הקטע הבא הוא ציטוט מתוך “החיים הסודיים של הדבורים” מאת סו מונק קיד, שתרגמתי להוצאת כנרת. הגיבורה, לילי, התייתמה מאמה בגיל ארבע ומאז מחפשת נואשות הוכחה לכך שאמה אהבה אותה. ההוכחה מגיעה אליה בצורת צילום משותף שלהן:

התמונה שבמסגרת היתה תמונה של אישה בפרופיל, ראשה מורכן כלפי ילדה קטנה שישבה בכיסא אוכל וכתם של מזון לתינוקות מרוח לצד פיה. שיערה של האישה היתלתל לארבעים כיוונים, מקסים, כאילו הוברש זה עתה את מאה ההברשות היומיות. בידה הימנית היא החזיקה כפית של תינוקות. אור האיר את פניה. הילדה הקטנה לבשה סינר עם ציור של דובי. קווצת שיער קופצנית על קצה ראשה היתה קשורה בסרט. היא הרימה יד אחת לעבר האישה.
אני ואמא שלי.
לא היה לי איכפת משום דבר בעולם חוץ מפניה המוטים לעבר פני, אפינו כמעט נוגעים זה בזה, כמה רחב ומשגע היה החיוך שלה, כמו ניצוצות מתפרצים. היא האכילה אותי בכפית זעירה. היא חיככה את אפה באפי והגירה את אורה על פני…

הבטתי מטה בתמונה ואז עצמתי את העיניים… החלטתי שהיא כנראה הגיעה לגן עדן והסבירה לאמא שלי על הסימן שרציתי. הסימן שיודיע לי שהייתי אהובה.

(שיניתי את הציטוט שינוי מינימלי, כדי לא לחשוף פרט חשוב מעלילת הספר)

נזכרתי בסצינה הזאת כאשר תוך כדי שיטוטים באינטרנט הגעתי לפוסט הזה, והוא פקח את עיני. הכותבת, אמילי, מספרת על התכתבות בינה לבין המצולמת, אלידה.
“קרה לך שהסתכלת על תמונה של אמא שלך וחשבת לעצמך שהיא נראית שמנה? או שהיא לא מאופרת? או שמה שהיא לובשת לא אלגנטי מספיק?”
הן הסכימו ביניהן שהתשובה שלילית, ולילדים שמביטים בתמונות של עצמם עם הוריהם חשובה רק ההוכחה שמוצגת בהן לקשר האהבה וליישומו היומיומי. המסקנה החשובה היא שעלינו להצטלם עם הילדים, והרבה, ולא לחכות לרגע שבו אנחנו נראים מושלם (ובעיקר נראות, ובעיקר בעיני עצמנו) .
בתמונה – אמא מקסימה, אפילו באופנת שנות השבעים.

הצילום הזה מציג שלט שמשך את עיני לפני כמה שבועות ברומא. שילוב נהדר של שלוש שפות ומי-יודע-כמה תרבויות-משנה.

ולפני שבוע, תוך כדי האזנה לתחנה כלשהי באתר Jango התנגן לי פתאום שיר דו-לשוני קסום, שאפשר לשמוע כאן: “Lullaby in C” של רחל יאסקו, שילוב של עברית ואנגלית וכמה מסורות מוזיקליות.

אספתי כמה בלוגים שבהם התרגום איננו נושא, אלא עובדת חיים. הם כתובים בעברית ובשפה נוספת (אחת או יותר), כיוון שהכותבות מנהלות את חייהן כך. והם מעניינים ויפים.

ב”בלוז הבית” כותבת מילנה על תפירה, יצירה, תחומי השראה ועוד. היא מספרת על עצמה שעלתה לישראל מריגה, וכותבת בעברית, אנגלית ורוסית. אהבתי במיוחד את הפוסט על מרלין מונרו.

שרון גור היא “ישראלית על האגם” שכותבת בעיקר בעברית, אבל משלבת גם איטלקית. היא גרה באיטליה ויש לה פוסטים מעוררי תיאבון וקנאה על מאכלים טעימים ושיפוצי הבית המשפחתי על חוף אגם קומו.

אפרת מהבלוג My Lovely Mess היא צלמת, וכל הצילומים הרבים אצלה מקסימים ובדרך כלל מעוטרים בכיתובים באנגלית.

ולסיום, בחזרה לתרגום. שירלי פינצי-לב מציגה ניתוח של תאוריות בתרגום דרך ‘לקסיקון משפחתי’ של נטליה גינזבורג, עם דוגמאות מתוך שני תרגומים שלו לאנגלית ואחד לעברית. לאחרונה יצא לאור תרגום מחודש של הספר בעברית, בשם “אמרות משפחה“.

עדכון:
נזכרתי סוף סוף מה ניקר לי כל הזמן שאני שוכחת. חברתי המתרגמת יעל בן-ישראל כותבת בלוג דו-לשוני מרתק בשם Founds and Fragments – לעת מצוא על גלויות ישנות ושאר חפצים מצואים, באנגלית ובעברית.

תוספת נוספת: בלוג יצירה מקסים בשבדית ואנגלית, כולל בובות נייר להדפסה ביתית.

הוצאת גרף פתחה חנות מקוונת, שבה אפשר לקנות את ספרי ההוצאה, הן מודפסים והן להורדה דיגיטלית. גולת הכותרת היא האפשרות לרכוש את “אות אתנה” מאת ריק ריירדן, ולקבל אותו במחיר הזול בארץ ועוד בטרם יגיע לחנויות הספרים! אני כבר קניתי.

רכישה דרך האתר היא תמיכה ישירה בהוצאת ספרים עצמאית שאני גאה לעבוד איתה, כיון שהיא מביאה לקהל הישראלי ספרים מצוינים תוך הקפדה על איכות התרגום, העריכה, הגרפיקה וכל שאר המרכיבים בתהליך ההוצאה לאור. זאת במקום להשתתף בביזוי תרבות הספר שמקיימות שתי הרשתות הגדולות במבצעי “ספר בשקל” (פרטים נוספים כאן).

בנוסף, לזמן מוגבל אתר מנדלי מוכר ספרים ברשת מציע מבחר מצוין של ספרים אלקטרוניים לקריאה במכשירים שונים להורדה בחינם . ברשימה, בין השאר, “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב בתרגומי וספרים נוספים של הוצאת גרף וגרף צעיר. כמו כן, ספרי מדע בדיוני ופנטזיה של הוצאת “יניב”, ביניהם “דם כחול” מאת ורד טוכטרמן (בקרוב ההמשך).

הסופר פיטר מנטפורד כותב איך גילה במפתיע שספרו מתורגם לרוסית ואפילו הציע לעזור למתרגם הפיראטי. במאמר המרתק הוא מספר איך גילה שמשתמש רוסי שואל בפורום באתר WordReference.com שאלות הבנה על פרטי-פרטים בספר A Young Man’s Guide to Late Capitalism. הוא עקב אחרי התשובות שקיבל המשתמש ובסופו של דבר התחיל להתכתב איתו כדי לסייע לו בתרגום. כל זאת מבלי שמו”ל רוסי כלשהו ירכוש את זכויות התרגום לספרו.

למתרגמים כדאי ואף רצוי להתייעץ עם הסופר בשאלות הנוגעות לספרו. אם הוא חי, כמובן, ומוכן לכך. פעם כתבתי לסופרת קארין לוואצ’י ושאלתי על ספרה המצוין “ילד מלחמה”. היא השיבה ברצון, אבל הוסיפה בעדינות שהיא לא יודעת על מכירה של זכויות התרגום לעברית, ומבקשת שההסדרים הרשמיים יהיו מול הסוכן שלה. הזכויות נקנו, כמובן, והספר יצא לאור בהוצאת “אופוס”.

בעיני, כמתרגמת, הסיפור של מנטפורד יפה ומעניין. אני חייבת לציין שהשאלות של המתרגם הרוסי מעידות על קשיי הבנה שעלולים בהחלט להוביל לתרגום שופע מר”נים*. הוא תהה, למשל, אם “white-liberal guilt” פירושו שהדמות מתייסרת ברגשות אשמה על צריכת חומר לבן, קוקאין למשל. אבל מנפורד לא נראה מוטרד במיוחד, וכותב שהיה רוצה מאוד להבין את התרגום, כלומר את האופן שבו המתרגם האלמוני הבין את ספרו.

*מר”ן הוא המונח המקובל בארץ לטעות תרגום שמקורה בחוסר הבנה של ההקשר המקורי. אלה ראשי תיבות של המילים “מניח רעפים נוצרי”, תרגום מילולי לשמו של השחקן כריסטיאן סלייטר שהופיע בכתוביות של תוכנית טלוויזיה. הדיון המקורי בטעות באתר “עין הדג” הביא להתפשטות המינוח והיום המתרגמים נזהרים מ”חשש מר”ן”.
ב”עין הדג” מוכרים חולצות עם התמונה שבראש הפוסט, ואם הייתי טיפוס של טי-שרט כבר מזמן הייתי קונה לי כזאת.

** תודה לאינגה מיכאלי על ההפניה לסיפור

הפעם, לשם שינוי, טקסט שבחרתי לתרגם מתוך האתר “שמלה ביום” של ארין מק’קין. מובא באישור הכותבת:

זאת אולי קביעה משונה מפי מישהי שכותבת על שמלות יפות מדי יום ביומו (כמעט), אבל : את לא חייבת להיות יפה. את לא חייבת יופי לאף אחד. לא לבן או בת הזוג שלך, לא לעמיתים לעבודה, ובעיקר לא לסתם גברים ברחוב. את לא חייבת אותו לאמא שלך, את לא חייבת אותו לילדים שלך, את לא חייבת אותו לחֶבְרָה ככלל. יופי הוא לא דמי-שכירות שחובה לשלם תמורת המקום המסומן “אישה”.
אני לא אומרת שאסור לך להיות יפה אם את רוצה (במילים אחרות, פמיניזם לא מחייב אותך לכיעור). להיות יָפָה נעים, וכיפי, ומספק, ויופי מעלה חיוכים אצל אנשים, לעתים קרובות אפילו אצלך. אבל בהיררכיית החשיבות, יופי נמצא כמה שלבים מתחת לאושר, הרבה מתחת לבריאות, ואם הוא נעשה מתוך הסתגפות, או כמחוייבות, הוא עלול להרחיק אותך מדי מעצמאות, עד שבקושי תראי אותה באופק.
אבל מה המשמעות המעשית בחיי היום-יום של האמירה “את לא חייבת להיות יפה”? המשמעות היא שאת לא צריכה להתנצל אם את לובשת דברים שנחשבים “לא-מחמיאים” או “לא באופנה” – בעיקר אם הם דווקא משמחים אותך ברמה עמוקה יותר מזאת שמספק היופי בלבד. אז מה אם הצבע שאת הכי אוהבת לא “הולם” אותך? אז מה אם את “שמנה מדי” (לפי אמת מידה שרירותית כלשהי) בשביל גופיה? אם את נקייה, ואת לבושה מספיק כדי שלא יעצרו אותך על חשיפה מגונה בציבור*, וחבשת פצעים פתוחים (אם יש לך) את יכולה ללבוש כל צבע או סגנון שבא לך, כל דבר שמשמח אותך.
רציתי להכין עץ החלטה שימושי לגבי קביעוֹת יופי, אבל בסוף כל ענף כמעט היתה בועה ובתוכה “תגידי למי שמתלונן שילך לעזאזל”, אז הוא לא מועיל במיוחד.
לרוע המזל, ליופי יש תאריך תפוגה. הוא כרוך בנעורים במידה כזאת שבשלב מסוים (אם ישחק לך המזל), תצטרכי לעלות כיתה, וכבר לא להיות יפה**. לפעמים (כמו במקרה של דיאנה ורילנד), אפשר להפליג הרחק מעבר ליופי, ולהגיע פתאום למסוגננת או אפילו מרתקת (בתחום האופנה משתמשים במונח jolie laide). אבל לא תגיעי לשם אם תחשבי שאת חייבת לציית לכל תמרורי “הדרך הנכונה ליופי”. תגיעי לשם אם תתקדמי בדרך המעניינת ביותר מבחינתך. (וכל השוללים שאומרים “אבל זה לא יפה“? שילכו לכל הרוחות!)

עד כאן הקטע. מותר ורצוי להפיץ, עם קרדיט:
You Don’t Have to Be Pretty by Erin McKean.
Hebrew translation by Inbal Saggiv-Nakdimon

ארין מק’קין היא לקסיקוגרפית, מייסדת המילון המקוון Wordnik ובעלת בלוג התפירה “שמלה ביום” שבו היא מתעדת את השמלות שהיא תופרת ולובשת.

* הכותבת חיה בסן פרנסיסקו, ולא בבית שמש.

** חסרה לנו בעברית ההבחנה הקיימת באנגלית בין pretty הכוללת גם נחמדות, והיא המילה המשמשת כאן, לבין beautiful הנשגב יותר.

אחרי שמקס נרדם, אמא ואבא נופלים מותשים בסלון. הם בוהים בטלוויזיה.
… הם מעבירים ערוצים בשלט והכל משעמם…
אז אמא הולכת לישון לבד, ואבא נשאר ומעביר ערוצים. בסוף הוא מוצא סרט שפעם מאוד מאוד אהב, כשהיה ילד. דמעות עולות בעיניו כשהוא נזכר כמה אהב את הסרט הזה, והוא נשכב על הספה לראות אותו, ואחרי כמה דקות הוא נרדם.
מתוך “מקס הילד הלוחם” מאת עוזי וייל ואיריס דה בוטון.

הסופרת ג’ו וולטון כתבה תיאור תמציתי ומדויק של תופעה מוכרת לכל קורא (וצופה): הנאת החזרה לספר שקראת פעם (או עשר פעמים) מחמיצה לאכזבה אדירה כשהספר מתגלה לפתע במערומיו. העלילה דלוחה, הדמויות שטוחות, או שהוא מלא הטפות, גזענות, שוביניזם. איך זה יכול להיות?
התשובה היא שבזמן שחלף ביקרה בספר פיית הבלעחס (באנגלית The Suck Fairy). המרשעת הזאת קילקלה את הסיפור שהיה נפלא, שאבה מתוכו את לשד החיים והשאירה עקבות מטונפים.

אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר למעשה השחתה של הפיה היא סדרת נרניה. מה שעובר הרבה מעל ראשו של הילד הקורא (ישראלי, ודאי, אבל מסתבר שגם כאלה שמבקרים בקביעות בכנסיה, לדברי וולטון), מכה בבוטות במבוגר שמבין מיד (זהירות, ספויילר) – אסלן הוא ישו, הנצרות היא התשובה. גם הסופר ניל גיימן מתקומם.

נזכרתי בה כשהתכוננתי לפאנל על אן מק’קאפרי בכנס “אייקון” האחרון. סדרת “רוכבי הדרקונים של פרן” היתה אהובה עלי מאוד, וקראתי את רובה. על המדפים שלי עדיין יש לפחות שמונה ספרים מתוכה, ואחרים רק עברו אצלי. אבל כשפתחתי אותם עכשיו הם היו… פחות מעניינים. והדיון בפאנל חידד אצלי את ההכרה בכך שמק’קאפרי אמנם כתבה גיבורה שמצילה את העולם, אבל התפיסה הכללית של היחסים בין המינים אצלה שמרנית ביותר.

פיית הבלעחס עשתה שמות גם בספרי “ברבאבא“, וסדרת ה”מַרִים” לפעוטות. להיטי ילדותי הפכו לאסופת מסרים מעצבנים. “טרזן”? גזעני. ג’יימס הריוט? ארכני. “סוד הגן הנעלם”? טרחני. “חרמשנית הכסף”? בלתי מובנת בעליל. “שלושה בסירה אחת” ניצל בנס, אבל אפילו “בעקבות הכלב” לוקה מעט. ל”נשים קטנות” אני מפחדת לגשת.

בעיני, פיית הבלעחס דומה קצת למכופף הבננות:

“לכל המשמשים ניגש הוא ועושה חריץ
בכל התפוזים הוא מנקב נקבוביות,
ובפירות הנגועים הוא שם רקבוביות”

כך גם היא. מניאקית.

באתר של הוצאת גרף מופיע לוח זמנים צפוי להופעתם בעברית של הספרים הבאים בסדרת בני הנפילים. הסדרה מאת קסנדרה קלייר עוקבת אחר מעלליהם של ציידי הצללים האמיצים, המגנים על עולמנו מפני שדים ושאר סכנות, וכפי שהם מעידים על עצמם “נראים טוב יותר בשחור מהאלמנות של אויבינו, מאז 1234.”
הספר הראשון בסדרה, “עיר של עצמות”, מצולם בימים אלה לסרט קולנוע, והמעריצים חוגגים.
ספרים נוספים בסדרה, בתרגום שלי ושל אינגה מיכאלי, יצאו לאור במהלך שנת 2013 ולאחריה. עדכונים נוספים יופיעו בהמשך באתר ההוצאה.

קסנדרה קלייר, שכותבת את סדרת “בני הנפילים“, מסבירה במענה לשאלות קוראים מדוע יצרה את דמותו של סיימון, הערפד היהודי. הערפדים אצל קלייר מגוונים: יש ביניהם לבנים, שחורים, אסיאתים והיספאנים, ובני דתות שונות. סיימון, היא מסבירה, יהודי כיוון שהוא הדומה ביותר לה, והיא יהודיה. סממני הדת הנוצרית מתחלפים אצלו בסממנים יהודיים. כך, כאשר אנשי המסדר מכניסים אותו לכלא הם טורחים לחרוט במקום צלבים מגיני דוד על הפתחים, כדי שלא יוכל לגעת בהם. ובתור ערפד שאיננו מסוגל להעלות על שפתיו מילות קודש, הוא לא יכול לומר “שמע ישראל” או לצטט מהתנ”ך את השם המפורש. הוא גם מתבדח שצ’קים בכפולות של ח”י מפחידות ערפדים יהודים, רמיזה שודאי תהיה מובנת יותר בארץ מאשר בארה”ב.

מעטים הערפדים היהודים, ומעטים עוד יותר הערפדים הישראלים. סופר המתח המצוין גל אמיר פרסם בשנת 2003 את הספר “לילה אדום“. הסיפור ראיון עם ערפד פולני מאת מיכאל ברנד פורסם לראשונה ב-“חלומות באספמיה”, גליון 7, ספטמבר-אוקטובר 2003. לפני כשנה תרגמתי ספרון בשם “באפי ציידת הערפדים והסכסוך הישראלי-פלסטיני“, המכיל יצירות אמנות וטקסט של הרצאה מאת האמנית ג’ניפר בר-לב (אחר כך גם התחלתי סוף סוף לצפות ברצינות בסדרה).

ורד טוכטרמן, אחת מאושיות קהילת המדע הבדיוני בארץ (סופרת, מתרגמת, עורכת ועוד), פרסמה בשנת 2011 בהוצאת “יניב” את הרומן “דם כחול“, שבו משולבים ערפדים ויהודים באווירה ישראלית מאוד.
עכשיו היא מזמינה את הקהל לממן את כתיבת ספר ההמשך. קמפיין המימון צבר אלפי שקלים תוך יום, בזכות הצעות אטרקטיביות כמו “אנמיה קלה”, שמבטיחה תמורת מינימום של 60 ש”ח עותק דפוס ועותק אלקטרוני של הספר, ולמשקיעים כבדים יותר אפילו דמות בספר שתיקרא על שמם.

לסיום נוותר על האפליה מטעמי דת ונחבור לקריאת השלום של ג’ורג’ טאקיי. טאקיי, שכיכב ב”מסע בין כוכבים” בתפקיד סוּלוּ, ובתור הטייס הטוב ביותר בגלקסיה הפריך את הסטריאוטיפ של האסיאתי המתקשה בנהיגה, מבקש לאחד את כוחות החלל כולם נגד האויב האמיתי: סדרת הערפדים “דמדומים”.

את הספר לילי ווייט מאת סוזן אייזקס תירגמתי עבור הוצאת נירם בשנת 1997. באחד הפוסטים הקודמים הבאתי קטע ממנו כדוגמה לבעייה תרגומית מורכבת.
אייזקס היא אחת הסופרות החביבות עלי בכלל, ומבין אלה שתרגמתי בפרט. יש לה אבחנות חברתיות מעניינות והעיקר מבחינתי – היא כותבת דמויות מצוינות, כולל הרבה נשים אמינות. מלבד “לילי ווייט” תרגמתי עוד שניים מספריה. “פסים וכוכבים”, ספר מתח עם גיבורים הנאבקים בגזענים לבנים, עורר בי תשוקה עזה לנופי קולורדו המרהיבים. “ניצוץ באפילה” הוא ספר טוב בהרבה מהסרט שנעשה על פיו, בכיכובם של מייקל דאגלס ומלאני גריפית. אני חושבת עליו בכל פעם שאני מקלפת תפוחי אדמה, בגלל סצינה מותחת במיוחד שבה הגיבורה, מרגלת אמריקנית, כמעט נעצרת על ידי הגסטפו בברלין אחרי שקנתה קולפן ברובע מרוחק של העיר.
ולמה נזכרתי בכל הדברים האלה? כי השבוע, במסגרת יחסי הציבור לספרה החדש של אייזקס, נתקלתי בהסבר שבו כתבה שההשראה לדמותה של לילי ווייט עלתה למעשה מן הסיפור התנ”כי על רחל ולאה, והגבר שהיה נשוי לשתיהן. בספר האחיות נקראות לי ורובין, ואהדתנו כקוראים נתונה בעיקר ללי, המבוגרת מבין השתיים, שאחותה הקטנה והמפונקת גוזלת ממנה תשומת לב ועוד דברים רבים.
הספר נפתח כך:

“אני מעולם לא הייתי בתולה.
או.קיי: באופן טכני, מובן שהייתי. אבל אפילו כשהייתי ברה ורעננה, מעולם לא הבטתי בעולם בעיניים פקוחות לרווחה בפליאה. גם אם לא נולדתי ממולחת, לפחות כשגדלתי הייתי חכמה מכדי שאהיה נאיבית. אז איך יכול להיות שבשיא חיי, כשהייתי מצוידת במיטב כוחותי, לא הצלחתי לצפות את מה שקרה בתיק טורקלסון? האם היתה לי חוכמת רחוב רבה מדי? האם ניסיון החיים שלי היה עשיר כל-כך, שכבר לא ידעתי מימיני ומשמאלי?”

אולי פעם כבר ידעתי את זה, אבל השנה התברר באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאני חולקת יום הולדת עם “מסע בין כוכבים“. הסדרה המקורית שודרה לראשונה בטלוויזיה בארה”ב בשמונה בספטמבר, שהוא גם יום ההולדת שלי (אם כי בשנה אחרת). להנצחת האירוע יצרו בגוגל דודל מושקע במיוחד. בקישור הזה תוכלו לקרוא ראיון שערך האתר הרשמי של “מסע בין כוכבים” עם יוצר הדודל.
אגב, גוגל פתחו חנות שבה הם מוכרים חולצות, כוסות ושאר מוצרים מעוטרים בגוגל דודלים המקסימים. אם נגיד חיפשתם רעיון למתנה מקורית.

החיפוש הראשון שלי אי פעם באינטרנט היה Star Trek, בחיי. אז עוד לא היה גוגל, וכמעט לא היו גם אתרים, אלא בעיקר קבוצות דיון. ועל “מסע בין כוכבים” היו המון קבוצות דיון, שאחת מהן נקראה Westley Crusher Die, Die, Die. הסיבה לכך היא השנאה העזה שעוררה דמותו של ווסלי קראשר, בן העשרה החוכמולוג שהסתובב בארשת זחוחה על סיפון האנטרפרייז בפרקי “מסע בין כוכבים – הדור הבא”. את קראשר גילם השחקן ויל וויטון.

וויטון מבוגר ממני בחודשים מעטים בלבד. הוא התחיל את הקריירה שלו כילד, והיה אחד מארבעת הכוכבים המרכזיים של “אני והחבר’ה“, סרטו המופתי של רוב ריינר. אחרי פרישתו מ”הדור הבא” הקריירה שלו כשחקן דישדשה, הוא התחיל לכתוב סיפורים בדויים וגם אוטוביוגרפיים, והתבסס כאייקון של הקהילה הגיקית. בשנים האחרונות השתתף בתפקידי אורח בכמה סדרות טלוויזיה, כולל “המפץ הגדול“, שם הוא משחק אלטר-אגו מרושע של עצמו. אני נהניתי לקרוא את “זכרונות מהעתיד“, שבו הוא מנתח פרקים מן העונה הראשונה של “מסע בין כוכבים – הדור הבא”, בתוספת זכרונות מהצילומים ושלל אבחנות שנונות.

הבוקר משכה את עיני מודעת פרסומת במוסף “הארץ”. מעל הטקסט המשונה הזה מופיעה תמונה חשוכה של מטבח יוקרתי, שמזכיר יותר מרתף עינויים מאשר חדר בבית מגורים. ובמרכז תשומת הלב ציטוט באיטלקית של… דוסטוייבסקי?

בתרגום חופשי, “היופי יושיע את העולם”.
מה ההגיון לפרסם בעיתון בעברית תרגום לאיטלקית של סופר רוסי? והאם הנופך הקוסמופוליטי באמת מצדיק את היומרנות? שלא לדבר על כך שהאסוציאציות שלי, לפחות, מדוסטוייבסקי, כוללות הרבה עליבות ומעט מאוד יוקרה.
דרך אגב, כך כותבים את שמו של דוסטוייבסקי באיטלקית (בויקיפדיה לפחות): Dostoevskij, ומבינים גדולים ממני אומרים שבמשפט באיטלקית יש טעות.

* * *

בהמשך הבוקר פירסם יניב אידלשטיין בפייסבוק קישור של דיוויד בואי שר עיבוד לאיטלקית של Space Oddity בשם Ragazzo solo, Ragazza sola. לפי ויקיפדיה המילים באיטלקית מגוללות סיפור אהבה על פסגת הר, ואינן קשורות כלל לשיר המקורי.

השיר הזה מוזכר בספר מצוין שתרגמתי, “החיים הסודיים של אימא ללא הפסקה” מאת פיונה ניל. הגיבורה, אם לשלושה ילדים קטנים, השמיעה להם אותו בנסיעה ארוכה.

ג’ו מתעורר ראשון. שנתו קלה, כמו שלי.
“מי יעזור למייג’ור טום?” הוא שואל לפני שהוא פוקח עיניים, ואני מרגישה איך לבי כבד עליי מעט.
השמעת התקליטורים של דייוויד בואי בדרך לנורפוק בחופשת הקיץ הייתה אמורה להיות התקדמות אדירה בעולם הרה-הסכסוכים של הבידור במכונית. האיכות הנרטיבית של מילות השירים תגרה את דמיונם של הילדים, חשבנו. וזה היה נכון. אבל לא התקדמנו מעבר לשיר הראשון בשינויים.
“למה הטיל עזב אותו?” הוא שואל עכשיו, מציץ מתחת לשמיכה.
“הוא התפרק,” אני אומרת לו.
“למה לא היה עוד טייס חלל שיעזור לו?” הוא שואל.
“הוא רצה להיות לבד,” אני אומרת, ומלטפת את שערו. ג’ו בן החמש נברא בדמותי, בתלתלים חומים פרועים ועיניים ירוקות כהות, אבל את האופי הוא ירש מאביו.
“הטיל עוזב אותו?”
“כן, אבל יש חלק ממנו שרוצה לברוח,” אני מסבירה.
ג’ו שותק לרגע.
“אימא, לפעמים את רוצה לברוח מאיתנו?” הוא שואל.
“לפעמים, אבל רק לחדר שליד,” אני צוחקת. “אין לי תוכניות להמריא לחלל החיצון.”

לסגירת המעגל הזה אספר שאני ובעלי נסענו באלפים האיטלקיים עם ילד בן שלוש לצלילי “סבא טוביה” ו”מחסן השטוזים של דתיה”, כלומר לא ניסינו אפילו את הרעיון של לוסי.

*עדכון*
גרסה מרגשת מאוד של השיר, שצולמה בתחנת החלל הבינלאומית, בביצועו של האסטרונאוט כריס הדפילד:

אוהבים איטלקית? אני ממליצה על הבלוג המצוין של שירלי פינצי לב “על ספרות איטלקית – בעברית“.

יוצא לאור ממש בקרוב בתרגומי “עיר של זכוכית“, השלישי בסדרת “בני הנפילים” מאת קסנדרה קלייר בהוצאת גרף צעיר. עורכת הסדרה: גילי בר-הלל, עורכת התרגום: רוני גלבפיש.

בתחילת הספר הזה נוסעת קליירי, הצעירה הניו-יורקית שגילתה בעצמה כוחות אדירים, אל עיר הבירה של בני הנפילים. היא חייבת לעשות הכל כדי להציל את אמה, גם אם היא מסתכנת בכך בניגוד לרצונם של אוהביה. אבל מסתבר שהסכנה אורבת בכל מקום, ולא רק לה, אלא גם לחבריה. ציידי צללים, ערפדים, אנשי זאב ומכשפים יהיו חייבים לשלב כוחות כדי לסכל את מזימותיו הזדוניות של ולנטיין הרשע.

הנה דוגמה קצרה מהאקשן:

לפניהם היה תוהו ובוהו. אובך לבן כיסה את הגן, והיה ריח כבד באוויר – ריח חריף של אוזון צרוב מהול במשהו אחר, מתוק ולא נעים. דמויות התרוצצו אנה ואנה – סיימון ראה אותן רק בהבזקים כשהופיעו ונעלמו בפערים בערפל. הוא ראה להרף עין את איזבל, שיערה מסתחרר סביבה בחבלים שחורים כשהניפה את השוט שלה. השוט הקטלני הבזיק כברק זהוב מבעד לצללים. היא הדפה את התקדמותו של דבר מה מגושם וענק – שד, חשב סיימון – אבל היה אור יום מלא; זה היה בלתי אפשרי. הוא כשל קדימה וראה אז שהיצור אנושי בצורתו, אבל מגובנן ומעוות, משהו מסולף. היצור נשא קרש עבה ביד אחת ונופף אותו לעבר איזבל כמעט בעיוורון.

במרחק קצר בלבד, דרך חור בחומת האבן, ראה סיימון את התנועה בשדרת יורק ממשיכה לטרטר בשלווה. השמים מחוץ למכון היו בהירים.

“שבוּקים,” לחש ג’ייס. פניו בערו כששלף את אחד מלהבי השרפים שלו מחגורתו. “עשרות שבוקים.” הוא דחף את סיימון הצידה, כמעט בגסות. “תישאר כאן, אתה מבין? תישאר כאן.”

סיימון עמד קפוא לרגע כשג’ייס זינק קדימה לתוך האובך. אור הלהב בידו האיר את הערפל סביבו עד שהפך לכסוף; דמויות כהות התרוצצו אנה ואנה בתוכו, וסיימון הרגיש כאילו הוא מביט דרך זכוכית חלבית, מנסה נואשות להבחין מה קורה מעברה אחר. איזבל נמוגה; הוא ראה את אלק, זרועו מדממת, משסף את חזהו של לוחם שבוק וצופה בו מתמוטט אל הקרקע. שבוק אחר הסתער מאחוריו, אבל ג’ייס היה שם, אוחז עתה להב בכל יד; הוא זינק לאוויר, הניף את הלהבים והוריד אותם בתנועת מספריים אכזרית – וראשו של השבוק נפל מעל צווארו כשדם שחור ניתז ממנו. קיבתו של סיימון התהפכה – לדם היה ריח מר, רעיל.

הוא שמע את ציידי הצללים קוראים זה לזה מתוך הערפל, אך השבוקים היו דוממים לחלוטין. לפתע האובך התפזר וסיימון ראה את מגנוס, עומד נסער ליד חומת המכון. ידיו היו מונפות, ברקים כחולים הבזיקו ביניהן, ומול החומה שלידה עמד נדמה שהולך ונפער חור שחור רבוע באבן. הוא לא היה ריק, או אפל בדיוק, אלא זרח כמו מראה שאש מתנחשלת לכודה בתוך זגוגיתה. “שער המעבר!” צעק. “עברו בשער!”

כמה דברים קרו בעת ובעונה אחת. מריס לייטווד הופיעה מתוך האובך, נושאת את הילד, מקס, בזרועותיה. היא נעצרה לקרוא משהו מעבר לכתפה ואז הסתערה לעבר השער ודרכו, ונעלמה לתוך החומה. אלק בא אחריה, גורר את איזבל אחריו, השוט המגואל בדם נגרר על האדמה. כשמשך אותה לעבר שער המעבר משהו געש מתוך האובך מאחוריהם – לוחם שבוק, מנופף חרב פיפיות.

פרטים נוספים ופרק ראשון מהספר אפשר למצוא באתר של הוצאת גרף צעיר.

פתאום הבנתי שתרגמתי לא מעט ספרים שבשמם המילה “עיר”.
הראשון היה “עיר הבקיע” הארוך מאת אלסטר ריינולדס, בהוצאת אופוס. ספר מדע בדיוני טכנולוגי עתיר דמיון שאחד מאתרי ההתרחשות שלו הוא עיר הניצבת על פי תהום, שבנייניה השתנו והתעוותו ביוזמתם ובכוחות עצמם.
“עיר הזמן” מאת דיאנה ווין-ג’ונס יראה אור בתרגומי בעתיד בהוצאת גרף צעיר. העיר המככבת בספר הזה נמצאת מחוץ לזמן ותפקידה לפקח על ההיסטוריה, אבל משהו כמובן משתבש…
ולאחרונה, הספרים בסדרת “בני הנפילים” מאת קסנדרה קלייר בהוצאת גרף צעיר: תרגמתי את “עיר של אפר” ואת “עיר של זכוכית“, ובאנגלית יצאו לאור בינתיים עוד שני המשכים בסדרה, “עיר של מלאכים נופלים” ו”עיר של נשמות אבודות”. ציידי הצללים שהם גיבורי הסדרה הזאת מסתובבים בניו יורק המוכרת-לכאורה, אבל רואים בה רובד נסתר של ערפדים, אנשי זאב, שדים ושלל כישופים.
לפני כשבוע החלו צילומי הסרט הראשון בסדרה, לפי הספר הראשון, “עיר של עצמות” (תרגמה לעברית אינגה מיכאלי). האוהדים הרבים של הסדרה מתלהבים מאוד למראה השחקנים החתיכים שמגלמים את הדמויות האהובות באתר הצילומים בטורונטו.
להמשך הקטע →

רוב המתרגמים שאני מכירה עובדים לבד, בבית, אבל מתקשרים ביניהם בדרך מקוונת כלשהי (דואר אלקטרוני, פורומים, ולאחרונה גם פייסבוק). אנחנו מחליפים דעות, חוויות ומידע, וגם נעזרים זה בזה לפתרון בעיות בתרגום. בעקבות אחד הדיונים שהיה השבוע בקבוצה בפייסבוק פתחתי מסמך שאפשר יהיה לרכז בו את המילים הבעייתיות האלה שרבים מאיתנו מתחבטים בהן, ואת הפתרונות המבריקים שמצאנו. רבים מעמיתי הצטרפו בשמחה למבצע, ומאז מבקרים במסמך אנשים כל הזמן, מוסיפים מילים ומתקנים, ויוצרים פרויקט שיתופי מקסים.
גם הקוראים כאן מוזמנים להיכנס, לראות ולתרום מן הידע שלהם: מונחון לועזי-עברי שיתופי.

מִיתוֹפְּיָה הוא כנס ספרותי המוקדש לספרות בכלל ולספרות פנטזיה בפרט, והוא יערך השנה ב-23 באוגוסט בספריה המרכזית במודיעין. אני מעבירה בכנס, זאת הפעם השניה, סדנת תרגום פנטסטית, המאפשרת לטעום ממלאכת התרגום של ספרות פנטסיה לעברית. עברו לאתר הכנס לפרטים נוספים, ואם אתם רוצים להשתתף בסדנה שימו לב שיש להירשם אליה מראש ולתרגם קטע קצר.

“אייקון 2012: תגליות”, הפסטיבל ה-16 למדע בדיוני, פנטזיה ומשחקי תפקידים, יתקיים בתאריכים 4-2 באוקטובר 2012 בתל אביב. הפסטיבל מאורגן על ידי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה והעמותה למשחקי תפקידים בישראל, ובשיתוף עם קהילת טולקין הישראלית, אמא”י – ארגון מנגה ואנימה ישראל, וקהילות נוספות.
השנה אשתתף בפסטיבל בפאנל שיעסוק בסופרת אן מקאפרי. את “מעוף הדרקון” של מקאפרי קראתי בגיל צעיר, ומיד התאהבתי בעולמם של רוכבי הדרקונים. לפני כעשר שנים היתה לי הזכות לתרגום את “הדרקון הלבן”, הספר השלישי בסדרה.

סיפור עצוב, עם מוסר השכל, על שלושה הימים המתישים שהעברתי בחיפוש ציטוטים לא קיימים מתוך “מוטל בן פייסי החזן”.

נכתב בהשראת סיפורי הטעויות בבלוג “מחשבות על תרגום” (תודה ליעל כהנא על ההפניה לשם) וסיפור “כפרת העוונות” אצל עמיתי שחר פלד.

מעשה שהיה, כך היה: בשנה שעברה תירגמתי עבודת דוקטורט מרתקת שעסקה בפן מסוים של התרבות הפופולרית בישראל ובשורשים שלו בתרבות היידיש. הדוקטורט נכתב באנגלית וכלל ציטוטים מטקסטים שונים שנכתבו במקור בעברית: כתבות בעיתונים, מאמרים וכן יצירות ספרות. את קטעי העיתונות והספרים האלה, סיכמתי עם הכותב, הוא יספק לי, כדי שאוכל להכניס את הציטוטים כלשונם לתוך הנוסח העברי של הדוקטורט. חיככתי ידיים בסיפוק מתוך הנחה שחסכתי לי שלושה וחצי מתוך ארבעת השלבים שהגדרתי בעצמי במדריך לציטוט מתוך תרגום קודם.
אבל אל יתהלל חוגר כמפתח.

ראשית, ישבתי יומיים בספרייתו של החוקר, עם הספרים והעיתונים שהיו אצלו ושאותם לא רצה להוציא מרשותו, כיוון שחלקם נדירים.

שנית, חזרתי למכורתי, הספריה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב, שילמתי דמי כניסה מופחתים כבוגרת המוסד המכובד ונברתי שם במיני “כל כתבי”, מברנר דרך מנדלי מוכר ספרים ועד פרץ.

ובסופו של דבר הייתי צריכה עוד לחפש רק את הציטוטים מתוך “מוטל בן פייסי החזן” לשלום עליכם. כתביו העבריים של שלום עליכם נמצאים בפרויקט בן יהודה, אבל לא התרגומים לעברית של יצירותיו ביידיש. כאן היתה הפופולריות של שלום עליכם בעוכרי, כיוון שהוא תורגם לעברית יותר מפעם אחת. הדוקטורט שאותו תרגמתי ציטט מתוך תרגום אריה אהרוני, ואילו אני הצלחתי להשיג רק את תרגום י”ד ברקוביץ’ האדמדם (תודה, דודה נחמה).

ופה היתה טעותי הגדולה, כאשר הסכמתי לעבוד מתוך הנוסח הלא-תואם, ולא עמדתי על כך שהלקוח יספק לי את תרגום אהרוני. שיערתי שיהיה הבדל בין התרגומים, אבל לא העליתי בדעתי עד כמה גדול יהיה. לא היה מדובר רק במספרי העמודים, אלא בתוכן עצמו. שכן ברקוביץ’, שהיה חתנו של שלום עליכם, הרשה לעצמו להתרחק מאוד מן הטקסט המקורי, כולל השמטות רבות ממנו, ודווקא בקטעים ה”לא נחמדים”, שהיו מוקד לסקירה בדוקטורט.

וכך מצאתי את עצמי שוקדת בעבודת ריגול על “מוטל” עב הכרס ומחפשת בו לשווא קטעים ששלום עליכם כתב, אהרוני תרגם והלקוח שלי ציטט, אבל ברקוביץ’ העלים. במקרים מסוימים הצלחתי למצוא בקושי משפטים אחרים שיוכלו להביע את הטענות שהתבטאו בציטוטים המקוריים.

חלק העבודה שהיה אמור להימשך שעה-שעתיים התארך לשלושה ימים שבהם קראתי הלוך ושוב, ליוויתי את מוטל מכתריאליבקה ועד לניו יורק, וזכיתי להכיר יצירת מופת ספרותית לעומקה. נו, שוין.

יום אחד צלצל אלי רני גרף ואמר שיש לו ספר שהוא רוצה שאתרגם.
בשמחה, אמרתי, על מה הספר?
אז ככה, הוא אמר (פחות או יותר), זאת סדרת פנטזיה. הגיבורה היא נערה משרתת, בודדה בעולם, שחיה בתנאים קשים. אבל היא יחידת סגולה ביכולתה לשוחח עם הדרקונים הנדירים. רק בכוחות משותפים הם יוכלו להציל…
רק רגע, שאלתי אותו (במילים אלה ממש): קוראים לה במקרה לֶסָה?
כי עד לשלב הזה, אני חייבת להודות, התקציר נשמע דומה בצורה חשודה לתחילתה של אחת הסדרות האהובות עלי בעולם, שגם זכיתי לתרגם ספר ממנה לעברית, הרי היא “רוכבי הדרקונים של פרן” מאת אן מקאפרי.
ובכן, כמובן, לא מדובר באותה סדרה אלא באחרת, שונה מאוד.
טרילוגיית “שומרת הדרקונים” מאת קרול וילקינסון מתרחשת בסין הקיסרית, בעולם דומה מאוד לשלנו, פרט לכמה תוספות מעניינות – קסמים, קוסמים ודרקונים:

הוא דרקון בן אלפי שנים, שופע חוכמה וידע. היא רק ילדה, שפחה צעירה שלא יודעת אפילו את שמה. שניהם חיים בפחד וברעב בפינה נידחת של סין, תחת מרותו של שומר הדרקונים הקיסרי: שיכור עצלן, אלים וחמדן. עד שיום אחד בוחר הדרקון לקחת שומרת חדשה, לו ולאבן הדרקונים היקרה שלו. ביחד יוצאים השניים למסע שיחצה את קיסרות סין העתיקה, מרכס ההרים שבמערב ועד לאוקיינוס משיב החיים שבמזרח, דרך כפרים וערים ובשיט על הנהר הצהוב. לאורך הדרך אורבות להם תלאות רבות. מי יושיט עזרה לדרקון זקן, שאיבריו הפנימיים שווים הון בשוק השחור, ולילדה נבערת, שחייה אינם שווים מאומה?

כדי להיכנס לאווירת הספר כדאי להיכנס לביקור וירטואלי בציור ארוך ומפורט להפליא: “לאורך הנהר בעת חגיגות צ’ינג מינג“. אם הבנתי נכון, מדובר בציור המוצג במוזיאון הארמון הלאומי בטייוואן, המציג גם גרסאות נוספות לציור הנהר, המוקדמת שבהן מן המאה ה-12.

יצא לאור בתרגומי “עיר של אפר” מאת קסנדרה קלייר.
זהו הספר השני בסדרת “בני הנפילים” שכבשה את רשימות רבי המכר בארה”ב ומעובדת בימים אלה לסרט קולנוע.
הספר רואה אור בעברית במסגרת גרף צעיר, סדרת ספרי נוער בעריכת גילי בר-הלל סמו. את הספר הראשון בסדרה, “עיר של עצמות”, תרגמה אינגה מיכאלי. עריכת התרגום: רוני גלבפיש.

סדרת “בני הנפילים” מתרחשת בימינו, בעיר ניו יורק. אבל זאת לא ניו יורק המוכרת והרגילה. בתוך העיר, מסביבה, מעליה ומתחתיה, רוחש עולם על-טבעי. ערפדים, מכשפים, אנשי זאב ובני פיות מנהלים חיים קסומים, נבדלים מאלה של בני האדם ה”סתמיים”. גיבורי הסדרה הם ציידי הצללים, גזע נבחר של לוחמים המגנים על עולמנו מפני השדים החודרים אליו ומאיימים לעשות בו שמות.
הסדרה נפתחת כשקליירי בת החמש-עשרה מגלה שהיא חלק מן העולם הנסתר הזה, שאותו הקפידה אמה להסתיר מפניה כל חייה. היא וחברה הטוב סיימון חוברים לג’ייס, אלק ואיזבל, ציידי צללים קשוחים, יפים ושנונים, וביחד יהיה עליהם להציל את העולם מסכנות איומות ולגלות סודות אפלים.

קסנדרה קלייר כותבת פנטזיה מושכת ומרתקת שסחפה המוני מעריצים. הספר החמישי בסדרה, “עיר הנשמות האבודות”, יצא לאור במאי 2012. במקביל היא כותבת סדרה נוספת על ציידי צללים בתקופה הוויקטוריאנית. היא מצליחה גם לנהל תכתובת שוטפת עם המעריצים הנלהבים שכותבים לה שבחים, תהיות על הספרים ושאלות בענייני מערכות יחסים. הם גם שולחים לה המוני יצירות המבוססות על הספרים וגיבוריהם, החל מאיורים, דרך יצירות גרפיקה מרשימות ועד לסרטוני וידאו מושקעים.
גם בארץ יש כבר אוסף גדל והולך של מעריצים לסדרה, כולל עמוד מעריצים בפייסבוק, שיש בו הצעה מיוחדת: עותק של הספר השני בסדרה יוגרל בין קוראים שיפרסמו ביקורת על הספר הראשון.

בימים הקרובים צפוי להגיע לחנויות בשעה טובה הספר “שומרת הדרקונים” מאת קרול וילקינסון, שתרגמתי לסדרת “גרף צעיר” בעריכת גילי בר הלל (עריכת התרגום: רוני בק).
ספר מקסים, שמתאים גם לקוראים צעירים מכיתה ג’ ומעלה. הכריכה ופנים הספר זכו באיורים מקסימים של לנה גוברמן.
הספר מספר על ידידות שנרקמת בין דרקון בן אלפי שנים לבין שפחה קטנה באחד הארמונות הנידחים של קיסר סין, בשנת 141 לפני הספירה. הסופרת האוסטרלית קרול וילקינסון זכתה בפרסים רבים על הספר הזה ועל המשכיו.
הנה טעימה מהפרק הראשון:

פרק 1
קצה הקיסרות

קערת במבוק עפה באוויר לעבר ראשה של השפחה הצעירה. הילדה התכופפה הצידה. היא היתה מיומנת מאוד בהתחמקות מחפצים מעופפים – החל מאבני דיו ועד לעצמות עוף.

אדונהּ נסרח לאחור במיטתו, תשוש מהמאמץ הכרוך בזריקת הקערה. “תאכילי את החיות, עלובה.”

“כן, מאסטר לַאן,” השיבה הילדה.

לאן עיווה לעברה את פניו בשאט הנפש ששמר לעכברושים, עכבישים ובשר רוחש רימות. הוא היה מחייך רק כשצחק על טיפשותה.

“ושלא ייקח לך כל היום.”

“לא, מאסטר לאן.”

היא חמקה מביתו של אדונה, רגע לפני שקנקן יין ריק עף לעבר הדלת.

היום היה קר עד מאוד. שלג נגרס מתחת לנעלי הקש של השפחה כשמיהרה לעבר מכלאות בעלי החיים. השמיים היו אפורים. נראה שבקרוב ירד עוד שלג.

לשפחה לא היה שם; היא לא ידעה בת כמה היא. היא חיה בארמון חוּאַנְגלִינְג מאז שהוריה מכרו אותה ללאן כשהיתה פעוטה. בקיץ הקודם צעק לאן שהיא סתומה בתור ילדה בת עשר. כיוון שידעה לספור רק עד עשר, היא לא ידעה בת כמה היא עכשיו.

קראו את ההמשך באתר גרף צעיר.

בחלק א’, “אני תופרת“, כתבתי על התחביב הישן-חדש שלי, תפירה, ובמה הוא מזכיר לי את מלאכת התרגום.
הפעם – מינוחים וכמה היבטים לשוניים של התפירה.

כמו לכל דיסציפלינה, גם לתפירה אוסף מינוחים משלה, מילים שאינן קיימות בהקשרים אחרים, או שמשמעותן שונה. באנגלית למשל: pipping, ric-rac, bunting, serger, basting, batting, gusset והמילה החביבה עלי ביותר, Selvedge. אהבתי את הגמישות הלשונית המאפשרת לבלוגריות לקחת את המילה thrift, המופיעה במילונים כשם עצם בלבד (חסכון) ולהשתמש בה כפועל, כשהן משוויצות בקניות המוצלחות שלהן בחנויות יד שניה.

זמן מה לא הצלחתי להבין לאשורו את ההבדל בשימוש בין press לבין iron, שתי מילים המופיעות במילון רגיל זו בהגדרתה של זו. בהדרכה הזאת, למשל, כתוב “press with an iron”, האם יש שיטת גיהוץ אחרת השכיחה בארה”ב? תמהתי. ובכן, מסתבר (במילון המיוחד למונחי תפירה) שההבדל הוא בתנועה שעושים עם המגהץ. Iron כפועל הוא יישור הקמטים שנוצרו בכביסה, בתנועות ארוכות. ואילו press משמש בתהליך התפירה, ונעשה בתנועות לחיצה, מבלי תזוזה הצידה או קדימה.

גם בעברית יש ז’רגון ייחודי לתחום התפירה. “בוכייר”, למשל, היא מילה שאיננה מוכרת לקהל הרחב, שאינו עוסק בתפירה, וודאי אינו בקיא גם בהבדל שבין רוכסן רגיל לרוכסן “פטנט”. מונחים נוספים בעברית (שימושיים יותר או פחות), כולל למשל “תַּךְ סִכְסָךְ”, אפשר למצוא באתר האקדמיה ללשון העברית במילון “הלבשה: תפירה ולבוש (תשמ”ד), 1984.” יש לי חשד שכמו בתחום הבנייה, שפת התפירה בארץ הושפעה בעבר השפעה חזקה מן הגרמנית. וכמו בתחומים אחרים יש כיום חדירה של מינוח מאנגלית.

הנה מוזרות לשונית שאני לא הראשונה שהבחינה בה: לבדים (ולכל מה שעושים מהם) יש צד חיצוני, יפה יותר, וצד פנימי, שבדרך כלל אינו מיועד להיראות. כמו שאמא שלי לימדה אותי, אני מקפידה שבכל התיקים שאני תופרת גם הצד הפנימי יהיה יפה. נהוג לקרוא לצד החיצוני של הבד “ימין” ולפנימי “שמאל”. על העניין הזה כתבה כבר חברתי המתרגמת והמוכשרת מאוד גם ביצירה, חגית אזולאי רוזנס: המינוח הזה הוא בעצם “right” בלועזית, שנלקח במובן של “ימין” במקום במובן של “נכון”. הסבר נרחב ומעניין על הנושא, אפרופו סריגה דווקא, מצאתי בבלוג “תופרת וחופרת“.
תמונות נוספות של תיקים שתפרתי אפשר לראות באלבום הזה.

לפני חמש שנים כמעט, כשהתחלתי לכתוב באתר בצורתו הנוכחית, העליתי כאן דוגמת תרגום שלי לספרו של יו לורי, The Gunseller. המלצתי לתרגם את הספר , רצוי בעזרתי.
ובכן, סוף סוף יצא לאור בעברית בהוצאת עם עובד “מכירת חיסול” מאת יו לורי. המתרגמת המוכשרת היא יעל אכמון ובאתר ההוצאה מצוין גם שעורך התרגום הוא אסף אשרי.
אני חוזרת על המלצתי על הספר.

מתוך הכריכה האחורית:

“תומאס לאנג הוא חייל בדימוס בשירות הוד מלכותה וג’נטלמן אנגלי. הוא מועסק לסירוגין כמאבטח אישים, שומר ראש לאנשי עסקים ויועץ ביטחוני למרבה במחיר. רוב הזמן הוא מובטל כרוני ועצלן רומנטי. כשמציעים לו לחסל תעשיין אמריקני הוא מגלה כי התכונות הדומיננטיות שלו בעוכריו. לאנג מסרב לחוזה הנדיב מצד אחד ומתאהב בבתו של יעד החיסול מצד אחר. מכאן ואילך הוא נקלע למסכת שקרים וסודות, לריגול בין-לאומי ותעשייתי, לארגון טרור עם קהל יעד ממוקד ולאחורי הקלעים של עולם סוחרי הנשק.
בסגנון קולח, שנון ומשעשע נחשף לפנינו רומן ריגול ששוזר את יכולתו הקומית של המחבר עם הגיבור שהוא מחווה מודעת לג`יימס בונד ולז`אנר הסוכן החשאי. פרצי צחוק ודפדוף מהיר ובלתי נשלט הם רק כמה מתופעות הלוואי של קריאת הספר, שכיאה למחברו מאבחן את טבע האדם, חובק אותו ולועג לו בווירטואוזיות של פסנתרן ג’ז, בחן מתפרץ של רוכב אופנוע ובתזמון של שחקן תאטרון שייקספירי.”

לאחרונה חזרתי לתחביב ישן שלי: תפירה. בגלגול הקודם למדתי לתפור בעזרת חוברות בורדה ונויה-מודה כתובות גרמנית לא מובנת. תפירה התקבעה אצלי בדימוי מיושן קצת. אבל אז עשיתי חיפוש קצר באינטרנט, ועולם חדש ומופלא נפתח.

גיליתי שיש המון תופרות, ודווקא לא כולן מורמוניות! נהפוך הוא, בראשן צועדת בעוז אחת הנשים המגניבות ביותר ביקום. ארין מק’קין היא לקסיקוגרפית, מייסדת המילון המקוון המעולה Wordnik ובעלת הבלוג “שמלה ביום” שבו היא מתעדת את השמלות שהיא תופרת ולובשת, כולל שמלות מבדים בדוגמאות טטריס ותשבצים.

כבר בהתחלה נתקלתי בהבדל בין תרבויות: הופתעתי לגלות שהתופרות האמריקניות נוהגות לחבר את חלקי הבד השונים לפני התפירה בסיכות התקועות בניצב לכיוון התפר (כמו למשל בתמונה הזאת), ולא לאורך קו התפר העתידי, כפי שלמדתי אני. השיטה הזאת מאפשרת לתפור ברצף, מבלי לעצור כל רגע כדי להוציא את הסיכה שאליה מגיעים. מבריק!
אני רואה דמיון מסוים בין תפירה לבין תרגום, כסוגים שונים של פרשנות. כשאני מלמדת סדנאות תרגום תמיד מפליא לראות איך כל אחד מהתלמידים מביא וריאציה משלו לנוסח המקורי. נדיר למצוא שני משפטים זהים בקבוצה. והנה, הדרכה אחת לתפירת ארנק הניבה עד כה למעלה מ-1700 צילומים של תרגומים שונים ומשונים לתיקים תפורים בשלל שילובים.

זאת אמנם לא הסיבה המקורית וגם לא העיקרית, אבל חלק מההנאה שלי מהתפירה נובע מטעמי איכות הסביבה, קיימות וחסכון. אני תופרת תיקים משאריות בדים ומבגדים וחפצים שכבר אין בהם שימוש. זוג מכנסיים שהיו עלולים להיזרק לפח הוא חומר גלם לכמה תיקים מוצלחים במיוחד. גיליתי שדווקא המגבלה של שימוש בחומרים קיימים מעוררת אצלי את היצירתיות בשילובים שלא הייתי חושבת עליהם אחרת. התוצאה היא מתנות שכיף לי לתת לחברים, יותר מחפץ קנוי עם פתק החלפה.

בפעם הבאה: על היבטים לשוניים של מלאכת התפירה.

כנס אגודת המתרגמים מתקיים גם השנה במלון קראון פלאזה בירושלים, בתאריכים 13-15 בפברואר. אני משתתפת בכנס כבר שנים והוא תמיד מעניין ומהנה מאוד, ומהווה הזדמנות מצויינת לפגוש עמיתים וחברים.
השנה אני גם מציגה בכנס. ביום שני, הוא יום הסדנאות, ילמד שחר פלד את הצד הטכני של בניית אתר ואחריו יעל סלע-שפירו ואני נחלוק עצות למילוי האתר בתוכן משובח. ביום שלישי אשתתף במסלול “קריאות דו-לשוניות” ואקריא קטע מהספר “החיים הסודיים של אמא ללא הפסקה” מאת פיונה ניל, שתרגמתי עבור הוצאת אריה ניר.
פרטים נוספים על הכנס אפשר לקרוא אצל יעל או ישירות בתוכניה. רישום לכנס כאן.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה “סוגיות מפתח בתיאוריית המדיה” מאת דן לאפי, הנלמד במסגרת הקורס “מבוא לתקשורת המונים”.

הספר מעניין מאוד, ומאפשר טעימה משלל תיאוריות בתחום התקשורת והשפעותיה. במהלך התרגום נהניתי להיפגש עם מכרים ותיקים מתקופת לימודי שלי באוניברסיטה.

למשל, בפרק 6, “פמיניזמים” ומגדר, ג’ניס ראדווי שמחקרה על האופן שבו קוראות מפענחות רומנים רומנטיים ומשתמשות בהם שימש אותי בכתיבת התזה שלי על מדע בדיוני בישראל.

חובבי המדע הבדיוני נזכרים בספר בדיון במפקיעים של טקסטים ובתרבות מעריצים, המומחש באיור שחור-לבן של מר ספוק.

העורכת שלומית עוזיאל כתבה מאמר מעורר מחשבה על הערות שוליים בתרגומים,שבעקבותיו התעורר דיון מעניין בין מתרגמים ועורכים אחרים.

עידית נבו כתבה מדריך מעשי מקיף לעורכים מתחילים, הנוגע בשאלות האם כדאי ללמוד עריכה, איך למצוא עבודה ומה לעשות כשמשיגים אותה (ואפילו כמה משלמים עליה), ועוד.

דנה זייברט זכתה לערוך את המהדורה החדשה של סדרת “האסופית” מאת לוסי מוד מונטגומרי והיא מספרת על עבודתה ומרכזת קישורים לביקורות וכתבות. בפוסט אחר היא מספרת על עריכת המהדורה החדשה של “בת מונטסומה“.

ראיון מקיף ומעמיק עם גילי בר-הלל על עבודתה כמתרגמת וכעורכת ספרי נוער. בראיון (באנגלית) היא דנה במלאכת התרגום, באתגרים ובהתלבטויות בתרגום ספרות בכלל וספרות פנטזיה בפרט, ובשיקולים לבחירת ספרים לתרגום לעברית.

לפי מאמר בגארדיאן “2011 היא שנת המתרגם“: גם יום הולדת 400 לתרגום הקאנוני של התנ”ך לאנגלית וגם שנת פריחה לספרות מתורגמת ברחבי העולם, החל מ”נערה עם קעקוע דרקון” ועד ל”-1Q84 . למזלנו, מתרגמי הספרות, התרגום הממוחשב עדיין לא בשל להחליף אותנו.

כתבה של האקונומיסט בוחנת את שאלת ההבדלים בין שפות, בהתאם להבחנתו של הבלשן רומאן יאקובסון, כי שפות נבדלות במה שהן חייבות להביע. דווקא המילים המעורפלות, נטען שם, קשות יותר לתרגום מאשר אותן מילים ספציפיות שאוהבים להביא כדוגמה (נניח, אחד מעשרות סוגי שלג).

הלכה לעולמה (או אולי, עברה ל”ביניים”) הסופרת אן מקאפרי, שכתבה את סדרת “הדרקונים של פרן” ועוד ספרים רבים.
ב”מעוף הדרקון” בגרסתו הראשונה בעברית נתקלתי בגיל די צעיר. אני זוכרת בדיוק את המדף שבו היה בספריה. עולמם של רוכבי הדרקונים האמיצים, ובראשם המנהיגה הנועזת לסה, הקסים אותי.
שנים לאחר מכן המשכתי לקרוא את שאר ספרי הסדרה באנגלית, וקפצתי משמחה כשהוצאת “אופוס” הוציאה לאור בעברית את הטרילוגיה הראשונה ונפלה לידי הזכות לתרגם מן הסדרה בעצמי (ובשיתוף פעולה עם חברתי יעל סלע-שפירו).
למקאפרי היה תפקיד מרכזי בפריצת דרך לנשים במדע הבדיוני, הן כסופרות והן כגיבורות, כפי שמציינת גם הסופרת המצוינת לואיס מקמסטר בוז’ולד בהספד שכתבה עליה.
בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, כאשר התפרסמו לראשונה ספרי פרן, הם היו חלוצים בהצגת נשים מוכשרות הפועלות ומניעות את העלילה בז’אנר שהיה אז גברי מאוד. הגיבורות המשובחות של מקאפרי, וכן, גם הרומנטיקה המשולבת בעלילות, עזרו לקרב קוראות לעולם המדע הבדיוני.
בנוסף, ואולי במקביל, מקאפרי חצתה את הגבולות בין פנטזיה למדע בדיוני “קשה”. כוכב הלכת פרן מתחיל את הסדרה כעולם פיאודלי בנוסח ימי הביניים והופך בספרים הבאים לעולם מתקדם טכנולוגית, כולל מחשבים, חלליות והנדסה גנטית. ההתפתחות הזאת גורמת כמובן מאליו גם להתקדמות הנאורוּת בחברה.
בעברית יצאו לאור מספריה, כאמור, הטרילוגיה הראשונה של רוכבי הדרקונים של פרן: “מעוף הדרקון”, “מסע הדרקון”, “הדרקון הלבן”, וכן “שירת הגבישים” ו”הספינה המזמרת”.