזבה.
עם זאת, שמחתי מאוד לראות את התרגום המוצלח מאוד של יפתח בריל לשיר המזמור שכתב דאטה לחתולו, ספוט. השיר מאופיין בהקפדה על חריזה ומשקל, באוצר מילים (פסוודו) מדעי ובאישיות המיוחדת של דאטה. הוא הוצג כאתגר בפורום תרגום ועריכה בתפוז. הנה המקור והתרגום באתר של מציב האתגר, עוזי דורנאי. והנה גם קישור לדיון שהתפתח על התרגום, כולל הצעות שיפור.
כל הכבוד!