מדי פעם אני עוסקת בלקטורה, כלומר מקבלת מהוצאות לאור ספרים, כדי שאביע את דעתי המקצועית, האם כדאי לתרגם אותם לעברית. זה עיסוק חביב שחשף אותי לאורך השנים למגוון ספרים, טובים יותר ופחות. את רובם אין סיכוי שהייתי קוראת אחרת, אם כיוון שלא הייתי מגיעה אליהם, או כיוון שמלכתחילה אינם לטעמי.
יעל סלע-שפירו הסבירה יפה מה זאת לקטורה ומה אמור מסמך כזה לכלול: פרטי הספר, תקציר העלילה, יתרונות וחסרונות וקשיי תרגום מיוחדים, אם יש.

לאחרונה ראיתי שיצאו לאור בתרגום לעברית שני ספרים שעשיתי עליהם לקטורה, להוצאות שונות. בהוצאת מטר התפרסם המותחן “בגידה בוונציה” מאת סטיב ברי (תרגם מאנגלית: אמנון כץ). אני מתה על ונציה, וגם התמונה בחזית הספר הזה מעוררת בי געגועים לשם.

הספר השני הוא “העזרה” מאת קתרין סטוקט (תרגמה מאנגלית נורית לוינסון, הוצאת מודן). ספר מקסים ומקורי המציג את סיפוריהן של נשים שחורות בדרום הגזעני של ארצות הברית בתחילת שנות השישים. דומה מבחינות מסוימות ל”החיים הסודיים של הדבורים” שתירגמתי, אבל לטעמי טוב יותר. לקריאת הפרק הראשון (קובץ PDF).

מבחינתי, הלקטורה היא גם הזדמנות להתנסות באמנות התמצות והניסוח, כיון שהיא צריכה לכלול את עיקרי עלילת הספר וחוות דעתי עליו בקצרה. הנה דוגמאות מתוך כמה לקטורות שכתבתי, בטשטוש פרטים מזהים של הספרים:

בשבועות הבאים מתגלות גופות מרוטשות של תיכוניסטים… כיוון שמרי לא היתה בתולה, השתלט עליה שד בטקס המזוויע, ועכשיו יש לה כוחות-על ורעב לבשר-אדם. קורבנה הבא יהיה כמובן החבר האוהב של לורה. האם היא תצליח להצילו בליל הנשף? האם יאמין מישהו מהמבוגרים לתיאוריה המטורפת שלה? האם תיאלץ להרוג את חברתה הטובה לשעבר כדי להציל את העולם מפניה? ומה יקרה לה אחר כך?

(התשובה בפרק הבא של “בועות”, כמובן)

ג’ון סמית, לשעבר סוכן חשאי של משרד המשפטים האמריקני, מנסה לבנות לעצמו חיים שלווים באירופה… הבעיה היא שהוא גיבור של סדרת ספרי מתח, כך שאין לו ממש סיכוי… הוא שולף אקדח, לשון מושחזת וכמה חברים בחלונות גבוהים ויוצא לדרך רבת תהפוכות וחובקת עולם…התוצאה מייגעת במקום להיות מותחת. הדמויות בספר לא מעניינות ולא אמינות, החל מהפילגש שיש לה גוף של בארבי ודוקטורט בהיסטוריה ועד לסמית’ עצמו, שחוסר האישיות שלו בולט מתמיד.

(מסתבר שאפשר להצליח גם בלי אישיות, מי היה מאמין?)

הספר רדוד ואין בו הרבה. אפשר לתמצת את כולו בשלושה עמודים ברווחים כפולים. מצד שני, יכול להיות שיש פראיירים שקונים את הדברים האלה.

(נו, בגלל זה הוא רב מכר)

זה לא להיט סוחף, אבל יכול אולי לדבר לחובבי יסורי הנפש המשולבים בתענוגות הגוף.

(תמצית תרבות המערב)

ולטעמי, זאת הבעיה העיקרית בספר – קוראים אותו, מהנהנים, מצקצקים אולי, וממשיכים הלאה. הוא כמו נאומי בחירות של פוליטיקאים משופשפים, שיודעים איך למצוא חן בעיני מקסימום מהבוחרים. כולם הרי מסכימים שצריך להשקיע כסף בעתיד ילדינו, שאחדות בקהילה עדיפה על ירי ברחובות ושממש נורא איך שנשים מתות בלידה באפריקה.

ולסיום, המלצה על סיפורה של יעל נאמן, “מחלקת הלֶקְטוֹריוֹת שלנו” , מתוך גליון 12 של “מטעם”.