יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב. עריכת טקסט: שרית בלונדר, עריכת התרגום: גילי בר-הלל, ייעוץ טכני: דידי חנוך. “האם יכול האקר צעיר אחד להשיב מלחמה לממשלה שיצאה מדעתה ופרצה את כל הגבולות?” (פרק ראשון לקריאה בהמשך) עד כמה “האח הקטן” הוא מדע בדיוני? מצד אחד, הוא ספר מדע בדיוני מצוין, וכמו כל ספר מד”ב טוב הוא משתמש במצב מומצא כדי לומר משהו על מצבנו הנוכחי. מצד שני, מבחינות מסוימות המציאות כבר השיגה אותו. גיבור הספר, מרקוס, מתלונן על תוכנות המעקב שהושתלו במחשב שנתן לו בית הספר? לא מזמן התלוננו תלמידים בארה”ב על כך שמוריהם צילמו אותם בהיחבא במצלמות של המחשבים הבית-ספריים שלהם. ואפילו המשטר המחמיר שמצייר דוקטורוב בסן פרנסיסקו בספר הזה לא הגיע לדרגת המאגר הביומטרי המתוכנן אצלנו בארץ.

על הספר:

האח הקטן הוא מותחן שמתרחש בעולם דיגיטלי המשתנה במהירות
לנגד עינינו, ספר שמצליח לשלב בעלילתו המסחררת סוגיות
רלוונטיות לעידן בו אנו חיים: אובדן הפרטיות, המלחמה בטרור
העולמי, כוחן של ממשלות באשר הן והמחיר שאנו משלמים עבור
תחושת הביטחון שלנו.
מרקוס הוא תלמיד שמינית בסן פרנסיסקו, העיר הכי ליברלית
בארצות־הברית — אומה שחרטה על דגלה את רוח החופש וחירות
הפרט. רק בן שבע עשרה אבל חריף מחשבה, רב תושיה ובקיא בדרכי
העולם המרושת, למרקוס אין שום בעיה להביס את מערכות המעקב
הפולשניות של בית־הספר שלו. כשמתקפת טרור פתאומית פוגעת
בעיר, מרקוס מגלה שכל סיסמאות החופש והחירות עליהן גדל שוות
כקליפת השום. המדינה שאותה הוא כה אוהב רואה בו את האויב
הגדול ביותר שלה.
ללא אזהרה מוצאים את עצמם מרקוס וחבריו כלואים במתקן חשאי
של המשרד לבטחון פנים, שם הם נחקרים באכזריות משך ימים רבים.
כאשר הם סוף סוף משתחררים מרקוס מגלה שעירו האהובה הפכה
למדינת משטרה שכל אחד מתושביה נחשב לטרוריסט פוטנציאלי.
בידיעה שאיש לא יאמין לסיפורו הבלתי אפשרי, נותרת בידי מרקוס
ברירה אחת בלבד: להפיל את המשרד לבטחון פנים.
מאז צאתו זכה האח הקטן להצלחה מסחרית וביקורתית עצומה,
כיכב שבועות רבים ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס ועיתונים
נוספים, וזכה בפרסים רבים.

כבר כתבתי על חיבתי לסופר המד”ב קורי דוקטורוב, איש מגניב ורב פעלים, טכנופיל עם המון דמיון וכוונות טובות. יכול להיות אפילו שאנחנו קרובי משפחה רחוקים, בהתחשב בעובדה שסבתא שלי היתה ממשפחת דוקטורוביץ’, פחות או יותר באותו איזור של רוסיה שממנו הגיעה המשפחה שלו. בכל אופן, כשסיפרתי לו על העניין הוא התלהב וסיפר על זה לכל העולם בטוויטר שלו.
אפשר לקרוא בעברית סיפורים שלו שתורגמו ב”בלי פאניקה”: “אני, רובוט” (תרגום: חגי אברבוך), “נימבי וקופצי המימדים” (תרגום: רמי שלהבת) וכן הרצאה בנושא ניהול זכויות דיגיטלי (ולמה הוא רע לאנושות) שהוא נשא במיקרוסופט, מכל המקומות בעולם (תרגום: רן יניב הרטשטיין).

דרך אגב, לילדים קטנים אני ממליצה על “מדריך ההישרדות של האח הקטן” מאת ליסה קופלקי בהוצאת מטר.

הנה הפרק הראשון של “האח הקטן”, באדיבות הוצאת גרף:

פרק 1

אני תלמיד שמינית בתיכון סֶזַאר צָ’אבֶז ברובע מִישֶן שטוף השמש בסן פרנסיסקו, ומכאן שאין הרבה אנשים בעולם שנתונים למעקב יותר ממני. שמי מַרְקוּס יָאלוֹ, אבל כשהסיפור הזה התחיל השתמשתי בכינוי w1n5t0n: שילוב של אותיות ומספרים שהוגים אותו “וִינְסְטוֹן”.
לא “דאבל-יו-אחת-אן-חמש-טי-אפס-אן” – אלא אם כן אתה טיפוס של רס”ר משמעת שאין לו מושג מהחיים שלו, ואתה עוד תקוע כל כך רחוק בעבר, שאתה עדיין קורא לאינטרנט “אוטוסטרדת המידע”.
אני מכיר טיפוס אחד בדיוק כזה, קוראים לו פְרֶד בֶּנְסוֹן, והוא אחד מסגני המנהל בסזאר צ’אבז. בתור בנאדם, הוא פצע מוגלתי. אבל אם כבר יושב עליך סוהר, עדיף סוהר שאין לו מושג מהחיים שלו על מישהו שמבין עניין.
“מרקוס יאלו,” הוא אמר בכריזה בבוקר יום שישי אחד. מערכת הכריזה קצת מקרטעת ממילא, וכשבנסון ממלמל כהרגלו, יוצא משהו שנשמע יותר כמו מישהו עם בעיות עיכול בגלל איזה בוריטו מקולקל שאכל מאשר כמו הודעה רשמית מההנהלה. אבל בני אדם מיטיבים להבחין בשם שלהם בתוך בליל קולות ורעשים – זאת תכונה הישרדותית.
הרמתי את התיק שלי וסגרתי את הלפטופ, אבל לא עד הסוף – השארתי אותו רבע פתוח בשביל לא לתקוע את ההורדות – והתכוננתי לבלתי-נמנע.
“גש מיד למזכירות.”
המורה לאזרחות, גברת גַלְבֵז, הסתכלה עלי וגלגלה עיניים, וגם אני גלגלתי עיניים. הממסד תמיד נגדי, רק כי אני עובר דרך הפַיֶירווֹלים של בית ספר כאילו הם טישו רטוב, מטעה את תוכנת זיהוי הלֶכֶת ומחסל את שבבי המעקב שמצמידים לנו. גלבז דווקא בסדר, והיא אף פעם לא כועסת עלי בגלל דברים כאלה (בעיקר כשאני עוזר לה עם המייל שלה ומסדר לה לדבר עם אחיה החייל בעיראק).
חבר שלי דאריל נתן לי פְליק בתחת כשעברתי לידו. אני מכיר את דאריל מאז שהיינו בחיתולים והברזנו מהגן, ומאז ועד היום אני מכניס אותו לצרות ומוציא אותו מצרות. הרמתי ידיים מעל הראש כמו מתאגרף אלוף, יצאתי משיעור אזרחות והתחלתי בצעדת הקלון למזכירות.
באמצע הדרך לשם ציפצף לי הטלפון. עוד עברה חמורה – בתיכון צ’אבז סלולרים זה מוּי נוּ נוּ נוּ – אבל למה שזה יזיז לי? נכנסתי מיד לשירותים והסתגרתי בתא האמצעי (התא הכי רחוק תמיד הכי מגעיל כי כולם כמעט הולכים ישר אליו, מתוך תקווה להימנע מהסירחון והגועל נפש – מי שיודע מה טוב ומה הגייני הולך על האמצע). בדקתי את הטלפון – המחשב שלי בבית שלח לו אימייל כדי לעדכן שמשהו חדש עלה ב”כיף טירוף הָרָג’וּקוֹ”, שהוא רק המשחק הכי טוב שהמציאו מאז ומעולם.
חייכתי. ימי שישי בבית ספר ממילא היו על הפנים, ושמחתי על התירוץ להסתלק.
המשכתי לי בעצלתיים למשרד של בנסון ונופפתי לו כשעברתי מעדנות דרך פתח הדלת.
“תראו תראו, הנה דאבל-יו-אחת-אן-חמש-טי-אפס-אן, ” הוא אמר. פרדריק בנסון – מספר ביטוח לאומי 545-03-2343, תאריך לידה 15 באוגוסט 1962, שם נעורים של האם דִי-בּוֹנָה, יליד פֶטָלוּמָה – גבוה הרבה יותר ממני. אני כולה מטר שבעים ושלוש, והוא שני מטר ואחת. הימים שבהם שיחק כדורסל בקולג’ כבר רחוקים ממנו, ושרירי החזה שלו הפכו בינתיים לציצים גבריים מידלדלים שגם חולצות הפולו שהוא מקבל חינם מכל מיני חברות אינטרנט לא הצליחו להסתיר. הוא תמיד נראה כאילו הוא עומד לכדרר לך את הצורה, והוא אוהב נורא להרים את הקול בשביל האפקט הדרמטי. שתי הטקטיקות האלה מאבדות יעילות אחרי שחוזרים עליהן שוב ושוב.
” ‘צטער, לא,” אמרתי. “לא שמעתי בחיים על האר-טוּ-די-טוּ הזה שלך.”
“w1n5t0n,” הוא אמר, ודיקלם שוב כל אחד מהתווים. הוא תקע בי מבט נוקב וחיכה שאתקפל. כמובן שזה היה הניק שלי, כבר שנים. זה הכינוי שבו הזדהיתי כשתרמתי לקבוצות דיון בתחום המחקר היישומי באבטחה. דיונים כמו איך להבריז מבית הספר בלי להיתפס, ואיך לשתק את רכיב המעקב והביות בטלפון שלי. אבל הוא לא ידע שזה הניק שלי. מעט מאוד אנשים ידעו, וכל מי שידעו היו אנשים שהייתי מפקיד בידיהם את חיי.
“לא, זה לא אומר לי כלום,” אמרתי. תחת הניק הזה עשיתי כמה דברים די מגניבים בבית הספר – הייתי גאה במיוחד בתרומה שלי לחיסול התגים המשטנקרים – כך שאם הוא יצליח לקשר בין שתי הזהויות, הלך עלי. אף אחד בבית ספר בחיים לא קרא לי w1n5t0n או אפילו וינסטון. אפילו לא חברים שלי. קראו לי מרקוס, או שלא קראו לי.
בנסון התיישב מאחורי השולחן שלו, ונקש עליו בעצבנות עם טבעת המחזור העבה שענד. הוא היה עושה את זה בכל פעם שמצבו לא היה מזהיר. שחקני פוקר מכנים דברים כאלה “רמז מסגיר” – משהו שמאפשר לך לדעת מה קורה בתוך הראש של היריב. אני הכרתי את הרמזים של בנסון בעל-פה.
“מרקוס, אני מקווה שאתה מבין את חומרת המצב.”
“אני אבין ברגע שתסביר לי מה המצב, אדוני.” אני תמיד אומר “אדוני” לדמויות סמכות כשאני מותח אותן. זה הרמז המסגיר שלי.
הוא נד בראשו לעברי והשפיל מבט, עוד רמז מסגיר. עוד רגע, והוא יתחיל לצעוק עלי.
“תקשיב לי, ילד! הגיע הזמן שתשלים עם העובדה שאנחנו יודעים מה אתה עושה כבר זמן מה, ואנחנו לא מתכוונים להקל ראש בדבר. יהיה לך מזל אם לא יעיפו אותך מבית הספר עוד במהלך הפגישה הזאת. אתה רוצה להגיע לסיום הלימודים?”
“מר בנסון, עוד לא הסברת לי מה הבעיה –”
הוא הטיח את ידו בשולחן ואז כיוון אלי אצבע מאשימה. “הבעיה, מר יאלו, היא שאתה מעורב בקנוניה פלילית לערעור מערכת האבטחה של בית הספר, ושסיפקת אמצעים לפריצת מערכות האבטחה לחבריך לספסל הלימודים. אתה יודע שבשבוע שעבר סילקנו מבית הספר את גבריאלה אוּריאַרטֶה, בשל שימוש באחד המכשירים שלך.” אוריארטה נפלה בגדול. היא קנתה משבש רדיו בחנות של סטלנים ליד תחנת הרכבת ברחוב 16, והוא הפעיל את האזעקה במסדרון בבית ספר. בכלל לא קשור אליי, אבל חשתי הזדהות.
“ואתה חושב שאני מעורב בעניין?”
“יש בידינו מידע מודיעיני אמין לפיו אתה הוא w1n5t0n” – הוא שוב ביטא את שמות כל התווים, והתחלתי לחשוב: יכול להיות שהוא עוד לא קלט שהמספרים מחליפים אותיות? “אנחנו יודעים ש-w1n5t0n זה אחראי לגנבת המבחנים הסטנדרטיים בשנה שעברה.” דווקא את זה לא אני עשיתי, אבל זאת היתה פריצה מעולה, והיה די מחמיא לשמוע שמייחסים לי אותה. “זאת עבֵרה שעלולה לגרור עונש של כמה שנות מעצר, אם לא תשתף איתי פעולה.”
“יש לך ‘מידע מודיעיני אמין’? אני רוצה לראות אותו.”
הוא הביט בי בזעף. “הגישה הזאת לא תעזור לך.”
“אם יש לך ראיות, אדוני, אני חושב שכדאי לפנות למשטרה ולהעביר את העניין לטיפולם. נשמע לי שזה סיפור חמור מאוד, ולא הייתי רוצה להפריע לחקירה הולמת מטעם הרשויות המוסמכות לדבר.”
“אתה רוצה שאני אפנה למשטרה.”
“ולהורים שלי, אני חושב. כך נהוג לעשות.”
נעצנו מבטים זה בזה משני עברי השולחן. היה ברור שהוא ציפה שאני אשבר בשנייה שהוא הפיל עלי את הפצצה. אני לא נשבר. יש לי פטנט לנצח אנשים כמו בנסון בתחרות נעיצת מבטים. אני מביט קצת שמאלה מהראש שלהם, ומדקלם בלב מילים של שירי-עם איריים עתיקים, מהסוג שיש להם איזה שלוש-מאות בתים. ואז אני נראה שלו ונטול כל דאגות.
והכנף על הציפור, והציפור על הבֵּיצה, והביצה בתוך הקן, והקן על העלה, והעלה על הגבעול, והגבעול על הענף, והענף בראש העץ, זה העץ שבבִּיצה – הו הביצה שבעמק! היי-הו, הביצה הבוצית, הביצה הבוצית שבעמק! –
“אתה יכול לחזור לכיתה,” הוא אמר. “אקרא לך כשהמשטרה תהיה מוכנה לשוחח איתך.”
“אתה קורא להם עכשיו?”
“הנהלים לפנייה למשטרה מסובכים. קיוויתי שנוכל לסגור עניין יפה ובמהירות, אבל כיוון שאתה עומד על כך –”
“אני יכול לחכות עד שתצלצל, פשוט,” אמרתי. “לא אכפת לי.”
הוא נקש שוב בטבעת ואני התכוננתי להתפרצות.
“לך!” הוא צרח. “עוף מהמשרד שלי, חתיכת –”
יצאתי, בפנים חתומות. הוא לא יזעיק שוטרים. אילו היו לו די ראיות כדי לפנות למשטרה, הוא כבר היה פונה אליה. הוא שונא אותי שנאת מוות. נראה לי שהוא שמע איזו פיסת רכילות וקיווה להבהיל אותי, כך שאאמת אותה בשבילו.
התקדמתי במסדרון, שמח וטוב לב, והקפדתי על צעדים אחידים ומדודים בשביל מצלמות זיהוי הלֶכֶת. התקינו אותן רק לפני שנה, ואני מת עליהן, רק בגלל שהן כל כך אידיוטיות. לפניהן היו לנו מצלמות זיהוי פנים שסרקו כמעט כל חלל ציבורי בשטח בית הספר, אבל בית-המשפט קבע שהשיטה הזאת נוגדת את החוקה. אז בנסון וחבורת פרנואידים ממנהלת החינוך הוציאו כסף טוב, שאפשר היה לקנות בו ספרי לימוד, על המצלמות הדביליות האלה שאמורות כביכול לזהות כל אדם לפי הליכתו. ממש.
חזרתי לכיתה והתיישבתי, גברת גלבז קידמה את פניי בשמחה. הוצאתי מהתיק את המחשב הסטנדרטי שבית הספר הנפיק לי וחזרתי למצב שיעור. הבית-ספריים הם שיא המעקב המשטנקר: הם מתעדים כל לחיצה על מקש, בוחנים כל פיפס שעובר ברשת לראות שאין בו מילות מפתח חשודות, סופרים כל הקלקה, רושמים כל מחשבה חולפת שאתה מעלה לרשת. קיבלנו אותם בשנה שעברה, ולקח לנו בקושי חודשיים להירגע מההתלהבות. ברגע שאנשים קלטו שהלפטופים שמקבלים “חינם” בעצם עובדים בשביל המערכת – וחוץ מזה הם עוד מפילים עלינו אינסוף פרסומות שעולות על העצבים – פתאום הם נראו לנו די כבדים ומעיקים.
היה קל לפרוץ את הבית-ספרי שלי. הקוד לפריצה עלה לרשת פחות מחודש אחרי שהביאו לנו את המחשבים, וזה לא היה מסובך – כולה היה צריך להוריד קובץ, לצרוב אותו ל–DVD, להכניס אותו לבית-ספרי ולהעלות את המחשב תוך כדי לחיצה בו-זמנית על כמה מקשים. ה-DVD עשה את השאר, והתקין על המחשב כמה תוכנות נסתרות, שלא מתגלות אפילו כשמשרד החינוך עושה למחשבים את בדיקות התקינות היומיות מרחוק. מדי פעם הייתי צריך להתקין עדכון לתוכנה בשביל לעקוף את הבדיקות העדכניות של המשרד, אבל זה מחיר ששמחתי לשלם תמורת שליטה מסוימת במחשב הזה.
העליתי את IMParanoid, תוכנת המסרים המידיים הסודית ששימשה אותי לשיחות לא מתועדות באמצע שיעורים. דאריל כבר היה מחובר אליה.
> משחקים, אחי! משהו גדול קורה בכיף טירוף הרג’וקו. אתה בא?
> אינמצב. אם תופסים אותי מבריז פעם שלישית, אני עף. ברור לך. נלך אחרי בצפר.
> יש לך הפסקת צהריים ואחרי זה כיתת לימוד עצמי נכון? שעתיים. מספיק בשביל למצוא את הרמז ולחזור לפני שישימו לב שנעלמנו. אני מוציא את כל הצוות.
כיף טירוף הרג’וקו זה המשחק הכי שווה מאז ומעולם. אני יודע שכבר אמרתי, אבל מוצדק לומר עוד פעם. זה ARG, כלומר משחק מציאות חלופית, וסיפור הרקע הוא שכנופיית צעירים יפנים משוגעים לאופנה גילו כביכול אבן-חן עם כוחות ריפוי קסומים בַּמקדש בהרג’וקו, שזה בגדול המקום שבו צעירים יפנים קוּלים המציאו כל תרבות רחוב שווה בעשר השנים האחרונות. עכשיו רודפים אחריהם נזירים רשעים, אנשי יאקוּזה (כלומר, המאפיה היפנית), חייזרים, פקידי מס, הורים ויישות בינה-מלאכותית שיצאה מכלל שליטה. הם מגניבים לשחקנים הודעות מוצפנות שאנחנו צריכים לפענח ולאתר בעזרתן רמזים שמובילים לעוד הודעות מוצפנות ועוד רמזים.
תתארו לעצמכם את אחר הצהריים הכי טוב שעבר עליכם בשיטוטים ברחובות של עיר: איך הסתכלתם על כל האנשים עם המוזרויות שלהם, קראתם פרסומות מצחיקות שמחלקים, ראיתם דברים פסיכיים ברחוב ונכנסתם לחנויות מגניבות. עכשיו תוסיפו לזה משחק “חפש את המטמון”, שצריך לעשות בשבילו תחקיר על סרטים ישנים מופרעים ושירים ותרבות נוער מכל העולם, שחוצה גבולות של זמן וחלל. וזאת תחרות. הרביעייה המנצחת תקבל פרס ראשון: עשרה ימים בטוקיו, התפננות על גשר הרג’וקו, חגיגה בגן עדן לגיקים באָקיהבָּרה, ולחזור הביתה עם כמה מוצרים של אסטרו-בוי שבא לכם לקחת. רק שביפן קוראים לאסטרו-בוי “אטום-בוי”.
זה כיף טירוף הרג’וקו, ואחרי שפותרים חידה או שתיים, כבר אי אפשר להפסיק.
> שלילי, אחי, בשום אופן. לא. אל תבקש אפילו.
> צריך אותך, ד. אתה הכי טוב שלי. נשבע שאני מוציא ומחזיר אותנו בלי שאפ’חד ידע. אתה יודע שאני מסוגל, כן?
> יודע שאתה מסוגל.
> אז אתה בא?
> בחיים לא.
> נו באמת, דאריל. כשתשכב על ערש דווי אתה לא תתחרט שלא בילית יותר שעות בבית ספר.
> כשאשכב על ערש דווי אני גם לא אתחרט שלא שיחקתי יותר ARGים.
> כן אבל לא נראה לך שעל ערש דווי אולי תתחרט שלא היית יותר זמן עם וָנֵסָה פָּק?
וַאן היתה בצוות שלי. היא למדה בבית ספר פרטי לבנות באיסט בֵּיי, אבל ידעתי שהיא תבריז בשביל לבוא לעשות איתי את המשימה. דאריל מאוהב בה כבר שנים, בלי צחוק – עוד מלפני שגיל ההתבגרות הרעיף עליה שפע יתרונות בולטים. דאריל התאהב במוח שלה. זה די עצוב.
> אתה דפוק.
> אתה בא?
הוא הסתכל עלי ונד בראש לשלילה. ואז הוא הינהן. קרצתי אליו ועברתי ליצירת קשר עם שאר הצוות שלי.

לא תמיד הייתי בקטע של ARGים. יש לי סוד אפל: פעם הייתי בקטע של לַארפִּים. LARP הוא ראשי תיבות של Live Action Role Playing, כלומר משחקי תפקידים חיים, ופחות או יותר כשמם כן הם: מסתובבים בתחפושות, מדברים במבטא משונה, מעמידים פנים שאתם מרגלי-על או ערפדים או אבירים מימי הביניים. זה כמו משחק “לתפוס את הדגל” בתלבושות מפלצתיות, בשילוב של קצת חוג דרמה. את המשחקים הכי טובים שיחקנו במחנות צופים מחוץ לעיר, בסונומה או בחצי-האי שמצפון לסן פרנסיסקו. כל משחק נמשך שלושה ימים והיה עניין די רציני, שכלל טיולים רגליים מהבוקר עד הערב, קרבות אדירים עם חרבות מגומאוויר ובמבוק, הטלת “כשפים” בצורת שקיקי-קטניות שזרקנו זה על זה תוך קריאות “כדור-אש!”, וכאלה. זה היה כיף, אבל קצת מחורפן. פחות גיקי מאשר סתם לדבר על מה שהדמות האֶלפית שלך מתכננת לעשות תוך כדי ישיבה סביב שולחן עמוס בפחיות דיאט קולה ומיניאטורות צבועות, ויותר פעיל גופנית מאשר שקיעה בתרדמת-עכבר מול משחק מחשב רב-משתתפים בבית.
מה שסיבך אותי בצרות היו המשחקונים בבתי מלון. בכל פעם שהיה מגיע לעיר כנס מדע בדיוני, איזה מארגן לארפים היה משכנע אותם לתת לנו לערוך שם כמה מיני-משחקים של שש שעות, כביכול במסגרת הכנס. הילדים המתלהבים שהתרוצצו בתחפושות הוסיפו להם צבע לאירוע, ואנחנו זכינו לכייף כשאנחנו מוקפים אנשים אפילו יותר חריגים חברתית מאיתנו.
הבעיה במלונות היא שיש בהם גם המון אנשים שלא משתתפים במשחקים – ולא רק מד”בניקים. אנשים נורמליים. ממדינות שהשמות שלהם מתחילים ומסתיימים באותיות אהו”י. בחוּפשות.
ולפעמים האנשים האלה לא מבינים שמשחק הוא משחק.
נראה לי שלא צריך לומר יותר, מה?

השיעור נגמר בתוך עשר דקות, כך שלא נשאר לי הרבה זמן להתכונן. העניין הראשון על סדר היום היה לטפל במצלמות זיהוי הלֶכֶת המעצבנות. כמו שאמרתי, בהתחלה היו מצלמות זיהוי פנים, אבל קבעו שהן נוגדות את החוקה. עד כמה שאני יודע, אף בית-משפט עוד לא קבע שמצלמות הלכת חוקיות יותר, אבל עד שתהיה פסיקה אנחנו תקועים איתן.
“לכת” זאת מילה יפה לאופן ההליכה. בני-אדם די טובים בזיהוי צורות לכת – בפעם הבאה שתצאו לטיול עם לינה בטבע, שימו לב לתנודות של הפנס כשחבר מתקרב אליכם בחושך מרחוק. רוב הסיכויים שתצליחו לזהות מי זה רק לפי תנועת אלומת האור, והצורה האופיינית שבה היא עולה-יורדת ומאותתת למוח הקופי שלנו שמה שמתקרב אלינו הוא בן-אדם.
תוכנות זיהוי לכת מצלמות את תנועת ההליכה שלך, מנסות לבודד צללית שלך בתמונות, ואז משוות את הצללית לבסיס נתונים בניסיון לזהות אותך. זהו אמצעי זיהוי ביומטרי, כמו טביעות אצבע או סריקות קרנית, אלא שיחסית לשתי השיטות האלה יש בו הרבה יותר “חפיפות”. “חפיפה” ביומטרית היא כשמדידה תואמת ליותר מאדם אחד. טביעות האצבע של אדם ייחודיות לו, אבל צורת הלכת שלו משותפת גם להרבה אנשים אחרים.
זה כמובן לא מדוייק. ההליכה האישית שלך, סנטימטר-סנטימטר, היא שלך ושלך בלבד. הבעיה היא שההליכה האישית סנטימטר-סנטימטר משתנה בהתאם למידת העייפות שלך, החומר שממנו עשויה הרצפה, אם עיקמת במקרה את הקרסול במשחק כדורסל ואם בזמן האחרון החלפת נעליים. אז המערכת מטשטשת את הפרופיל במידה מסוימת, ומחפשת אנשים שהולכים בערך כמוך.
יש הרבה אנשים שהולכים בערך כמוך. יתרה מזאת, לך עצמך קל מאוד לא ללכת בערך כמוך – מספיק שתחלוץ נעל אחת. כמובן, במקרה כזה תמיד תלך כמוך כמו-שאתה-הולך-בנעל-אחת, ובסופו של דבר המצלמות יבינו שזה בכל זאת אתה. ובגלל זה אני מעדיף להכניס קצת אקראיות כשאני משבש את זיהוי הלכת: אני מכניס כמה אבני חצץ לכל נעל. זה זול ויעיל, וככה אין שני צעדים זהים. ובאותו מחיר מקבלים גם עיסוי רפלקסולוגי מעולה לכפות הרגליים (אני צוחק. התועלת המדעית של רפלקסולוגיה זהה בערך לזאת של זיהוי לכת).
בהתחלה המצלמות היו משמיעות אזעקה בכל פעם שמישהו שהן לא זיהו נכנס לשטח בית הספר.
זה לא עבד.
כל עשר דקות היתה אזעקה. כשהדוור בא. כשהורה קפץ לבית ספר. כשאנשי התחזוקה הלכו לסדר את מגרש הכדורסל. כשתלמיד נעל נעליים חדשות.
אז עכשיו המערכת מנסה רק לנהל מעקב אחרי מי נמצא איפה ומתי. אם מישהו יוצא משערי בית ספר בשעות הלימודים, נערכת בדיקת לכת כדי לראות אם ההליכה שלו תואמת בערך לזאת של אחד התלמידים, ואם כן, וִיאוּ-ויאו-ויאו, אזעקה מהדהדת!
תיכון צ’אבז מוקף שבילי חצץ. אני אוהב להחזיק כמה חופנים של אבנים אצלי בתיק, על כל צרה שלא תבוא. העברתי לדאריל בשקט עשר או חמש-עשרה אבני חצץ מחודדות ושנינו מילאנו את הנעליים.
השיעור כמעט נגמר – וקלטתי שעוד לא בדקתי באתר של כיף טירוף הרג’וקו איפה הרמז הבא! מרוב שהתרכזתי בבריחה, לא טרחתי לבדוק לאן אנחנו בורחים.
חזרתי למקלדת של הבית-ספרי. את הדפדפן שלו קיבלנו עם המחשב. גרסת רוֹגְלָה נעולה של אינטרנט אקספלורר, ה”רוֹסְקָה” המחורבנת של מיקרוסופט שאין בנאדם מתחת לגיל ארבעים שמשתמש בה מרצונו החופשי.
היה לי עותק של פיירפוקס על כונן USB שיש לי בשעון היד, אבל זה לא היה מספיק – הבית-ספרי הריץ ויסטה לבתי ספר, מערכת הפעלה עתיקה של חלונות שהיתה אמורה לספק להנהלות בתי ספר את האשליה שהן שולטות בתוכנות שהתלמידים יכולים להפעיל.
אבל ויסטה לבתי ספר היא האויבת הכי גדולה של עצמה. יש המון תוכנות שהיא לא רוצה לאפשר למשתמש לסגור – יומני הקשות, תוכנות צנזורה – והתוכנות האלה פועלות בסטטוס מיוחד, שהמערכת לא רואה. אי אפשר לצאת מהן כי אפילו אי אפשר לראות שהן קיימות.
מערכת ההפעלה לא רואה אף תוכנה שהשם שלה מתחיל בתווים $SYS$. היא לא מופיעה ברישומי הכונן הקשיח ולא ברשימת התהליכים הפעילים. אז לעותק של הפיירפוקס שלי קראתי $SYS$Firefox – וברגע שהפעלתי אותו, הוא הפך בלתי נראה לחלונות, ולכן גם בלתי נראה לתוכנת הריגול של הרשת.
אחרי שהפעלתי דפדפן עצמאי הייתי צריך חיבור רשת עצמאי. הרשת של בית ספר רשמה כל כניסה ויציאה למערכת, שזה לא טוב אם אתה מתכנן לגלוש לאתר של כיף טירוף הרג’וקו לבילויים שמחוץ לתוכנית הלימודים.
הפתרון גאוני, ומכונה TOR – ראשי תיבות של The Onion Router, “נַתָּב בָּצָל”. נתב בצל הוא אתר אינטרנט שמקבל בקשות לדפי אינטרנט ומעביר אותן לנתבי בצל אחרים, ואז לאחרים, עד שאחד מהם מחליט בסופו של דבר להעלות את העמוד ולהעביר אותו בחזרה דרך שכבות הבצל עד שהוא מגיע בחזרה אליך. התנועה בנתבי הבצל מוצפנת, כך שבית הספר לא יכול לראות מה אתה מבקש, ושכבות הבצל לא יודעות בשביל מי הן עובדות. יש מיליוני צמתים – מחלקת המחקר של הצי האמריקאי הקימה את התוכנית במטרה לעזור לאנשים שלה לעקוף תוכנות צנזורה בארצות כמו סוריה וסין, כך שהיא מושלמת להפעלה במגבלות בית ספר תיכון אמריקאי ממוצע.
אפשר להשתמש ב-TOR כי לבית הספר יש רשימה שחורה סופית של כתובות לא הולמות שבהן אסור לנו לבקר, והכתובות של הצמתים משתנות כל הזמן – אין לבית הספר סיכוי לעקוב אחרי כולן. השילוב של פיירפוקס ו-TOR הפך אותי לאדם הבלתי-נראה, מחוסן מפני ריגול מצד משרד החינוך, חופשי לבדוק את האתר של כיף טירוף הרג’וקו ולראות מה קורה שם.
ובאמת היה שם רמז חדש. כמו כל הרמזים של כיף טירוף הרג’וקו, היו לו רכיב פיזי, רכיב מקוון ורכיב שכלי. הרכיב המקוון היה חידה שצריך לפתור, והיא דורשת חיפוש תשובות לכל מיני שאלות אזוטריות. מקבץ השאלות הפעם עסק בעלילות של “דוג’ינשי” – ספרי קומיקס חובבניים שמציירים חובבי מאנגה, הקומיקס היפני. הדוג’ינשי לפעמים גדולים לא פחות מהקומיקסים הרשמיים שעליהם הם מבוססים, אבל הם הרבה יותר מוזרים, ומשלבים עלילות ודמויות מקומיקסים שונים, ולפעמים שירים מטופשים וסצינות אקשן. יש בהם הרבה סיפורי אהבה, כמובן. כולם נהנים לשדך בין הדמויות המצוירות החביבות עליהם.
פתרון החידות יאלץ להידחות לאחר כך, כשאחזור הביתה. הכי קל לפתור אותן בעזרת צוות שלם, להוריד המון קבצי דוג’ינשי ולעבור עליהם עד שמוצאים את התשובות.
בדיוק כשגמרתי לשמור אצלי את כל הרמזים נשמע הצלצול, והתחלנו בבריחה. בלי שאיש ישים לב החלקתי כמה אבני חצץ בדופן המגפיים הנמוכים שנעלתי – מגפי בלנסטון אוסטרליים בגובה הקרסול, מעולים לריצה ולטיפוס – ומחוזקים בגומי במקום בשרוכים, ככה שקל לחלוץ ולנעול אותם בשביל גלאי המתכת האינסופיים שיש עכשיו בכל מקום.
היינו צריכים להתחמק גם ממעקב אנושי, כמובן, אבל המשימה הזאת נהיית קלה יותר בכל פעם שמוסיפים שכבה חדשה של אמצעי ריגול אלקטרוניים – בזכות כל הפיצ’פקעס מסביב חברי סגל ההוראה האהובים עלינו מתמלאים תחושת ביטחון כוזבת לחלוטין. השתלבנו בקהל במסדרונות, בדרך ליציאה הצדדית שאני מעדיף. בחצי הדרך לשם דאריל לחש פתאום, “שִיט! שכחתי שיש לי ספר ספרייה בילקוט.”
“אתה צוחק עלי,” אמרתי, וגררתי אותו לשירותים הקרובים. ספרי ספרייה הם דבר מסוכן. בתוך הכריכה של כל אחד ואחד מהם מודבק תג ארפיד – Radio-frequency identification, זיהוי בתדר רדיו – כדי שהספרנים יוכלו פשוט להעביר אותם באוויר ליד מתקן קורא תגים כשמישהו מבקש לשאול אותם, וכדי שהמדף בספרייה יוכל “לדעת” אם הספרים שעליו לא במקום.
אבל אותו התג גם מאפשר לבית ספר לעקוב אחריך בכל רגע נתון. זאת עוד פרצה חוקית: בית המשפט לא מרשה לבתי הספר לעקוב אחרינו בעזרת תגי רדיו, אבל מאפשר לעקוב אחרי ספרי ספרייה, ולהשתמש ברשומות הבית-ספריות כדי לדעת מי מהתלמידים מחזיק ברשותו ספר ספרייה מסוים, לפי הנתונים.
היה לי נרתיק פָרָדֵיי קטן בתיק – אלה ארנקים קטנים מרופדים רשת חוטי נחושת שחוסמים גלי רדיו ומשתיקים ארפידים. אבל נרתיקי פרדיי מיועדים לנטרל משדרים-מקלטים של תעודות זיהוי וכרטיסים חכמים, לא ספרים כמו –
“מבוא לפיזיקה?” נאנקתי. הספר היה עבה כמו מילון.

“האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב, הוצאת גרף, 2010. מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון