לכבוד חג הפסח המתקרב, זאת האסוציאציה שעלתה לי, תיאור נוקב של תאוות קניות שתרגמתי פעם.
הקטע לקוח מתוך “לילי ווייט” מאת סוזאן אייזקס, הוצאת נירם 1997.

“כמה הוצאת?” חקר לאונרד.
“כמה שנתת לי,” הגיבה סילביה, בעצבנות קלה כיוון שהיא באמת הגזימה, אספה לתוך עגלת הקניות שלה גליל אחרי גליל של מגבות נייר ואגרה מלאי של שימורים כאילו הטונה היתה פסיון משומר או משהו. והיא הורידה צנצנת אחר צנצנת של ריבה מהמדף, עד שהיו לה קונפיטורות תות, אוכמניות, דובדבן, פטל, דומדמניות, שזיף, תפוח ותפוז.

היא אהבה לקנות. צבעי הריבות בחנות, שהיו כהות כאבני חן. שולחן הקפה הדני המודרני המעוצב, בעל הרגליים הבלונדיניות הדקות שגרמו לו להיראות כאילו הוא צועד על קצות אצבעותיו על השטיח בגון הקקאו. ועל השולחן, מפוזרים, כאילו מישהו בדיוק הפסיק לקרוא בהם, לא בערימה מסודרת, ספרי האמנות המוזלים שמצאה בחנות הסמוכה לרופא הנשים: האופן בו האדום הכהה על כריכת הספר של אוטרילו הדגיש את הארגמנים וגוני השני על כריכת הרמברנט. היא לא היתה כמו נשים אחרות, שרק קנו וקנו מתוך שעמום. היא אהבה את מה שקנתה, התענגה על החפצים בכל פעם שראתה אותם בביתה. בסדר, לא קופסה של שקיות תה ליפטון. אבל כמו התחתונית הזו שקנתה בשנת 1949, בצבע סגול בהיר כל-כך שכמעט היה אפור; היו לה כתפיות עשויות סרטים צרים ועיטור סרט מתולם סביב המכפלה. בכל פעם שפתחה את מגירת הבגדים התחתונים, היא הרגישה טוב, כשרק ראתה אותה – וגם את הכתונת הצהובה עם החלוק הרקום.

היא חשבה הרבה על חפציה, ועל חפצים שראתה כשיצאה לעיר, דברים שלא יכולה היתה להרשות לעצמה לקנות, אך זכרה אותם כאילו היו שייכים לה. היא לעולם לא שכחה משהו שתפס את מבטה. כמו בחלון הראווה של חנות עתיקות ברחוב 58, סט תה עשוי כסף בו נחרטה דוגמת עלים עדינה ביותר. על מכסי הקנקן וקערת הסוכר היו שושנים עשויות כסף. עבודה מדהימה. בפעם האחרונה שחלפה על פני החנות המוכר נופף לה מבפנים. כאילו אמר: אני יודע בדיוק איך את מרגישה. רגע: יותר מזה. אני יודע שתחזרי.

חדשות עצובות: נפטרה הסופרת הבריטית דיאנה ווין-ג’ונס. עשרות ספרי הפנטסיה לנוער שכתבה מצטיינים בעושר של דמיון מקורי, והשפיעו על דורות של קוראים.

כמו רבים אחרים, גם אני הכרתי את ספריה של ווין-ג’ונס בזכותה של גילי בר-הלל. גילי הביאה להוצאתם לאור של הספרים בארץ, תחילה בהוצאת כתר לפני כעשור, ובהמשך בהוצאת גרף צעיר.
הודות לגילי היתה לי הזכות לתרגם מספריה של ווין-ג’ונס, ראשית את המהלכים בקצוות (The Homeward Bounders, 1981) ובהמשך ספר נוסף, שאני מתרגמת בימים אלה ממש – “עיר הזמן” (A Tale of Time City, 1987). אלה ספרים מעוררי מחשבה, המכבדים ילדים בכלל וילדות בפרט, ומרחיבים את אופקיהם מבלי לגונן עליהם מפני קשיי העולם.
זכות הדיבור לגילי בר-הלל, שכתבה על דיאנה ווין-ג’ונס מאמר יפה.
נתנחם בספרים, שיישארו איתנו לתמיד.

• האישה ה-19 מאת דיוויד אברשוף
• שוליית הלוחם מאת לויס מקמסטר בוז’ולד (באנגלית, בקורא הדיגיטלי, במסגרת קריאה מחודשת של סדרת VOR)
• המתנקש העיוור מאת מרגרט אטווד (ספר כיס באנגלית מדוכן הספרים בכנס אגודת המתרגמים, לקריאה מנומנמת בהמתנה בחוג ג’ודו)
• ספר שבעלי התחיל לקרוא והתעניינתי (בצד שלו של המיטה)
• יומן אמיתי לגמרי של אינדיאני במשרה חלקית מאת שרמן אלכסי (בשירותים, אחרי שהבן שלי חיסל אותו בדרך הביתה מחנות הספרים)
• הספר שאני מתרגמת
• הספר שאני עושה עליו הגהה בשביל הספרייה האלקטרונית לאנשים עיוורים, לקויי ראייה ודיסלקטים
• The 2 1/2 Pillars of Wisdom: The Von Igelfeld Trilogy מאת אלכסנדר מקול סמית’, אחרי שהאזנתי להקראה של חלקו הראשון מפי יו לורי.

והפעם – רשימת קישורים לספרים וסיפורים מוקלטים.

התחרות על העיניים גדולה: לשבת מול המחשב ולעבוד או לגלוש לדברים מעניינים עוד יותר או פחות, צריך גם לעבור על העיתון ואולי יש משהו בטלוויזיה, ורק בסוף היום מגיעים קצת לספר. אבל כשהעיניים תפוסות במשהו אחר, הכיף הכי גדול שלי הוא ספרים מוקלטים. כך אפשר להעביר בנעימים נסיעות, שטיפת כלים ובישולים, שלא לדבר על הליכה וריצה (ריצה זה כבר לא אני, אלא אביגיל).

לכאורה, היום הטכנולוגיה מאפשרת הקראה בקולות מלאכותיים, ומכשיר הקינדל של אמזון אפילו עושה את זה לא רע. אבל כמו שגוגל עדיין לא יכול להחליף מתרגם אנושי, גם לא נולד עדיין המחשב שיכול להגיע לקרסולי קרסוליו של שחקן מוכשר ואינטליגנטי כמו יו לורי או סטיבן פרי כשהוא מקריא ספר.

בעברית היצע הספרים המוקלטים הזמין לא גדול. באתר הפודקסטים iCast אפשר להוריד כמה ספרים של האוניברסיטה הפתוחה, ויכול להיות שבין הפודקסטים השונים מסתתרים גם ספרים נוספים. האתר סוניקבוקס מוכר כמה עשרות כותרים, חלקם די חדשים וחלקם מסדרת “ספרים מדברים” שנמכרו פעם עוד בקלטות. “מספרי הסיפורים“, לעומת זאת, מציעים בחינם תסכיתים משובחים של סיפורי מדע בדיוני מקוריים.

לדוברי (או לפחות שומעי) אנגלית קיים היצע אדיר ונפלא של הקלטות. הנה כמה הצעות:
להמשך הקטע →

וואו, מסתבר שעברו כבר שש שנים כמעט מאז שתירגמתי עבור הוצאת מטר את הספר “הלוחשת לתינוקות פותרת את כל הבעיות” (מפתיע, אבל לא כולן נפתרו מאז , נוספו אפילו כמה חדשות). הלוחשת עצמה, טרייסי הוג, הלכה לעולמה, למרבה הצער, בגיל צעיר למדי. אבל שותפתה לכתיבת הספר, מלינדה בלאו, עדיין מייעצת להורים במלוא המרץ.

בשבוע הקרוב, בין 6 ל-10 במרץ, תתארח מלינדה בלאו בארץ מטעם האגיס, ותענה לשאלות הורים טרוטי עיניים בשעות הקטנות של הלילה. האירוח שלה ב”משמרת לילה” ילווה בתרגום כמעט-סימולטני. מתרגם או מתרגמת (לא ידוע לי עדיין מי, אם אדע אעדכן) ישבו מאחורי הקלעים ויתרגמו עבורה את השאלות מעברית לאנגלית ועבור הקוראים את התשובות.
במקביל, הוצאת מטר מציעה לרכוש את שלושת ספרי הסדרה בהנחה ניכרת.

לטובת המתרגם/מת בפרויקט הזה, ולידיעת הציבור בכלל, הנה חלק מהמונחון שבניתי לי במהלך תרגום הספר:
להמשך הקטע →

אנחנו אוהבים פיצה. אמנם הסוג השגור ביותר בבית הוא פיצה על פיתה, אבל כשנחה עלינו הרוח אנחנו מכינים בצק שמרים אמיתי ומכניסים אותו בעזרת מרדה ארוך לאפיה קצרה על אבן שהתלהטה זמן רב בתנור.

אחד מספרי הילדים האהובים עלינו ביותר הוא “פיצה צחי” מאת ויליאם סטייג בתרגומה לעברית של אירית ארב: לצחי יש מצב רוח רע. בדיוק כשהוא רוצה לשחק בכדור עם החברים שלו, מתחיל לרדת גשם. לאבא שלו יש פתרון גאוני. הוא מחליט להפוך את צחי לפיצה. זה מצליח, כי אבא של צחי יודע לשחק ברצינות, ומעביר את צחי את כל שלבי ההכנה, מלישת הבצק ועד האפיה בתנור. “בדרך-כלל פיצות לא צוחקות!” גוער אבא של צחי ברצינות מעושה. “בדרך-כלל טבחים לא מדגדגים את הפיצות שלהם!” מסביר לו צחי בהגיון.

סוג אחר של משחק פיצה מציע המדריך הזה להכנת ערכה ביתית למשחק פיצריה. פשוט מקסים ברמות. אני שוקלת ברצינות לשחזר את כישורי תפירת הלבד ששיכללתי בנעורי על מחזיקי מפתחות בצורת בובות חמודות. הגעתי אליו דרך הבלוג היפה “ילדיסקו” , שגם מרכז רעיונות אחרים להכנת אוכל משחק.

הסגנון דומה לזה של ערכת “דוכן הגלידה” שקניתי פעם במתנה לילד אוהב משחקי דמיון. את הערכה הזאת קונים מעמותת “שכולו טוב” (נמצא בתחתית עמוד הקטלוג שלהם).

אבל אם נחזור לסיכום לפיצות אמיתיות, הנה מכשיר לחיתוך פיצה בשביל גברים קשוחים במיוחד. התאהבתי בחלק גדול מהמוצרים של החברה הזאת, שכולם שופעי חוש הומור. אז מה מה מה, מה אוכלים היום? פיצה! בתיאבון.

לאחרונה התבקשתי לתרגם לעברית את חוקת דרום אפריקה. בדרך כלל אני לא מתרגמת טקסטים משפטיים, אבל המסמך הזה כתוב בשפה הדומה במידה מפתיעה ללשון בני אדם, ורוב הדברים נאמרים בו בצורה ישירה וברורה. הנה הפתיחה:

אנו, אזרחי דרום אפריקה,
מכירים בעוולות העבר;
מוקירים את מי שסבלו למען הצדק והחירות בארצנו;
מכבדים את מי שעבדו על מנת לבנות ולפתח את ארצנו;
ומאמינים כי דרום אפריקה שייכת לכל החיים בה, מאוחדים בגיוון בינינו.
לפיכך אנו מאמצים, באמצעות הנציגים שבהם בחרנו מרצוננו החופשי, את החוקה הזאת כראש וראשון לחוקי הרפובליקה שלנו, וזאת במטרה –
לרפא את מחלוקות העבר ולכונן חברה המבוססת על ערכים דמוקרטיים, צדק חברתי וזכויות אדם יסודיות;
לקבוע יסודות לחברה דמוקרטית ופתוחה שבה הממשל מבוסס על רצון בני העם וכל אזרח זוכה להגנה שווה על ידי החוק;
לשפר את איכות חייהם של כל האזרחים ולשחרר את הפוטנציאל הקיים בכל אדם;
לבנות דרום אפריקה מאוחדת ודמוקרטית היכולה לתפוס את מקומה הראוי כמדינה ריבונית במשפחת האומות.

בעבר יצא לי לעסוק פעמים ספורות בדרום אפריקה בטקסטים שתרגמתי. האפרטהייד וסיומו הוזכרו בסדרת “משני עולם”, הן ב”נאומים ששינו את העולם” (נאומים של נלסון מנדלה ושל פ”וו דה קלרק) והן ב”ימים ששינו את העולם” (שחרורו מן הכלא של נלסון מנדלה). פעם תרגמתי גם כתבה ארוכה על פלאיה של דרום אפריקה בנסיעה על אופנוע, שכללה תיאור מפורט מאוד של מעדן הבשר המשומר בילטונג. סתם קוריוז.

אבל אם נחזור לחוקת דרום אפריקה, אחת החוקות המתקדמות בעולם, מדובר במסמך מרתק שמצליח לאשש במקצת את האמון במין האנושי. אם מתוך זוועות האפרטהייד הצליחו לצמוח מנהיגים שהביאו את עמם לניסוח חוקה כזאת, ובעיקר יישום שלה, אולי באמת יש תקווה.

דרך אגב, חוקת דרום אפריקה מבטיחה אפילו את זכויות השפה העברית, כחלק מן הסעיף המגדיר את השפות הרשמיות ברפובליקה ואת שלל השפות האחרות שיש לקדם ולכבד בה.

ואסיים בברכת שיוויון זכויות לכול.

חומר רקע
* קישורים לעשרות חוקות מרחבי העולם
* ציטוט מתוך תרגום קודם – מקורות ברשת

** הפוסט מוקדש לג’ירפה, היועצת הנאמנה שלי לענייני דרום אפריקה.

ב-17 ליוני 2010 נערך באוניברסיטת תל-אביב “מסביב למטפחת*” – רב-שיח על תרגום ועריכת תרגום של ספרות יפה, שהיה כינוס מקצועי של אנשי הוצאות הספרים, מתרגמים ועורכים. את הכינוס אירגנה בהתנדבות ובשיתוף פעולה קבוצת מתרגמות ועורכות שאני גאה להיות שותפה בה: עפרה אביגד, תרזה בירון-פריד, חני גלעד, רחל הלוי, הדסה הנדלר, מרב זקס-פורטל, אינגה מיכאלי, יעל סלע-שפירו, פרידה פרס-דניאלי, ענבל שגיב-נקדימון, עידית שורר, מרים שפס.

עשרות אנשי המקצוע שנפגשו אותו יום דנו בשאלות שונות הנוגעות לתרגום ועריכת תרגום, החל משיקולים בבחירת ספרים לתרגום, דרך מדיניות ההוצאות ועד לפרטי הקשר בין המתרגמים לעורכים. הדיונים נערכו במליאה כוללת וכן בקבוצות קטנות יותר, כדי לאפשר לכולם להביע את דעתם. היה מענין, מחכים ולעתים גם מפתיע.

חמוטל ילין כתבה בבלוג “בלי ניקוד“, מעט רשמים מן הכנס והביאה דברים חשובים שכתבה רחל הלוי בעקבותיו. בין השאר: מהי עריכה, מה ההבדל בין עריכת תרגום לעריכה אחרת, אילו כישורים, מיומנויות והכשרה נדרשים מעורך תרגום?
הנה משפט מרכזי אחד מתוך הטקסט:

לבד מעריכת הטקסט בעברית לגופו ובקרת התרגום בהשוואה למקור, על עורך התרגום לעמוד מעבר לכתפו של המתרגם ולנסות לקרוא את שיקוליו ואת פתרונותיו מתחת לפני השטח ולעבוד מתוך התחשבות בהם.

מאז המשכנו להיפגש, לדבר ולכתוב, בפורומים שונים, על היחסים המורכבים האלה, בין מתרגמים לעורכים. מצד אחד, כל תרגום זקוק לעריכה, וקשה למצוא מתרגם מנוסה וטוב שלא יעמוד על כך שתרגומו יערך. עריכה טובה משפרת את התרגום ודרושה כדי לתפוס טעויות שהשתרבבו לתרגום. מצד שני, לכל מתרגם יש סיפורי זוועה על קלקולים שנעשו לעבודתו הטובה בשלבי העריכה וההגהה**.

ואילו העורכים, מצדם, יודעים לספר על תרגומים רעים שהגיעו לידיהם ועל התיקונים והשיפורים שהכניסו, לעתים קרובות מבלי שעבודתם זכתה כלל להכרה. אם המתרגמים מתלוננים על התעלמות מעבודתם (למשל בביקורות על ספרים מתורגמים שמניחות שהספר הגיע לשפה העברית מעצמו), הרי שהעורכים לעתים קרובות אינם זוכים אפילו ששמם יופיעו בספר.

הנה קישורים לכמה מאמרים העוסקים ביחסים שבין מתרגמים לעורכים, מלווים בדיונים מעניינים בתגובות:

• אינגה מיכאלי כתבה על היחסים בין מתרגם לעורך, שיכולים להיות גם יחסי אהבה, מנסיונה הרב.
• רוני גלבפיש כתבה על היחסים בין עורך ומתרגם, מלחמה ושלום, מן הצד שלה.
• פתרונות אפשריים מציעה המצגת המצוינת של יעל סלע-שפירו : “עורכים-מתרגמים – הלנצח נאכל חרב?”
• ושוב המאמר של חמוטל ילין ב”בלי ניקוד” (בסופו יש קישורים להורדת מאמריה של רחל הלוי בנושא).

אפשר להסיק שכמו בדברים רבים אחרים, הגישה הנכונה ביותר צריכה לכלול מקצועיות, ענווה ויכולת לנהל דו-שיח.

בהערת אגב, משהו נחמד שגיליתי לאחרונה: באתר “סימניה” השימושי מאוד לא רק טורחים לציין את שם המתרגם, אלא גם הפכו אותו לסיווג, כך שבלחיצה עליו אפשר לעבור לרשימת הספרים של אותו מתרגם.

* “מסביב למטפחת” – פרפרזה על הגדרת התרגום כ”נשיקה מבעד למטפחת”

** הדוגמה החביבה (כלומר שנואה) ביותר שלי – בפעם הראשונה שהעזתי להכניס הערת מתרגם לספר, הסברתי בה את ההבדל בין התארים Miss ו-Ms. ההבחנה היתה משמעותית ביותר בספר ושימשה לאפיון הדמויות. המגיה החליט שכל “מיז” בעברית הוא שגיאת כתיב ותיקן את כולן במחי תיקון אוטומטי, כולל בהערת השוליים. התוצאה היתה הסבר חסר כל משמעות שאני חתומה עליו.

תמר עילם גינדין כותבת על אותיות והקלדתן במכשירים שונים, ועל הטעויות הנובעות מן האפשרויות השונות, כולל הומוקלידים – מילים שונות שהקלדתן זהה. בדומה למה שתמר כותבת עליו, גם אני שמתי לב לטעויות הקלדה חוזרות אצלי שהמקור להן חבוי אי שם בנבכי המוח. משונה למשל לגלות שאני מתבלבלת בהקלדה בין אותיות שנראות דומות, או בין ץ ל-ף (כמו שהתבלבלתי בבית הספר היסודי כשהייתי כותבת במחברת). בשביל הטעויות הנפוצות של הצמדת אות למילה הקודמת או הבאה בשורה או שיכול אותיות כבר יש לי פקודות לתיקון אוטומטי, אבל בכל פעם שאני עורכת תרגום שלי אני מגלה שגיאות שפענוח מקורן פשוט מעורר בי תמיהה.

אוסף של עשרים מילים אבודות שכדאי להחזיר לשימוש בשפה האנגלית, כולל מילים עסיסיות וכיפיות במיוחד.

ציפור קטנה לחשה לי שבקרוב יצא לאור בעברית תרגום לספר “טינגו“, המרכז מילים ייחודיות בשפות שונות. כמו למשל המילה שהעניקה לספר את שמו, ומשמעותה בשפתם של תושבי איי הפסחא היא “לשאול חפצים מביתו של ידיד בזה אחר זה עד שלבסוף לא נותר בו דבר”. על הספר המקורי היתה כתבה מרתקת מאת דפנה ברעם במוסף “הארץ”, וגילי בר-הלל הוסיפה בבלוג שלה רשימת מילים ייחודיות לעברית. למהדורה העברית נוספו פרקים פרי עטו של גלעד צוקרמן.

רן יניב הרשטיין, שעושה לוקליזציה לתוכנת הבלוגים וורדפרס, מספר על עבודת התרגום לעברית, ומתי Howdy הופך ל”אהלן”.

בגרדיאן מדווחים כתבים זרים על חוש הומור ובדיחות במדינות שונות ברחבי העולם. מפתיע (ואולי לא?) עד כמה הבדיחות מוכרות, ורק הקבוצה שעליה צוחקים משתנה ממקום למקום.

מאמר היוצא מתוך הלב על תרגום ספרותי מאת מורין פרילי, המתרגמת לאנגלית של אורחאן פאמוק. היא כותבת על הקשר בין סופרים לבין מתרגמים ותרגומים.

לשיא של שימוש בשפה מצליח להגיע סטיבן פרי בנאום מלא אהבה לשפה האנגלית ולשימוש המגוון בה, המלווה בסרטון טיפוגרפי מקסים (אם כי קצת מסחרר).

כמה עדכונים בנושא אור (וחושך):

1. כנס מדע בדיוני בחנוכה

האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ונוער שוחר מדע שמחים להזמין אתכם להרפתקה שלא מן העולם הזה, בכנס המדע הבדיוני “מאורות 2010″. השנה, לרגל שנת המגוון הביולוגי הבינלאומית, יערכו כל האירועים בסימן הנושא “החיים, היקום וכל השאר”.
הצטרפו אלינו להרצאות, לפאנלים ולסדנאות בנושאי מדע בדיוני, מדע וביולוגיה, ב-9 בדצמבר בקמפוס אדמונד י’ ספרא (גבעת רם) של האוניברסיטה העברית בירושלים.
בין האירועים בכנס: פאנל בנושא “אבולוציה מול אווילוציה”, מועדון ויכוחים על גנטיקה ומוסר, הקרנת מקבץ סרטי מדע קצרים, ושלל הרצאות על חיידקים, הנדסת מזון, גנטיקה ואפיגנטיקה, מוח ואינטליגנציה, קסנוביולוגיה ועוד. רוב המרצים הם אקדמאים.
כמו כן יתקיימו פעילויות של נוער שוחר מדע לאורך כל היום (בחינם). הכניסה לילדים ולבני נוער תינתן בהנחה משמעותית לכל האירועים.

בינתיים, עד שהכנס יגיע, אתם מוזמנים ליהנות באתר הכנס מ”אלפבית עשוי סוילנט גרין” פרויקט כתיבה בהשראת “מאל”ף עד תי”ו באלפבית עשוי שוקולד” של הסופר הארלן אליסון. במיוחד בשבילכם נביא מדי יום סיפורונים המוקדשים כל אחד לחייזר ששמו מתחיל באות אחרת של האלפבית העברי. כל סיפור מאת סופר ישראלי אחר. זאת ועוד, באתר הכנס.
(התוכנייה המלאה כאן

2. הספריה האלקטרונית האלטרנטיבית לעיוורים ודיסלקטים היא פרויקט התנדבותי המנגיש ספרים וטקסטים אחרים.

שמואל לדרמן, אב לשני בוגרים עיוורים, יזם והקים אתר אינטרנט ייעודי לעיוורים ולדיסלקטים, המבקש למלא את המחסור הגדול בחומר כתוב נגיש. פחות מ-5% מן הספרים הרואים אור בישראל מופקים בפורמט נגיש לעיוורים, וזאת בשל שימוש בדרכי הנגשה עתירות משאבים. כיום ניתן להנגיש חומרי קריאה בעלות אפסית ובקלות, ולאפשר לעיוורים ולדיסלקטים שיוויון מלא בנגישותם לטקסטים – כפי שמחייב החוק. האמצעי הוא העלאת הטקסטים באתר אינטרנט ייעודי, בפורמט שמאפשר לקרוא אותם באמצעות צג ברייל, או בעזרת תוכנת מטקסט-לדיבור.

הספריה זקוקה למתנדבים רואים לצורך הגהה של טקסטים סרוקים. אני התנדבתי ואתם מוזמנים גם. יש לפנות במייל לשמואל לדרמן.

3. ולסיום, תראו איזה יופי פורח בגינה של הורי דווקא בלילה:

מבין הספרים שתרגמתי יש כמה המתאימים לילדים. הנה פירוט, במיוחד עבור תלמידי בית ספר הר-גילון, חבריו של בני נמרוד נקדימון:

ממלכת הפיות: הצמיד הקסום וממלכת הפיות: פיות הפרחים מאת אמילי רודה, עם איורים של ראול ויטלה, בהוצאת כנרת. מתאים לכיתות ב’-ג’. ג’סי מגלה שמאחורי הגדר החיה בגינה של סבתה נמצא עולם קסום הנתון בסכנה. מה תוכל ג’סי לעשות כדי לחדש את הקסם ולהציל את ממלכת הפיות?

“מסע אל ים הנהר” מאת אווה איבוטסון בהוצאת גרף. הספר שייך לסדרת “גרף צעיר” בעריכת גילי בר-הלל. איורים: קרן תגר. מתאים לכיתות ג’-ד’ והלאה. מאיה היתומה נשלחת מלונדון של שנת 1910 לקרובי משפחה רחוקים בברזיל. היא נלהבת מן הגילויים ביערות האמזונס, אך מתאכזבת מיחסם הקר של קרוביה. מכאן, ההרפתקה רק מתחילה… לחצו כאן לקריאת פרק לדוגמה.

“האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב בהוצאת גרף. הספר מיועד לנוער. מרקוס הוא תלמיד תיכון בסן פרנסיסקו, חובב מחשבים ומשחקים. בעקבות פיגוע בעיר משתלטים עליה כוחות הבטחון, ומרקוס וחבריו יוצאים למלחמה על חירותם תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. לחצו כאן לקריאת פרק לדוגמה.

“המהלכים בקצוות” מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת גרף. הספר מיועד לנוער. ג’יימי מסתבך עם “ההם” המסוכנים, ונאלץ לצאת לגלות בין שלל עולמות מקבילים. קשה לנצח במשחק של ההם, אלא אם יצליח ג’יימי לנצל כמה גורמים אקראיים שההם לא הביאו בחשבון… לחצו כאן לקריאת פרק לדוגמה.

ספרי “מסע בין כוכבים – הדור הבא” בהוצאת שלגי. מתאים לכיתות ה’-ו’ והלאה. ספרים המבוססים על סדרת הטלוויזיה “מסע בין כוכבים – הדור הבא” ומגוללים את קורותיהם של חברי צוות ספינת החלל “אנטרפרייז” ברחבי הגלקסיה. כיום קשה מאוד להשיג את הספרים האלה.

כשהייתי קטנה היתה לי מטפלת בולגריה. לורה לוי גרה במרחק עשרה בתים מאיתנו בהמשך הרחוב, ואני המשכתי לבוא לבקר אותה גם שנים אחר כך, אפילו כשכבר הייתי בחטיבת הביניים. אני זוכרת היטב את הבית שלה, את החצר שבה גדלו ירקות ועצי פרי, את העיתון בעברית קלה שהיא ובעלה קראו. לכל ארוחה התלוו שם פרוסות עבות של לחם לבן, והקינוח הכי טעים שהיא היתה מכינה היה גרסה פריכה במיוחד של כדורי שוקולד שהיא קראה לה “רולו”, כי העיסה היתה מגולגלת לנקניקיה עבה בתוך נייר פרגמנט ונפרסת לפרוסות. לקח לי שנים להבין בשביל מה צריך לגלגל כדורי שוקולד (ולמה עדיף להכין אותם דווקא בלי מרגרינה).

בכל הדברים האלה ועוד נזכרתי לאחרונה, כשפתאום אחרי שלושים שנה שוב ליוותה אותי חבורה של נשים בולגריות מבוגרות ונחמדות, כמו השכנות והחברות של לורה.”החיים על פי לובקה” מאת לורי גראהם בתרגומו של יואב כ”ץ הוא ספר משובב נפש, אוהב חיים ואדם. באזז ווקסלר, מפיקה שפילסה לה דרך בעשר ציפורניים משויפות לחוד החנית של המוזיקה הצעירה, נאלצת ללוות את מסע ההופעות הבינלאומי הראשון של להקת “הסבתות מגורני”, חבורת בולגריות כפריות שזאת הפעם הראשונה שלהן מחוץ לארצן הקומוניסטית לשעבר.
מפגש הענקיות בין באזז, אשת העולם הגדול המתוחכמת, לבין לובקה בעלת ההגיון הבריא והלב הרחב, מספק שפע מצבים קומיים. אלה כוללים, בין השאר, נעלי קרוקס זרחניות, אלכוהול תוצרת בית, שלל חומריים כימיים ויותר מכבשה אחת.

המתרגם התמודד בהצלחה רבה עם שלל מינוחים וניסוחים מתחומי מוזיקה אזוטריים ושלל תחומי התרבות הפופולרית והצליח לשבץ אותם בצורה חלקה בעברית, משימה לא קלה בכלל. הנה פרק לדוגמה מתחילת הספר.

אבל אין ספק שבאופן אישי ההנאה הגדולה ביותר שלי מן הספר נבעה דווקא מדמותה המשנית יחסית של המתרגמת המצטרפת ללהקה, ובעיקר מן התרגום המבריק של יואב כ”ץ לשיבושי הלשון המלבבים שלה. מרילין מונרו, אם אני לא טועה, אמרה פעם שהאתגר הכי גדול לשחקן הוא לשחק תפקיד של שחקן גרוע. אז כנראה שאחד האתגרים הגדולים של מתרגם טוב הוא להתנסח כמו מתרגם גרוע. הנה, תראו:

שמי אולגה אילייבסקה. אני תורגמנית בולגרית בהצלחה מוסמכת. בוגרת מכון פלובדיב לתורגמנים משנת 1982, מאומנת באנגלית ובגרמנית. ואכן תרגמתי אורחים רמי מעלות בבולגריה. לדוגמאות: מזכיר כללי של איגוד כורי הפחם ואלוף קליעה למטרה ידוע בעולם כולו, לן נוריס. גם אכן תרגמתי בשטח מדינות שונות כמו האי ווייט וארצות הברית של אמריקה למען גלגולים עולמיים של מוזיקה בולגרית.
…
המנהיגה של סבתות מגורני, שם שלה לובקה לילובה. עוד לא דיברתי איתה עדיין. אין לה טלפון במקום של מגוריה. לכן אכן דיברתי עם סטנקה סטויאנובה. יש לה טלפונייד, למרות שהיא סבתא זקנתית מכולן בעלת שבעים וחמש שנה. לפי דעותי זהו גיל מבוגר מדי לגלגול תרבותי. ייתכן להיות שהיא תמות ותעשה עבודה גדולה לי.
…
בלי ספק אלה אינן סבתות בלי צרות. יש להן רעיונות בלתי-נכונים בנושא הגלגול המתקרב בממלכה המאוחדת. אני היגדתי להן, על סבתות מגורני להיות שגרירות של תרבות בולגרית. אסור להן לעשות התנהגות רעה מול מנהל רם דרג של הקלטת דיסכּים, מר באזז ווקסלר.

דרך אגב, אחת ממעלותיו של הספר היא היחס לאולגה, שאמנם מוצגת כטיפוסה די מעצבנת, ובכל זאת לא סובלת גורל אכזר במיוחד.

אולגה וחברותיה הזכירו לי דוגמה נוספת, מתוך “משימתו של המתרגם הזה” מאת טוד חזק לואי, בתרגומו של יצהר ורדי. מדובר בסיפור כבד בהרבה, אבל היה בו אתגר תרגומי דומה:

גברים וגברות נכבדות:
אני עושה לכם את המכתב הזה כדי לבקש מעזרתכם. אני רוצה לנסוע בקרוב לארץ שהיא שלכם כדי לפגוש שם את המשפחה המקיפה שלי עוד שלושה חודשים. לפני יותר שנים קרה משהו קשה וזה בגללי שבגלליו אני לא בקשר עכשיו וקודם עם המשפחה המקיפה הזאת. אני כואב מזה מאוד. המזלות שלי הם עכשיו שאני מותר לטייל לארץ שלכם כדי להתפגש עם המשפחה המקיפה הזאת בשביל לבקש סליחה. אבל לא אנגלית אני מדבר. בבקשה, אז, בבקשה אני ישלם לתרגום. 19 אוקטובר בשנה הזה. אני כל כך רוצה נפגש עם האיש המתרגם, לפני זה שבוע מהפגישה עם המשפחה המקיפה.
אני מודה אותכם
גוראן וַנסָליביץ’

ולסיום הנה דוגמה של המוזיקה המככבת בספר:

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “ימים ששינו את העולם” מאת הייוול ויליאמס, עורך המהדורה העברית: אורן נהרי. זהו הספר הרביעי בסדרת “משני עולם“, הכוללת גם את “נאומים ששינו את העולם” , “נשים ששינו את העולם” ו”מסעות ששינו את העולם“.

על הספר:

אחדים מהימים שמתוארים כאן מציינים את סופה של תקופה, אחרים טומנים בחובם התחלה של דבר מה חדש. רבים מהם מציינים תאריכים של קרבות עקובים מדם או מעשי רצח וישנן גם החלטות הרות גורל או תגליות עוצרות נשימה. אך דבר אחד משותף לכל הימים שמתוארים בספר זה: כולם זכורים כסמלים כבירים של תקופתם.
“ימים ששינו את העולם” מספר את סיפוריהם של 62 ימים שעשו היסטוריה. בין השאר תמצאו בספר נקודות מפנה הרות גורל כמו: צליבת ישו * הגעתו של קולומבוס לאמריקה * כיבוש הבסטיליה * פרסום תורת היחסות של איינשטיין * הטלת פצצת האטום על הירושימה * נחיתת אפולו 11 על הירח * נפילת חומת ברלין וקריסת מגדלי התאומים ב-11.9.2001. נוסף על אירועי היום הגורלי, תקראו בספר על הגורמים לאירועים ועל השלכותיהם, וכן פרטים על התקופה ועל אירועים נוספים שהתרחשו באותה עת בעולם.

בזמן תרגום הספר כתבתי על ההתלבטויות שלי במהלך העבודה בפוסט “שאלה של אמינות“.

קניתי קורא ספרים אלקטרוני. המכשיר בערך בגודל ספר כיס, דק ממנו אבל שוקל כמוהו, ומציג את הטקסט על מסך בגוני אפור. התלבטתי לגבי ה”קינדל” של אמזון ובסופו של דבר בחרתי ב”נוק” של ברנס אנד נובל, משיקולים שונים. חוויית הקריאה נעימה. אפשר להגדיל את האותיות ולקרוא בנוחות, רק צריך “לדפדף” אז יותר. נחמד שאפשר להחזיק במכשיר כמה וכמה ספרים ולעבור ביניהם לצורך הגיוון. הספר תמיד פתוח בעמוד הנכון והדפים לא עפים ברוח. אפשר אפילו לשמוע דרכו מוזיקה לליווי הקריאה. אני לא מכירה את המכשיר שנמכר בארץ, לספרים בעברית. שלי מתקשה עם כל דבר שהולך מימין לשמאל.

נתון אחד שלא היה ברשותי עד אחרי הרכישה הוא שמטעמי זכויות יוצרים אפשר למעשה לקנות קבצים של ספרים אלקטרוניים רק כאשר נמצאים פיזית בארה”ב או קנדה. הבנתי שאמזון פתרו את העניין, אבל מבחינתי פירוש הדבר הוא שאני צריכה לבקש טובה מחברים שנמצאים מעבר לים, שילחצו על כפתור הרכישה באתר החנות. אחר כך כבר אין לי בעיה להוריד את הקבצים למכשיר שלי. זה נכון גם לגבי ספרים שלמים או חלקיים שמוצעים בחינם להורדה. אין בעיה להכניס למכשיר קבצים בפורמט PDF או EPUB שהורדתי למחשב מחנויות או אתרים אחרים.

כדי לחגוג את המכשיר החדש קניתי את ספרה האחרון של אחת הסופרות האהובות עלי ביותר, קוני ויליס. Blackout שייך לספרי המסע בזמן של ויליס, אבל המד”ב בו מינימלי ביותר, וזה למעשה ספר עב כרס המתאר לפרטי פרטים את המתרחש באנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה בכלל והבליץ על לונדון בפרט. אני חושבת שיאהבו אותו אנשים המתעניינים בתקופה הזאת, כאלה שנהנו, למשל, מ”מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים“. זה לא הטוב בספריה של ויליס, לפעמים הוא קצת איטי מדי. אבל האכזבה הגדולה ביותר שלי הגיעה בסוף. הספר מסתיים בשיא המתח בעמוד 514 במלים המפנות לכרך הבא, שעדיין לא יצא לאור בכלל. אם היה מדובר בכל סופר אחר הייתי מתעמקת בביקורות לפני קניית הספר, ושם כתוב על העניין הזה. אם הייתי קונה ספר ממשי, יכול מאוד להיות שהייתי מעלעלת בסוף ורואה. אבל סמכתי על ויליס, והיא וההוצאה לא טרחו לרמוז אפילו בטקסט המתאר את הספר שהוא רק חצי עבודה. לא יפה.

בנימה אופיטימית יותר, אני אוהבת מאוד את סדרת “וור” של סופרת המד”ב לויס מקמסטר בוז’ולד. הגיבורים והגיבורות שלה מצליחים להיות אנושיים גם כשהם עושים דברים מדהימים והעלילות סוחפות, עם מקדם מגניבוּת גבוה. החדשות הטובות הן ספר חדש בסדרה, בשם Cryoburn. גרובר גרדנר, שמקריא את הספרים שלה בגרסאות המוקלטות, נותן סיכום קצר וקולע של מהות הסדרה וממליץ על הספר החדש. בוז’ולד עצמה נותנת בונוס חביב, כשהיא “מראיינת” את הגיבור הראשי שלה, מיילס. עם זאת, למי שעדיין לא מכיר את הסדרה עדיף אולי להתחיל בראיון מפורט יותר איתה עצמה. אני מקווה שאפשר יהיה לקנות את הספר בקובץ, כי לא כל ספריה של בוז’ולד זמינים בצורה אלקטרונית.

עניין נוסף: בבל הוא כתב־עת חדש לתרגום מלשונות שונות בעולם שהתרגומים מהן לעברית מעטים. הגיליון הראשון יצא לאור ואפשר לקראו דיגיטלית. נראה מעניין מאוד.

ואחרון חביב, מאמר מעניין וחשוב, על שיקולים מגדריים בבחירת ספרי ילדים, גם אצל האנשים הנאורים ביותר. מי חושב שבנים לא יתעניינו בבילבי, כי היא בת, אבל לבנות לא תהיה בעיה עם הארי פוטר?

מועדים לשמחה

“ג’יימי היה ילד רגיל, שרב עם האחים שלו, השתעמם בבית הספר ואהב לשחק כדורגל עם הילדים של השכנים – עד שיום אחד חיטט בעניינים הסודיים של ההם. וההם לא אהבו את זה. פתאום מוצא את עצמו ג’יימי מוגלה מעולמו ומוקצה להלך בקצוות, מעולם לעולם. לפי הכללים, כך מוסבר לו, מותר לו לחזור הביתה, אם רק יצליח למצוא את דרכו חזרה.  ג’יימי נחוש לחזור הביתה – אבל בקצוות מהלכים עוד מוקצים, כמו ההולנדי המעופף והיהודי הנודד, שמחפשים את דרכם הביתה כבר הרבה מאד זמן. קשה לנצח במשחק של ההם, אלא אם יצליח ג’יימי לנצל כמה גורמים אקראיים שההם לא הביאו בחשבון…”

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף “המהלכים בקצוות” מאת דיאנה ווין ג’ונס (עריכה: ימימה עברון, עורכת הסדרה: גילי בר-הלל). מומלץ מגיל שתים-עשרה ומעלה – יש בספר כמה דברים די מפחידים. (פרק לדוגמה)

אני לא יכולה לכתוב כמעט כלום על הספר בלי לחשוף יותר מדי פרטים שעלולים לפגום בחווית הקריאה. אז בחרתי להזכיר כמה יצירות אחרות שמשתמשות בפרט מרכזי לעלילת הספר: עולמות מקבילים.

הרעיון הוא שקיים מספר (אינסופי או מוגבל לפי חוקיות מסוימת) של עולמות או יקומים מקבילים, שכל אחד מהם שונה לפחות בפרט אחד מן האחרים. עולמות מקבילים מאפשרים להציג ביצירות הבדויות אפשרויות שונות, נניח עולם שבו נעשה שימוש בחשמל לעומת כזה שהטכנולוגיה בו התפתחה לכיוון אחר, עולם שבו הדינוזאורים הם היצורים התבוניים, או שוני קטן בהרבה. יכולת המעבר בין העולמות השונים, אם מתוך בחירה ואם בכפיה, בדרך כלל מוגבלת ליחידי סגולה ומהווה את המנוע העלילתי. במילים אחרות, הגיבור או הגיבורים עוברים או מועברים בין העולמות, ובדרך כלל רק רוצים לחזור הביתה בשלום.

אני חושבת שהפעם הראשונה שנתקלתי במושג העולמות המקבילים היתה בספר “הקמיע” מאת סטיבן קינג ופיטר שטראוב.  קראתי אותו בגיל די צעיר והוא היה מפחיד נורא, כראוי לאמן האימה קינג. גיבור הספר, ג’ק סויר בן שלוש-עשרה, עובר בין עולמות במאמציו להציל את אמו השוכבת על ערש דווי, במעין הרחבה של סיפור “פרח לב הזהב”.

אלופי העולמות המקבילים הם כמובן “תשעה נסיכים לאמבר” בסדרה מאת רוג’ר זילאזני, שבה אמבר היא העולם האמיתי היחיד, וכל השאר הם רק צלליה שהנסיכים טווים בכוח מחשבתם.

דוגמה חדשה יותר לגיבורים צעירים העוברים בין עולמות מקבילים יש בסדרת “חומריו האפלים” של פיליפ פולמן. על אתגרי התרגום של הסדרה, כולל המינוחים השונים במקצת בעולם השונה במקצת מזה שלנו אפשר לקרוא אצל מתרגמת הסדרה יעל סלע-שפירו ובפינה שלה באתר “חומריו האפלים“.

בטלוויזיה הדוגמה המוכרת ביותר היא הסדרה Sliders, שנקראה בעברית משום מה “גולשים בזמן“, למרות שהם לא גלשו בין תקופות אלא בין יקומים שונים.

אבל גם ב”מסע בין כוכבים” לא בחלו בשימוש בעולמות מקבילים כדי לגוון את העלילות ולאפשר לשחקנים לבטא צדדים שונים באישיות שלהם ושל הדמויות. אהבתי במיוחד את פרקי העולם המקביל של “חלל עמוק 9” שבהם הסתבר שהמגע הראשוני של היקום ההוא עם קפטן קירק שלנו גרם שם לשינויים מפליגים.

* עדכון: טלי כוכבי בביקורת על הספר, “ללכת עד קצה הפחד“.
ביקורת מאת קרן לנדסמן ב”בלי פאניקה”.

** עדכון נוסף: גילי בר-הלל כתבה כמה מילים על דיאנה ווין ג’ונס

אין כמו וודהאוס לצנן את הקיץ. הגאונות הקומית שלו משרה קרירות בריטית נעימה אפילו בלילות יולי מיוזעים בארץ. קראתי שניים-שלושה מספריו באנגלית, אבל הכרך שיש לי בבית סובל משני חסרונות משולבים, מצד אחד הוא כבד, ומצד שני האותיות בו קטנטנות, כך שחוויית הקריאה מתקלקלת.

התרגום החדש לעברית של “עונת הזיווגים” יפה (תראו את איור הכריכה המתוק של ירמי פינקוס) ונוח. דן דאור המנוח עשה בו עבודה נפלאה. התרגום מצד אחד משחזר את דרכי ההבעה המקוריות של וודהאוס, על ראשי התיבות, הקיצורים והציטוטים הרבים (כולל הבהרתם בהערות שוליים נחוצות) ומצד שני מצליח ליצור עברית זורמת וקלילה, שמשלבת בטבעיות ציטוטים משייקספיר לצד סלנג ממקורות שונים, מבלי לעשות מעשה אליעזר כרמי בדיימון ראניון. גדולתו של התרגום מתגלה בשלמותו, יותר מאשר בכל ביטוי או משפט כשלעצמו, אם כי אלה המקומות שמעלים את החיוכים.

הנה, תראו קטע קטן כאן (קטע ארוך בהרבה אפשר לקרוא באתר טקסט)

ברור שאם בן-אדם שהיית איתו בבית-ספר יסודי פרטי, בתיכון לבני טובים ובאוקספורד אומר שהוא סומך עליך, אין לך ברירה אלא להיעשות בר סמכא. לומר שהמשימה הייתה חביבה עלי זו תהיה הגזמה, אבל עניתי מייד טוב ויפה, והוא תפס את ידי ואמר שאילו היו יותר אנשים כמוני העולם היה מקום טוב יותר – דעה שדודתי אגתה חולקת עליה בתוקף, ושלהשערתי אסמונד האדוק עומד לחלוק עליה בתוקף. ייתכן שיימצאו אנשים בבית דווריל שילמדו לחבב את ברטראם, אבל ההימור שלי היה שהשם א. האדוק לא יהיה ברשימה.

…

מחשבה צצה במוחי, בטח בגלל המילה ‘ארוחה’ שיצאה מפיו. מאז שג’יבס סיפר לי על הצינה שהשתררה בין גאסי פינק-נוטל ומדלן באסט הייתי יותר מקמעה מודאג מהמחשבה שגאסי יאכל לגמרי לבדו בערב.

אני מתכוון, אתם יודעים איך זה אחרי אחת מאותן מריבות אוהבים כשיוצאים לארוחת ערב לסועד בודד. במרק מתחילים להרהר בבחורה ותוהים אם זה לא היה טמטום להתחבר אליה. בדג התחושה מתגברת, ואחרי ה’פּוּלֶה רוֹטי אוֹ קרֶסוֹן’, כשמזמינים קפה, מגיעים קרוב לוודאי למסקנה הנחרצת שהיא סמרטוט ועצם וציצת שיער ושזה טירוף להחתים אותה על שותפות חיים.

מה שצריך במקרים כאלה זו חברה מבדרת, שתסיח ממך את המחשבות הקודרות, ונראה לי שזאת הזדמנות לספק לגאסי משהו מעין זה.

“אתה יכול,” אמרתי. “אתה מכיר את גאסי פינק-נוטל? הוא מדוכדך, ומסיבות שונות הייתי מעדיף שהוא לא יהיה הערב לבדו עם שרעפיו. אתה יכול לארגן לו איזה ארוחת ערב?”

קטסמיט כירסם את שפתיו. ידעתי מה עובר לו בראש. הוא חשב, כמו אחרים לפניו, שאחד העיקרים בארוחת ערב מהנה הוא שגאסי לא ייקח בה חלק.

“להזמין את גאסי פינק-נוטל לארוחת ערב?”
…
“מנשים באוהל תבורך, קטסמיט,” אמרתי.

גאסי הסתלק איפוא מראשי. בלב קל פרשתי למנוחתי באותו ערב. לא היה לי שמץ מושג, כמאמר הבריות, מה צופן לי יום המחרת.

∞∞∞∞∞

“הענקים והאישפיצים” מאת ג’וליה דונלדסון, עם איורים של שותפה הקבוע אקסל שפלר הוא ספר מקסים לקריאה עצמית בכיתות הנמוכות, או להקראה בהמשכים גם לילדים קטנים יותר, כפי שאנחנו עושים.

סיפור מותח על שלושה ילדים רגילים שיום אחד נחטפים בידי ילדה ענקית ונלקחים במעלה שיח האפונים  אל ביתה. יופי של תרגום של קטיה בנוביץ’, שהתמודדה בהצלחה עם שפת הענקים הייחודית המשולבת בטקסט.  אחרי כמה איזכורים הילדים לא מתקשים לעקוב אחרי העלילה גם במשפט כמו “ביש, זב, ביש! תנשיב אוגם!”

אפילו יש מילון בסוף הספר שמרכז את המונחים. הנה כמה דוגמאות: מכסחת דשא – קצירגישי, שיח אפונים – גיח בפונים, חתלתולה – שריטניקה.

∞∞∞∞∞

“בטח יש ילד בסין שדומה לי ממש מכל הבחינות, הוא נראה בדיוק כמוני רק עם עיניים מלוכסנות”

בסוף הקייטנה, שהיתה בסימן “תולעת ספרים”, קיבלו אופיר וחבריו לגן במתנה את “בטח יש ילד” מאת אלעד וינגרד, עם איורים של תמר קלנר-בוקי.

ספר חמוד ממש, שמתייחד בכך שהטקסט כולו מתורגם לסינית לצד העברית. תרגם ד”ר ג’אנג פינג מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב.  קראתי שבהוצאה מתכננים תרגומים של הספר לשפות אחרות, ואני מניחה ששם ישמר התרגום לסינית לצד האנגלית, הצרפתית וכן הלאה.

∞∞∞∞∞

“הֶעָנָף הִסְתַּחְרֵר וְנִסְחַף כֹּה מַהֵר – לֹא הִבְחִין כְּבָר אֶלְעָד בקצהוּ. בְּתֹם הָרִיצָה הִתְעַיֵּף וְרָצָה לַחֲזֹר, אַךְ הַגֶּשֶׁר – אַיֵּהוּ?”

ביקורת אחרת כבר הגדירה אותו “קלאסיקה בהתהוות“. “על הגשר הקט” מאת עילם בן-דרור (איורים: שחר קובר) הוא לא תרגום, אלא ספר מקור מקסים, אבל הוא זוכה להיכנס לסוף הרשימה הזאת בגלל שהשפה שמשמשת בו נדירה כל כך שהיא כבר כמעט שפה זרה, עשירה ומתנגנת. אמנם עוד לא קראנו אותו בשלמותו, כי נגה קטנה מדי בשבילו, אבל אני חוזה לו גדולות בביתנו.

הקומיקס המשובח xkcd בתובנה מעולה (לחצו על התמונה כדי לעבור לאתר המקורי ולראות שם את ההערה שמופיעה כשעומדים על התמונה):

וכאן יש קומיקס חביב בנושא קוראים אלקטרוניים. אם כבר המכשירים האלה, באתר “מנדלי מוכר ספרים” משווקים ספרים אלקטרוניים בעברית, בפורמט שאמור להיות תואם לרוב קוראי הספרים האלקטרוניים. הדרך שלהם להתמודד עם סוגיית זכויות היוצרים מקורית ונוחה, כפי שמתאר אתר ניוזגיק מפי איש האתר ירון גולדשטיין:

את הספרים, בדומה לאלו המודפסים, תוכלו להעביר לחברים לקריאה וכן תוכלו לשמור את העותק הדיגיטלי של הספר שרכשתם במספר מכשירים שונים לצרכי גיבוי או קריאה נוחה ממגוון ממשקים.
הספרים שלנו מוגנים ב”הגנה חברתית”. כלומר, כל ספר מיוצר בעת הקניה באופן אישי עבור הקונה הספציפי ונושא חותם (אקס-ליבריס) של הקונה עם שמו וכתובת האימייל שלו… בנוסף, הספר מכיל אינספור חותמות מים (watermarks) מסוגים שונים ובהם קוד סודי המאפשר לנו לזהות את פרטי הקונה… ההגנה החברתית ( Social DRM) היא פשרה מסויימת משום שאינה פולשנית ואינה מפריעה כלל לחויית המשתמש אך בכל זאת מהווה הרתעה מסויימת מפני הפצה בלתי חוקית.”

והנה התינוקת המתוקה מילה, שאמה אדל מנצלת את הרגעים הספורים שבהם היא ישנה כדי ליצור מסביבה תמונות מקסימות (לחצו על התמונה כדי לעבור לבלוג שלה ולראות עוד):

האתר שודרג!

התקנתי גרסת תוכנה חדשה, והעליתי עיצוב חדש. את התבנית עיצבו ג’סיקה ויסמן והת’ר סנדרס ותרגמה אותה לעברית שרית עמר. תודה לכן!

עשיתי קצת התאמות של העיצוב, והוספתי מצד ימין המון כריכות של ספרים שתרגמתי. אם משהו לא עובד כמו שצריך, נניח אם יש קישורים לא נכונים, אנא עדכנו אותי.

ונעבור לקישורים:

אתר מעולה של מומחי Word עם טיפים שכבר התחילו לחסוך לי המון עבודה (ידעתם שאפשר להסיר עיצוב מטקסט על ידי לחיצה על קונטרול ומקש הרווח?) .

מאמר של גלעד צוקרמן, “האם תרגום אפשרי“, בכתב העת “הד האולפן החדש” עוסק בקונוטוציות, באסוציאציות ובהקשרים המערימים קשיים על תרגום (PDF בעברית).

הניו יורק טיימס מביא את סיפורו המרתק של התרגום לערבית של “סיפור על אהבה וחושך” מאת עמוס עוז (כתבה באנגלית).

להמשך הקטע →

או שמא: כשלי אבטחה בעידן המידע.
בחינת הבגרות במתמטיקה דלפה או נגנבה (או שלא), והבחינה החלופית הועברה למנהלי בתי הספר דרך אתר מאובטח, מוגן-סיסמאות, שקרס תוך דקות.
בדיוק היום שמעתי ברדיו את גיל חובב ממליץ על הספר החדש “איך בוטלה המתמטיקה” מאת פרופ’ אביעד קליינברג. לפי הביקורות, נשמע ספר נחמד מאוד. ורק שיהיה ברור – אני בעד מתמטיקה ונגד גניבת מבחנים, כן? 🙂

אבל בעניין הבחינה נזכרתי בקטע הבא מתוך “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב. גיבור הספר, מרקוס, מוזעק למשרד סגן מנהל בית הספר, שמטיח בו האשמות:

“יש בידינו מידע מודיעיני אמין לפיו אתה הוא w1n5t0n” – הוא שוב ביטא את שמות כל התווים, והתחלתי לחשוב: יכול להיות שהוא עוד לא קלט שהמספרים מחליפים אותיות? “אנחנו יודעים ש-w1n5t0n זה אחראי לגנבת המבחנים הסטנדרטיים בשנה שעברה.” דווקא את זה לא אני עשיתי, אבל זאת היתה פריצה מעולה, והיה די מחמיא לשמוע שמייחסים לי אותה. “זאת עבֵרה שעלולה לגרור עונש של כמה שנות מעצר, אם לא תשתף איתי פעולה.”
“יש לך ‘מידע מודיעיני אמין’? אני רוצה לראות אותו.”
הוא הביט בי בזעף. “הגישה הזאת לא תעזור לך.”
“אם יש לך ראיות, אדוני, אני חושב שכדאי לפנות למשטרה ולהעביר את העניין לטיפולם. נשמע לי שזה סיפור חמור מאוד, ולא הייתי רוצה להפריע לחקירה הולמת מטעם הרשויות המוסמכות לדבר.”
“אתה רוצה שאני אפנה למשטרה.”
“ולהורים שלי, אני חושב. כך נהוג לעשות.”

בהמשך הספר מתגלה מי באמת גנב את המבחנים, והנה ההסבר לגניבה:

“במקרה עברתי ליד משרד המנהל וראיתי אותם בכספת שלו, והדלת היתה פתוחה. התגנבתי במהירות לתוך המשרד – היו שישה עותקים של הכול ופשוט הכנסתי אחד לתיק והסתלקתי משם. כשהגעתי הביתה סרקתי הכול והעליתי את הקבצים לשרת של מפלגת הפיראטים בדנמרק.”

זאת דוגמה, אחת מרבות, לעובדה חשובה ובסיסית: שרשרת אבטחה יכולה להיות מתוחכמת. היא יכולה להשתמש בשיא הטכנולוגיה. אבל היא לא יכולה להתגבר על הגורם האנושי. תמיד יהיה אידיוט שישכח לסגור את הדלת. כי גם אם תייצר מערכת חסינה בפני אידיוטים, בסוף יופיע מישהו שיהיה עוד יותר אידיוט.

רוצים דוגמה נוספת? בבקשה.
מתוך “משחקי אצולה” מאת לויס מקמסטר בוז’ולד, בתרגומו של דידי חנוך. הקצין הזוטר מיילס וורקוסיגן מפתח עניין בקצת מידע מסווג, ופונה לחברו איבן, היושב במפקדה.

עיניו של איבן הצטמצמו בחשד מאוחר. “למה אתה שואל אם אני לבד?”
“אני רוצה שתוציא בשבילי תיק. היסטוריה עתיקה, לא משהו חדש,” הרגיע אותו מיילס, ופלט את רצף הקוד.
“אה.” ידו של איבן החלה להקיש את הקוד, ואז עצרה. “אתה מטורף? זה קוד אבטחה קיסרי. בלתי אפשרי!”
“בטח שזה אפשרי. אתה שם, לא?” איבן נד בראשו בשביעות רצון עצמית. “כבר לא. הפכו את כל מערכת התיקים של אבטחה קיסרית לסופר מאובטחת. אתה לא יכול להוציא ממנה מידע חוץ מאשר באמצעות כבל-פילטר מקודד, אותו צריך לחבר פיזית. ועליו אני אצטרך לחתום. ואז אני אצטרך להסביר למה אני רוצה אותו, ולהביא אישור. יש לך אישור? הא. חשבתי שלא.”
מיילס קימט את מצחו בתסכול. “אתה ודאי יכול להעלות אותו במערכת הפנימית.”
“במערכת הפנימית, כן. מה שאני לא יכול לעשות הוא לחבר את המערכת הפנימית למערכת חיצונית כלשהי להעברת נתונים. אז אין סיכוי.”
“יש לך מסוף תקשורת של המערכת הפנימית במשרד?”
“בטח.”
“אם כך,” אמר מיילס בחוסר סבלנות, “תעלה את הקובץ, תסובב את השולחן שלך, ותן לשני הווידים לשוחח זה עם זה. אתה יכול לעשות את זה, לא?”
איבן גירד את ראשו. “זה יעבוד?”
“תנסה!” מיילס תופף באצבעותיו בעוד איבן גורר את השולחן שלו ומתעסק עם המיקוד. הקליטה היתה רעה, אבל הטקסט היה קריא. “הנה. חשבתי שזה יעבוד. תגלול למעלה בשבילי, בסדר?”

לספר “האח הקטן” מצורפת אחרית דבר מאת מומחה האבטחה ברוס שנייר. הוא אומר שם דברים מעניינים מאוד, וממליץ לבחון לעומק מערכות אבטחה שונות המקיפות אותנו מכל עבר, ואת ההצדקות הניתנות להתקנתן.

אם תקדישו די זמן לעניין הזה תגלו שאתם כבר חושבים בצורה אחרת על העולם. תתחילו לשים לב שרבות ממערכות האבטחה הקיימות לא ממש עושות את מה שהן טוענות שהן עושות, ושחלק גדול מהוצאות הביטחון הוא למעשה בזבוז כסף. תבינו שהפרטיות היא מרכיב חיוני באבטחה, לא מנוגדת לה. תפסיקו לדאוג מדברים שמדאיגים אנשים אחרים, ותתחילו לדאוג מדברים שאנשים אחרים אפילו לא חושבים עליהם.

ולכן, כשארגון גדול, נניח הממשלה, מבקש לאגור אצלו (למען בטחוננו, כמובן) כמות אדירה של מידע רגיש, ומבטיח לשמור עליו ממש ממש טוב, בעזרת הטכנולוגיות המשוכללות ביותר, תחת אבטחה שתמנע כל ניצול לרעה, כדאי לחשוד. זה הכל.

* פרק לדוגמה מתוך “האח הקטן”.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב. עריכת טקסט: שרית בלונדר, עריכת התרגום: גילי בר-הלל, ייעוץ טכני: דידי חנוך. “האם יכול האקר צעיר אחד להשיב מלחמה לממשלה שיצאה מדעתה ופרצה את כל הגבולות?” (פרק ראשון לקריאה בהמשך) עד כמה “האח הקטן” הוא מדע בדיוני? מצד אחד, הוא ספר מדע בדיוני מצוין, וכמו כל ספר מד”ב טוב הוא משתמש במצב מומצא כדי לומר משהו על מצבנו הנוכחי. מצד שני, מבחינות מסוימות המציאות כבר השיגה אותו. גיבור הספר, מרקוס, מתלונן על תוכנות המעקב שהושתלו במחשב שנתן לו בית הספר? לא מזמן התלוננו תלמידים בארה”ב על כך שמוריהם צילמו אותם בהיחבא במצלמות של המחשבים הבית-ספריים שלהם. ואפילו המשטר המחמיר שמצייר דוקטורוב בסן פרנסיסקו בספר הזה לא הגיע לדרגת המאגר הביומטרי המתוכנן אצלנו בארץ.

על הספר:

האח הקטן הוא מותחן שמתרחש בעולם דיגיטלי המשתנה במהירות
לנגד עינינו, ספר שמצליח לשלב בעלילתו המסחררת סוגיות
רלוונטיות לעידן בו אנו חיים: אובדן הפרטיות, המלחמה בטרור
העולמי, כוחן של ממשלות באשר הן והמחיר שאנו משלמים עבור
תחושת הביטחון שלנו.
מרקוס הוא תלמיד שמינית בסן פרנסיסקו, העיר הכי ליברלית
בארצות־הברית — אומה שחרטה על דגלה את רוח החופש וחירות
הפרט. רק בן שבע עשרה אבל חריף מחשבה, רב תושיה ובקיא בדרכי
העולם המרושת, למרקוס אין שום בעיה להביס את מערכות המעקב
הפולשניות של בית־הספר שלו. כשמתקפת טרור פתאומית פוגעת
בעיר, מרקוס מגלה שכל סיסמאות החופש והחירות עליהן גדל שוות
כקליפת השום. המדינה שאותה הוא כה אוהב רואה בו את האויב
הגדול ביותר שלה.
ללא אזהרה מוצאים את עצמם מרקוס וחבריו כלואים במתקן חשאי
של המשרד לבטחון פנים, שם הם נחקרים באכזריות משך ימים רבים.
כאשר הם סוף סוף משתחררים מרקוס מגלה שעירו האהובה הפכה
למדינת משטרה שכל אחד מתושביה נחשב לטרוריסט פוטנציאלי.
בידיעה שאיש לא יאמין לסיפורו הבלתי אפשרי, נותרת בידי מרקוס
ברירה אחת בלבד: להפיל את המשרד לבטחון פנים.
מאז צאתו זכה האח הקטן להצלחה מסחרית וביקורתית עצומה,
כיכב שבועות רבים ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס ועיתונים
נוספים, וזכה בפרסים רבים.

כבר כתבתי על חיבתי לסופר המד”ב קורי דוקטורוב, איש מגניב ורב פעלים, טכנופיל עם המון דמיון וכוונות טובות. יכול להיות אפילו שאנחנו קרובי משפחה רחוקים, בהתחשב בעובדה שסבתא שלי היתה ממשפחת דוקטורוביץ’, פחות או יותר באותו איזור של רוסיה שממנו הגיעה המשפחה שלו. בכל אופן, כשסיפרתי לו על העניין הוא התלהב וסיפר על זה לכל העולם בטוויטר שלו.
אפשר לקרוא בעברית סיפורים שלו שתורגמו ב”בלי פאניקה”: “אני, רובוט” (תרגום: חגי אברבוך), “נימבי וקופצי המימדים” (תרגום: רמי שלהבת) וכן הרצאה בנושא ניהול זכויות דיגיטלי (ולמה הוא רע לאנושות) שהוא נשא במיקרוסופט, מכל המקומות בעולם (תרגום: רן יניב הרטשטיין).

דרך אגב, לילדים קטנים אני ממליצה על “מדריך ההישרדות של האח הקטן” מאת ליסה קופלקי בהוצאת מטר.

הנה הפרק הראשון של “האח הקטן”, באדיבות הוצאת גרף:
להמשך הקטע →

מדי פעם אני עוסקת בלקטורה, כלומר מקבלת מהוצאות לאור ספרים, כדי שאביע את דעתי המקצועית, האם כדאי לתרגם אותם לעברית. זה עיסוק חביב שחשף אותי לאורך השנים למגוון ספרים, טובים יותר ופחות. את רובם אין סיכוי שהייתי קוראת אחרת, אם כיוון שלא הייתי מגיעה אליהם, או כיוון שמלכתחילה אינם לטעמי.
יעל סלע-שפירו הסבירה יפה מה זאת לקטורה ומה אמור מסמך כזה לכלול: פרטי הספר, תקציר העלילה, יתרונות וחסרונות וקשיי תרגום מיוחדים, אם יש.

לאחרונה ראיתי שיצאו לאור בתרגום לעברית שני ספרים שעשיתי עליהם לקטורה, להוצאות שונות. בהוצאת מטר התפרסם המותחן “בגידה בוונציה” מאת סטיב ברי (תרגם מאנגלית: אמנון כץ). אני מתה על ונציה, וגם התמונה בחזית הספר הזה מעוררת בי געגועים לשם.

הספר השני הוא “העזרה” מאת קתרין סטוקט (תרגמה מאנגלית נורית לוינסון, הוצאת מודן). ספר מקסים ומקורי המציג את סיפוריהן של נשים שחורות בדרום הגזעני של ארצות הברית בתחילת שנות השישים. דומה מבחינות מסוימות ל”החיים הסודיים של הדבורים” שתירגמתי, אבל לטעמי טוב יותר. לקריאת הפרק הראשון (קובץ PDF).

מבחינתי, הלקטורה היא גם הזדמנות להתנסות באמנות התמצות והניסוח, כיון שהיא צריכה לכלול את עיקרי עלילת הספר וחוות דעתי עליו בקצרה. הנה דוגמאות מתוך כמה לקטורות שכתבתי, בטשטוש פרטים מזהים של הספרים:

בשבועות הבאים מתגלות גופות מרוטשות של תיכוניסטים… כיוון שמרי לא היתה בתולה, השתלט עליה שד בטקס המזוויע, ועכשיו יש לה כוחות-על ורעב לבשר-אדם. קורבנה הבא יהיה כמובן החבר האוהב של לורה. האם היא תצליח להצילו בליל הנשף? האם יאמין מישהו מהמבוגרים לתיאוריה המטורפת שלה? האם תיאלץ להרוג את חברתה הטובה לשעבר כדי להציל את העולם מפניה? ומה יקרה לה אחר כך?

(התשובה בפרק הבא של “בועות”, כמובן)

ג’ון סמית, לשעבר סוכן חשאי של משרד המשפטים האמריקני, מנסה לבנות לעצמו חיים שלווים באירופה… הבעיה היא שהוא גיבור של סדרת ספרי מתח, כך שאין לו ממש סיכוי… הוא שולף אקדח, לשון מושחזת וכמה חברים בחלונות גבוהים ויוצא לדרך רבת תהפוכות וחובקת עולם…התוצאה מייגעת במקום להיות מותחת. הדמויות בספר לא מעניינות ולא אמינות, החל מהפילגש שיש לה גוף של בארבי ודוקטורט בהיסטוריה ועד לסמית’ עצמו, שחוסר האישיות שלו בולט מתמיד.

(מסתבר שאפשר להצליח גם בלי אישיות, מי היה מאמין?)

הספר רדוד ואין בו הרבה. אפשר לתמצת את כולו בשלושה עמודים ברווחים כפולים. מצד שני, יכול להיות שיש פראיירים שקונים את הדברים האלה.

(נו, בגלל זה הוא רב מכר)

זה לא להיט סוחף, אבל יכול אולי לדבר לחובבי יסורי הנפש המשולבים בתענוגות הגוף.

(תמצית תרבות המערב)

ולטעמי, זאת הבעיה העיקרית בספר – קוראים אותו, מהנהנים, מצקצקים אולי, וממשיכים הלאה. הוא כמו נאומי בחירות של פוליטיקאים משופשפים, שיודעים איך למצוא חן בעיני מקסימום מהבוחרים. כולם הרי מסכימים שצריך להשקיע כסף בעתיד ילדינו, שאחדות בקהילה עדיפה על ירי ברחובות ושממש נורא איך שנשים מתות בלידה באפריקה.

ולסיום, המלצה על סיפורה של יעל נאמן, “מחלקת הלֶקְטוֹריוֹת שלנו” , מתוך גליון 12 של “מטעם”.

מאמר מקסים ומחכים של עידו גנדל על תרגום מכונה, כולל דוגמאות תרגום שונות של מתרגמים אנושיים, לרגל יום הולדתו של “העורב” לאדגר אלן פו.
הספר שהוא מזכיר, Le Ton beau de Marot מאת דאגלס הופשטטר, הוא אחד הטקסטים המרתקים שקראתי בכלל, ועל תרגום בפרט.

ארבע במאה או לא ארבע במאה? אינגה מיכאלי, יו”ר אגודת המתרגמים בישראל, מסבירה היטב מדוע חוק הספרים החדש המוצע יפעל לטובת שוק הספרים בישראל, החל מקוראי הספרים ועד למעורבים ביצירתם.

הכנס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל היה מוצלח ביותר. הנה סיכום שכתבה יעל סלע-שפירו.

שתי מתרגמות מספרות על אתגרי תרגום בספרים שיצאו לאור לאחרונה:

יעל סלע-שפירו על “גרגויל” מאת אנדרו דיווידסון.

רוני בק על “מותו של באני מונרו” מאת ניק קייב, ב”רפובליקה הספרותית” של עדנה אברמסון.

ובנושא אחר, לכבוד פורים שהגיע (והביא איתו את הגשם): ד”ר תמר עילם גינדין על מגילת אסתר והאימפריה האח’מנית.

בתקופה האחרונה תפסו ספרי נוער חלק ניכר מהתפריט הספרותי שלי, בזכות הילדים. נמרוד, שהוא בן שמונה, כבר קורא בהנאה ובמהירות. הוא ואופיר (בן חמש) גם מקבלים מנה יומית של סיפורים לפני השינה, בעיקר ספרים בהמשכים. רוב מלאכת ההקראה מתבצעת במסירות על ידי אורן, האבא האוהב. אחרי כמה המלצות שלי שהיו ממש לא מוצלחות, אני מנסה לקרוא את הספרים לפני הילדים, והצטברו לי כמה רשמים שראויים לריכוז.

(גילוי נאות – חלק מהמתרגמים, העורכים והמו”לים של הספרים הם חברים שלי. איזה כיף לי!)

הנה הספרים, בלי סדר מיוחד:

שלושה בסירה אחת מאת ג’רום ק. ג’רום בתרגום יאיר בורלא. ההצלחה הראשונה במסגרת “קלאסיקות שאמא אהבה”. הדוד פודג’ר נחל הצלחה בקרב דור נוסף. נרשמו התגלגלויות מצחוק של כל בני המשפחה. חוש ההומור על-זמני ומפצה על ארכאיות מסוימת. אפילו המשכנו ל”שלושה בבומל”, אבל הוא הרבה פחות מוצלח.

הקמע מאת אדית נסביט בהוצאת מרגנית. מאנגלית נ. מריון.
כמה אהבתי את הספר הזה כשהייתי ילדה! ילדים בריטיים בתחילת המאה העשרים נודדים בין תקופות עתיקות בעזרת יצור קסם וקמע רב עוצמה. התרגום לעברית יצא לאור בשנת 1979, והוא מזעזע בארכאיות שלו, עם משפטים כמו “הניחתהו הנערה באמתחתה”. אפשר רק לקוות שבעקבות התרגומים החדשים לספרים אחרים של נסביט (הטירה הקסומה, חמישה ילדים והזהו), יחודש גם הקמע כדי לאפשר קריאה שלו היום בלי תיווך של מבוגר סבלני במיוחד.
עוד על אדית נסביט וספריה אצל אלי אשד.

שלוש אפס לטובת בעלי הזקן מאת הינר גרוס בהוצאת מסדה. עברית: ד”ר בצלאל וכסלר. ספר מקסים, בתרגום מצוין שלא התיישן הרבה למרות שהוא בן ארבעים כמעט. שני ילדים רגילים נקלעים לארץ האגדות ולעימות המתרחש שם בין הקסם לטכנולוגיה. מזכיר קצת את שלושים וחמישה במאי. בעיני, יופי של הרפתקאות והמצאות. אבל משום מה נחל כשלון בשני נסיונות הקראה. אין צדק בעולם.

האקלברי פין וטום סויר מאת מארק טוויין בהוצאת אריה ניר. מהדורות מוערות עם כל האיורים המקוריים. יניב פרקש, שתרגם את שני הספרים והוסיף את ההערות לטום, עשה עבודה נהדרת ביצירת עברית שמצליחה להעביר את הרוח של אז ולהיות קריאה להפליא היום. הספרים של טוויין מצוינים, כמובן, אבל לא אחידים. את האקלברי הפסקנו להקריא באמצע, כשההטפות השתלטו על הסיפור. טום סויר לדעתי מתאים יותר, אם כי גם הוא סובל מנפילות מתח ארכניות. אציע אותו לנמרוד בהמשך.

נסיכה קטנה מאת פרנסס הודג’סון ברנט בהוצאת אוקיינוס. תרגום חדש של יהודה אטלס. עוד אחד מהספרים האלה שאני זוכרת באהבה אדירה, ולא היתה לי שום אפשרות להשאיר בחנות הספרים מבלי לקנות. האמת שעדיין לא קראתי את התרגום החדש הזה, אבל מעלעול בו הוא מצוין. השאלה רק איך אני יכולה לשכנע את שני הבנים להתחיל אפילו להקשיב לסיפור שיש בשם שלו את המילה “נסיכה” ובפרק הראשון תאורים של בובות. בעיה קשה.

מסע אל ים הנהר מאת אווה איבוטסון בהוצאת גרף. את הספר הזה אני תירגמתי, והוא מקסים. יתומה בריטית נשלחת בתחילת המאה הקודמת לברזיל, ועוברת הרפתקאות באמזונס. פרטים נוספים כאן.

חיי קסם מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת כתר. תרגמה נטע ידיד. הילד המכונה חתול ואחותו גוונדלין מתייתמים ונאלצים לדאוג לעצמם בעולם שקוסמים וקסמים הם חלק בלתי נפרד ממנו. יופי של המצאות בתיאור העולם. קצת איטי באמצע אבל משתפר ומותח החל מנקודת המפנה. בהחלט נחפש את שאר הספרים בסדרת קרסטומנסי.
עוד על דיאנה ווין ג’ונס והסדרה אצל גילי.

הבריון של ארצ’ר מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת גרף. תרגום: יעל אכמון. הספר שעליו אמרה גילי בר-הלל שבגללו היא עורכת סדרת ספרים (הוא לפחות אחד מהם). מעניין. מקורי. אבל השאיר אותי עם סימן שאלה, לא התחברתי אליו. בכל מקרה הוא יצטרך לחכות עוד כמה שנים לפני שיוצע לנמרוד, כי נראה לי שכל ההתייחסויות הבירוקרטיות יעברו לו כרגע מעל הראש.
דעות נוספות אצל דורה וטלי.

דרך אגב, בקרוב יצא לאור בהוצאת גרף ספר נוסף של דיאנה ווין ג’ונס, בתרגומי.

ארטמיס פאול מאת אואן קולפר בהוצאת כנרת. הראשון בתרגום דורית דליות-רובינוביץ’, הבאים בסדרה בתרגום עפרה אביגד. יופי של סדרה על ילד אנושי גאון ועולם של כל מיני “פיות” עם כוחות קסם וטכנולוגיה מתקדמת. הרפתקאות מותחות, הומור במינון בריא, כולל הומור עצמי. רצוי לקרוא לפי הסדר, אבל לא חייבים כי כל ספר עומד יפה בזכות עצמו. אני התחלתי ממספר ארבע, אם אני לא טועה, לפני שנתיים בערך. הראשון בסדרה הוא החלש ביותר, הבאים מעניינים יותר. נמרוד נתפס תוך שני עמודים ובולע את כל הסדרה, ועכשיו יש לנו עוד נושא מעניין לשיחה. בשלב מסוים נקראו שלושה ספרים במקביל על ידי שלושה בני משפחה.
ביקורת באתר בלי פאניקה.

טובי לולנס מאת טימותה דה-פומבל בהוצאת מרגנית. מצרפתית רמה איילון. איורים יפים מאוד של פרנסואה פלאס. הספר מציג עולם מרתק של אנשים זערוריים שעץ אלון גדול הוא עבורם עולם ומלואו. הטובים יפים וחכמים. הרעים טיפשים ומכוערים ואיומים ממש. מתח עז והרפתקאות מסמרות שיער בכיכובו של גיבור צעיר ואמיץ מאוד. יחס רציני לבעיות קיומיות. אבל כל נקודות הזכות לא יכולות להביא אותי להמליץ עליו בינתיים: הספר מסתיים בשיא המתח, ועד שלא יצא לאור תרגומו של ההמשך הוא יישאר על המדף בלבד.

סדרת פשוש מאת ג’ודי בלום. (פשוש בריבוע – תרגמה מיכל פז-קלפ, סתם אחד – תרגמה פועה הרשלג, סופר פשוש חזר לספריה ולא הצלחתי למצוא שם מתרגם). לפיטר בן התשע יש אח בן חמש שעושה תעלולים, אחות תינוקת, והם בדיוק עוברים דירה. התקציר הזה נראה לי מוכר כל כך, שהייתי חייבת לקחת את הספר מהספריה עבור נמרוד. הוא קרא בכיף, ואחר כך אופיר ביקש שנקריא לו את הספר, ואת הספר הבא, ושוב ושוב. הספרים הומוריסטיים ונעימים, המלצה של כולנו. ואם מישהו ישיג לנו את “שגעון של פשוש”, נהיה אסירי תודה.

ניקולא הקטן מאת רנה גוסיני וז’אן ז’אק סמפה בהוצאת כנרת. מצרפתית מיכל פז-קלפ. ניקולא וחבריו לכיתה ולרחוב עושים מה שילדים עושים, רק מצחיק מאוד. אחד הספרים הנדירים שהקראה שלו בקול רם היתה כרוכה בהפסקות תדירות עקב התגלגלות מצחוק. לגבי “סיפורים שלא ראו אור” (מצרפתית מיכל אסייג), הם באמת פחות טובים, אבל עדיין נחמדים.
סיפורים לדוגמה באתר טקסט.

צ’יטי צ’יטי בנג בנג מאת איאן פלמינג בהוצאת ידיעות ספרים. תרגום חדש ומצוין כרגיל של יצהר ורדי. הרפתקאותיה של המכונית המופלאה מצאו חן בעיני שני הילדים. אני לא אהבתי את האיורים של ג’ון ברנינגהם.

טרזן ואוצרות אופיר מאת אדגר רייס ביראוס בהוצאת מזרחי. עברית: אריה חשביה. הילדים אוהבים מאוד את טרזן בגרסת הסרט המצויר והסדרה שבעקבותיו. הספר, אפשר לומר שבאופן צפוי, התגלה כנפילה. השפה הארכאית, החזרות, הגזענות הגלויה, שלא לדבר על קטעי הסאדו… יש לקוות שלא תהיה דרישה להמשיך לספרים נוספים בסדרה.

סדרת פרסי ג’קסון מאת ריק ריירדן בהוצאת גרף. תרגום יעל אכמון. קראתי את הראשון כשיצא לאור בעברית ואהבתי. קצב טוב, עלילה סוחפת וכל היתרונות שהפכו אותו ללהיט בארץ ובעולם. בינתיים הושלם תרגום הסדרה (המשובח) עם הספר החמישי ועוד מעט יצא הסרט. אני צריכה לעבור על הספר שוב כדי לראות אם מתאים לנמרוד לקרוא אותו כבר עכשיו, ואם כן אצטרך להשיג במהירות את הארבעה הנוספים, כי לא ראיתי אותם בספריה המקומית.

בלי פאניקה, כתב העת המצוין למדע בדיוני ולפנטסיה, יוצא בתחרות תרגום שנייה, ואני משתתפת בחבר השופטים.
על פי ניסיוני אין לקהילת חובבי המד”ב מתחרים בתשומת הלב המוקדשת לתרגום, וזאת אחת הסיבות לחיבה ולהערכה שאני רוחשת לקהילה. התחרות מאפשרת לחובבים להתנסות בתרגום ובאתגרים הכרוכים בו, באמצעות טקסט לא קל בכלל. שנסו מותניים, חדדו את המוח ואלי תזכו בפרס!

השנה עומד הכנס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל בסימן כלים וכישורים בעידן המידע. הוא יערך ב-10-8 בפברואר 2010 במלון קראון פלזה בירושלים ויהיה כמו תמיד עמוס הרצאות ואירועים מעניינים. הפרטים המלאים כאן.

כמה טקסטים מעניינים שבהם נתקלתי בתקופה האחרונה:

המתרגמים מאת דרור בורנשטיין, לזכרה של יהודית שרגל:

“ואולי אפשר להביט בדברים אחרת. ההתעלמות מהמתרגמים כהישג. המתרגמים המעולים מציגים אידיאל של יצירה. הם יוצרים טקסט “נקי”, ללא המלל הביוגרפי והרכילותי האופף את הסופרים והמשוררים “המקוריים”. … כמו כמה ציירים גדולים, כמו ורמיר או טייפולו, הם נבלעים לגמרי ביצירתם. איננו יודעים עליהם דבר מלבד מה שהם עבדו עליו. “

תרגמת, מאמר מאת שלומית קדם בבטאונה של קהילת ויקיפדיה העברית:

“נכון שלא תמיד מדובר בטעויות הרות משמעות, ולעתים די בתשומת לב, מעט מחשבה והפעלת היגיון פשוט ושכל ישר, אבל הנקודה שאני רוצה להדגיש כאן היא, שרק קריאה רבה ומתמידה בכל רמות השפה ופיתוח חוש מיוחד לדקויות השפה יעמדו למתרגם הטוב בבואו להכריע, איזה פירוש הוא המתאים ביותר בכל מקרה. זאת ועוד – אם אתה, המתרגם, חש בעצמותיך ובאותו חוש שישי מיוחד, שפיתחת בקריאה אינסופית, שהפירושים במילון הרגיל שלך אינם מתאימים למקרה שלפניך, אל תרפה ואל תוותר, חטט וחפש בכל מילון אפשרי עד שתמצא את הפירוש, שאתה יודע שהוא הנכון.”

Found in Translation – To convey the writings of other languages is a noble and necessary art

הרצאה מרתקת וכיפית של ארין מקין מאתר וורדניק על עתידו של המילון בעידן האינטרנט.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “מסעות ששינו את העולם” מאת פיטר אוטון, עורך המהדורה העברית אורן נהרי. זהו הספר השלישי בסדרת “משני עולם”, אחרי “נאומים ששינו את העולם” ו”נשים ששינו את העולם” שהיו לרבי מכר.

מתוך הכריכה האחורית:

מיורדי הים הפניקים הקדמונים ועד לחוקרי אנטארקטיקה האמיצים, מסעות ששינו את העולם מספר את סיפוריהם המרתקים של האנשים ההרפתקנים, הנועזים והסקרנים שעיצבו במסעותיהם ובהפלגותיהם את ההיסטוריה של העולם. התיאורים הדרמטיים, לעתים קרובות מפי הנוסעים עצמם, מובאים בליווי מפות, דיוקנאות ורישומים היסטוריים יפהפיים.

כאן תמצאו סיפורים מרתקים על קולומבוס וגילוי אמריקה, על ההקפה הראשונה של כדור הארץ, סיפורו של רובינזון קרוזו האמיתי, מסעה של המייפלאואר, מיפוי האוקיינוס השקט בידי קפטן קוק, ההתגלות שחווה צ’רלס דארווין על סיפון הביגל, המרוץ לחציית האוקיינוס האטלנטי, מסעותיהם של סקוט, אמונדסן ושקלטון לקצווי תבל ועוד ועוד.