מדי פעם שואלים אותי מכרים לפי מה משלמים לי (ללקוחות שלא יודעים מלכתחילה, אני מסבירה ביוזמתי). התשובה היא שהתשלום על תרגום נעשה לפי יחידות טקסט.
בתרגום מסחרי היחידה המקובלת בארץ היא עמוד, וההגדרה של עמוד היא 250 מילים. בתחום הספרים יחידת המידה המקובלת היא גיליון דפוס, שהוא 24,000 סימני דפוס.
מקור ההגדרה בתהליך ההוצאה לאור של ספרים, שבו גיליון נייר גדול מקופל והופך לשישה-עשר עמודים כרוכים, כפי שאפשר לראות בסרטון הבא:

בימים עברו היה הדַּפָּס, “הבחור הזעצער” ביידיש, מסדר אותיות מתכת בזו אחר זו לקראת הדפסתן על הדף. היום כמובן הכל נעשה באופן ממוחשב, כולל ספירת המילים והסימנים במסמך. גם החישובים הכספיים נעשים במחשב, ואין בעיה להמיר את התעריף בין יחידות של גיליונות דפוס, עמודים או מילים.
ולמה נזכרתי לכתוב על העניין? אני רגילה לתמחר לפי גיליונות דפוס, כיוון שלרוב עבודתי נעשית מול הוצאות לאור. אבל ללקוחות פרטיים נוח יותר להבין תמחור לפי מילים, שהן יחידה ברורה מאליה. לכן השבוע נתתי ללקוחה חדשה הצעת מחיר בחישוב לפי מספר מילים, לא סימני דפוס. נו, ואיך המאמר? כזה:

“טרנסדיסציפלינריות, בניגוד למולטי-דיסציפלינריות ואינטר-דיסציפלינריות, נוגעת למה שקיים בו-זמנית בין דיסציפלינות, חוצה דיסציפלינות שונות וחורג מעבר לכל הדיסציפלינות. “

מאמרים נוספים על תמחור, תעריפים והיבטים נוספים של עסקי התרגום אתם מוזמנים לקרוא אצל עמיתותי יעל סלע-שפירו בבלוג “עָבַד בתרגום” ויעל כהנא-שדמי בבלוג “התרגומיה”. סיכום מצוין של נושא התמחור מופיע במאמר מאת דינה ביכל-שונרא.

השבוע השתתפתי באירוע מקסים: מפגש נוער קורא.
ארגנה אותו קבוצת נערות נמרצות שהחליטו שצריך להוכיח ש”יש דבר כזה, נוער קורא”.
הן הצליחו להביא למעלה ממאתיים קוראים צעירים לבית אריאלה בתל-אביב, שהגיבו בהתלהבות עצומה להרצאות ולהחלפת ספרים בינם לבין עצמם.
המארגנות השיגו ארבע מרצות מצוינות, עשרות ספרים שחולקו לקהל ואפילו כיבוד מיצרניות חטיפים ומשקאות. היה כיף גדול לראות את הרצינות וההתלהבות של המשתתפים (גם אם, ממרום שנותי, הייתי מעדיפה קצת פחות ווליום בתרועות 🙂 ).
המרצה הראשונה באירוע היתה נועה רום, שסיפרה על תהליך הכתיבה של ספרי הנוער שלה. גילי בר-הלל סיפרה על אהבתה לספרי ילדים ונוער לאורך השנים, עם דגש על סדרת “הקוסם מארץ עוץ”. גילי הקימה הוצאת ספרים חדשה בשם “עוץ” והציגה את ספרה הראשון, תרגום של “ארץ עוץ המופלאה“, הספר השני בסדרה מאת פרנק באום, במהדורה מאוירת יפהפיה (אפשר לקרוא על הספר ולקנות אותו כאן).
אחרי הפסקת הצהריים סיפרה מיכל בכר על תהליך ההוצאה לאור, בדגש על פניה לכותבים צעירים, שהיו חלק ניכר מהקהל. קרן לנדסמן חזרה על הרצאתה המשובחת מאייקון על “דמות הנערה בספרי מד”ב ופנטסיה”, ועמדה באומץ מול צווחות ההתלהבות בכל פעם שהזכירה דמות חביבה על הקהל (והיו הרבה).
כאמור, חלק מהאירוע היה החלפת ספרים: המשתתפים הביאו ספרים, ויכולים היו לקנות ספרים אחרים תמורתם, או בתשלום קטן. בתמונות מהאירוע אפשר לראות כמה צפוף היה מסביב לשולחנות העמוסים.
בסך הכל היתה כאן הוכחה מצוינת לניתוח המרתק של גילי בר-הלל לגבי הפערים הקיימים בין בני נוער למבוגרים בכל הנוגע להתנהלות סביב ספרים ברשת החברתית: אירוע פייסבוק שהפגיש בספריה מאות בני נוער קוראים וכותבים.

אני אוהבת מאוד רשימות ספרים. לכן לא יכולתי להתאפק מול ההפניה של עדנה אברמסון מהבלוג המשובח “הרפובליקה הספרותית”, שהמליצה על רשימת הקריאה של רורי גילמור. מדובר, למי שלא מכיר, בדמות מסדרת הטלוויזיה “בנות גילמור“, ומתברר שבמהלך פרקי הסדרה היא נראתה קוראת לא פחות מ-339 ספרים שונים. ועכשיו מוזמנים הצופים ברשימה לסמן כמה מתוכם קראו בעצמם.
הצעירה האינטלקטואלית חובבת במיוחד ספרים שעובדו לסרטים, קלאסיקות אמריקניות (עם תיבול של תרגומים), מחזות שייקספיריים ואחרים וספרי עיון בסוגיות העומדות ברומו של עולם.
מד”ב ופנטסיה היא לא קוראת כמעט, פרט לכאלה שנכנסו לקאנון, כמו “עולם חדש מופלא” לאלדוס הקסלי ו”פרנהייט 451″ לריי ברדבורי.
הרשיתי לעצמי לסמן ספרים שהתחלתי לקרוא גם אם לא סיימתי, התאפקתי שלא לסמן כאלה שרק ראיתי כסרטים והצלחתי להגיע ל-76, עם בונוס מיוחד שנתתי לעצמי על תרגום ספר מן הרשימה – החיים הסודיים של הדבורים מאת סו מונק קיד.

גם באתר של רשת הספרים ברנס אנד נובל אוהבים רשימות ספרים. רשימה נחמדה שהם פירסמו בשבוע שעבר היתה של ספרים שמתאים לקרוא בזוגות (של ספרים, לא של קוראים).
רשימה מוצלחת נוספת, ממקום אחר, היא של הכריכות הגרועות ביותר לספרים קלאסיים. יש לי הרגשה מבוססת שלפחות בחלק מהמקרים הזוועות שנעשו לספרים נובעות מקצר בתרגום, אבל לגבי אחרות ברור שמדובר פשוט בטמטום. למשל כשרואים את החתלתול בתיק ג’יימס בונד על כריכת “סקרלט פימפרנל” או את הבלונדינית הפתיינית שנבחרה לייצג את “אן שרלי” הג’ינג’ית .
אבל הרשימה הטובה ביותר מן הזמן האחרון היא של הצעות לגלידות בהשראת ספרים (תודה, יעל כהנא-שדמי!).

לאחרונה סיימתי לתרגם את הספר החמישי בסדרת “בני הנפילים“. בספר הופיע משפט מסוים, שכבר היה בסדרה בעבר, אבל הפעם ההקשר אילץ אותי לוותר על האחידות ולתרגם אותו בצורה שונה.
המשפט הוא ” I Only Mark the Hours that Shine”. כשהופיע בהקדשה של “עיר של זכוכית” הפנתה אותו הסופרת לאמה, ועל כן תירגמתי שם בלשון נקבה. ואילו הפעם הופיע ככתובת על שעון שמש, ולא היתה ברירה אלא לתרגם אותו בהתאם להקשר הנוכחי, “אני מציין רק את שעות האור”.
אגב, השורה לקוחה מיומנה של אדי ביל, שיצא לאור כספר המתעד את חייה כילדה בת 11 בשנת 1929.

בתרגום סדרות ספרים, כמו בכתיבה שלהן, חשוב לשמור על אחידות. מתרגמים מנוסים מקפידים ליצור מונחון שבו הם מתעדים את הבחירות התרגומיות השונות: האופן בו נכתבים שמות, כולל ניקוד; נוסח של שמות מקומות – מיין סטריט, רחוב מיין או הרחוב הראשי; מונחי מפתח – האם Hell בספר הנוכחי הוא גיהנום, תופת, תוהו?

המצב האידיאלי הוא כמובן כאשר מתרגם אחד* מקבל לידיו סדרה שלמה ועובד עליה ברצף, עם עורך אחד, תוך שימוש שוטף במונחון, ובהשלמה של העבודה על הסדרה כולה לפני שהיא יוצאת לאור.
המציאות, כמובן, שונה בדרך כלל. נפוץ במיוחד מצב שבו מתחילים לתרגם סדרה כאשר כתיבתה לא נשלמה עדיין, ואולי תארך עוד שנים (אהמ, אהמ, ג’ורג’ ר. ר. מרטין). כך שהמתרגם ודאי לא יודע אילו תהפוכות יעלו במוחו הקודח של הסופר. ולפעמים קורה, למרבה הצער, שדמות שולית מן הספר הראשון מתגלה כציר מרכזי לעלילה בספר המשך, ופתאום מתברר ששמה הרה-משמעות והתרגום או התעתוק הראשוני שנבחר עבורו לא מתאים. או שהיא בכלל הוא, ולהיפך.

קורה גם לא מעט שאנשים שונים מתרגמים ספרים שונים בסדרה, מתוך שלל סיבות. יכול להיות שההוצאה לא היתה מרוצה מן התרגום לחלק הראשון, או שלמתרגם נמאס מתרגום בכלל או מהדמויות המעצבנות בפרט, והוא מעדיף לצאת לרעות עזים ולא לטרוח על עוד סצינה אחת של קרבות חלל ו/או כריתת ראשים סיטונית.

*המצב האידיאלי באמת הוא כמובן כשזאת מתרגמת אחת, אני :-).

הקרנת הבכורה של “עיר של עצמות“, על פי ספרה של קסנדרה קלייר בתרגומה של אינגה מיכאלי, תתקיים אצלנו ב-22.8.13.
זה הספר הראשון בסדרת “בני הנפילים” היוצאת לאור בארץ בהוצאת גרף.
אני שמחה לבשר שהספר הרביעי בסדרה, “עיר של מלאכים נופלים“, נמצא בתהליכי עריכה מתקדמים ויצא לאור בקרוב.
את החמישי, “עיר של נשמות אבודות“, אני מסיימת לתרגם בימים אלה ממש והוא יוגש להוצאה להמשך תהליך ההפקה.
כבר יצא לאור בעברית “מלאך מכני“, הראשון בסדרה מקדימה על בני הנפילים, גם הוא בתרגומה של אינגה .
בינתיים, אתם מוזמנים לקרוא איך תרגמתי שיר נחמד שמופיע בספר החמישי, וסקירה קצרה על ערפדים בעברית. אני ממליצה על עמוד המעריצים הישראלי של הסדרה, שמארגן קריאה משותפת בספר עד שיגיע הסרט.

ב-14.6 יתקיים אירוע חד פעמי ומרתק בעיני : סטודיו FeinCook מארח את טל ענבר, יו”ר אגודת החלל הישראלית, למפגש מפתיע וטעים בנושא אוכל בחלל. בין השאלות שיעלו שם: מה הן המגבלות שקיימות על אוכל בחלל, איך מייצרים מזון בעל חיי מדף ארוכים וללא קירור, מהן טכנולוגיות חלל שאנו נהנים מהן בחיי היומיום, איך עורכים מבחני טעימה למזון המיועד לאסטרונאוטים, מה בעצם אוכלים בחלל ועד כמה המזון מגוון, מהי גלולה במקום ארוחה, מהו ארטיק חללי?
יוגשו בין השאר מאכלים מסדרות המד”ב פיוצ’רמה, בבילון 5 ומסע בין כוכבים (גאח, כמובן, וטריבלים לקינוח – בלי הפרווה, אני מקווה).
לפרטים: www.feincook.co.il

ולטעימות נוספות, תרגומיות יותר:

צעיף ונשיקה – מוסף “שבת” של מקור ראשון בכתבה אוהדת על תרגום, כולל פרופילים של כמה מתרגמים המציגים את מהות העיסוק עבורם.

מאמר מרתק של לירון מור על תִרגום ועל משמעויותיו השונות, מתוך כתב העת “מפתח” של מרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.

Reading It Wrong – על המתרגם כקורא דק אבחנה, ועל הפעמים שבהן חריגוּת בטקסט המקורי עלולה לגרום למתרגם לשבש אותו בעת ההעברה.

הגדרות מילוניות למושגים מתוך סדרת “בני הנפילים” של קסנדרה קלייר, לקראת הסרט המתקרב לפי “עיר של עצמות“.

והפעם – תרגום של שיר:

כידוע, אני מתרגמת לעברית ספרים מסדרת “בני הנפילים” מאת קסנדרה קלייר. חברתי אינגה מיכאלי תירגמה את הספר הראשון בסדרה, ובימים אלה ממש יצא לאור בעברית “מלאך מכני” שהיא תרגמה בסדרה המקבילה, “מכשירי התופת”.
השבוע נתקלתי בספר הנוכחי באתגר מיוחד: שיר הכתוב בשפה ארכאית במכוון, והוא חרוז ושקול, ואני צריכה לתרגם אותו כך שיהיה יפה וגם יתאים לעובדה שבסצינה הבאה בספר מדברים על מילותיו.
את השיר כתבה חברתה של קלייר, המשוררת אלקה קלוק . הוא כבר הופיע, בהבדלים קלים, בסיפור שכתבה קלייר בעבר. אפשר לראות את השיר במלואו באתר של קלוק.

הניגוד בין צורתו של השיר (שפה מיושנת, משקל וחריזה) לבין תוכנו (צעירה שוחרת סקס), הזכיר לי את עמוד הפייסבוק סְטָטוּסִים בְּאַרַמִית, שמציג טקסטים מוכרים בלבוש מיושן. הופיע שם למשל שיר הילדים “האוטו שלנו”, שנפתח כך: “ריכבא דידן רברבא בגוונא דירוקה”, וססמתו “כּוּלְהוֹן יְכֹולִים לְמִשְׁדַר סְטָטוּסֵיהוֹן”.

בליטוש תרגומו של השיר עזרו לי רבות חברי לפורום תרגום ועריכה, המתנהל כיום בפייסבוק, ואני מודה להם מאוד.
בין השאר, הם פסלו את זוג השורות הראשונות שהיה בנוסח קודם “דרכי עשיתי בנמל/בטרם אור היום קמל”. מתברר שהאקדמיה ללשון העברית פסלה את הצורה “נָמָל” בקמץ (שמופיעה במילון אבן שושן הישן שלי, בדקתי!), כך שאי אפשר לחרוז אותה עם “קמל” בעבר.

בעולם הנדל”ן שלושת הגורמים החשובים ביותר הם מיקום, מיקום ומיקום.
בתרגום מדובר בהֶקְשֵׁר.
התרגום הנכון למילה, מונח או משפט משתנה בהתאם למה שנמצא סביבם. טעות הנובעת מהתעלמות מן ההקשר מכונה מר”ן (הסבר מלא יותר נמצא כאן).

הוכחה נוספת לחשיבות ההקשר נמצאת בסיפורה המרתק של ג’נט סטיבנס, שהתפרסם בוול סטריט ג’ורנל.
סטיבנס, מעצבת שיער במקצועה, היא “ארכיאולוגית שיער” בשעות הפנאי. היא העמיקה במחקר על תסרוקות העולם העתיק כפי שהן מופיעות בפסלים ובציורים. בספרי ההיסטוריה קראה שלדעתם של ההיסטוריונים התסרוקות המורכבות והמסובכות היו פיאות נוכריות. אבל כשקראה תרגומים מלטינית הבינה סטיבנס שהמילה acus צריכה להיות מובנת בהקשר של התסרוקות כ”חוט ומחט”, ולא כ”סיכת שיער”, כפי שחשבו המלומדים חסרי ההבנה בעיצוב שיער. כיום היא משחזרת את הסגנון הרומי כשהשיער מוחזק במקומו באמצעות תפירה. המחקר המקורי שלה פורסם בכתב עת אקדמי וזכה לשבחים. הכתבה כוללת גם סרטון וידאו קצר המציג הכנה של כמה תסרוקות. (בתמונה – רומאי המפצה באיפור ססגוני על תסרוקתו הפשוטה).

בהקשר אחר: “התרגומיה“, בלוג התרגום של יעל כהנא-שדמי, מארח אותי בפוסט על האיזון בין הבית לעבודה, במסגרת סדרת “לייף סטייל למתרגמים”.

כשהתחלתי לחפש חומר על תפירה באינטרנט נדהמתי מהמגוון העצום. לכן כבר לא הופתעתי במיוחד כאשר הפוסט הזה של שירי אשד שחר על כל מיני דגמים להדפסה פתח בפני עולם חדש מופלא של תחום עיסוק מיושן לכאורה, שגם הוא פורח באינטרנט.
בובות נייר. כאלה שאפשר להלביש עליהן המוני בגדים ואביזרים מנייר. אינספור דגמים מארצות שונות ותקופות שונות, במרחק מדפסת וזוג מספריים.

רייצ’ל מאלסקה מציירת בובות נייר, בגדים ואביזרים להלבשה שלהן. יש באתר שלה עושר מסחרר של בובות בסגנונות איור שונים.
היא דואגת לגיוון של צורות גוף ושל תלבושות, לפי תקופות היסטוריות ותחומי עניין.
אחת הסדרות שלה מילונית, וכל סט שלה מוקדש למונח מתחום הביגוד, כולל הגדרה מילולית קצרה ודוגמאות לשימושים במונח. יש לה גם דמויות מ”מסע בין כוכבים“.

גם קורי מצייר בובות נייר, בעיקר לפי דמויות מסרטי דיסני, ואפילו “עלובי החיים” החדש. (גלריה נוספת כאן).

המשכתי ומצאתי קישורים נוספים לבובות נייר, ועוד, ועוד. עד שהסתחררתי והפסקתי. בינתיים.

לסיום, דוגמה ישראלית אחת: בסוף הספר החמוד “מסעות הדרקונית הגנדרנית” מאת לבי דאון הוסיפה המאיירת רחלי שלו בובת נייר של גיבורת הספר, עם שלל תלבושות.

בעבר כתבתי “מדריך לציטוט מתוך תרגום קודם“, המסביר כיצד לזהות ולאתר קטעים שכבר תורגמו לעברית, ומצוטטים בטקסט הנוכחי שמתרגמים.
יוזמה חדשה ומצוינת תעזור מאוד לקהילת המתרגמים בכל הנוגע לתרגומי שירה קיימים בעברית. עפרה הוד מכריזה אצל יעל סלע-שפירו על הקמת אינדקס מקוון לשירה מתורגמת, שירכז מראי מקום לתרגומי שירה בתוך ספרים, כתבי עת וכן הלאה.
כפי שכתוב בדף הפתיחה של הפרויקט:

“כשמתרגמים תוכן המצטט שירה, מקובל להשתמש בתרגום קיים של השיר המצוטט, אם יש כזה. כדי למצוא את התרגום, צריך לחפש באינטרנט ובספריות או לשאול מתרגמים ומומחים אחרים. מטרתו של הוויקי poetrans היא לעזור בתהליך הזה.
כאן מקלידים נתונים בסיסיים לגבי כל שיר ומקום הימצאו (וגם מתרגם, שנה וכדומה). את השירים עצמם אסור להקליד בגלל זכויות יוצרים, אבל את שמותיהם ומיקומם בהחלט אפשר, במסגרת מה שמכונה “שימוש הוגן”. כך יכול כל מי שמתעניין לדעת אם שיר מסוים תורגם, ואם כן – איפה למצוא אותו בקלות.”

הפרויקט נערך במתכונת ויקי, כך שכל מי שמעוניין מוזמן להכניס נתונים הנמצאים ברשותו.

הקטע הבא הוא ציטוט מתוך “החיים הסודיים של הדבורים” מאת סו מונק קיד, שתרגמתי להוצאת כנרת. הגיבורה, לילי, התייתמה מאמה בגיל ארבע ומאז מחפשת נואשות הוכחה לכך שאמה אהבה אותה. ההוכחה מגיעה אליה בצורת צילום משותף שלהן:

התמונה שבמסגרת היתה תמונה של אישה בפרופיל, ראשה מורכן כלפי ילדה קטנה שישבה בכיסא אוכל וכתם של מזון לתינוקות מרוח לצד פיה. שיערה של האישה היתלתל לארבעים כיוונים, מקסים, כאילו הוברש זה עתה את מאה ההברשות היומיות. בידה הימנית היא החזיקה כפית של תינוקות. אור האיר את פניה. הילדה הקטנה לבשה סינר עם ציור של דובי. קווצת שיער קופצנית על קצה ראשה היתה קשורה בסרט. היא הרימה יד אחת לעבר האישה.
אני ואמא שלי.
לא היה לי איכפת משום דבר בעולם חוץ מפניה המוטים לעבר פני, אפינו כמעט נוגעים זה בזה, כמה רחב ומשגע היה החיוך שלה, כמו ניצוצות מתפרצים. היא האכילה אותי בכפית זעירה. היא חיככה את אפה באפי והגירה את אורה על פני…

הבטתי מטה בתמונה ואז עצמתי את העיניים… החלטתי שהיא כנראה הגיעה לגן עדן והסבירה לאמא שלי על הסימן שרציתי. הסימן שיודיע לי שהייתי אהובה.

(שיניתי את הציטוט שינוי מינימלי, כדי לא לחשוף פרט חשוב מעלילת הספר)

נזכרתי בסצינה הזאת כאשר תוך כדי שיטוטים באינטרנט הגעתי לפוסט הזה, והוא פקח את עיני. הכותבת, אמילי, מספרת על התכתבות בינה לבין המצולמת, אלידה.
“קרה לך שהסתכלת על תמונה של אמא שלך וחשבת לעצמך שהיא נראית שמנה? או שהיא לא מאופרת? או שמה שהיא לובשת לא אלגנטי מספיק?”
הן הסכימו ביניהן שהתשובה שלילית, ולילדים שמביטים בתמונות של עצמם עם הוריהם חשובה רק ההוכחה שמוצגת בהן לקשר האהבה וליישומו היומיומי. המסקנה החשובה היא שעלינו להצטלם עם הילדים, והרבה, ולא לחכות לרגע שבו אנחנו נראים מושלם (ובעיקר נראות, ובעיקר בעיני עצמנו) .
בתמונה – אמא מקסימה, אפילו באופנת שנות השבעים.

הצילום הזה מציג שלט שמשך את עיני לפני כמה שבועות ברומא. שילוב נהדר של שלוש שפות ומי-יודע-כמה תרבויות-משנה.

ולפני שבוע, תוך כדי האזנה לתחנה כלשהי באתר Jango התנגן לי פתאום שיר דו-לשוני קסום, שאפשר לשמוע כאן: “Lullaby in C” של רחל יאסקו, שילוב של עברית ואנגלית וכמה מסורות מוזיקליות.

אספתי כמה בלוגים שבהם התרגום איננו נושא, אלא עובדת חיים. הם כתובים בעברית ובשפה נוספת (אחת או יותר), כיוון שהכותבות מנהלות את חייהן כך. והם מעניינים ויפים.

ב”בלוז הבית” כותבת מילנה על תפירה, יצירה, תחומי השראה ועוד. היא מספרת על עצמה שעלתה לישראל מריגה, וכותבת בעברית, אנגלית ורוסית. אהבתי במיוחד את הפוסט על מרלין מונרו.

שרון גור היא “ישראלית על האגם” שכותבת בעיקר בעברית, אבל משלבת גם איטלקית. היא גרה באיטליה ויש לה פוסטים מעוררי תיאבון וקנאה על מאכלים טעימים ושיפוצי הבית המשפחתי על חוף אגם קומו.

אפרת מהבלוג My Lovely Mess היא צלמת, וכל הצילומים הרבים אצלה מקסימים ובדרך כלל מעוטרים בכיתובים באנגלית.

ולסיום, בחזרה לתרגום. שירלי פינצי-לב מציגה ניתוח של תאוריות בתרגום דרך ‘לקסיקון משפחתי’ של נטליה גינזבורג, עם דוגמאות מתוך שני תרגומים שלו לאנגלית ואחד לעברית. לאחרונה יצא לאור תרגום מחודש של הספר בעברית, בשם “אמרות משפחה“.

עדכון:
נזכרתי סוף סוף מה ניקר לי כל הזמן שאני שוכחת. חברתי המתרגמת יעל בן-ישראל כותבת בלוג דו-לשוני מרתק בשם Founds and Fragments – לעת מצוא על גלויות ישנות ושאר חפצים מצואים, באנגלית ובעברית.

תוספת נוספת: בלוג יצירה מקסים בשבדית ואנגלית, כולל בובות נייר להדפסה ביתית.

הוצאת גרף פתחה חנות מקוונת, שבה אפשר לקנות את ספרי ההוצאה, הן מודפסים והן להורדה דיגיטלית. גולת הכותרת היא האפשרות לרכוש את “אות אתנה” מאת ריק ריירדן, ולקבל אותו במחיר הזול בארץ ועוד בטרם יגיע לחנויות הספרים! אני כבר קניתי.

רכישה דרך האתר היא תמיכה ישירה בהוצאת ספרים עצמאית שאני גאה לעבוד איתה, כיון שהיא מביאה לקהל הישראלי ספרים מצוינים תוך הקפדה על איכות התרגום, העריכה, הגרפיקה וכל שאר המרכיבים בתהליך ההוצאה לאור. זאת במקום להשתתף בביזוי תרבות הספר שמקיימות שתי הרשתות הגדולות במבצעי “ספר בשקל” (פרטים נוספים כאן).

בנוסף, לזמן מוגבל אתר מנדלי מוכר ספרים ברשת מציע מבחר מצוין של ספרים אלקטרוניים לקריאה במכשירים שונים להורדה בחינם . ברשימה, בין השאר, “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב בתרגומי וספרים נוספים של הוצאת גרף וגרף צעיר. כמו כן, ספרי מדע בדיוני ופנטזיה של הוצאת “יניב”, ביניהם “דם כחול” מאת ורד טוכטרמן (בקרוב ההמשך).

הסופר פיטר מנטפורד כותב איך גילה במפתיע שספרו מתורגם לרוסית ואפילו הציע לעזור למתרגם הפיראטי. במאמר המרתק הוא מספר איך גילה שמשתמש רוסי שואל בפורום באתר WordReference.com שאלות הבנה על פרטי-פרטים בספר A Young Man’s Guide to Late Capitalism. הוא עקב אחרי התשובות שקיבל המשתמש ובסופו של דבר התחיל להתכתב איתו כדי לסייע לו בתרגום. כל זאת מבלי שמו”ל רוסי כלשהו ירכוש את זכויות התרגום לספרו.

למתרגמים כדאי ואף רצוי להתייעץ עם הסופר בשאלות הנוגעות לספרו. אם הוא חי, כמובן, ומוכן לכך. פעם כתבתי לסופרת קארין לוואצ’י ושאלתי על ספרה המצוין “ילד מלחמה”. היא השיבה ברצון, אבל הוסיפה בעדינות שהיא לא יודעת על מכירה של זכויות התרגום לעברית, ומבקשת שההסדרים הרשמיים יהיו מול הסוכן שלה. הזכויות נקנו, כמובן, והספר יצא לאור בהוצאת “אופוס”.

בעיני, כמתרגמת, הסיפור של מנטפורד יפה ומעניין. אני חייבת לציין שהשאלות של המתרגם הרוסי מעידות על קשיי הבנה שעלולים בהחלט להוביל לתרגום שופע מר”נים*. הוא תהה, למשל, אם “white-liberal guilt” פירושו שהדמות מתייסרת ברגשות אשמה על צריכת חומר לבן, קוקאין למשל. אבל מנפורד לא נראה מוטרד במיוחד, וכותב שהיה רוצה מאוד להבין את התרגום, כלומר את האופן שבו המתרגם האלמוני הבין את ספרו.

*מר”ן הוא המונח המקובל בארץ לטעות תרגום שמקורה בחוסר הבנה של ההקשר המקורי. אלה ראשי תיבות של המילים “מניח רעפים נוצרי”, תרגום מילולי לשמו של השחקן כריסטיאן סלייטר שהופיע בכתוביות של תוכנית טלוויזיה. הדיון המקורי בטעות באתר “עין הדג” הביא להתפשטות המינוח והיום המתרגמים נזהרים מ”חשש מר”ן”.
ב”עין הדג” מוכרים חולצות עם התמונה שבראש הפוסט, ואם הייתי טיפוס של טי-שרט כבר מזמן הייתי קונה לי כזאת.

** תודה לאינגה מיכאלי על ההפניה לסיפור

הפעם, לשם שינוי, טקסט שבחרתי לתרגם מתוך האתר “שמלה ביום” של ארין מק’קין. מובא באישור הכותבת:

זאת אולי קביעה משונה מפי מישהי שכותבת על שמלות יפות מדי יום ביומו (כמעט), אבל : את לא חייבת להיות יפה. את לא חייבת יופי לאף אחד. לא לבן או בת הזוג שלך, לא לעמיתים לעבודה, ובעיקר לא לסתם גברים ברחוב. את לא חייבת אותו לאמא שלך, את לא חייבת אותו לילדים שלך, את לא חייבת אותו לחֶבְרָה ככלל. יופי הוא לא דמי-שכירות שחובה לשלם תמורת המקום המסומן “אישה”.
אני לא אומרת שאסור לך להיות יפה אם את רוצה (במילים אחרות, פמיניזם לא מחייב אותך לכיעור). להיות יָפָה נעים, וכיפי, ומספק, ויופי מעלה חיוכים אצל אנשים, לעתים קרובות אפילו אצלך. אבל בהיררכיית החשיבות, יופי נמצא כמה שלבים מתחת לאושר, הרבה מתחת לבריאות, ואם הוא נעשה מתוך הסתגפות, או כמחוייבות, הוא עלול להרחיק אותך מדי מעצמאות, עד שבקושי תראי אותה באופק.
אבל מה המשמעות המעשית בחיי היום-יום של האמירה “את לא חייבת להיות יפה”? המשמעות היא שאת לא צריכה להתנצל אם את לובשת דברים שנחשבים “לא-מחמיאים” או “לא באופנה” – בעיקר אם הם דווקא משמחים אותך ברמה עמוקה יותר מזאת שמספק היופי בלבד. אז מה אם הצבע שאת הכי אוהבת לא “הולם” אותך? אז מה אם את “שמנה מדי” (לפי אמת מידה שרירותית כלשהי) בשביל גופיה? אם את נקייה, ואת לבושה מספיק כדי שלא יעצרו אותך על חשיפה מגונה בציבור*, וחבשת פצעים פתוחים (אם יש לך) את יכולה ללבוש כל צבע או סגנון שבא לך, כל דבר שמשמח אותך.
רציתי להכין עץ החלטה שימושי לגבי קביעוֹת יופי, אבל בסוף כל ענף כמעט היתה בועה ובתוכה “תגידי למי שמתלונן שילך לעזאזל”, אז הוא לא מועיל במיוחד.
לרוע המזל, ליופי יש תאריך תפוגה. הוא כרוך בנעורים במידה כזאת שבשלב מסוים (אם ישחק לך המזל), תצטרכי לעלות כיתה, וכבר לא להיות יפה**. לפעמים (כמו במקרה של דיאנה ורילנד), אפשר להפליג הרחק מעבר ליופי, ולהגיע פתאום למסוגננת או אפילו מרתקת (בתחום האופנה משתמשים במונח jolie laide). אבל לא תגיעי לשם אם תחשבי שאת חייבת לציית לכל תמרורי “הדרך הנכונה ליופי”. תגיעי לשם אם תתקדמי בדרך המעניינת ביותר מבחינתך. (וכל השוללים שאומרים “אבל זה לא יפה“? שילכו לכל הרוחות!)

עד כאן הקטע. מותר ורצוי להפיץ, עם קרדיט:
You Don’t Have to Be Pretty by Erin McKean.
Hebrew translation by Inbal Saggiv-Nakdimon

ארין מק’קין היא לקסיקוגרפית, מייסדת המילון המקוון Wordnik ובעלת בלוג התפירה “שמלה ביום” שבו היא מתעדת את השמלות שהיא תופרת ולובשת.

* הכותבת חיה בסן פרנסיסקו, ולא בבית שמש.

** חסרה לנו בעברית ההבחנה הקיימת באנגלית בין pretty הכוללת גם נחמדות, והיא המילה המשמשת כאן, לבין beautiful הנשגב יותר.

אחרי שמקס נרדם, אמא ואבא נופלים מותשים בסלון. הם בוהים בטלוויזיה.
… הם מעבירים ערוצים בשלט והכל משעמם…
אז אמא הולכת לישון לבד, ואבא נשאר ומעביר ערוצים. בסוף הוא מוצא סרט שפעם מאוד מאוד אהב, כשהיה ילד. דמעות עולות בעיניו כשהוא נזכר כמה אהב את הסרט הזה, והוא נשכב על הספה לראות אותו, ואחרי כמה דקות הוא נרדם.
מתוך “מקס הילד הלוחם” מאת עוזי וייל ואיריס דה בוטון.

הסופרת ג’ו וולטון כתבה תיאור תמציתי ומדויק של תופעה מוכרת לכל קורא (וצופה): הנאת החזרה לספר שקראת פעם (או עשר פעמים) מחמיצה לאכזבה אדירה כשהספר מתגלה לפתע במערומיו. העלילה דלוחה, הדמויות שטוחות, או שהוא מלא הטפות, גזענות, שוביניזם. איך זה יכול להיות?
התשובה היא שבזמן שחלף ביקרה בספר פיית הבלעחס (באנגלית The Suck Fairy). המרשעת הזאת קילקלה את הסיפור שהיה נפלא, שאבה מתוכו את לשד החיים והשאירה עקבות מטונפים.

אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר למעשה השחתה של הפיה היא סדרת נרניה. מה שעובר הרבה מעל ראשו של הילד הקורא (ישראלי, ודאי, אבל מסתבר שגם כאלה שמבקרים בקביעות בכנסיה, לדברי וולטון), מכה בבוטות במבוגר שמבין מיד (זהירות, ספויילר) – אסלן הוא ישו, הנצרות היא התשובה. גם הסופר ניל גיימן מתקומם.

נזכרתי בה כשהתכוננתי לפאנל על אן מק’קאפרי בכנס “אייקון” האחרון. סדרת “רוכבי הדרקונים של פרן” היתה אהובה עלי מאוד, וקראתי את רובה. על המדפים שלי עדיין יש לפחות שמונה ספרים מתוכה, ואחרים רק עברו אצלי. אבל כשפתחתי אותם עכשיו הם היו… פחות מעניינים. והדיון בפאנל חידד אצלי את ההכרה בכך שמק’קאפרי אמנם כתבה גיבורה שמצילה את העולם, אבל התפיסה הכללית של היחסים בין המינים אצלה שמרנית ביותר.

פיית הבלעחס עשתה שמות גם בספרי “ברבאבא“, וסדרת ה”מַרִים” לפעוטות. להיטי ילדותי הפכו לאסופת מסרים מעצבנים. “טרזן”? גזעני. ג’יימס הריוט? ארכני. “סוד הגן הנעלם”? טרחני. “חרמשנית הכסף”? בלתי מובנת בעליל. “שלושה בסירה אחת” ניצל בנס, אבל אפילו “בעקבות הכלב” לוקה מעט. ל”נשים קטנות” אני מפחדת לגשת.

בעיני, פיית הבלעחס דומה קצת למכופף הבננות:

“לכל המשמשים ניגש הוא ועושה חריץ
בכל התפוזים הוא מנקב נקבוביות,
ובפירות הנגועים הוא שם רקבוביות”

כך גם היא. מניאקית.

קסנדרה קלייר, שכותבת את סדרת “בני הנפילים“, מסבירה במענה לשאלות קוראים מדוע יצרה את דמותו של סיימון, הערפד היהודי. הערפדים אצל קלייר מגוונים: יש ביניהם לבנים, שחורים, אסיאתים והיספאנים, ובני דתות שונות. סיימון, היא מסבירה, יהודי כיוון שהוא הדומה ביותר לה, והיא יהודיה. סממני הדת הנוצרית מתחלפים אצלו בסממנים יהודיים. כך, כאשר אנשי המסדר מכניסים אותו לכלא הם טורחים לחרוט במקום צלבים מגיני דוד על הפתחים, כדי שלא יוכל לגעת בהם. ובתור ערפד שאיננו מסוגל להעלות על שפתיו מילות קודש, הוא לא יכול לומר “שמע ישראל” או לצטט מהתנ”ך את השם המפורש. הוא גם מתבדח שצ’קים בכפולות של ח”י מפחידות ערפדים יהודים, רמיזה שודאי תהיה מובנת יותר בארץ מאשר בארה”ב.

מעטים הערפדים היהודים, ומעטים עוד יותר הערפדים הישראלים. סופר המתח המצוין גל אמיר פרסם בשנת 2003 את הספר “לילה אדום“. הסיפור ראיון עם ערפד פולני מאת מיכאל ברנד פורסם לראשונה ב-“חלומות באספמיה”, גליון 7, ספטמבר-אוקטובר 2003. לפני כשנה תרגמתי ספרון בשם “באפי ציידת הערפדים והסכסוך הישראלי-פלסטיני“, המכיל יצירות אמנות וטקסט של הרצאה מאת האמנית ג’ניפר בר-לב (אחר כך גם התחלתי סוף סוף לצפות ברצינות בסדרה).

ורד טוכטרמן, אחת מאושיות קהילת המדע הבדיוני בארץ (סופרת, מתרגמת, עורכת ועוד), פרסמה בשנת 2011 בהוצאת “יניב” את הרומן “דם כחול“, שבו משולבים ערפדים ויהודים באווירה ישראלית מאוד.
עכשיו היא מזמינה את הקהל לממן את כתיבת ספר ההמשך. קמפיין המימון צבר אלפי שקלים תוך יום, בזכות הצעות אטרקטיביות כמו “אנמיה קלה”, שמבטיחה תמורת מינימום של 60 ש”ח עותק דפוס ועותק אלקטרוני של הספר, ולמשקיעים כבדים יותר אפילו דמות בספר שתיקרא על שמם.

לסיום נוותר על האפליה מטעמי דת ונחבור לקריאת השלום של ג’ורג’ טאקיי. טאקיי, שכיכב ב”מסע בין כוכבים” בתפקיד סוּלוּ, ובתור הטייס הטוב ביותר בגלקסיה הפריך את הסטריאוטיפ של האסיאתי המתקשה בנהיגה, מבקש לאחד את כוחות החלל כולם נגד האויב האמיתי: סדרת הערפדים “דמדומים”.

את הספר לילי ווייט מאת סוזן אייזקס תירגמתי עבור הוצאת נירם בשנת 1997. באחד הפוסטים הקודמים הבאתי קטע ממנו כדוגמה לבעייה תרגומית מורכבת.
אייזקס היא אחת הסופרות החביבות עלי בכלל, ומבין אלה שתרגמתי בפרט. יש לה אבחנות חברתיות מעניינות והעיקר מבחינתי – היא כותבת דמויות מצוינות, כולל הרבה נשים אמינות. מלבד “לילי ווייט” תרגמתי עוד שניים מספריה. “פסים וכוכבים”, ספר מתח עם גיבורים הנאבקים בגזענים לבנים, עורר בי תשוקה עזה לנופי קולורדו המרהיבים. “ניצוץ באפילה” הוא ספר טוב בהרבה מהסרט שנעשה על פיו, בכיכובם של מייקל דאגלס ומלאני גריפית. אני חושבת עליו בכל פעם שאני מקלפת תפוחי אדמה, בגלל סצינה מותחת במיוחד שבה הגיבורה, מרגלת אמריקנית, כמעט נעצרת על ידי הגסטפו בברלין אחרי שקנתה קולפן ברובע מרוחק של העיר.
ולמה נזכרתי בכל הדברים האלה? כי השבוע, במסגרת יחסי הציבור לספרה החדש של אייזקס, נתקלתי בהסבר שבו כתבה שההשראה לדמותה של לילי ווייט עלתה למעשה מן הסיפור התנ”כי על רחל ולאה, והגבר שהיה נשוי לשתיהן. בספר האחיות נקראות לי ורובין, ואהדתנו כקוראים נתונה בעיקר ללי, המבוגרת מבין השתיים, שאחותה הקטנה והמפונקת גוזלת ממנה תשומת לב ועוד דברים רבים.
הספר נפתח כך:

“אני מעולם לא הייתי בתולה.
או.קיי: באופן טכני, מובן שהייתי. אבל אפילו כשהייתי ברה ורעננה, מעולם לא הבטתי בעולם בעיניים פקוחות לרווחה בפליאה. גם אם לא נולדתי ממולחת, לפחות כשגדלתי הייתי חכמה מכדי שאהיה נאיבית. אז איך יכול להיות שבשיא חיי, כשהייתי מצוידת במיטב כוחותי, לא הצלחתי לצפות את מה שקרה בתיק טורקלסון? האם היתה לי חוכמת רחוב רבה מדי? האם ניסיון החיים שלי היה עשיר כל-כך, שכבר לא ידעתי מימיני ומשמאלי?”

הבוקר משכה את עיני מודעת פרסומת במוסף “הארץ”. מעל הטקסט המשונה הזה מופיעה תמונה חשוכה של מטבח יוקרתי, שמזכיר יותר מרתף עינויים מאשר חדר בבית מגורים. ובמרכז תשומת הלב ציטוט באיטלקית של… דוסטוייבסקי?

בתרגום חופשי, “היופי יושיע את העולם”.
מה ההגיון לפרסם בעיתון בעברית תרגום לאיטלקית של סופר רוסי? והאם הנופך הקוסמופוליטי באמת מצדיק את היומרנות? שלא לדבר על כך שהאסוציאציות שלי, לפחות, מדוסטוייבסקי, כוללות הרבה עליבות ומעט מאוד יוקרה.
דרך אגב, כך כותבים את שמו של דוסטוייבסקי באיטלקית (בויקיפדיה לפחות): Dostoevskij, ומבינים גדולים ממני אומרים שבמשפט באיטלקית יש טעות.

* * *

בהמשך הבוקר פירסם יניב אידלשטיין בפייסבוק קישור של דיוויד בואי שר עיבוד לאיטלקית של Space Oddity בשם Ragazzo solo, Ragazza sola. לפי ויקיפדיה המילים באיטלקית מגוללות סיפור אהבה על פסגת הר, ואינן קשורות כלל לשיר המקורי.

השיר הזה מוזכר בספר מצוין שתרגמתי, “החיים הסודיים של אימא ללא הפסקה” מאת פיונה ניל. הגיבורה, אם לשלושה ילדים קטנים, השמיעה להם אותו בנסיעה ארוכה.

ג’ו מתעורר ראשון. שנתו קלה, כמו שלי.
“מי יעזור למייג’ור טום?” הוא שואל לפני שהוא פוקח עיניים, ואני מרגישה איך לבי כבד עליי מעט.
השמעת התקליטורים של דייוויד בואי בדרך לנורפוק בחופשת הקיץ הייתה אמורה להיות התקדמות אדירה בעולם הרה-הסכסוכים של הבידור במכונית. האיכות הנרטיבית של מילות השירים תגרה את דמיונם של הילדים, חשבנו. וזה היה נכון. אבל לא התקדמנו מעבר לשיר הראשון בשינויים.
“למה הטיל עזב אותו?” הוא שואל עכשיו, מציץ מתחת לשמיכה.
“הוא התפרק,” אני אומרת לו.
“למה לא היה עוד טייס חלל שיעזור לו?” הוא שואל.
“הוא רצה להיות לבד,” אני אומרת, ומלטפת את שערו. ג’ו בן החמש נברא בדמותי, בתלתלים חומים פרועים ועיניים ירוקות כהות, אבל את האופי הוא ירש מאביו.
“הטיל עוזב אותו?”
“כן, אבל יש חלק ממנו שרוצה לברוח,” אני מסבירה.
ג’ו שותק לרגע.
“אימא, לפעמים את רוצה לברוח מאיתנו?” הוא שואל.
“לפעמים, אבל רק לחדר שליד,” אני צוחקת. “אין לי תוכניות להמריא לחלל החיצון.”

לסגירת המעגל הזה אספר שאני ובעלי נסענו באלפים האיטלקיים עם ילד בן שלוש לצלילי “סבא טוביה” ו”מחסן השטוזים של דתיה”, כלומר לא ניסינו אפילו את הרעיון של לוסי.

*עדכון*
גרסה מרגשת מאוד של השיר, שצולמה בתחנת החלל הבינלאומית, בביצועו של האסטרונאוט כריס הדפילד:

אוהבים איטלקית? אני ממליצה על הבלוג המצוין של שירלי פינצי לב “על ספרות איטלקית – בעברית“.

יוצא לאור ממש בקרוב בתרגומי “עיר של זכוכית“, השלישי בסדרת “בני הנפילים” מאת קסנדרה קלייר בהוצאת גרף צעיר. עורכת הסדרה: גילי בר-הלל, עורכת התרגום: רוני גלבפיש.

בתחילת הספר הזה נוסעת קליירי, הצעירה הניו-יורקית שגילתה בעצמה כוחות אדירים, אל עיר הבירה של בני הנפילים. היא חייבת לעשות הכל כדי להציל את אמה, גם אם היא מסתכנת בכך בניגוד לרצונם של אוהביה. אבל מסתבר שהסכנה אורבת בכל מקום, ולא רק לה, אלא גם לחבריה. ציידי צללים, ערפדים, אנשי זאב ומכשפים יהיו חייבים לשלב כוחות כדי לסכל את מזימותיו הזדוניות של ולנטיין הרשע.

הנה דוגמה קצרה מהאקשן:

לפניהם היה תוהו ובוהו. אובך לבן כיסה את הגן, והיה ריח כבד באוויר – ריח חריף של אוזון צרוב מהול במשהו אחר, מתוק ולא נעים. דמויות התרוצצו אנה ואנה – סיימון ראה אותן רק בהבזקים כשהופיעו ונעלמו בפערים בערפל. הוא ראה להרף עין את איזבל, שיערה מסתחרר סביבה בחבלים שחורים כשהניפה את השוט שלה. השוט הקטלני הבזיק כברק זהוב מבעד לצללים. היא הדפה את התקדמותו של דבר מה מגושם וענק – שד, חשב סיימון – אבל היה אור יום מלא; זה היה בלתי אפשרי. הוא כשל קדימה וראה אז שהיצור אנושי בצורתו, אבל מגובנן ומעוות, משהו מסולף. היצור נשא קרש עבה ביד אחת ונופף אותו לעבר איזבל כמעט בעיוורון.

במרחק קצר בלבד, דרך חור בחומת האבן, ראה סיימון את התנועה בשדרת יורק ממשיכה לטרטר בשלווה. השמים מחוץ למכון היו בהירים.

“שבוּקים,” לחש ג’ייס. פניו בערו כששלף את אחד מלהבי השרפים שלו מחגורתו. “עשרות שבוקים.” הוא דחף את סיימון הצידה, כמעט בגסות. “תישאר כאן, אתה מבין? תישאר כאן.”

סיימון עמד קפוא לרגע כשג’ייס זינק קדימה לתוך האובך. אור הלהב בידו האיר את הערפל סביבו עד שהפך לכסוף; דמויות כהות התרוצצו אנה ואנה בתוכו, וסיימון הרגיש כאילו הוא מביט דרך זכוכית חלבית, מנסה נואשות להבחין מה קורה מעברה אחר. איזבל נמוגה; הוא ראה את אלק, זרועו מדממת, משסף את חזהו של לוחם שבוק וצופה בו מתמוטט אל הקרקע. שבוק אחר הסתער מאחוריו, אבל ג’ייס היה שם, אוחז עתה להב בכל יד; הוא זינק לאוויר, הניף את הלהבים והוריד אותם בתנועת מספריים אכזרית – וראשו של השבוק נפל מעל צווארו כשדם שחור ניתז ממנו. קיבתו של סיימון התהפכה – לדם היה ריח מר, רעיל.

הוא שמע את ציידי הצללים קוראים זה לזה מתוך הערפל, אך השבוקים היו דוממים לחלוטין. לפתע האובך התפזר וסיימון ראה את מגנוס, עומד נסער ליד חומת המכון. ידיו היו מונפות, ברקים כחולים הבזיקו ביניהן, ומול החומה שלידה עמד נדמה שהולך ונפער חור שחור רבוע באבן. הוא לא היה ריק, או אפל בדיוק, אלא זרח כמו מראה שאש מתנחשלת לכודה בתוך זגוגיתה. “שער המעבר!” צעק. “עברו בשער!”

כמה דברים קרו בעת ובעונה אחת. מריס לייטווד הופיעה מתוך האובך, נושאת את הילד, מקס, בזרועותיה. היא נעצרה לקרוא משהו מעבר לכתפה ואז הסתערה לעבר השער ודרכו, ונעלמה לתוך החומה. אלק בא אחריה, גורר את איזבל אחריו, השוט המגואל בדם נגרר על האדמה. כשמשך אותה לעבר שער המעבר משהו געש מתוך האובך מאחוריהם – לוחם שבוק, מנופף חרב פיפיות.

פרטים נוספים ופרק ראשון מהספר אפשר למצוא באתר של הוצאת גרף צעיר.

פתאום הבנתי שתרגמתי לא מעט ספרים שבשמם המילה “עיר”.
הראשון היה “עיר הבקיע” הארוך מאת אלסטר ריינולדס, בהוצאת אופוס. ספר מדע בדיוני טכנולוגי עתיר דמיון שאחד מאתרי ההתרחשות שלו הוא עיר הניצבת על פי תהום, שבנייניה השתנו והתעוותו ביוזמתם ובכוחות עצמם.
“עיר הזמן” מאת דיאנה ווין-ג’ונס יראה אור בתרגומי בעתיד בהוצאת גרף צעיר. העיר המככבת בספר הזה נמצאת מחוץ לזמן ותפקידה לפקח על ההיסטוריה, אבל משהו כמובן משתבש…
ולאחרונה, הספרים בסדרת “בני הנפילים” מאת קסנדרה קלייר בהוצאת גרף צעיר: תרגמתי את “עיר של אפר” ואת “עיר של זכוכית“, ובאנגלית יצאו לאור בינתיים עוד שני המשכים בסדרה, “עיר של מלאכים נופלים” ו”עיר של נשמות אבודות”. ציידי הצללים שהם גיבורי הסדרה הזאת מסתובבים בניו יורק המוכרת-לכאורה, אבל רואים בה רובד נסתר של ערפדים, אנשי זאב, שדים ושלל כישופים.
לפני כשבוע החלו צילומי הסרט הראשון בסדרה, לפי הספר הראשון, “עיר של עצמות” (תרגמה לעברית אינגה מיכאלי). האוהדים הרבים של הסדרה מתלהבים מאוד למראה השחקנים החתיכים שמגלמים את הדמויות האהובות באתר הצילומים בטורונטו.
להמשך הקטע →

רוב המתרגמים שאני מכירה עובדים לבד, בבית, אבל מתקשרים ביניהם בדרך מקוונת כלשהי (דואר אלקטרוני, פורומים, ולאחרונה גם פייסבוק). אנחנו מחליפים דעות, חוויות ומידע, וגם נעזרים זה בזה לפתרון בעיות בתרגום. בעקבות אחד הדיונים שהיה השבוע בקבוצה בפייסבוק פתחתי מסמך שאפשר יהיה לרכז בו את המילים הבעייתיות האלה שרבים מאיתנו מתחבטים בהן, ואת הפתרונות המבריקים שמצאנו. רבים מעמיתי הצטרפו בשמחה למבצע, ומאז מבקרים במסמך אנשים כל הזמן, מוסיפים מילים ומתקנים, ויוצרים פרויקט שיתופי מקסים.
גם הקוראים כאן מוזמנים להיכנס, לראות ולתרום מן הידע שלהם: מונחון לועזי-עברי שיתופי.

מִיתוֹפְּיָה הוא כנס ספרותי המוקדש לספרות בכלל ולספרות פנטזיה בפרט, והוא יערך השנה ב-23 באוגוסט בספריה המרכזית במודיעין. אני מעבירה בכנס, זאת הפעם השניה, סדנת תרגום פנטסטית, המאפשרת לטעום ממלאכת התרגום של ספרות פנטסיה לעברית. עברו לאתר הכנס לפרטים נוספים, ואם אתם רוצים להשתתף בסדנה שימו לב שיש להירשם אליה מראש ולתרגם קטע קצר.

“אייקון 2012: תגליות”, הפסטיבל ה-16 למדע בדיוני, פנטזיה ומשחקי תפקידים, יתקיים בתאריכים 4-2 באוקטובר 2012 בתל אביב. הפסטיבל מאורגן על ידי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה והעמותה למשחקי תפקידים בישראל, ובשיתוף עם קהילת טולקין הישראלית, אמא”י – ארגון מנגה ואנימה ישראל, וקהילות נוספות.
השנה אשתתף בפסטיבל בפאנל שיעסוק בסופרת אן מקאפרי. את “מעוף הדרקון” של מקאפרי קראתי בגיל צעיר, ומיד התאהבתי בעולמם של רוכבי הדרקונים. לפני כעשר שנים היתה לי הזכות לתרגום את “הדרקון הלבן”, הספר השלישי בסדרה.

סיפור עצוב, עם מוסר השכל, על שלושה הימים המתישים שהעברתי בחיפוש ציטוטים לא קיימים מתוך “מוטל בן פייסי החזן”.

נכתב בהשראת סיפורי הטעויות בבלוג “מחשבות על תרגום” (תודה ליעל כהנא על ההפניה לשם) וסיפור “כפרת העוונות” אצל עמיתי שחר פלד.

מעשה שהיה, כך היה: בשנה שעברה תירגמתי עבודת דוקטורט מרתקת שעסקה בפן מסוים של התרבות הפופולרית בישראל ובשורשים שלו בתרבות היידיש. הדוקטורט נכתב באנגלית וכלל ציטוטים מטקסטים שונים שנכתבו במקור בעברית: כתבות בעיתונים, מאמרים וכן יצירות ספרות. את קטעי העיתונות והספרים האלה, סיכמתי עם הכותב, הוא יספק לי, כדי שאוכל להכניס את הציטוטים כלשונם לתוך הנוסח העברי של הדוקטורט. חיככתי ידיים בסיפוק מתוך הנחה שחסכתי לי שלושה וחצי מתוך ארבעת השלבים שהגדרתי בעצמי במדריך לציטוט מתוך תרגום קודם.
אבל אל יתהלל חוגר כמפתח.

ראשית, ישבתי יומיים בספרייתו של החוקר, עם הספרים והעיתונים שהיו אצלו ושאותם לא רצה להוציא מרשותו, כיוון שחלקם נדירים.

שנית, חזרתי למכורתי, הספריה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב, שילמתי דמי כניסה מופחתים כבוגרת המוסד המכובד ונברתי שם במיני “כל כתבי”, מברנר דרך מנדלי מוכר ספרים ועד פרץ.

ובסופו של דבר הייתי צריכה עוד לחפש רק את הציטוטים מתוך “מוטל בן פייסי החזן” לשלום עליכם. כתביו העבריים של שלום עליכם נמצאים בפרויקט בן יהודה, אבל לא התרגומים לעברית של יצירותיו ביידיש. כאן היתה הפופולריות של שלום עליכם בעוכרי, כיוון שהוא תורגם לעברית יותר מפעם אחת. הדוקטורט שאותו תרגמתי ציטט מתוך תרגום אריה אהרוני, ואילו אני הצלחתי להשיג רק את תרגום י”ד ברקוביץ’ האדמדם (תודה, דודה נחמה).

ופה היתה טעותי הגדולה, כאשר הסכמתי לעבוד מתוך הנוסח הלא-תואם, ולא עמדתי על כך שהלקוח יספק לי את תרגום אהרוני. שיערתי שיהיה הבדל בין התרגומים, אבל לא העליתי בדעתי עד כמה גדול יהיה. לא היה מדובר רק במספרי העמודים, אלא בתוכן עצמו. שכן ברקוביץ’, שהיה חתנו של שלום עליכם, הרשה לעצמו להתרחק מאוד מן הטקסט המקורי, כולל השמטות רבות ממנו, ודווקא בקטעים ה”לא נחמדים”, שהיו מוקד לסקירה בדוקטורט.

וכך מצאתי את עצמי שוקדת בעבודת ריגול על “מוטל” עב הכרס ומחפשת בו לשווא קטעים ששלום עליכם כתב, אהרוני תרגם והלקוח שלי ציטט, אבל ברקוביץ’ העלים. במקרים מסוימים הצלחתי למצוא בקושי משפטים אחרים שיוכלו להביע את הטענות שהתבטאו בציטוטים המקוריים.

חלק העבודה שהיה אמור להימשך שעה-שעתיים התארך לשלושה ימים שבהם קראתי הלוך ושוב, ליוויתי את מוטל מכתריאליבקה ועד לניו יורק, וזכיתי להכיר יצירת מופת ספרותית לעומקה. נו, שוין.

יום אחד צלצל אלי רני גרף ואמר שיש לו ספר שהוא רוצה שאתרגם.
בשמחה, אמרתי, על מה הספר?
אז ככה, הוא אמר (פחות או יותר), זאת סדרת פנטזיה. הגיבורה היא נערה משרתת, בודדה בעולם, שחיה בתנאים קשים. אבל היא יחידת סגולה ביכולתה לשוחח עם הדרקונים הנדירים. רק בכוחות משותפים הם יוכלו להציל…
רק רגע, שאלתי אותו (במילים אלה ממש): קוראים לה במקרה לֶסָה?
כי עד לשלב הזה, אני חייבת להודות, התקציר נשמע דומה בצורה חשודה לתחילתה של אחת הסדרות האהובות עלי בעולם, שגם זכיתי לתרגם ספר ממנה לעברית, הרי היא “רוכבי הדרקונים של פרן” מאת אן מקאפרי.
ובכן, כמובן, לא מדובר באותה סדרה אלא באחרת, שונה מאוד.
טרילוגיית “שומרת הדרקונים” מאת קרול וילקינסון מתרחשת בסין הקיסרית, בעולם דומה מאוד לשלנו, פרט לכמה תוספות מעניינות – קסמים, קוסמים ודרקונים:

הוא דרקון בן אלפי שנים, שופע חוכמה וידע. היא רק ילדה, שפחה צעירה שלא יודעת אפילו את שמה. שניהם חיים בפחד וברעב בפינה נידחת של סין, תחת מרותו של שומר הדרקונים הקיסרי: שיכור עצלן, אלים וחמדן. עד שיום אחד בוחר הדרקון לקחת שומרת חדשה, לו ולאבן הדרקונים היקרה שלו. ביחד יוצאים השניים למסע שיחצה את קיסרות סין העתיקה, מרכס ההרים שבמערב ועד לאוקיינוס משיב החיים שבמזרח, דרך כפרים וערים ובשיט על הנהר הצהוב. לאורך הדרך אורבות להם תלאות רבות. מי יושיט עזרה לדרקון זקן, שאיבריו הפנימיים שווים הון בשוק השחור, ולילדה נבערת, שחייה אינם שווים מאומה?

כדי להיכנס לאווירת הספר כדאי להיכנס לביקור וירטואלי בציור ארוך ומפורט להפליא: “לאורך הנהר בעת חגיגות צ’ינג מינג“. אם הבנתי נכון, מדובר בציור המוצג במוזיאון הארמון הלאומי בטייוואן, המציג גם גרסאות נוספות לציור הנהר, המוקדמת שבהן מן המאה ה-12.

יצא לאור בתרגומי “עיר של אפר” מאת קסנדרה קלייר.
זהו הספר השני בסדרת “בני הנפילים” שכבשה את רשימות רבי המכר בארה”ב ומעובדת בימים אלה לסרט קולנוע.
הספר רואה אור בעברית במסגרת גרף צעיר, סדרת ספרי נוער בעריכת גילי בר-הלל סמו. את הספר הראשון בסדרה, “עיר של עצמות”, תרגמה אינגה מיכאלי. עריכת התרגום: רוני גלבפיש.

סדרת “בני הנפילים” מתרחשת בימינו, בעיר ניו יורק. אבל זאת לא ניו יורק המוכרת והרגילה. בתוך העיר, מסביבה, מעליה ומתחתיה, רוחש עולם על-טבעי. ערפדים, מכשפים, אנשי זאב ובני פיות מנהלים חיים קסומים, נבדלים מאלה של בני האדם ה”סתמיים”. גיבורי הסדרה הם ציידי הצללים, גזע נבחר של לוחמים המגנים על עולמנו מפני השדים החודרים אליו ומאיימים לעשות בו שמות.
הסדרה נפתחת כשקליירי בת החמש-עשרה מגלה שהיא חלק מן העולם הנסתר הזה, שאותו הקפידה אמה להסתיר מפניה כל חייה. היא וחברה הטוב סיימון חוברים לג’ייס, אלק ואיזבל, ציידי צללים קשוחים, יפים ושנונים, וביחד יהיה עליהם להציל את העולם מסכנות איומות ולגלות סודות אפלים.

קסנדרה קלייר כותבת פנטזיה מושכת ומרתקת שסחפה המוני מעריצים. הספר החמישי בסדרה, “עיר הנשמות האבודות”, יצא לאור במאי 2012. במקביל היא כותבת סדרה נוספת על ציידי צללים בתקופה הוויקטוריאנית. היא מצליחה גם לנהל תכתובת שוטפת עם המעריצים הנלהבים שכותבים לה שבחים, תהיות על הספרים ושאלות בענייני מערכות יחסים. הם גם שולחים לה המוני יצירות המבוססות על הספרים וגיבוריהם, החל מאיורים, דרך יצירות גרפיקה מרשימות ועד לסרטוני וידאו מושקעים.
גם בארץ יש כבר אוסף גדל והולך של מעריצים לסדרה, כולל עמוד מעריצים בפייסבוק, שיש בו הצעה מיוחדת: עותק של הספר השני בסדרה יוגרל בין קוראים שיפרסמו ביקורת על הספר הראשון.