“ג’יימי היה ילד רגיל, שרב עם האחים שלו, השתעמם בבית הספר ואהב לשחק כדורגל עם הילדים של השכנים – עד שיום אחד חיטט בעניינים הסודיים של ההם. וההם לא אהבו את זה. פתאום מוצא את עצמו ג’יימי מוגלה מעולמו ומוקצה להלך בקצוות, מעולם לעולם. לפי הכללים, כך מוסבר לו, מותר לו לחזור הביתה, אם רק יצליח למצוא את דרכו חזרה.  ג’יימי נחוש לחזור הביתה – אבל בקצוות מהלכים עוד מוקצים, כמו ההולנדי המעופף והיהודי הנודד, שמחפשים את דרכם הביתה כבר הרבה מאד זמן. קשה לנצח במשחק של ההם, אלא אם יצליח ג’יימי לנצל כמה גורמים אקראיים שההם לא הביאו בחשבון…”

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף “המהלכים בקצוות” מאת דיאנה ווין ג’ונס (עריכה: ימימה עברון, עורכת הסדרה: גילי בר-הלל). מומלץ מגיל שתים-עשרה ומעלה – יש בספר כמה דברים די מפחידים. (פרק לדוגמה)

אני לא יכולה לכתוב כמעט כלום על הספר בלי לחשוף יותר מדי פרטים שעלולים לפגום בחווית הקריאה. אז בחרתי להזכיר כמה יצירות אחרות שמשתמשות בפרט מרכזי לעלילת הספר: עולמות מקבילים.

הרעיון הוא שקיים מספר (אינסופי או מוגבל לפי חוקיות מסוימת) של עולמות או יקומים מקבילים, שכל אחד מהם שונה לפחות בפרט אחד מן האחרים. עולמות מקבילים מאפשרים להציג ביצירות הבדויות אפשרויות שונות, נניח עולם שבו נעשה שימוש בחשמל לעומת כזה שהטכנולוגיה בו התפתחה לכיוון אחר, עולם שבו הדינוזאורים הם היצורים התבוניים, או שוני קטן בהרבה. יכולת המעבר בין העולמות השונים, אם מתוך בחירה ואם בכפיה, בדרך כלל מוגבלת ליחידי סגולה ומהווה את המנוע העלילתי. במילים אחרות, הגיבור או הגיבורים עוברים או מועברים בין העולמות, ובדרך כלל רק רוצים לחזור הביתה בשלום.

אני חושבת שהפעם הראשונה שנתקלתי במושג העולמות המקבילים היתה בספר “הקמיע” מאת סטיבן קינג ופיטר שטראוב.  קראתי אותו בגיל די צעיר והוא היה מפחיד נורא, כראוי לאמן האימה קינג. גיבור הספר, ג’ק סויר בן שלוש-עשרה, עובר בין עולמות במאמציו להציל את אמו השוכבת על ערש דווי, במעין הרחבה של סיפור “פרח לב הזהב”.

אלופי העולמות המקבילים הם כמובן “תשעה נסיכים לאמבר” בסדרה מאת רוג’ר זילאזני, שבה אמבר היא העולם האמיתי היחיד, וכל השאר הם רק צלליה שהנסיכים טווים בכוח מחשבתם.

דוגמה חדשה יותר לגיבורים צעירים העוברים בין עולמות מקבילים יש בסדרת “חומריו האפלים” של פיליפ פולמן. על אתגרי התרגום של הסדרה, כולל המינוחים השונים במקצת בעולם השונה במקצת מזה שלנו אפשר לקרוא אצל מתרגמת הסדרה יעל סלע-שפירו ובפינה שלה באתר “חומריו האפלים“.

בטלוויזיה הדוגמה המוכרת ביותר היא הסדרה Sliders, שנקראה בעברית משום מה “גולשים בזמן“, למרות שהם לא גלשו בין תקופות אלא בין יקומים שונים.

אבל גם ב”מסע בין כוכבים” לא בחלו בשימוש בעולמות מקבילים כדי לגוון את העלילות ולאפשר לשחקנים לבטא צדדים שונים באישיות שלהם ושל הדמויות. אהבתי במיוחד את פרקי העולם המקביל של “חלל עמוק 9” שבהם הסתבר שהמגע הראשוני של היקום ההוא עם קפטן קירק שלנו גרם שם לשינויים מפליגים.

* עדכון: טלי כוכבי בביקורת על הספר, “ללכת עד קצה הפחד“.
ביקורת מאת קרן לנדסמן ב”בלי פאניקה”.

** עדכון נוסף: גילי בר-הלל כתבה כמה מילים על דיאנה ווין ג’ונס