סתם בלי קשר לשום דבר אני חושבת בזמן האחרון על לונדון. טוב, אולי בגלל שבחוץ יש כבר מדי פעם הבלחות של סתיו.

הספר האחרון שסיימתי לתרגם מתרחש בלונדון. זה ספר מתח מקורי ומעניין, והוא עתיד לצאת לאור בדצמבר בהוצאת כנרת. הגיבורה מסתובבת בו בעיר ברגל, ברכב, בתחתית, באופניים ואפילו שטה בסירה בתעלה צדדית.

גם הספר הראשון שתרגמתי מתרחש בלונדון. “הרצחת וגם ירשת” מאת רות רנדל מביא את המפקח ווקספורד לחופשת בלהות עירונית, שבמהלכה הוא מפענח רצח של נערה שגופתה נמצאה בבית הקברות קנבורן וייל. בהמשך תרגמתי להוצאת שלגי עוד שני ספרים של רות רנדל וגם את “שרלוק הולמס ותעלומת ציפור הזהב ” מאת פרנק תומס.

בהמשך תרגמתי להוצאת אופוס את ספריה של פיליפה גרגורי, “בת בולין האחרת“, “ירושת בולין” ו”קתרין מארגון”, שמתרחשים ברובם בחצר המלוכה האנגלית בלונדון, בימיו של הנרי השמיני.

“החיים הסודיים של אימא ללא הפסקה” מאת פיונה ניל שתרגמתי להוצאת אריה ניר הוא ספר לונדוני מאוד, שבמהלך התרגום שלו התלבטתי הרבה באזכורים מקומיים, החל משמות חנויות ועד לבניין הגרקין הייחודי.

אבל ההתעמקות הארוכה ביותר שלי בלונדון היתה בתרגום “צפירת הרגעה” (שם זמני) מאת קוני ויליס, שעתיד לצאת לאור בחודשים הקרובים בהוצאת גרף. ויליס ערכה תחקיר עמוק על תקופת הבליץ, ולפעמים היה נדמה לי שלונדון היא הגיבורה הראשית של הספר, יותר מגיבוריו האנושיים. עמודים רבים מוקדשים לכנסיית סט. פול ולמאבק ההירואי להצלתה מהפצצות הנאצים.

בצילום: רקטת וי-1 מעל לונדון, מלחמת העולם השניה, מאתר רטרונאוט.

תעתיק הוא כתיבה של מילה משפה מסוימת בשיטת כתב של שפה אחרת. בתרגום כל ספר כמעט נעשה שימוש בתעתיק לכתיבת שמות אנשים, מקומות וכן הלאה, ולפעמים גם ביטויים.
בהחלטות האקדמיה ללשון העברית נכללים כללי התעתיק מלועזית לעברית. חשוב לזכור שלא כל מה שכתוב באותיות לטיניות אמור להיות מבוטא כאילו הוא כתוב אנגלית, שהרי יש שפות שונות המשתמשות באלפבית הלטיני (כמו כן, הרי יש שלל מבטאים של אנגלית וגם בתוכם, כללי ההגייה לא מצטיינים בהגיון רב).
הנורמה בתרגום הספרותי כיום היא לתעתק בצורה קרובה ככל האפשר לאופן הביטוי של המילה בשפת המקור, או במילים אחרות, לקרוא לכל אדם כפי שאמו היתה קוראת לו. כדי לעשות זאת יש לדעת כיצד נשמעת המילה במקור, מפי דובר ילידי של השפה.
הכלי הטוב ביותר למטרה זאת הוא האתר “פורבו“, שבו יכולים משתמשים לבקש מדוברים ילידיים מרחבי העולם כולו להקליט עבורם מילים. אני משתמשת באתר הרבה. בכל מקרה שאני צריכה מילים בשפה זרה (אינדונזית, למשל) אני מחפשת אם הן קיימות באתר, ואם לא – אני מעלה בקשה שיבטאו אותן.
בתמורה, אני מקליטה בעצמי מילים שמשתמשים אחרים מבקשים בעברית. זאת משימה נעימה, קצת ממכרת אפילו.
מעניין לחשוב מה הסיבות שמניעות אנשים לבקש מילים מסוימות. יש כאלה שקל לנחש, כמו שמות של אנשים ומקומות, או “איך אני מוצא חניה”. יש משתמשים שמבקשים שורת מילים בנושא מסוים, למשל ספורט, בעלי חיים או פעלים. העברית מתייחדת בבקשות של מילים וביטויים מכתבי הקודש, מן התנ”ך דרך הברית החדשה ועד למונחי קבלה.
את המילים בעברית יש כאלה שמבקשים באותיות לטיניות, אחרים באותיות עברית, והמהדרין אפילו מנקדים. זאת כמובן האפשרות הנוחה ביותר, כי למילה לא מנוקדת יכולות להיות צורות ביטוי שונות בעברית. ואילו המילים מכתבי הקודש שאנשים מבקשים באותיות לטיניות ובצורות המקובלות בשפותיהם הזרות דורשים לפעמים תחקיר כדי להגיע לצורה המקורית שלהם בתנ”ך, או למסקנה שהן בכלל ביוונית או ארמית.
נחמד, כמובן, לקבל הודעות תודה ממשתמשים שעבורם ביטאתי מילים. היו כבר כמה כאלה, כולל יפנית שהתכתבה איתי בכינוי הכבוד ענבל-סאן. לאחרונה יצר איתי קשר ישיר דרך האתר קריין מקצועי של ספרים מוקלטים (ואני אוהבת ספרים מוקלטים). הוא ביקש כמה שמות ומילים מתוך ספר שעמד להקליט, זכרונותיו של עיתונאי זר בירושלים. בסוף התהליך הוא הבטיח לשלוח לי את הספר המוקלט.

נכון להיום יש בפורבו למעלה מ-22,000 מילים מוקלטות בעברית, וכ-900 בקשות פתוחות להקלטת מילים. דוברי עברית מוזמנים לסייע. היכנסו ללשונית “הגייה” באתר ופעלו על פי ההוראות להקלטת מילים בעברית.

בפסטיבל אייקון שייערך בסוכות אני מעבירה סדנת תרגום בשם “הנשיקה מבעד לגלימת ההיעלמות”. המועד המדויק הוא יום שני, 23/9, 16:00 – 18:00, באשכול פיס שבו מתקיים רוב הכנס. אייקון הוא כנס המדע הבדיוני והפנטזיה הגדול והוותיק בישראל, והוא נערך זו השנה ה-17 בתל-אביב. יש בו שפע אדיר של אירועים, כדאי מאוד לעבור על התוכניה.
השם שנתתי לסדנה משלב שני דברים: גלימת ההיעלמות היא חפץ המופיע בסדרת הארי פוטר (בתרגומה של גילי בר-הלל), ואילו ההגדרה של מעשה התרגום כ”נשיקה מבעד למטפחת” מיוחסת לביאליק. תרגום מדע בדיוני ופנטזיה, אם כן, הוא בעיני כמו “נשיקה מבעד לגלימת ההיעלמות”, ובסדנאות התרגום שאני מעבירה בכנסים אני מדברת עם חובבי מד”ב על תרגום בכלל ועל היבטים מיוחדים בתרגום מד”ב ופנטזיה.
כדי להשתתף בסדנה יש להירשם מראש, ולתרגם קטע קצר שאתן מאנגלית לעברית. המטרה היא לתת למשתתפים להתנסות בתרגום, כדי להעשיר את הדיון במפגש בינינו. לא צריך להגיש לי את התרגום מראש וגם לא מקבלים ציונים :-). להתראות שם.

עדכון:
הטקסט שיש לתרגם לקראת הסדנה נמצא כאן.

מדי פעם שואלים אותי מכרים לפי מה משלמים לי (ללקוחות שלא יודעים מלכתחילה, אני מסבירה ביוזמתי). התשובה היא שהתשלום על תרגום נעשה לפי יחידות טקסט.
בתרגום מסחרי היחידה המקובלת בארץ היא עמוד, וההגדרה של עמוד היא 250 מילים. בתחום הספרים יחידת המידה המקובלת היא גיליון דפוס, שהוא 24,000 סימני דפוס.
מקור ההגדרה בתהליך ההוצאה לאור של ספרים, שבו גיליון נייר גדול מקופל והופך לשישה-עשר עמודים כרוכים, כפי שאפשר לראות בסרטון הבא:

בימים עברו היה הדַּפָּס, “הבחור הזעצער” ביידיש, מסדר אותיות מתכת בזו אחר זו לקראת הדפסתן על הדף. היום כמובן הכל נעשה באופן ממוחשב, כולל ספירת המילים והסימנים במסמך. גם החישובים הכספיים נעשים במחשב, ואין בעיה להמיר את התעריף בין יחידות של גיליונות דפוס, עמודים או מילים.
ולמה נזכרתי לכתוב על העניין? אני רגילה לתמחר לפי גיליונות דפוס, כיוון שלרוב עבודתי נעשית מול הוצאות לאור. אבל ללקוחות פרטיים נוח יותר להבין תמחור לפי מילים, שהן יחידה ברורה מאליה. לכן השבוע נתתי ללקוחה חדשה הצעת מחיר בחישוב לפי מספר מילים, לא סימני דפוס. נו, ואיך המאמר? כזה:

“טרנסדיסציפלינריות, בניגוד למולטי-דיסציפלינריות ואינטר-דיסציפלינריות, נוגעת למה שקיים בו-זמנית בין דיסציפלינות, חוצה דיסציפלינות שונות וחורג מעבר לכל הדיסציפלינות. “

מאמרים נוספים על תמחור, תעריפים והיבטים נוספים של עסקי התרגום אתם מוזמנים לקרוא אצל עמיתותי יעל סלע-שפירו בבלוג “עָבַד בתרגום” ויעל כהנא-שדמי בבלוג “התרגומיה”. סיכום מצוין של נושא התמחור מופיע במאמר מאת דינה ביכל-שונרא.

מתקרבת הקרנת הבכורה של “עיר של עצמות“, על פי ספרה של קסנדרה קלייר בתרגומה של אינגה מיכאלי.
זה הספר הראשון בסדרת “בני הנפילים” היוצאת לאור בארץ בהוצאת גרף, בתרגום של אינגה ושלי.
בעקבות שאלה של המתרגמת יעל כהנא-שדמי ניגשתי לבדוק כמה ספרים שתרגמתי הפכו לסרטים.
ובכן, היו “החיים הסודיים של הדבורים” מאת סו מונק קיד, “בת בולין האחרת” מאת פיליפה גרגורי, “האפיפיורית יוהנה” מאת דונה וולפולק-קרוס.
על “האושר לא כלול במחיר” מאת לולי וינסטון היו שמועות, שכללו אפילו את ג’וליה רוברטס, אבל הן לא התממשו בינתיים.
את “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב עיבדו למחזה.

באמתחתי גם כמה ספרים שנכתבו לפי סרטים: “הגבר שנשאר אחרון”, “תגובת שרשרת”, “סיטי הול”, “אהבה מקרית”, “לגעת ביופי”, “המפגש” בסדרת מסע בין כוכבים – הדור הבא, ועוד כמה ספרים בסדרה שכתובים כמו פרקים בה.
את הספר לפי הסרט “סטארגייט” תרגמתי בדחיפות, לפני מועד ההקרנה בארץ, אבל קיבלתי עותק מוקדם מדי של הספר שהיה שונה מאוד ממה שצולם בסופו של דבר. אני כבר לא זוכרת אם הספקנו להתאים את הטקסט המתורגם לעלילת הסרט.
את רוב הסרטים המבוססים על ספרים שתרגמתי לא ראיתי, לפחות לא בשלמותם. אני מכירה את העלילה טוב מדי, ואמנם מסקרן לראות את הדמויות והעיצוב על מסך הקולנוע, אבל לא ממש מעניין אותי לצפות כשאני יודעת בדיוק מה אמור לקרות.
מ”עיר של עצמות“, לעומת זאת, נהניתי מאוד, אולי בגלל שאני מעורבת מאוד בסדרה תוך כדי המשך העבודה עליה, ומעורה בהתלהבות של המעריצים ממנה. אבל בעיקר כי הסרט כיפי מאוד!

השבוע השתתפתי באירוע מקסים: מפגש נוער קורא.
ארגנה אותו קבוצת נערות נמרצות שהחליטו שצריך להוכיח ש”יש דבר כזה, נוער קורא”.
הן הצליחו להביא למעלה ממאתיים קוראים צעירים לבית אריאלה בתל-אביב, שהגיבו בהתלהבות עצומה להרצאות ולהחלפת ספרים בינם לבין עצמם.
המארגנות השיגו ארבע מרצות מצוינות, עשרות ספרים שחולקו לקהל ואפילו כיבוד מיצרניות חטיפים ומשקאות. היה כיף גדול לראות את הרצינות וההתלהבות של המשתתפים (גם אם, ממרום שנותי, הייתי מעדיפה קצת פחות ווליום בתרועות 🙂 ).
המרצה הראשונה באירוע היתה נועה רום, שסיפרה על תהליך הכתיבה של ספרי הנוער שלה. גילי בר-הלל סיפרה על אהבתה לספרי ילדים ונוער לאורך השנים, עם דגש על סדרת “הקוסם מארץ עוץ”. גילי הקימה הוצאת ספרים חדשה בשם “עוץ” והציגה את ספרה הראשון, תרגום של “ארץ עוץ המופלאה“, הספר השני בסדרה מאת פרנק באום, במהדורה מאוירת יפהפיה (אפשר לקרוא על הספר ולקנות אותו כאן).
אחרי הפסקת הצהריים סיפרה מיכל בכר על תהליך ההוצאה לאור, בדגש על פניה לכותבים צעירים, שהיו חלק ניכר מהקהל. קרן לנדסמן חזרה על הרצאתה המשובחת מאייקון על “דמות הנערה בספרי מד”ב ופנטסיה”, ועמדה באומץ מול צווחות ההתלהבות בכל פעם שהזכירה דמות חביבה על הקהל (והיו הרבה).
כאמור, חלק מהאירוע היה החלפת ספרים: המשתתפים הביאו ספרים, ויכולים היו לקנות ספרים אחרים תמורתם, או בתשלום קטן. בתמונות מהאירוע אפשר לראות כמה צפוף היה מסביב לשולחנות העמוסים.
בסך הכל היתה כאן הוכחה מצוינת לניתוח המרתק של גילי בר-הלל לגבי הפערים הקיימים בין בני נוער למבוגרים בכל הנוגע להתנהלות סביב ספרים ברשת החברתית: אירוע פייסבוק שהפגיש בספריה מאות בני נוער קוראים וכותבים.

אני אוהבת מאוד רשימות ספרים. לכן לא יכולתי להתאפק מול ההפניה של עדנה אברמסון מהבלוג המשובח “הרפובליקה הספרותית”, שהמליצה על רשימת הקריאה של רורי גילמור. מדובר, למי שלא מכיר, בדמות מסדרת הטלוויזיה “בנות גילמור“, ומתברר שבמהלך פרקי הסדרה היא נראתה קוראת לא פחות מ-339 ספרים שונים. ועכשיו מוזמנים הצופים ברשימה לסמן כמה מתוכם קראו בעצמם.
הצעירה האינטלקטואלית חובבת במיוחד ספרים שעובדו לסרטים, קלאסיקות אמריקניות (עם תיבול של תרגומים), מחזות שייקספיריים ואחרים וספרי עיון בסוגיות העומדות ברומו של עולם.
מד”ב ופנטסיה היא לא קוראת כמעט, פרט לכאלה שנכנסו לקאנון, כמו “עולם חדש מופלא” לאלדוס הקסלי ו”פרנהייט 451″ לריי ברדבורי.
הרשיתי לעצמי לסמן ספרים שהתחלתי לקרוא גם אם לא סיימתי, התאפקתי שלא לסמן כאלה שרק ראיתי כסרטים והצלחתי להגיע ל-76, עם בונוס מיוחד שנתתי לעצמי על תרגום ספר מן הרשימה – החיים הסודיים של הדבורים מאת סו מונק קיד.

גם באתר של רשת הספרים ברנס אנד נובל אוהבים רשימות ספרים. רשימה נחמדה שהם פירסמו בשבוע שעבר היתה של ספרים שמתאים לקרוא בזוגות (של ספרים, לא של קוראים).
רשימה מוצלחת נוספת, ממקום אחר, היא של הכריכות הגרועות ביותר לספרים קלאסיים. יש לי הרגשה מבוססת שלפחות בחלק מהמקרים הזוועות שנעשו לספרים נובעות מקצר בתרגום, אבל לגבי אחרות ברור שמדובר פשוט בטמטום. למשל כשרואים את החתלתול בתיק ג’יימס בונד על כריכת “סקרלט פימפרנל” או את הבלונדינית הפתיינית שנבחרה לייצג את “אן שרלי” הג’ינג’ית .
אבל הרשימה הטובה ביותר מן הזמן האחרון היא של הצעות לגלידות בהשראת ספרים (תודה, יעל כהנא-שדמי!).

לאחרונה סיימתי לתרגם את הספר החמישי בסדרת “בני הנפילים“. בספר הופיע משפט מסוים, שכבר היה בסדרה בעבר, אבל הפעם ההקשר אילץ אותי לוותר על האחידות ולתרגם אותו בצורה שונה.
המשפט הוא ” I Only Mark the Hours that Shine”. כשהופיע בהקדשה של “עיר של זכוכית” הפנתה אותו הסופרת לאמה, ועל כן תירגמתי שם בלשון נקבה. ואילו הפעם הופיע ככתובת על שעון שמש, ולא היתה ברירה אלא לתרגם אותו בהתאם להקשר הנוכחי, “אני מציין רק את שעות האור”.
אגב, השורה לקוחה מיומנה של אדי ביל, שיצא לאור כספר המתעד את חייה כילדה בת 11 בשנת 1929.

בתרגום סדרות ספרים, כמו בכתיבה שלהן, חשוב לשמור על אחידות. מתרגמים מנוסים מקפידים ליצור מונחון שבו הם מתעדים את הבחירות התרגומיות השונות: האופן בו נכתבים שמות, כולל ניקוד; נוסח של שמות מקומות – מיין סטריט, רחוב מיין או הרחוב הראשי; מונחי מפתח – האם Hell בספר הנוכחי הוא גיהנום, תופת, תוהו?

המצב האידיאלי הוא כמובן כאשר מתרגם אחד* מקבל לידיו סדרה שלמה ועובד עליה ברצף, עם עורך אחד, תוך שימוש שוטף במונחון, ובהשלמה של העבודה על הסדרה כולה לפני שהיא יוצאת לאור.
המציאות, כמובן, שונה בדרך כלל. נפוץ במיוחד מצב שבו מתחילים לתרגם סדרה כאשר כתיבתה לא נשלמה עדיין, ואולי תארך עוד שנים (אהמ, אהמ, ג’ורג’ ר. ר. מרטין). כך שהמתרגם ודאי לא יודע אילו תהפוכות יעלו במוחו הקודח של הסופר. ולפעמים קורה, למרבה הצער, שדמות שולית מן הספר הראשון מתגלה כציר מרכזי לעלילה בספר המשך, ופתאום מתברר ששמה הרה-משמעות והתרגום או התעתוק הראשוני שנבחר עבורו לא מתאים. או שהיא בכלל הוא, ולהיפך.

קורה גם לא מעט שאנשים שונים מתרגמים ספרים שונים בסדרה, מתוך שלל סיבות. יכול להיות שההוצאה לא היתה מרוצה מן התרגום לחלק הראשון, או שלמתרגם נמאס מתרגום בכלל או מהדמויות המעצבנות בפרט, והוא מעדיף לצאת לרעות עזים ולא לטרוח על עוד סצינה אחת של קרבות חלל ו/או כריתת ראשים סיטונית.

*המצב האידיאלי באמת הוא כמובן כשזאת מתרגמת אחת, אני :-).

הקרנת הבכורה של “עיר של עצמות“, על פי ספרה של קסנדרה קלייר בתרגומה של אינגה מיכאלי, תתקיים אצלנו ב-22.8.13.
זה הספר הראשון בסדרת “בני הנפילים” היוצאת לאור בארץ בהוצאת גרף.
אני שמחה לבשר שהספר הרביעי בסדרה, “עיר של מלאכים נופלים“, נמצא בתהליכי עריכה מתקדמים ויצא לאור בקרוב.
את החמישי, “עיר של נשמות אבודות“, אני מסיימת לתרגם בימים אלה ממש והוא יוגש להוצאה להמשך תהליך ההפקה.
כבר יצא לאור בעברית “מלאך מכני“, הראשון בסדרה מקדימה על בני הנפילים, גם הוא בתרגומה של אינגה .
בינתיים, אתם מוזמנים לקרוא איך תרגמתי שיר נחמד שמופיע בספר החמישי, וסקירה קצרה על ערפדים בעברית. אני ממליצה על עמוד המעריצים הישראלי של הסדרה, שמארגן קריאה משותפת בספר עד שיגיע הסרט.

מכירים את זה שברגע שמשהו מעניין אתכם, פתאום הוא נמצא מכל עבר?
מיום שישי אני רואה המון דברים שקשורים לשילוב בין אוכל וחלל ו/או מדע בדיוני. למשל התמונה הזאת, של קירק וספוק בהפסקת אוכל, מתוך האתר המופלא רטרונאוט.

למה? כי הייתי במפגש המרתק בסטודיו FeinCook שעסק באוכל בחלל. טל ענבר, ראש המרכז לחקר החלל במכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל בהרצליה, סיפר על המזון המוגש לאסטרונאוטים מאז ראשיתן של תוכניות החלל ועד לימינו. ממש בזמן שהוא דיבר פירסמו באתר בוינגבוינג את הסרטון הזה שמציג את הארוחות שקיבלו האסטרונאוטים במשימות אפולו: אריזות ניילון של שיבולת שועל, בשר מבושל, רסק תפוחים ומיץ מאבקה. בדיוק השבוע גילה באז אלדרין שהמיץ הזה היה מגעיל. המראה אכן איננו מעורר תיאבון.
מאז, סיפר לנו ענבר, המעבדות המשוכללות של נאסא דואגות לספק לאנשי הצוות הנשלחים לשהייה ארוכה בחלל מגוון סוגי מאכלים, למען בריאותם הגופנית והנפשית גם יחד. לתחנת החלל הבינלאומית נשלחת אספקה הכוללת פירות וירקות טריים, שמספיקים לזמן קצר, כמובן, וכן אריזות של תבשילים לפי טעמם של השוהים. מאז שהצטרפו צוותים איטלקים וצרפתים השתפר עוד יותר טעמו של המזון. בתמונה נחמדה הוא אפילו הראה לנו בצל ירוק שמגדלים בתחנה, על מצע נייר סופג.

שף יאיר פיינברג הוביל את הצד הקולינרי של המפגש. הוא הכין מראש מאכלים שונים, המותאמים לדרישות של מזון שיכול לעלות לחלל: רכיבים מיובשים (פירות יבשים, ירקות שיובשו בהקפאה), עמידות לאורך זמן, ערך תזונתי הולם, הכנה פשוטה, ובלי פירורים שיתפזרו באוויר וייכנסו לאסטרונאוטים לעיניים. בתנאי חוסר כבידה לא מועיל ואפילו מסוכן להשתמש במלחיה, ולכן קיבלנו מלח ופלפל להוספה בתמיסות, כפי שאפשר לראות בתמונה.
טעמנו, למשל, מחית גזר מתובלת קרה, פושרת וחמה, כדי להבין את ההשפעה שיש לטמפרטורה על האופן שבו אנחנו קולטים את הטעם. ולעומתה – מנת דגים פורטוגזית מסורתית שהוכנה מרכיבים משומרים בלבד. בדקנו גם “גלידת אסטרונאוטים” מיובשת, ששומרת על צורתה המקורית, אבל כיוון שהנוזלים הוצאו ממנה יש לה מרקם של ספוג קשה.
לסיום, עברנו מעולם העובדות המדעיות לעולם המדע הבדיוני, עם כמה מנות בהשראת פיוצ’רמה, בבילון 5, ומסע בין כוכבים (הגאח אמנם לא היה חי, אבל הטריבלים היו כדורי שוקולד טעימים מאוד). גם כאן התגייס בוינגבוינג לנושא ממש היום עם קישור לבלוג בישול ובו הנחיות משעשעות למאפים בהשראת תולעי החול של “חולית” ושאר מאכלים מד”ביים.

ב-14.6 יתקיים אירוע חד פעמי ומרתק בעיני : סטודיו FeinCook מארח את טל ענבר, יו”ר אגודת החלל הישראלית, למפגש מפתיע וטעים בנושא אוכל בחלל. בין השאלות שיעלו שם: מה הן המגבלות שקיימות על אוכל בחלל, איך מייצרים מזון בעל חיי מדף ארוכים וללא קירור, מהן טכנולוגיות חלל שאנו נהנים מהן בחיי היומיום, איך עורכים מבחני טעימה למזון המיועד לאסטרונאוטים, מה בעצם אוכלים בחלל ועד כמה המזון מגוון, מהי גלולה במקום ארוחה, מהו ארטיק חללי?
יוגשו בין השאר מאכלים מסדרות המד”ב פיוצ’רמה, בבילון 5 ומסע בין כוכבים (גאח, כמובן, וטריבלים לקינוח – בלי הפרווה, אני מקווה).
לפרטים: www.feincook.co.il

ולטעימות נוספות, תרגומיות יותר:

צעיף ונשיקה – מוסף “שבת” של מקור ראשון בכתבה אוהדת על תרגום, כולל פרופילים של כמה מתרגמים המציגים את מהות העיסוק עבורם.

מאמר מרתק של לירון מור על תִרגום ועל משמעויותיו השונות, מתוך כתב העת “מפתח” של מרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.

Reading It Wrong – על המתרגם כקורא דק אבחנה, ועל הפעמים שבהן חריגוּת בטקסט המקורי עלולה לגרום למתרגם לשבש אותו בעת ההעברה.

הגדרות מילוניות למושגים מתוך סדרת “בני הנפילים” של קסנדרה קלייר, לקראת הסרט המתקרב לפי “עיר של עצמות“.

והפעם – תרגום של שיר:

כידוע, אני מתרגמת לעברית ספרים מסדרת “בני הנפילים” מאת קסנדרה קלייר. חברתי אינגה מיכאלי תירגמה את הספר הראשון בסדרה, ובימים אלה ממש יצא לאור בעברית “מלאך מכני” שהיא תרגמה בסדרה המקבילה, “מכשירי התופת”.
השבוע נתקלתי בספר הנוכחי באתגר מיוחד: שיר הכתוב בשפה ארכאית במכוון, והוא חרוז ושקול, ואני צריכה לתרגם אותו כך שיהיה יפה וגם יתאים לעובדה שבסצינה הבאה בספר מדברים על מילותיו.
את השיר כתבה חברתה של קלייר, המשוררת אלקה קלוק . הוא כבר הופיע, בהבדלים קלים, בסיפור שכתבה קלייר בעבר. אפשר לראות את השיר במלואו באתר של קלוק.

הניגוד בין צורתו של השיר (שפה מיושנת, משקל וחריזה) לבין תוכנו (צעירה שוחרת סקס), הזכיר לי את עמוד הפייסבוק סְטָטוּסִים בְּאַרַמִית, שמציג טקסטים מוכרים בלבוש מיושן. הופיע שם למשל שיר הילדים “האוטו שלנו”, שנפתח כך: “ריכבא דידן רברבא בגוונא דירוקה”, וססמתו “כּוּלְהוֹן יְכֹולִים לְמִשְׁדַר סְטָטוּסֵיהוֹן”.

בליטוש תרגומו של השיר עזרו לי רבות חברי לפורום תרגום ועריכה, המתנהל כיום בפייסבוק, ואני מודה להם מאוד.
בין השאר, הם פסלו את זוג השורות הראשונות שהיה בנוסח קודם “דרכי עשיתי בנמל/בטרם אור היום קמל”. מתברר שהאקדמיה ללשון העברית פסלה את הצורה “נָמָל” בקמץ (שמופיעה במילון אבן שושן הישן שלי, בדקתי!), כך שאי אפשר לחרוז אותה עם “קמל” בעבר.

מחר, 8 במרץ, הוא יום האישה הבינלאומי. מזה שבוע, מאז פרישתו מטעמי בריאות של האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר, אין אפיפיור מכהן. ולפני חמש עשרה שנה בדיוק יצא לאור בעברית הספר “האפיפיורית יוהנה” מאת דונה וולפולק קרוס שתרגמתי עבור הוצאת נירם. המסקנה שלי: הגיע הזמן לאפיפיורית חדשה, או לפחות לאפיפיור פמיניסט.

הספר שתרגמתי הוא יצירה בדיונית המבוססת על סיפורה של האפיפיורית יוהנה, שהיווה השראה גם לסופר היווני עמנואל רוידיס וליוצרי הסרט משנת 1972 בכיכובה של ליב אולמן, שתמונה ממנו מופיעה כאן. עיבוד לספרה של וולפולק-קרוס יצא לאקרנים בשנת 2009, ומחכה לי על המדף לצפיה.

באחרית הדבר שלה לספר כותבת וולפולק-קרוס על שלל הפרטים שמבססים בעיניה את אגדת האפיפיורית יוהנה. המשעשע ביותר הוא הכיסא:

קיימות גם ראיות נסיבתיות אותן קשה להסביר אילולא היתה אי-פעם אפיפיורית. דוגמא אחת נקראת “מבחן הכיסא”, אשר היה חלק מטקס הקדשת האפיפיורים בימי הביניים במשך שש-מאות שנה כמעט. כל אפיפיור שנבחר לאחר יוהנה ישב על ה-sella stercoraria (בתרגום מילולי, “כס האשפות”), המחורר במרכזו כמושב שירותים, ושם נבחנו איברי מינו כדי להוכיח את גבריותו. לאחר מכן הבוחן (בדרך-כלל דיקון) הודיע בחגיגיות לקהל המכונס, “Mas nobis nominus est” – “המועמד הוא גבר”. רק אז נמסרו לאפיפיור מפתחות סן פטרוס. טקס זה נמשך עד המאה השש-עשרה. אפילו אלכסנדר בורג’יה נאלץ לעבור את המבחן המשפיל, למרות שלפני זמן בחירתו אשתו כבר ילדה ארבעה בנים, והוא הכיר בהם בגאווה!
הכנסיה הקתולית אינה מכחישה את קיומו של המושב המחורר, הוא נמצא ברומא עד היום. ואיש גם אינו מכחיש את העובדה כי הוא שימש במשך שנים בטקס הקדשת האפיפיור. אך רבים טוענים כי השימוש בכיסא נעשה אך ורק בשל צורתו הנאה והמרשימה; העובדה שיש בו חור, הם אומרים אינה נוגעת לדבר. מקור השם sella stercoraria הוא, לדברי הכנסיה, במילים הנאמרות לאפיפיור כאשר הוא יושב בכיסא: “Suscitans de pulvere egenem, et de stercore erigens pauperem ut sedeat cum principibus…” – “[ה’] מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון; להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו…”
נימוק זה נראה מפוקפק. ברור כי הכיסא שימש בעבר כאסלת שירותים, או אולי כיסא מיילדות. האם סביר כי חפץ בעל עבר כה גס ישמש ככס לאפיפיור בלא סיבה טובה במיוחד? ואם מבחן הכיסא הוא סיפור בדוי, איך ניתן להסביר את אין-ספור ההלצות והשירים המתייחסים אליו שנפוצו בקרב אוכלוסיית רומא במשך מאות בשנים?

יום אישה שמח לכולנו, מכל מין ומגדר. בתקווה שבדיקות של איברי מין יפסיקו לקבוע התאמה של בני אדם לתפקידים.

בעולם הנדל”ן שלושת הגורמים החשובים ביותר הם מיקום, מיקום ומיקום.
בתרגום מדובר בהֶקְשֵׁר.
התרגום הנכון למילה, מונח או משפט משתנה בהתאם למה שנמצא סביבם. טעות הנובעת מהתעלמות מן ההקשר מכונה מר”ן (הסבר מלא יותר נמצא כאן).

הוכחה נוספת לחשיבות ההקשר נמצאת בסיפורה המרתק של ג’נט סטיבנס, שהתפרסם בוול סטריט ג’ורנל.
סטיבנס, מעצבת שיער במקצועה, היא “ארכיאולוגית שיער” בשעות הפנאי. היא העמיקה במחקר על תסרוקות העולם העתיק כפי שהן מופיעות בפסלים ובציורים. בספרי ההיסטוריה קראה שלדעתם של ההיסטוריונים התסרוקות המורכבות והמסובכות היו פיאות נוכריות. אבל כשקראה תרגומים מלטינית הבינה סטיבנס שהמילה acus צריכה להיות מובנת בהקשר של התסרוקות כ”חוט ומחט”, ולא כ”סיכת שיער”, כפי שחשבו המלומדים חסרי ההבנה בעיצוב שיער. כיום היא משחזרת את הסגנון הרומי כשהשיער מוחזק במקומו באמצעות תפירה. המחקר המקורי שלה פורסם בכתב עת אקדמי וזכה לשבחים. הכתבה כוללת גם סרטון וידאו קצר המציג הכנה של כמה תסרוקות. (בתמונה – רומאי המפצה באיפור ססגוני על תסרוקתו הפשוטה).

בהקשר אחר: “התרגומיה“, בלוג התרגום של יעל כהנא-שדמי, מארח אותי בפוסט על האיזון בין הבית לעבודה, במסגרת סדרת “לייף סטייל למתרגמים”.

כשהתחלתי לחפש חומר על תפירה באינטרנט נדהמתי מהמגוון העצום. לכן כבר לא הופתעתי במיוחד כאשר הפוסט הזה של שירי אשד שחר על כל מיני דגמים להדפסה פתח בפני עולם חדש מופלא של תחום עיסוק מיושן לכאורה, שגם הוא פורח באינטרנט.
בובות נייר. כאלה שאפשר להלביש עליהן המוני בגדים ואביזרים מנייר. אינספור דגמים מארצות שונות ותקופות שונות, במרחק מדפסת וזוג מספריים.

רייצ’ל מאלסקה מציירת בובות נייר, בגדים ואביזרים להלבשה שלהן. יש באתר שלה עושר מסחרר של בובות בסגנונות איור שונים.
היא דואגת לגיוון של צורות גוף ושל תלבושות, לפי תקופות היסטוריות ותחומי עניין.
אחת הסדרות שלה מילונית, וכל סט שלה מוקדש למונח מתחום הביגוד, כולל הגדרה מילולית קצרה ודוגמאות לשימושים במונח. יש לה גם דמויות מ”מסע בין כוכבים“.

גם קורי מצייר בובות נייר, בעיקר לפי דמויות מסרטי דיסני, ואפילו “עלובי החיים” החדש. (גלריה נוספת כאן).

המשכתי ומצאתי קישורים נוספים לבובות נייר, ועוד, ועוד. עד שהסתחררתי והפסקתי. בינתיים.

לסיום, דוגמה ישראלית אחת: בסוף הספר החמוד “מסעות הדרקונית הגנדרנית” מאת לבי דאון הוסיפה המאיירת רחלי שלו בובת נייר של גיבורת הספר, עם שלל תלבושות.

בעבר כתבתי “מדריך לציטוט מתוך תרגום קודם“, המסביר כיצד לזהות ולאתר קטעים שכבר תורגמו לעברית, ומצוטטים בטקסט הנוכחי שמתרגמים.
יוזמה חדשה ומצוינת תעזור מאוד לקהילת המתרגמים בכל הנוגע לתרגומי שירה קיימים בעברית. עפרה הוד מכריזה אצל יעל סלע-שפירו על הקמת אינדקס מקוון לשירה מתורגמת, שירכז מראי מקום לתרגומי שירה בתוך ספרים, כתבי עת וכן הלאה.
כפי שכתוב בדף הפתיחה של הפרויקט:

“כשמתרגמים תוכן המצטט שירה, מקובל להשתמש בתרגום קיים של השיר המצוטט, אם יש כזה. כדי למצוא את התרגום, צריך לחפש באינטרנט ובספריות או לשאול מתרגמים ומומחים אחרים. מטרתו של הוויקי poetrans היא לעזור בתהליך הזה.
כאן מקלידים נתונים בסיסיים לגבי כל שיר ומקום הימצאו (וגם מתרגם, שנה וכדומה). את השירים עצמם אסור להקליד בגלל זכויות יוצרים, אבל את שמותיהם ומיקומם בהחלט אפשר, במסגרת מה שמכונה “שימוש הוגן”. כך יכול כל מי שמתעניין לדעת אם שיר מסוים תורגם, ואם כן – איפה למצוא אותו בקלות.”

הפרויקט נערך במתכונת ויקי, כך שכל מי שמעוניין מוזמן להכניס נתונים הנמצאים ברשותו.

הקטע הבא הוא ציטוט מתוך “החיים הסודיים של הדבורים” מאת סו מונק קיד, שתרגמתי להוצאת כנרת. הגיבורה, לילי, התייתמה מאמה בגיל ארבע ומאז מחפשת נואשות הוכחה לכך שאמה אהבה אותה. ההוכחה מגיעה אליה בצורת צילום משותף שלהן:

התמונה שבמסגרת היתה תמונה של אישה בפרופיל, ראשה מורכן כלפי ילדה קטנה שישבה בכיסא אוכל וכתם של מזון לתינוקות מרוח לצד פיה. שיערה של האישה היתלתל לארבעים כיוונים, מקסים, כאילו הוברש זה עתה את מאה ההברשות היומיות. בידה הימנית היא החזיקה כפית של תינוקות. אור האיר את פניה. הילדה הקטנה לבשה סינר עם ציור של דובי. קווצת שיער קופצנית על קצה ראשה היתה קשורה בסרט. היא הרימה יד אחת לעבר האישה.
אני ואמא שלי.
לא היה לי איכפת משום דבר בעולם חוץ מפניה המוטים לעבר פני, אפינו כמעט נוגעים זה בזה, כמה רחב ומשגע היה החיוך שלה, כמו ניצוצות מתפרצים. היא האכילה אותי בכפית זעירה. היא חיככה את אפה באפי והגירה את אורה על פני…

הבטתי מטה בתמונה ואז עצמתי את העיניים… החלטתי שהיא כנראה הגיעה לגן עדן והסבירה לאמא שלי על הסימן שרציתי. הסימן שיודיע לי שהייתי אהובה.

(שיניתי את הציטוט שינוי מינימלי, כדי לא לחשוף פרט חשוב מעלילת הספר)

נזכרתי בסצינה הזאת כאשר תוך כדי שיטוטים באינטרנט הגעתי לפוסט הזה, והוא פקח את עיני. הכותבת, אמילי, מספרת על התכתבות בינה לבין המצולמת, אלידה.
“קרה לך שהסתכלת על תמונה של אמא שלך וחשבת לעצמך שהיא נראית שמנה? או שהיא לא מאופרת? או שמה שהיא לובשת לא אלגנטי מספיק?”
הן הסכימו ביניהן שהתשובה שלילית, ולילדים שמביטים בתמונות של עצמם עם הוריהם חשובה רק ההוכחה שמוצגת בהן לקשר האהבה וליישומו היומיומי. המסקנה החשובה היא שעלינו להצטלם עם הילדים, והרבה, ולא לחכות לרגע שבו אנחנו נראים מושלם (ובעיקר נראות, ובעיקר בעיני עצמנו) .
בתמונה – אמא מקסימה, אפילו באופנת שנות השבעים.

הצילום הזה מציג שלט שמשך את עיני לפני כמה שבועות ברומא. שילוב נהדר של שלוש שפות ומי-יודע-כמה תרבויות-משנה.

ולפני שבוע, תוך כדי האזנה לתחנה כלשהי באתר Jango התנגן לי פתאום שיר דו-לשוני קסום, שאפשר לשמוע כאן: “Lullaby in C” של רחל יאסקו, שילוב של עברית ואנגלית וכמה מסורות מוזיקליות.

אספתי כמה בלוגים שבהם התרגום איננו נושא, אלא עובדת חיים. הם כתובים בעברית ובשפה נוספת (אחת או יותר), כיוון שהכותבות מנהלות את חייהן כך. והם מעניינים ויפים.

ב”בלוז הבית” כותבת מילנה על תפירה, יצירה, תחומי השראה ועוד. היא מספרת על עצמה שעלתה לישראל מריגה, וכותבת בעברית, אנגלית ורוסית. אהבתי במיוחד את הפוסט על מרלין מונרו.

שרון גור היא “ישראלית על האגם” שכותבת בעיקר בעברית, אבל משלבת גם איטלקית. היא גרה באיטליה ויש לה פוסטים מעוררי תיאבון וקנאה על מאכלים טעימים ושיפוצי הבית המשפחתי על חוף אגם קומו.

אפרת מהבלוג My Lovely Mess היא צלמת, וכל הצילומים הרבים אצלה מקסימים ובדרך כלל מעוטרים בכיתובים באנגלית.

ולסיום, בחזרה לתרגום. שירלי פינצי-לב מציגה ניתוח של תאוריות בתרגום דרך ‘לקסיקון משפחתי’ של נטליה גינזבורג, עם דוגמאות מתוך שני תרגומים שלו לאנגלית ואחד לעברית. לאחרונה יצא לאור תרגום מחודש של הספר בעברית, בשם “אמרות משפחה“.

עדכון:
נזכרתי סוף סוף מה ניקר לי כל הזמן שאני שוכחת. חברתי המתרגמת יעל בן-ישראל כותבת בלוג דו-לשוני מרתק בשם Founds and Fragments – לעת מצוא על גלויות ישנות ושאר חפצים מצואים, באנגלית ובעברית.

תוספת נוספת: בלוג יצירה מקסים בשבדית ואנגלית, כולל בובות נייר להדפסה ביתית.

הוצאת גרף פתחה חנות מקוונת, שבה אפשר לקנות את ספרי ההוצאה, הן מודפסים והן להורדה דיגיטלית. גולת הכותרת היא האפשרות לרכוש את “אות אתנה” מאת ריק ריירדן, ולקבל אותו במחיר הזול בארץ ועוד בטרם יגיע לחנויות הספרים! אני כבר קניתי.

רכישה דרך האתר היא תמיכה ישירה בהוצאת ספרים עצמאית שאני גאה לעבוד איתה, כיון שהיא מביאה לקהל הישראלי ספרים מצוינים תוך הקפדה על איכות התרגום, העריכה, הגרפיקה וכל שאר המרכיבים בתהליך ההוצאה לאור. זאת במקום להשתתף בביזוי תרבות הספר שמקיימות שתי הרשתות הגדולות במבצעי “ספר בשקל” (פרטים נוספים כאן).

בנוסף, לזמן מוגבל אתר מנדלי מוכר ספרים ברשת מציע מבחר מצוין של ספרים אלקטרוניים לקריאה במכשירים שונים להורדה בחינם . ברשימה, בין השאר, “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב בתרגומי וספרים נוספים של הוצאת גרף וגרף צעיר. כמו כן, ספרי מדע בדיוני ופנטזיה של הוצאת “יניב”, ביניהם “דם כחול” מאת ורד טוכטרמן (בקרוב ההמשך).

הסופר פיטר מנטפורד כותב איך גילה במפתיע שספרו מתורגם לרוסית ואפילו הציע לעזור למתרגם הפיראטי. במאמר המרתק הוא מספר איך גילה שמשתמש רוסי שואל בפורום באתר WordReference.com שאלות הבנה על פרטי-פרטים בספר A Young Man’s Guide to Late Capitalism. הוא עקב אחרי התשובות שקיבל המשתמש ובסופו של דבר התחיל להתכתב איתו כדי לסייע לו בתרגום. כל זאת מבלי שמו”ל רוסי כלשהו ירכוש את זכויות התרגום לספרו.

למתרגמים כדאי ואף רצוי להתייעץ עם הסופר בשאלות הנוגעות לספרו. אם הוא חי, כמובן, ומוכן לכך. פעם כתבתי לסופרת קארין לוואצ’י ושאלתי על ספרה המצוין “ילד מלחמה”. היא השיבה ברצון, אבל הוסיפה בעדינות שהיא לא יודעת על מכירה של זכויות התרגום לעברית, ומבקשת שההסדרים הרשמיים יהיו מול הסוכן שלה. הזכויות נקנו, כמובן, והספר יצא לאור בהוצאת “אופוס”.

בעיני, כמתרגמת, הסיפור של מנטפורד יפה ומעניין. אני חייבת לציין שהשאלות של המתרגם הרוסי מעידות על קשיי הבנה שעלולים בהחלט להוביל לתרגום שופע מר”נים*. הוא תהה, למשל, אם “white-liberal guilt” פירושו שהדמות מתייסרת ברגשות אשמה על צריכת חומר לבן, קוקאין למשל. אבל מנפורד לא נראה מוטרד במיוחד, וכותב שהיה רוצה מאוד להבין את התרגום, כלומר את האופן שבו המתרגם האלמוני הבין את ספרו.

*מר”ן הוא המונח המקובל בארץ לטעות תרגום שמקורה בחוסר הבנה של ההקשר המקורי. אלה ראשי תיבות של המילים “מניח רעפים נוצרי”, תרגום מילולי לשמו של השחקן כריסטיאן סלייטר שהופיע בכתוביות של תוכנית טלוויזיה. הדיון המקורי בטעות באתר “עין הדג” הביא להתפשטות המינוח והיום המתרגמים נזהרים מ”חשש מר”ן”.
ב”עין הדג” מוכרים חולצות עם התמונה שבראש הפוסט, ואם הייתי טיפוס של טי-שרט כבר מזמן הייתי קונה לי כזאת.

** תודה לאינגה מיכאלי על ההפניה לסיפור

הפעם, לשם שינוי, טקסט שבחרתי לתרגם מתוך האתר “שמלה ביום” של ארין מק’קין. מובא באישור הכותבת:

זאת אולי קביעה משונה מפי מישהי שכותבת על שמלות יפות מדי יום ביומו (כמעט), אבל : את לא חייבת להיות יפה. את לא חייבת יופי לאף אחד. לא לבן או בת הזוג שלך, לא לעמיתים לעבודה, ובעיקר לא לסתם גברים ברחוב. את לא חייבת אותו לאמא שלך, את לא חייבת אותו לילדים שלך, את לא חייבת אותו לחֶבְרָה ככלל. יופי הוא לא דמי-שכירות שחובה לשלם תמורת המקום המסומן “אישה”.
אני לא אומרת שאסור לך להיות יפה אם את רוצה (במילים אחרות, פמיניזם לא מחייב אותך לכיעור). להיות יָפָה נעים, וכיפי, ומספק, ויופי מעלה חיוכים אצל אנשים, לעתים קרובות אפילו אצלך. אבל בהיררכיית החשיבות, יופי נמצא כמה שלבים מתחת לאושר, הרבה מתחת לבריאות, ואם הוא נעשה מתוך הסתגפות, או כמחוייבות, הוא עלול להרחיק אותך מדי מעצמאות, עד שבקושי תראי אותה באופק.
אבל מה המשמעות המעשית בחיי היום-יום של האמירה “את לא חייבת להיות יפה”? המשמעות היא שאת לא צריכה להתנצל אם את לובשת דברים שנחשבים “לא-מחמיאים” או “לא באופנה” – בעיקר אם הם דווקא משמחים אותך ברמה עמוקה יותר מזאת שמספק היופי בלבד. אז מה אם הצבע שאת הכי אוהבת לא “הולם” אותך? אז מה אם את “שמנה מדי” (לפי אמת מידה שרירותית כלשהי) בשביל גופיה? אם את נקייה, ואת לבושה מספיק כדי שלא יעצרו אותך על חשיפה מגונה בציבור*, וחבשת פצעים פתוחים (אם יש לך) את יכולה ללבוש כל צבע או סגנון שבא לך, כל דבר שמשמח אותך.
רציתי להכין עץ החלטה שימושי לגבי קביעוֹת יופי, אבל בסוף כל ענף כמעט היתה בועה ובתוכה “תגידי למי שמתלונן שילך לעזאזל”, אז הוא לא מועיל במיוחד.
לרוע המזל, ליופי יש תאריך תפוגה. הוא כרוך בנעורים במידה כזאת שבשלב מסוים (אם ישחק לך המזל), תצטרכי לעלות כיתה, וכבר לא להיות יפה**. לפעמים (כמו במקרה של דיאנה ורילנד), אפשר להפליג הרחק מעבר ליופי, ולהגיע פתאום למסוגננת או אפילו מרתקת (בתחום האופנה משתמשים במונח jolie laide). אבל לא תגיעי לשם אם תחשבי שאת חייבת לציית לכל תמרורי “הדרך הנכונה ליופי”. תגיעי לשם אם תתקדמי בדרך המעניינת ביותר מבחינתך. (וכל השוללים שאומרים “אבל זה לא יפה“? שילכו לכל הרוחות!)

עד כאן הקטע. מותר ורצוי להפיץ, עם קרדיט:
You Don’t Have to Be Pretty by Erin McKean.
Hebrew translation by Inbal Saggiv-Nakdimon

ארין מק’קין היא לקסיקוגרפית, מייסדת המילון המקוון Wordnik ובעלת בלוג התפירה “שמלה ביום” שבו היא מתעדת את השמלות שהיא תופרת ולובשת.

* הכותבת חיה בסן פרנסיסקו, ולא בבית שמש.

** חסרה לנו בעברית ההבחנה הקיימת באנגלית בין pretty הכוללת גם נחמדות, והיא המילה המשמשת כאן, לבין beautiful הנשגב יותר.

אחרי שמקס נרדם, אמא ואבא נופלים מותשים בסלון. הם בוהים בטלוויזיה.
… הם מעבירים ערוצים בשלט והכל משעמם…
אז אמא הולכת לישון לבד, ואבא נשאר ומעביר ערוצים. בסוף הוא מוצא סרט שפעם מאוד מאוד אהב, כשהיה ילד. דמעות עולות בעיניו כשהוא נזכר כמה אהב את הסרט הזה, והוא נשכב על הספה לראות אותו, ואחרי כמה דקות הוא נרדם.
מתוך “מקס הילד הלוחם” מאת עוזי וייל ואיריס דה בוטון.

הסופרת ג’ו וולטון כתבה תיאור תמציתי ומדויק של תופעה מוכרת לכל קורא (וצופה): הנאת החזרה לספר שקראת פעם (או עשר פעמים) מחמיצה לאכזבה אדירה כשהספר מתגלה לפתע במערומיו. העלילה דלוחה, הדמויות שטוחות, או שהוא מלא הטפות, גזענות, שוביניזם. איך זה יכול להיות?
התשובה היא שבזמן שחלף ביקרה בספר פיית הבלעחס (באנגלית The Suck Fairy). המרשעת הזאת קילקלה את הסיפור שהיה נפלא, שאבה מתוכו את לשד החיים והשאירה עקבות מטונפים.

אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר למעשה השחתה של הפיה היא סדרת נרניה. מה שעובר הרבה מעל ראשו של הילד הקורא (ישראלי, ודאי, אבל מסתבר שגם כאלה שמבקרים בקביעות בכנסיה, לדברי וולטון), מכה בבוטות במבוגר שמבין מיד (זהירות, ספויילר) – אסלן הוא ישו, הנצרות היא התשובה. גם הסופר ניל גיימן מתקומם.

נזכרתי בה כשהתכוננתי לפאנל על אן מק’קאפרי בכנס “אייקון” האחרון. סדרת “רוכבי הדרקונים של פרן” היתה אהובה עלי מאוד, וקראתי את רובה. על המדפים שלי עדיין יש לפחות שמונה ספרים מתוכה, ואחרים רק עברו אצלי. אבל כשפתחתי אותם עכשיו הם היו… פחות מעניינים. והדיון בפאנל חידד אצלי את ההכרה בכך שמק’קאפרי אמנם כתבה גיבורה שמצילה את העולם, אבל התפיסה הכללית של היחסים בין המינים אצלה שמרנית ביותר.

פיית הבלעחס עשתה שמות גם בספרי “ברבאבא“, וסדרת ה”מַרִים” לפעוטות. להיטי ילדותי הפכו לאסופת מסרים מעצבנים. “טרזן”? גזעני. ג’יימס הריוט? ארכני. “סוד הגן הנעלם”? טרחני. “חרמשנית הכסף”? בלתי מובנת בעליל. “שלושה בסירה אחת” ניצל בנס, אבל אפילו “בעקבות הכלב” לוקה מעט. ל”נשים קטנות” אני מפחדת לגשת.

בעיני, פיית הבלעחס דומה קצת למכופף הבננות:

“לכל המשמשים ניגש הוא ועושה חריץ
בכל התפוזים הוא מנקב נקבוביות,
ובפירות הנגועים הוא שם רקבוביות”

כך גם היא. מניאקית.

באתר של הוצאת גרף מופיע לוח זמנים צפוי להופעתם בעברית של הספרים הבאים בסדרת בני הנפילים. הסדרה מאת קסנדרה קלייר עוקבת אחר מעלליהם של ציידי הצללים האמיצים, המגנים על עולמנו מפני שדים ושאר סכנות, וכפי שהם מעידים על עצמם “נראים טוב יותר בשחור מהאלמנות של אויבינו, מאז 1234.”
הספר הראשון בסדרה, “עיר של עצמות”, מצולם בימים אלה לסרט קולנוע, והמעריצים חוגגים.
ספרים נוספים בסדרה, בתרגום שלי ושל אינגה מיכאלי, יצאו לאור במהלך שנת 2013 ולאחריה. עדכונים נוספים יופיעו בהמשך באתר ההוצאה.

קסנדרה קלייר, שכותבת את סדרת “בני הנפילים“, מסבירה במענה לשאלות קוראים מדוע יצרה את דמותו של סיימון, הערפד היהודי. הערפדים אצל קלייר מגוונים: יש ביניהם לבנים, שחורים, אסיאתים והיספאנים, ובני דתות שונות. סיימון, היא מסבירה, יהודי כיוון שהוא הדומה ביותר לה, והיא יהודיה. סממני הדת הנוצרית מתחלפים אצלו בסממנים יהודיים. כך, כאשר אנשי המסדר מכניסים אותו לכלא הם טורחים לחרוט במקום צלבים מגיני דוד על הפתחים, כדי שלא יוכל לגעת בהם. ובתור ערפד שאיננו מסוגל להעלות על שפתיו מילות קודש, הוא לא יכול לומר “שמע ישראל” או לצטט מהתנ”ך את השם המפורש. הוא גם מתבדח שצ’קים בכפולות של ח”י מפחידות ערפדים יהודים, רמיזה שודאי תהיה מובנת יותר בארץ מאשר בארה”ב.

מעטים הערפדים היהודים, ומעטים עוד יותר הערפדים הישראלים. סופר המתח המצוין גל אמיר פרסם בשנת 2003 את הספר “לילה אדום“. הסיפור ראיון עם ערפד פולני מאת מיכאל ברנד פורסם לראשונה ב-“חלומות באספמיה”, גליון 7, ספטמבר-אוקטובר 2003. לפני כשנה תרגמתי ספרון בשם “באפי ציידת הערפדים והסכסוך הישראלי-פלסטיני“, המכיל יצירות אמנות וטקסט של הרצאה מאת האמנית ג’ניפר בר-לב (אחר כך גם התחלתי סוף סוף לצפות ברצינות בסדרה).

ורד טוכטרמן, אחת מאושיות קהילת המדע הבדיוני בארץ (סופרת, מתרגמת, עורכת ועוד), פרסמה בשנת 2011 בהוצאת “יניב” את הרומן “דם כחול“, שבו משולבים ערפדים ויהודים באווירה ישראלית מאוד.
עכשיו היא מזמינה את הקהל לממן את כתיבת ספר ההמשך. קמפיין המימון צבר אלפי שקלים תוך יום, בזכות הצעות אטרקטיביות כמו “אנמיה קלה”, שמבטיחה תמורת מינימום של 60 ש”ח עותק דפוס ועותק אלקטרוני של הספר, ולמשקיעים כבדים יותר אפילו דמות בספר שתיקרא על שמם.

לסיום נוותר על האפליה מטעמי דת ונחבור לקריאת השלום של ג’ורג’ טאקיי. טאקיי, שכיכב ב”מסע בין כוכבים” בתפקיד סוּלוּ, ובתור הטייס הטוב ביותר בגלקסיה הפריך את הסטריאוטיפ של האסיאתי המתקשה בנהיגה, מבקש לאחד את כוחות החלל כולם נגד האויב האמיתי: סדרת הערפדים “דמדומים”.

את הספר לילי ווייט מאת סוזן אייזקס תירגמתי עבור הוצאת נירם בשנת 1997. באחד הפוסטים הקודמים הבאתי קטע ממנו כדוגמה לבעייה תרגומית מורכבת.
אייזקס היא אחת הסופרות החביבות עלי בכלל, ומבין אלה שתרגמתי בפרט. יש לה אבחנות חברתיות מעניינות והעיקר מבחינתי – היא כותבת דמויות מצוינות, כולל הרבה נשים אמינות. מלבד “לילי ווייט” תרגמתי עוד שניים מספריה. “פסים וכוכבים”, ספר מתח עם גיבורים הנאבקים בגזענים לבנים, עורר בי תשוקה עזה לנופי קולורדו המרהיבים. “ניצוץ באפילה” הוא ספר טוב בהרבה מהסרט שנעשה על פיו, בכיכובם של מייקל דאגלס ומלאני גריפית. אני חושבת עליו בכל פעם שאני מקלפת תפוחי אדמה, בגלל סצינה מותחת במיוחד שבה הגיבורה, מרגלת אמריקנית, כמעט נעצרת על ידי הגסטפו בברלין אחרי שקנתה קולפן ברובע מרוחק של העיר.
ולמה נזכרתי בכל הדברים האלה? כי השבוע, במסגרת יחסי הציבור לספרה החדש של אייזקס, נתקלתי בהסבר שבו כתבה שההשראה לדמותה של לילי ווייט עלתה למעשה מן הסיפור התנ”כי על רחל ולאה, והגבר שהיה נשוי לשתיהן. בספר האחיות נקראות לי ורובין, ואהדתנו כקוראים נתונה בעיקר ללי, המבוגרת מבין השתיים, שאחותה הקטנה והמפונקת גוזלת ממנה תשומת לב ועוד דברים רבים.
הספר נפתח כך:

“אני מעולם לא הייתי בתולה.
או.קיי: באופן טכני, מובן שהייתי. אבל אפילו כשהייתי ברה ורעננה, מעולם לא הבטתי בעולם בעיניים פקוחות לרווחה בפליאה. גם אם לא נולדתי ממולחת, לפחות כשגדלתי הייתי חכמה מכדי שאהיה נאיבית. אז איך יכול להיות שבשיא חיי, כשהייתי מצוידת במיטב כוחותי, לא הצלחתי לצפות את מה שקרה בתיק טורקלסון? האם היתה לי חוכמת רחוב רבה מדי? האם ניסיון החיים שלי היה עשיר כל-כך, שכבר לא ידעתי מימיני ומשמאלי?”