קניתי קורא ספרים אלקטרוני. המכשיר בערך בגודל ספר כיס, דק ממנו אבל שוקל כמוהו, ומציג את הטקסט על מסך בגוני אפור. התלבטתי לגבי ה”קינדל” של אמזון ובסופו של דבר בחרתי ב”נוק” של ברנס אנד נובל, משיקולים שונים. חוויית הקריאה נעימה. אפשר להגדיל את האותיות ולקרוא בנוחות, רק צריך “לדפדף” אז יותר. נחמד שאפשר להחזיק במכשיר כמה וכמה ספרים ולעבור ביניהם לצורך הגיוון. הספר תמיד פתוח בעמוד הנכון והדפים לא עפים ברוח. אפשר אפילו לשמוע דרכו מוזיקה לליווי הקריאה. אני לא מכירה את המכשיר שנמכר בארץ, לספרים בעברית. שלי מתקשה עם כל דבר שהולך מימין לשמאל.

נתון אחד שלא היה ברשותי עד אחרי הרכישה הוא שמטעמי זכויות יוצרים אפשר למעשה לקנות קבצים של ספרים אלקטרוניים רק כאשר נמצאים פיזית בארה”ב או קנדה. הבנתי שאמזון פתרו את העניין, אבל מבחינתי פירוש הדבר הוא שאני צריכה לבקש טובה מחברים שנמצאים מעבר לים, שילחצו על כפתור הרכישה באתר החנות. אחר כך כבר אין לי בעיה להוריד את הקבצים למכשיר שלי. זה נכון גם לגבי ספרים שלמים או חלקיים שמוצעים בחינם להורדה. אין בעיה להכניס למכשיר קבצים בפורמט PDF או EPUB שהורדתי למחשב מחנויות או אתרים אחרים.

כדי לחגוג את המכשיר החדש קניתי את ספרה האחרון של אחת הסופרות האהובות עלי ביותר, קוני ויליס. Blackout שייך לספרי המסע בזמן של ויליס, אבל המד”ב בו מינימלי ביותר, וזה למעשה ספר עב כרס המתאר לפרטי פרטים את המתרחש באנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה בכלל והבליץ על לונדון בפרט. אני חושבת שיאהבו אותו אנשים המתעניינים בתקופה הזאת, כאלה שנהנו, למשל, מ”מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים“. זה לא הטוב בספריה של ויליס, לפעמים הוא קצת איטי מדי. אבל האכזבה הגדולה ביותר שלי הגיעה בסוף. הספר מסתיים בשיא המתח בעמוד 514 במלים המפנות לכרך הבא, שעדיין לא יצא לאור בכלל. אם היה מדובר בכל סופר אחר הייתי מתעמקת בביקורות לפני קניית הספר, ושם כתוב על העניין הזה. אם הייתי קונה ספר ממשי, יכול מאוד להיות שהייתי מעלעלת בסוף ורואה. אבל סמכתי על ויליס, והיא וההוצאה לא טרחו לרמוז אפילו בטקסט המתאר את הספר שהוא רק חצי עבודה. לא יפה.

בנימה אופיטימית יותר, אני אוהבת מאוד את סדרת “וור” של סופרת המד”ב לויס מקמסטר בוז’ולד. הגיבורים והגיבורות שלה מצליחים להיות אנושיים גם כשהם עושים דברים מדהימים והעלילות סוחפות, עם מקדם מגניבוּת גבוה. החדשות הטובות הן ספר חדש בסדרה, בשם Cryoburn. גרובר גרדנר, שמקריא את הספרים שלה בגרסאות המוקלטות, נותן סיכום קצר וקולע של מהות הסדרה וממליץ על הספר החדש. בוז’ולד עצמה נותנת בונוס חביב, כשהיא “מראיינת” את הגיבור הראשי שלה, מיילס. עם זאת, למי שעדיין לא מכיר את הסדרה עדיף אולי להתחיל בראיון מפורט יותר איתה עצמה. אני מקווה שאפשר יהיה לקנות את הספר בקובץ, כי לא כל ספריה של בוז’ולד זמינים בצורה אלקטרונית.

עניין נוסף: בבל הוא כתב־עת חדש לתרגום מלשונות שונות בעולם שהתרגומים מהן לעברית מעטים. הגיליון הראשון יצא לאור ואפשר לקראו דיגיטלית. נראה מעניין מאוד.

ואחרון חביב, מאמר מעניין וחשוב, על שיקולים מגדריים בבחירת ספרי ילדים, גם אצל האנשים הנאורים ביותר. מי חושב שבנים לא יתעניינו בבילבי, כי היא בת, אבל לבנות לא תהיה בעיה עם הארי פוטר?

מועדים לשמחה

“ג’יימי היה ילד רגיל, שרב עם האחים שלו, השתעמם בבית הספר ואהב לשחק כדורגל עם הילדים של השכנים – עד שיום אחד חיטט בעניינים הסודיים של ההם. וההם לא אהבו את זה. פתאום מוצא את עצמו ג’יימי מוגלה מעולמו ומוקצה להלך בקצוות, מעולם לעולם. לפי הכללים, כך מוסבר לו, מותר לו לחזור הביתה, אם רק יצליח למצוא את דרכו חזרה.  ג’יימי נחוש לחזור הביתה – אבל בקצוות מהלכים עוד מוקצים, כמו ההולנדי המעופף והיהודי הנודד, שמחפשים את דרכם הביתה כבר הרבה מאד זמן. קשה לנצח במשחק של ההם, אלא אם יצליח ג’יימי לנצל כמה גורמים אקראיים שההם לא הביאו בחשבון…”

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף “המהלכים בקצוות” מאת דיאנה ווין ג’ונס (עריכה: ימימה עברון, עורכת הסדרה: גילי בר-הלל). מומלץ מגיל שתים-עשרה ומעלה – יש בספר כמה דברים די מפחידים. (פרק לדוגמה)

אני לא יכולה לכתוב כמעט כלום על הספר בלי לחשוף יותר מדי פרטים שעלולים לפגום בחווית הקריאה. אז בחרתי להזכיר כמה יצירות אחרות שמשתמשות בפרט מרכזי לעלילת הספר: עולמות מקבילים.

הרעיון הוא שקיים מספר (אינסופי או מוגבל לפי חוקיות מסוימת) של עולמות או יקומים מקבילים, שכל אחד מהם שונה לפחות בפרט אחד מן האחרים. עולמות מקבילים מאפשרים להציג ביצירות הבדויות אפשרויות שונות, נניח עולם שבו נעשה שימוש בחשמל לעומת כזה שהטכנולוגיה בו התפתחה לכיוון אחר, עולם שבו הדינוזאורים הם היצורים התבוניים, או שוני קטן בהרבה. יכולת המעבר בין העולמות השונים, אם מתוך בחירה ואם בכפיה, בדרך כלל מוגבלת ליחידי סגולה ומהווה את המנוע העלילתי. במילים אחרות, הגיבור או הגיבורים עוברים או מועברים בין העולמות, ובדרך כלל רק רוצים לחזור הביתה בשלום.

אני חושבת שהפעם הראשונה שנתקלתי במושג העולמות המקבילים היתה בספר “הקמיע” מאת סטיבן קינג ופיטר שטראוב.  קראתי אותו בגיל די צעיר והוא היה מפחיד נורא, כראוי לאמן האימה קינג. גיבור הספר, ג’ק סויר בן שלוש-עשרה, עובר בין עולמות במאמציו להציל את אמו השוכבת על ערש דווי, במעין הרחבה של סיפור “פרח לב הזהב”.

אלופי העולמות המקבילים הם כמובן “תשעה נסיכים לאמבר” בסדרה מאת רוג’ר זילאזני, שבה אמבר היא העולם האמיתי היחיד, וכל השאר הם רק צלליה שהנסיכים טווים בכוח מחשבתם.

דוגמה חדשה יותר לגיבורים צעירים העוברים בין עולמות מקבילים יש בסדרת “חומריו האפלים” של פיליפ פולמן. על אתגרי התרגום של הסדרה, כולל המינוחים השונים במקצת בעולם השונה במקצת מזה שלנו אפשר לקרוא אצל מתרגמת הסדרה יעל סלע-שפירו ובפינה שלה באתר “חומריו האפלים“.

בטלוויזיה הדוגמה המוכרת ביותר היא הסדרה Sliders, שנקראה בעברית משום מה “גולשים בזמן“, למרות שהם לא גלשו בין תקופות אלא בין יקומים שונים.

אבל גם ב”מסע בין כוכבים” לא בחלו בשימוש בעולמות מקבילים כדי לגוון את העלילות ולאפשר לשחקנים לבטא צדדים שונים באישיות שלהם ושל הדמויות. אהבתי במיוחד את פרקי העולם המקביל של “חלל עמוק 9” שבהם הסתבר שהמגע הראשוני של היקום ההוא עם קפטן קירק שלנו גרם שם לשינויים מפליגים.

* עדכון: טלי כוכבי בביקורת על הספר, “ללכת עד קצה הפחד“.
ביקורת מאת קרן לנדסמן ב”בלי פאניקה”.

** עדכון נוסף: גילי בר-הלל כתבה כמה מילים על דיאנה ווין ג’ונס

אין כמו וודהאוס לצנן את הקיץ. הגאונות הקומית שלו משרה קרירות בריטית נעימה אפילו בלילות יולי מיוזעים בארץ. קראתי שניים-שלושה מספריו באנגלית, אבל הכרך שיש לי בבית סובל משני חסרונות משולבים, מצד אחד הוא כבד, ומצד שני האותיות בו קטנטנות, כך שחוויית הקריאה מתקלקלת.

התרגום החדש לעברית של “עונת הזיווגים” יפה (תראו את איור הכריכה המתוק של ירמי פינקוס) ונוח. דן דאור המנוח עשה בו עבודה נפלאה. התרגום מצד אחד משחזר את דרכי ההבעה המקוריות של וודהאוס, על ראשי התיבות, הקיצורים והציטוטים הרבים (כולל הבהרתם בהערות שוליים נחוצות) ומצד שני מצליח ליצור עברית זורמת וקלילה, שמשלבת בטבעיות ציטוטים משייקספיר לצד סלנג ממקורות שונים, מבלי לעשות מעשה אליעזר כרמי בדיימון ראניון. גדולתו של התרגום מתגלה בשלמותו, יותר מאשר בכל ביטוי או משפט כשלעצמו, אם כי אלה המקומות שמעלים את החיוכים.

הנה, תראו קטע קטן כאן (קטע ארוך בהרבה אפשר לקרוא באתר טקסט)

ברור שאם בן-אדם שהיית איתו בבית-ספר יסודי פרטי, בתיכון לבני טובים ובאוקספורד אומר שהוא סומך עליך, אין לך ברירה אלא להיעשות בר סמכא. לומר שהמשימה הייתה חביבה עלי זו תהיה הגזמה, אבל עניתי מייד טוב ויפה, והוא תפס את ידי ואמר שאילו היו יותר אנשים כמוני העולם היה מקום טוב יותר – דעה שדודתי אגתה חולקת עליה בתוקף, ושלהשערתי אסמונד האדוק עומד לחלוק עליה בתוקף. ייתכן שיימצאו אנשים בבית דווריל שילמדו לחבב את ברטראם, אבל ההימור שלי היה שהשם א. האדוק לא יהיה ברשימה.

…

מחשבה צצה במוחי, בטח בגלל המילה ‘ארוחה’ שיצאה מפיו. מאז שג’יבס סיפר לי על הצינה שהשתררה בין גאסי פינק-נוטל ומדלן באסט הייתי יותר מקמעה מודאג מהמחשבה שגאסי יאכל לגמרי לבדו בערב.

אני מתכוון, אתם יודעים איך זה אחרי אחת מאותן מריבות אוהבים כשיוצאים לארוחת ערב לסועד בודד. במרק מתחילים להרהר בבחורה ותוהים אם זה לא היה טמטום להתחבר אליה. בדג התחושה מתגברת, ואחרי ה’פּוּלֶה רוֹטי אוֹ קרֶסוֹן’, כשמזמינים קפה, מגיעים קרוב לוודאי למסקנה הנחרצת שהיא סמרטוט ועצם וציצת שיער ושזה טירוף להחתים אותה על שותפות חיים.

מה שצריך במקרים כאלה זו חברה מבדרת, שתסיח ממך את המחשבות הקודרות, ונראה לי שזאת הזדמנות לספק לגאסי משהו מעין זה.

“אתה יכול,” אמרתי. “אתה מכיר את גאסי פינק-נוטל? הוא מדוכדך, ומסיבות שונות הייתי מעדיף שהוא לא יהיה הערב לבדו עם שרעפיו. אתה יכול לארגן לו איזה ארוחת ערב?”

קטסמיט כירסם את שפתיו. ידעתי מה עובר לו בראש. הוא חשב, כמו אחרים לפניו, שאחד העיקרים בארוחת ערב מהנה הוא שגאסי לא ייקח בה חלק.

“להזמין את גאסי פינק-נוטל לארוחת ערב?”
…
“מנשים באוהל תבורך, קטסמיט,” אמרתי.

גאסי הסתלק איפוא מראשי. בלב קל פרשתי למנוחתי באותו ערב. לא היה לי שמץ מושג, כמאמר הבריות, מה צופן לי יום המחרת.

∞∞∞∞∞

“הענקים והאישפיצים” מאת ג’וליה דונלדסון, עם איורים של שותפה הקבוע אקסל שפלר הוא ספר מקסים לקריאה עצמית בכיתות הנמוכות, או להקראה בהמשכים גם לילדים קטנים יותר, כפי שאנחנו עושים.

סיפור מותח על שלושה ילדים רגילים שיום אחד נחטפים בידי ילדה ענקית ונלקחים במעלה שיח האפונים  אל ביתה. יופי של תרגום של קטיה בנוביץ’, שהתמודדה בהצלחה עם שפת הענקים הייחודית המשולבת בטקסט.  אחרי כמה איזכורים הילדים לא מתקשים לעקוב אחרי העלילה גם במשפט כמו “ביש, זב, ביש! תנשיב אוגם!”

אפילו יש מילון בסוף הספר שמרכז את המונחים. הנה כמה דוגמאות: מכסחת דשא – קצירגישי, שיח אפונים – גיח בפונים, חתלתולה – שריטניקה.

∞∞∞∞∞

“בטח יש ילד בסין שדומה לי ממש מכל הבחינות, הוא נראה בדיוק כמוני רק עם עיניים מלוכסנות”

בסוף הקייטנה, שהיתה בסימן “תולעת ספרים”, קיבלו אופיר וחבריו לגן במתנה את “בטח יש ילד” מאת אלעד וינגרד, עם איורים של תמר קלנר-בוקי.

ספר חמוד ממש, שמתייחד בכך שהטקסט כולו מתורגם לסינית לצד העברית. תרגם ד”ר ג’אנג פינג מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב.  קראתי שבהוצאה מתכננים תרגומים של הספר לשפות אחרות, ואני מניחה ששם ישמר התרגום לסינית לצד האנגלית, הצרפתית וכן הלאה.

∞∞∞∞∞

“הֶעָנָף הִסְתַּחְרֵר וְנִסְחַף כֹּה מַהֵר – לֹא הִבְחִין כְּבָר אֶלְעָד בקצהוּ. בְּתֹם הָרִיצָה הִתְעַיֵּף וְרָצָה לַחֲזֹר, אַךְ הַגֶּשֶׁר – אַיֵּהוּ?”

ביקורת אחרת כבר הגדירה אותו “קלאסיקה בהתהוות“. “על הגשר הקט” מאת עילם בן-דרור (איורים: שחר קובר) הוא לא תרגום, אלא ספר מקור מקסים, אבל הוא זוכה להיכנס לסוף הרשימה הזאת בגלל שהשפה שמשמשת בו נדירה כל כך שהיא כבר כמעט שפה זרה, עשירה ומתנגנת. אמנם עוד לא קראנו אותו בשלמותו, כי נגה קטנה מדי בשבילו, אבל אני חוזה לו גדולות בביתנו.

האתר שודרג!

התקנתי גרסת תוכנה חדשה, והעליתי עיצוב חדש. את התבנית עיצבו ג’סיקה ויסמן והת’ר סנדרס ותרגמה אותה לעברית שרית עמר. תודה לכן!

עשיתי קצת התאמות של העיצוב, והוספתי מצד ימין המון כריכות של ספרים שתרגמתי. אם משהו לא עובד כמו שצריך, נניח אם יש קישורים לא נכונים, אנא עדכנו אותי.

ונעבור לקישורים:

אתר מעולה של מומחי Word עם טיפים שכבר התחילו לחסוך לי המון עבודה (ידעתם שאפשר להסיר עיצוב מטקסט על ידי לחיצה על קונטרול ומקש הרווח?) .

מאמר של גלעד צוקרמן, “האם תרגום אפשרי“, בכתב העת “הד האולפן החדש” עוסק בקונוטוציות, באסוציאציות ובהקשרים המערימים קשיים על תרגום (PDF בעברית).

הניו יורק טיימס מביא את סיפורו המרתק של התרגום לערבית של “סיפור על אהבה וחושך” מאת עמוס עוז (כתבה באנגלית).

להמשך הקטע →

או שמא: כשלי אבטחה בעידן המידע.
בחינת הבגרות במתמטיקה דלפה או נגנבה (או שלא), והבחינה החלופית הועברה למנהלי בתי הספר דרך אתר מאובטח, מוגן-סיסמאות, שקרס תוך דקות.
בדיוק היום שמעתי ברדיו את גיל חובב ממליץ על הספר החדש “איך בוטלה המתמטיקה” מאת פרופ’ אביעד קליינברג. לפי הביקורות, נשמע ספר נחמד מאוד. ורק שיהיה ברור – אני בעד מתמטיקה ונגד גניבת מבחנים, כן? 🙂

אבל בעניין הבחינה נזכרתי בקטע הבא מתוך “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב. גיבור הספר, מרקוס, מוזעק למשרד סגן מנהל בית הספר, שמטיח בו האשמות:

“יש בידינו מידע מודיעיני אמין לפיו אתה הוא w1n5t0n” – הוא שוב ביטא את שמות כל התווים, והתחלתי לחשוב: יכול להיות שהוא עוד לא קלט שהמספרים מחליפים אותיות? “אנחנו יודעים ש-w1n5t0n זה אחראי לגנבת המבחנים הסטנדרטיים בשנה שעברה.” דווקא את זה לא אני עשיתי, אבל זאת היתה פריצה מעולה, והיה די מחמיא לשמוע שמייחסים לי אותה. “זאת עבֵרה שעלולה לגרור עונש של כמה שנות מעצר, אם לא תשתף איתי פעולה.”
“יש לך ‘מידע מודיעיני אמין’? אני רוצה לראות אותו.”
הוא הביט בי בזעף. “הגישה הזאת לא תעזור לך.”
“אם יש לך ראיות, אדוני, אני חושב שכדאי לפנות למשטרה ולהעביר את העניין לטיפולם. נשמע לי שזה סיפור חמור מאוד, ולא הייתי רוצה להפריע לחקירה הולמת מטעם הרשויות המוסמכות לדבר.”
“אתה רוצה שאני אפנה למשטרה.”
“ולהורים שלי, אני חושב. כך נהוג לעשות.”

בהמשך הספר מתגלה מי באמת גנב את המבחנים, והנה ההסבר לגניבה:

“במקרה עברתי ליד משרד המנהל וראיתי אותם בכספת שלו, והדלת היתה פתוחה. התגנבתי במהירות לתוך המשרד – היו שישה עותקים של הכול ופשוט הכנסתי אחד לתיק והסתלקתי משם. כשהגעתי הביתה סרקתי הכול והעליתי את הקבצים לשרת של מפלגת הפיראטים בדנמרק.”

זאת דוגמה, אחת מרבות, לעובדה חשובה ובסיסית: שרשרת אבטחה יכולה להיות מתוחכמת. היא יכולה להשתמש בשיא הטכנולוגיה. אבל היא לא יכולה להתגבר על הגורם האנושי. תמיד יהיה אידיוט שישכח לסגור את הדלת. כי גם אם תייצר מערכת חסינה בפני אידיוטים, בסוף יופיע מישהו שיהיה עוד יותר אידיוט.

רוצים דוגמה נוספת? בבקשה.
מתוך “משחקי אצולה” מאת לויס מקמסטר בוז’ולד, בתרגומו של דידי חנוך. הקצין הזוטר מיילס וורקוסיגן מפתח עניין בקצת מידע מסווג, ופונה לחברו איבן, היושב במפקדה.

עיניו של איבן הצטמצמו בחשד מאוחר. “למה אתה שואל אם אני לבד?”
“אני רוצה שתוציא בשבילי תיק. היסטוריה עתיקה, לא משהו חדש,” הרגיע אותו מיילס, ופלט את רצף הקוד.
“אה.” ידו של איבן החלה להקיש את הקוד, ואז עצרה. “אתה מטורף? זה קוד אבטחה קיסרי. בלתי אפשרי!”
“בטח שזה אפשרי. אתה שם, לא?” איבן נד בראשו בשביעות רצון עצמית. “כבר לא. הפכו את כל מערכת התיקים של אבטחה קיסרית לסופר מאובטחת. אתה לא יכול להוציא ממנה מידע חוץ מאשר באמצעות כבל-פילטר מקודד, אותו צריך לחבר פיזית. ועליו אני אצטרך לחתום. ואז אני אצטרך להסביר למה אני רוצה אותו, ולהביא אישור. יש לך אישור? הא. חשבתי שלא.”
מיילס קימט את מצחו בתסכול. “אתה ודאי יכול להעלות אותו במערכת הפנימית.”
“במערכת הפנימית, כן. מה שאני לא יכול לעשות הוא לחבר את המערכת הפנימית למערכת חיצונית כלשהי להעברת נתונים. אז אין סיכוי.”
“יש לך מסוף תקשורת של המערכת הפנימית במשרד?”
“בטח.”
“אם כך,” אמר מיילס בחוסר סבלנות, “תעלה את הקובץ, תסובב את השולחן שלך, ותן לשני הווידים לשוחח זה עם זה. אתה יכול לעשות את זה, לא?”
איבן גירד את ראשו. “זה יעבוד?”
“תנסה!” מיילס תופף באצבעותיו בעוד איבן גורר את השולחן שלו ומתעסק עם המיקוד. הקליטה היתה רעה, אבל הטקסט היה קריא. “הנה. חשבתי שזה יעבוד. תגלול למעלה בשבילי, בסדר?”

לספר “האח הקטן” מצורפת אחרית דבר מאת מומחה האבטחה ברוס שנייר. הוא אומר שם דברים מעניינים מאוד, וממליץ לבחון לעומק מערכות אבטחה שונות המקיפות אותנו מכל עבר, ואת ההצדקות הניתנות להתקנתן.

אם תקדישו די זמן לעניין הזה תגלו שאתם כבר חושבים בצורה אחרת על העולם. תתחילו לשים לב שרבות ממערכות האבטחה הקיימות לא ממש עושות את מה שהן טוענות שהן עושות, ושחלק גדול מהוצאות הביטחון הוא למעשה בזבוז כסף. תבינו שהפרטיות היא מרכיב חיוני באבטחה, לא מנוגדת לה. תפסיקו לדאוג מדברים שמדאיגים אנשים אחרים, ותתחילו לדאוג מדברים שאנשים אחרים אפילו לא חושבים עליהם.

ולכן, כשארגון גדול, נניח הממשלה, מבקש לאגור אצלו (למען בטחוננו, כמובן) כמות אדירה של מידע רגיש, ומבטיח לשמור עליו ממש ממש טוב, בעזרת הטכנולוגיות המשוכללות ביותר, תחת אבטחה שתמנע כל ניצול לרעה, כדאי לחשוד. זה הכל.

* פרק לדוגמה מתוך “האח הקטן”.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב. עריכת טקסט: שרית בלונדר, עריכת התרגום: גילי בר-הלל, ייעוץ טכני: דידי חנוך. “האם יכול האקר צעיר אחד להשיב מלחמה לממשלה שיצאה מדעתה ופרצה את כל הגבולות?” (פרק ראשון לקריאה בהמשך) עד כמה “האח הקטן” הוא מדע בדיוני? מצד אחד, הוא ספר מדע בדיוני מצוין, וכמו כל ספר מד”ב טוב הוא משתמש במצב מומצא כדי לומר משהו על מצבנו הנוכחי. מצד שני, מבחינות מסוימות המציאות כבר השיגה אותו. גיבור הספר, מרקוס, מתלונן על תוכנות המעקב שהושתלו במחשב שנתן לו בית הספר? לא מזמן התלוננו תלמידים בארה”ב על כך שמוריהם צילמו אותם בהיחבא במצלמות של המחשבים הבית-ספריים שלהם. ואפילו המשטר המחמיר שמצייר דוקטורוב בסן פרנסיסקו בספר הזה לא הגיע לדרגת המאגר הביומטרי המתוכנן אצלנו בארץ.

על הספר:

האח הקטן הוא מותחן שמתרחש בעולם דיגיטלי המשתנה במהירות
לנגד עינינו, ספר שמצליח לשלב בעלילתו המסחררת סוגיות
רלוונטיות לעידן בו אנו חיים: אובדן הפרטיות, המלחמה בטרור
העולמי, כוחן של ממשלות באשר הן והמחיר שאנו משלמים עבור
תחושת הביטחון שלנו.
מרקוס הוא תלמיד שמינית בסן פרנסיסקו, העיר הכי ליברלית
בארצות־הברית — אומה שחרטה על דגלה את רוח החופש וחירות
הפרט. רק בן שבע עשרה אבל חריף מחשבה, רב תושיה ובקיא בדרכי
העולם המרושת, למרקוס אין שום בעיה להביס את מערכות המעקב
הפולשניות של בית־הספר שלו. כשמתקפת טרור פתאומית פוגעת
בעיר, מרקוס מגלה שכל סיסמאות החופש והחירות עליהן גדל שוות
כקליפת השום. המדינה שאותה הוא כה אוהב רואה בו את האויב
הגדול ביותר שלה.
ללא אזהרה מוצאים את עצמם מרקוס וחבריו כלואים במתקן חשאי
של המשרד לבטחון פנים, שם הם נחקרים באכזריות משך ימים רבים.
כאשר הם סוף סוף משתחררים מרקוס מגלה שעירו האהובה הפכה
למדינת משטרה שכל אחד מתושביה נחשב לטרוריסט פוטנציאלי.
בידיעה שאיש לא יאמין לסיפורו הבלתי אפשרי, נותרת בידי מרקוס
ברירה אחת בלבד: להפיל את המשרד לבטחון פנים.
מאז צאתו זכה האח הקטן להצלחה מסחרית וביקורתית עצומה,
כיכב שבועות רבים ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס ועיתונים
נוספים, וזכה בפרסים רבים.

כבר כתבתי על חיבתי לסופר המד”ב קורי דוקטורוב, איש מגניב ורב פעלים, טכנופיל עם המון דמיון וכוונות טובות. יכול להיות אפילו שאנחנו קרובי משפחה רחוקים, בהתחשב בעובדה שסבתא שלי היתה ממשפחת דוקטורוביץ’, פחות או יותר באותו איזור של רוסיה שממנו הגיעה המשפחה שלו. בכל אופן, כשסיפרתי לו על העניין הוא התלהב וסיפר על זה לכל העולם בטוויטר שלו.
אפשר לקרוא בעברית סיפורים שלו שתורגמו ב”בלי פאניקה”: “אני, רובוט” (תרגום: חגי אברבוך), “נימבי וקופצי המימדים” (תרגום: רמי שלהבת) וכן הרצאה בנושא ניהול זכויות דיגיטלי (ולמה הוא רע לאנושות) שהוא נשא במיקרוסופט, מכל המקומות בעולם (תרגום: רן יניב הרטשטיין).

דרך אגב, לילדים קטנים אני ממליצה על “מדריך ההישרדות של האח הקטן” מאת ליסה קופלקי בהוצאת מטר.

הנה הפרק הראשון של “האח הקטן”, באדיבות הוצאת גרף:
להמשך הקטע →

מדי פעם אני עוסקת בלקטורה, כלומר מקבלת מהוצאות לאור ספרים, כדי שאביע את דעתי המקצועית, האם כדאי לתרגם אותם לעברית. זה עיסוק חביב שחשף אותי לאורך השנים למגוון ספרים, טובים יותר ופחות. את רובם אין סיכוי שהייתי קוראת אחרת, אם כיוון שלא הייתי מגיעה אליהם, או כיוון שמלכתחילה אינם לטעמי.
יעל סלע-שפירו הסבירה יפה מה זאת לקטורה ומה אמור מסמך כזה לכלול: פרטי הספר, תקציר העלילה, יתרונות וחסרונות וקשיי תרגום מיוחדים, אם יש.

לאחרונה ראיתי שיצאו לאור בתרגום לעברית שני ספרים שעשיתי עליהם לקטורה, להוצאות שונות. בהוצאת מטר התפרסם המותחן “בגידה בוונציה” מאת סטיב ברי (תרגם מאנגלית: אמנון כץ). אני מתה על ונציה, וגם התמונה בחזית הספר הזה מעוררת בי געגועים לשם.

הספר השני הוא “העזרה” מאת קתרין סטוקט (תרגמה מאנגלית נורית לוינסון, הוצאת מודן). ספר מקסים ומקורי המציג את סיפוריהן של נשים שחורות בדרום הגזעני של ארצות הברית בתחילת שנות השישים. דומה מבחינות מסוימות ל”החיים הסודיים של הדבורים” שתירגמתי, אבל לטעמי טוב יותר. לקריאת הפרק הראשון (קובץ PDF).

מבחינתי, הלקטורה היא גם הזדמנות להתנסות באמנות התמצות והניסוח, כיון שהיא צריכה לכלול את עיקרי עלילת הספר וחוות דעתי עליו בקצרה. הנה דוגמאות מתוך כמה לקטורות שכתבתי, בטשטוש פרטים מזהים של הספרים:

בשבועות הבאים מתגלות גופות מרוטשות של תיכוניסטים… כיוון שמרי לא היתה בתולה, השתלט עליה שד בטקס המזוויע, ועכשיו יש לה כוחות-על ורעב לבשר-אדם. קורבנה הבא יהיה כמובן החבר האוהב של לורה. האם היא תצליח להצילו בליל הנשף? האם יאמין מישהו מהמבוגרים לתיאוריה המטורפת שלה? האם תיאלץ להרוג את חברתה הטובה לשעבר כדי להציל את העולם מפניה? ומה יקרה לה אחר כך?

(התשובה בפרק הבא של “בועות”, כמובן)

ג’ון סמית, לשעבר סוכן חשאי של משרד המשפטים האמריקני, מנסה לבנות לעצמו חיים שלווים באירופה… הבעיה היא שהוא גיבור של סדרת ספרי מתח, כך שאין לו ממש סיכוי… הוא שולף אקדח, לשון מושחזת וכמה חברים בחלונות גבוהים ויוצא לדרך רבת תהפוכות וחובקת עולם…התוצאה מייגעת במקום להיות מותחת. הדמויות בספר לא מעניינות ולא אמינות, החל מהפילגש שיש לה גוף של בארבי ודוקטורט בהיסטוריה ועד לסמית’ עצמו, שחוסר האישיות שלו בולט מתמיד.

(מסתבר שאפשר להצליח גם בלי אישיות, מי היה מאמין?)

הספר רדוד ואין בו הרבה. אפשר לתמצת את כולו בשלושה עמודים ברווחים כפולים. מצד שני, יכול להיות שיש פראיירים שקונים את הדברים האלה.

(נו, בגלל זה הוא רב מכר)

זה לא להיט סוחף, אבל יכול אולי לדבר לחובבי יסורי הנפש המשולבים בתענוגות הגוף.

(תמצית תרבות המערב)

ולטעמי, זאת הבעיה העיקרית בספר – קוראים אותו, מהנהנים, מצקצקים אולי, וממשיכים הלאה. הוא כמו נאומי בחירות של פוליטיקאים משופשפים, שיודעים איך למצוא חן בעיני מקסימום מהבוחרים. כולם הרי מסכימים שצריך להשקיע כסף בעתיד ילדינו, שאחדות בקהילה עדיפה על ירי ברחובות ושממש נורא איך שנשים מתות בלידה באפריקה.

ולסיום, המלצה על סיפורה של יעל נאמן, “מחלקת הלֶקְטוֹריוֹת שלנו” , מתוך גליון 12 של “מטעם”.

מאמר מקסים ומחכים של עידו גנדל על תרגום מכונה, כולל דוגמאות תרגום שונות של מתרגמים אנושיים, לרגל יום הולדתו של “העורב” לאדגר אלן פו.
הספר שהוא מזכיר, Le Ton beau de Marot מאת דאגלס הופשטטר, הוא אחד הטקסטים המרתקים שקראתי בכלל, ועל תרגום בפרט.

ארבע במאה או לא ארבע במאה? אינגה מיכאלי, יו”ר אגודת המתרגמים בישראל, מסבירה היטב מדוע חוק הספרים החדש המוצע יפעל לטובת שוק הספרים בישראל, החל מקוראי הספרים ועד למעורבים ביצירתם.

הכנס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל היה מוצלח ביותר. הנה סיכום שכתבה יעל סלע-שפירו.

שתי מתרגמות מספרות על אתגרי תרגום בספרים שיצאו לאור לאחרונה:

יעל סלע-שפירו על “גרגויל” מאת אנדרו דיווידסון.

רוני בק על “מותו של באני מונרו” מאת ניק קייב, ב”רפובליקה הספרותית” של עדנה אברמסון.

ובנושא אחר, לכבוד פורים שהגיע (והביא איתו את הגשם): ד”ר תמר עילם גינדין על מגילת אסתר והאימפריה האח’מנית.

בתקופה האחרונה תפסו ספרי נוער חלק ניכר מהתפריט הספרותי שלי, בזכות הילדים. נמרוד, שהוא בן שמונה, כבר קורא בהנאה ובמהירות. הוא ואופיר (בן חמש) גם מקבלים מנה יומית של סיפורים לפני השינה, בעיקר ספרים בהמשכים. רוב מלאכת ההקראה מתבצעת במסירות על ידי אורן, האבא האוהב. אחרי כמה המלצות שלי שהיו ממש לא מוצלחות, אני מנסה לקרוא את הספרים לפני הילדים, והצטברו לי כמה רשמים שראויים לריכוז.

(גילוי נאות – חלק מהמתרגמים, העורכים והמו”לים של הספרים הם חברים שלי. איזה כיף לי!)

הנה הספרים, בלי סדר מיוחד:

שלושה בסירה אחת מאת ג’רום ק. ג’רום בתרגום יאיר בורלא. ההצלחה הראשונה במסגרת “קלאסיקות שאמא אהבה”. הדוד פודג’ר נחל הצלחה בקרב דור נוסף. נרשמו התגלגלויות מצחוק של כל בני המשפחה. חוש ההומור על-זמני ומפצה על ארכאיות מסוימת. אפילו המשכנו ל”שלושה בבומל”, אבל הוא הרבה פחות מוצלח.

הקמע מאת אדית נסביט בהוצאת מרגנית. מאנגלית נ. מריון.
כמה אהבתי את הספר הזה כשהייתי ילדה! ילדים בריטיים בתחילת המאה העשרים נודדים בין תקופות עתיקות בעזרת יצור קסם וקמע רב עוצמה. התרגום לעברית יצא לאור בשנת 1979, והוא מזעזע בארכאיות שלו, עם משפטים כמו “הניחתהו הנערה באמתחתה”. אפשר רק לקוות שבעקבות התרגומים החדשים לספרים אחרים של נסביט (הטירה הקסומה, חמישה ילדים והזהו), יחודש גם הקמע כדי לאפשר קריאה שלו היום בלי תיווך של מבוגר סבלני במיוחד.
עוד על אדית נסביט וספריה אצל אלי אשד.

שלוש אפס לטובת בעלי הזקן מאת הינר גרוס בהוצאת מסדה. עברית: ד”ר בצלאל וכסלר. ספר מקסים, בתרגום מצוין שלא התיישן הרבה למרות שהוא בן ארבעים כמעט. שני ילדים רגילים נקלעים לארץ האגדות ולעימות המתרחש שם בין הקסם לטכנולוגיה. מזכיר קצת את שלושים וחמישה במאי. בעיני, יופי של הרפתקאות והמצאות. אבל משום מה נחל כשלון בשני נסיונות הקראה. אין צדק בעולם.

האקלברי פין וטום סויר מאת מארק טוויין בהוצאת אריה ניר. מהדורות מוערות עם כל האיורים המקוריים. יניב פרקש, שתרגם את שני הספרים והוסיף את ההערות לטום, עשה עבודה נהדרת ביצירת עברית שמצליחה להעביר את הרוח של אז ולהיות קריאה להפליא היום. הספרים של טוויין מצוינים, כמובן, אבל לא אחידים. את האקלברי הפסקנו להקריא באמצע, כשההטפות השתלטו על הסיפור. טום סויר לדעתי מתאים יותר, אם כי גם הוא סובל מנפילות מתח ארכניות. אציע אותו לנמרוד בהמשך.

נסיכה קטנה מאת פרנסס הודג’סון ברנט בהוצאת אוקיינוס. תרגום חדש של יהודה אטלס. עוד אחד מהספרים האלה שאני זוכרת באהבה אדירה, ולא היתה לי שום אפשרות להשאיר בחנות הספרים מבלי לקנות. האמת שעדיין לא קראתי את התרגום החדש הזה, אבל מעלעול בו הוא מצוין. השאלה רק איך אני יכולה לשכנע את שני הבנים להתחיל אפילו להקשיב לסיפור שיש בשם שלו את המילה “נסיכה” ובפרק הראשון תאורים של בובות. בעיה קשה.

מסע אל ים הנהר מאת אווה איבוטסון בהוצאת גרף. את הספר הזה אני תירגמתי, והוא מקסים. יתומה בריטית נשלחת בתחילת המאה הקודמת לברזיל, ועוברת הרפתקאות באמזונס. פרטים נוספים כאן.

חיי קסם מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת כתר. תרגמה נטע ידיד. הילד המכונה חתול ואחותו גוונדלין מתייתמים ונאלצים לדאוג לעצמם בעולם שקוסמים וקסמים הם חלק בלתי נפרד ממנו. יופי של המצאות בתיאור העולם. קצת איטי באמצע אבל משתפר ומותח החל מנקודת המפנה. בהחלט נחפש את שאר הספרים בסדרת קרסטומנסי.
עוד על דיאנה ווין ג’ונס והסדרה אצל גילי.

הבריון של ארצ’ר מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת גרף. תרגום: יעל אכמון. הספר שעליו אמרה גילי בר-הלל שבגללו היא עורכת סדרת ספרים (הוא לפחות אחד מהם). מעניין. מקורי. אבל השאיר אותי עם סימן שאלה, לא התחברתי אליו. בכל מקרה הוא יצטרך לחכות עוד כמה שנים לפני שיוצע לנמרוד, כי נראה לי שכל ההתייחסויות הבירוקרטיות יעברו לו כרגע מעל הראש.
דעות נוספות אצל דורה וטלי.

דרך אגב, בקרוב יצא לאור בהוצאת גרף ספר נוסף של דיאנה ווין ג’ונס, בתרגומי.

ארטמיס פאול מאת אואן קולפר בהוצאת כנרת. הראשון בתרגום דורית דליות-רובינוביץ’, הבאים בסדרה בתרגום עפרה אביגד. יופי של סדרה על ילד אנושי גאון ועולם של כל מיני “פיות” עם כוחות קסם וטכנולוגיה מתקדמת. הרפתקאות מותחות, הומור במינון בריא, כולל הומור עצמי. רצוי לקרוא לפי הסדר, אבל לא חייבים כי כל ספר עומד יפה בזכות עצמו. אני התחלתי ממספר ארבע, אם אני לא טועה, לפני שנתיים בערך. הראשון בסדרה הוא החלש ביותר, הבאים מעניינים יותר. נמרוד נתפס תוך שני עמודים ובולע את כל הסדרה, ועכשיו יש לנו עוד נושא מעניין לשיחה. בשלב מסוים נקראו שלושה ספרים במקביל על ידי שלושה בני משפחה.
ביקורת באתר בלי פאניקה.

טובי לולנס מאת טימותה דה-פומבל בהוצאת מרגנית. מצרפתית רמה איילון. איורים יפים מאוד של פרנסואה פלאס. הספר מציג עולם מרתק של אנשים זערוריים שעץ אלון גדול הוא עבורם עולם ומלואו. הטובים יפים וחכמים. הרעים טיפשים ומכוערים ואיומים ממש. מתח עז והרפתקאות מסמרות שיער בכיכובו של גיבור צעיר ואמיץ מאוד. יחס רציני לבעיות קיומיות. אבל כל נקודות הזכות לא יכולות להביא אותי להמליץ עליו בינתיים: הספר מסתיים בשיא המתח, ועד שלא יצא לאור תרגומו של ההמשך הוא יישאר על המדף בלבד.

סדרת פשוש מאת ג’ודי בלום. (פשוש בריבוע – תרגמה מיכל פז-קלפ, סתם אחד – תרגמה פועה הרשלג, סופר פשוש חזר לספריה ולא הצלחתי למצוא שם מתרגם). לפיטר בן התשע יש אח בן חמש שעושה תעלולים, אחות תינוקת, והם בדיוק עוברים דירה. התקציר הזה נראה לי מוכר כל כך, שהייתי חייבת לקחת את הספר מהספריה עבור נמרוד. הוא קרא בכיף, ואחר כך אופיר ביקש שנקריא לו את הספר, ואת הספר הבא, ושוב ושוב. הספרים הומוריסטיים ונעימים, המלצה של כולנו. ואם מישהו ישיג לנו את “שגעון של פשוש”, נהיה אסירי תודה.

ניקולא הקטן מאת רנה גוסיני וז’אן ז’אק סמפה בהוצאת כנרת. מצרפתית מיכל פז-קלפ. ניקולא וחבריו לכיתה ולרחוב עושים מה שילדים עושים, רק מצחיק מאוד. אחד הספרים הנדירים שהקראה שלו בקול רם היתה כרוכה בהפסקות תדירות עקב התגלגלות מצחוק. לגבי “סיפורים שלא ראו אור” (מצרפתית מיכל אסייג), הם באמת פחות טובים, אבל עדיין נחמדים.
סיפורים לדוגמה באתר טקסט.

צ’יטי צ’יטי בנג בנג מאת איאן פלמינג בהוצאת ידיעות ספרים. תרגום חדש ומצוין כרגיל של יצהר ורדי. הרפתקאותיה של המכונית המופלאה מצאו חן בעיני שני הילדים. אני לא אהבתי את האיורים של ג’ון ברנינגהם.

טרזן ואוצרות אופיר מאת אדגר רייס ביראוס בהוצאת מזרחי. עברית: אריה חשביה. הילדים אוהבים מאוד את טרזן בגרסת הסרט המצויר והסדרה שבעקבותיו. הספר, אפשר לומר שבאופן צפוי, התגלה כנפילה. השפה הארכאית, החזרות, הגזענות הגלויה, שלא לדבר על קטעי הסאדו… יש לקוות שלא תהיה דרישה להמשיך לספרים נוספים בסדרה.

סדרת פרסי ג’קסון מאת ריק ריירדן בהוצאת גרף. תרגום יעל אכמון. קראתי את הראשון כשיצא לאור בעברית ואהבתי. קצב טוב, עלילה סוחפת וכל היתרונות שהפכו אותו ללהיט בארץ ובעולם. בינתיים הושלם תרגום הסדרה (המשובח) עם הספר החמישי ועוד מעט יצא הסרט. אני צריכה לעבור על הספר שוב כדי לראות אם מתאים לנמרוד לקרוא אותו כבר עכשיו, ואם כן אצטרך להשיג במהירות את הארבעה הנוספים, כי לא ראיתי אותם בספריה המקומית.

בלי פאניקה, כתב העת המצוין למדע בדיוני ולפנטסיה, יוצא בתחרות תרגום שנייה, ואני משתתפת בחבר השופטים.
על פי ניסיוני אין לקהילת חובבי המד”ב מתחרים בתשומת הלב המוקדשת לתרגום, וזאת אחת הסיבות לחיבה ולהערכה שאני רוחשת לקהילה. התחרות מאפשרת לחובבים להתנסות בתרגום ובאתגרים הכרוכים בו, באמצעות טקסט לא קל בכלל. שנסו מותניים, חדדו את המוח ואלי תזכו בפרס!

השנה עומד הכנס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל בסימן כלים וכישורים בעידן המידע. הוא יערך ב-10-8 בפברואר 2010 במלון קראון פלזה בירושלים ויהיה כמו תמיד עמוס הרצאות ואירועים מעניינים. הפרטים המלאים כאן.

כמה טקסטים מעניינים שבהם נתקלתי בתקופה האחרונה:

המתרגמים מאת דרור בורנשטיין, לזכרה של יהודית שרגל:

“ואולי אפשר להביט בדברים אחרת. ההתעלמות מהמתרגמים כהישג. המתרגמים המעולים מציגים אידיאל של יצירה. הם יוצרים טקסט “נקי”, ללא המלל הביוגרפי והרכילותי האופף את הסופרים והמשוררים “המקוריים”. … כמו כמה ציירים גדולים, כמו ורמיר או טייפולו, הם נבלעים לגמרי ביצירתם. איננו יודעים עליהם דבר מלבד מה שהם עבדו עליו. “

תרגמת, מאמר מאת שלומית קדם בבטאונה של קהילת ויקיפדיה העברית:

“נכון שלא תמיד מדובר בטעויות הרות משמעות, ולעתים די בתשומת לב, מעט מחשבה והפעלת היגיון פשוט ושכל ישר, אבל הנקודה שאני רוצה להדגיש כאן היא, שרק קריאה רבה ומתמידה בכל רמות השפה ופיתוח חוש מיוחד לדקויות השפה יעמדו למתרגם הטוב בבואו להכריע, איזה פירוש הוא המתאים ביותר בכל מקרה. זאת ועוד – אם אתה, המתרגם, חש בעצמותיך ובאותו חוש שישי מיוחד, שפיתחת בקריאה אינסופית, שהפירושים במילון הרגיל שלך אינם מתאימים למקרה שלפניך, אל תרפה ואל תוותר, חטט וחפש בכל מילון אפשרי עד שתמצא את הפירוש, שאתה יודע שהוא הנכון.”

Found in Translation – To convey the writings of other languages is a noble and necessary art

הרצאה מרתקת וכיפית של ארין מקין מאתר וורדניק על עתידו של המילון בעידן האינטרנט.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “מסעות ששינו את העולם” מאת פיטר אוטון, עורך המהדורה העברית אורן נהרי. זהו הספר השלישי בסדרת “משני עולם”, אחרי “נאומים ששינו את העולם” ו”נשים ששינו את העולם” שהיו לרבי מכר.

מתוך הכריכה האחורית:

מיורדי הים הפניקים הקדמונים ועד לחוקרי אנטארקטיקה האמיצים, מסעות ששינו את העולם מספר את סיפוריהם המרתקים של האנשים ההרפתקנים, הנועזים והסקרנים שעיצבו במסעותיהם ובהפלגותיהם את ההיסטוריה של העולם. התיאורים הדרמטיים, לעתים קרובות מפי הנוסעים עצמם, מובאים בליווי מפות, דיוקנאות ורישומים היסטוריים יפהפיים.

כאן תמצאו סיפורים מרתקים על קולומבוס וגילוי אמריקה, על ההקפה הראשונה של כדור הארץ, סיפורו של רובינזון קרוזו האמיתי, מסעה של המייפלאואר, מיפוי האוקיינוס השקט בידי קפטן קוק, ההתגלות שחווה צ’רלס דארווין על סיפון הביגל, המרוץ לחציית האוקיינוס האטלנטי, מסעותיהם של סקוט, אמונדסן ושקלטון לקצווי תבל ועוד ועוד.

בעבר היה במוסף “ספרים” של הארץ מדור “ספריות” שבו ראיינו אנשים על הספריות הביתיות שלהם. אביגיל התחילה פרויקט שבו בלוגרים מציגים את הספריות הביתיות שלהם, ולכבוד הספריה החדשה שלנו אני מצטרפת.

אבל קודם כל, כמה הפניות למקומות אחרים וקשורים:

ובחזרה הביתה.
להמשך הקטע →

אביגיל כינסה אוסף של מטאפורות על תרגום, כולל ציטוטים מצוינים.

רוני גלבפיש בראיון עם רני גרף, על הוצאת גרף שאיתה אני עובדת בהנאה ובגאווה.

“כשתרגום נכון הוא לא התרגום הנכון” כותבת גילי בר הלל.

ראיון עם פרופסור מרים שלזינגר.

ראיון מקיף עם פרופסור רינה בן-שחר על דרכה האקדמית ועל “העברית החברתית”.

כתבה מעניינת על פריחת הספרות הסקנדינבית בתרגום לעברית.

הניו יורק טיימס על הגדרות מילוניות שעבר זמנן.

על המילים האהובות והשנואות באנגלית, ועל המילים האהובות בעברית.

מה קורה כשמשתבשת יכולת הדיבור?

תום כותב “איך הפכתי לסופר מפורסם” (וגם מתרגם מפורסם) בסיפור נחמד מאוד (פורסם באחד באפריל, שימו לב).

מערכון קורע מצחוק על חשיבותה של הגהה (באנגלית).

דנה העבירה לי את הלפיד שהדליק אורי קציר. המשימה – לכתוב על שלושה קטעים או טקסטים (במובן הרחב ביותר של המילה) שריגשו אותי. הנה הפרשנות שלי.

בראש ובראשונה – נשים קטנות
אני לא יודעת כמה פעמים קראתי את “נשים קטנות“. אבל הוא מוביל בגאון את רשימת הספרים המכוננים של ילדותי. אהבתי אותו עד כדי כך שאמא הסכימה לקנות לי אותו, בתקופה שבה לא נהגנו לקנות ספרי קריאה, אלא רק לשאול אותם בספריות (שלוש במקביל, על שלושה כרטיסי קורא). מותה של בת’ סחט ממני דמעות בכל פעם מחדש. למעשה, בכל קריאה הייתי מתחילה לבכות מוקדם יותר, שהרי כבר ידעתי מה הולך לקרות. מדי פעם אני תוהה לעצמי כמה מיסודות האמונה שלי לגבי החיים שאובים מתוך הספר הזה. אני זוכרת את ג’ו מאבדת את עצמה בקריאה למשך שעות, את התסכול שלה מדודה מארץ’ הקשוחה, את שאיפות העצמאות שנראו אצלה כל-כך טבעיות ולמעשה היו די חריגות בתקופתה (כך הבנתי רק בדיעבד). אני זוכרת את מג דומעת בנסיונות להיות עקרת בית מושלמת, את הגינויים לגנדרנות של איימי, והתשבוחות להתבגרותה המוצלחת. ומעל לכל נסוך דוק הדמעות על בת’ המלאכית.

אני לבד! (אבל הכל נשאר במשפחה)
כרונולוגית, זה קרה קודם. הספר הראשון שקראתי לגמרי לבד בלי ניקוד היה “פייטר” מאת יעל העליון. סיפורו האמיתי של כלב זאב אילתי ומעורבותו בחיי המשפחה והילדים שבסביבה. אחד מהילדים האלה, המופיעים בצילומים בספר, הוא אחי הגדול, שני. משום כך הספר היה בביתנו, ומעניין מתי ולאן הוא נעלם. הגאווה על הקריאה העצמאית זכורה לי עד היום, אפילו יותר מגאוות הרשות לכתוב בעט ולא בעפרון כשנה לאחר מכן, בכיתה ב’. היום אני דווקא משתדלת שבני נמרוד ימשיך לקרוא ספרים מנוקדים זמן רב ככל האפשר, כדי שיפנים את כללי הניקוד ודרך הביטוי הנכונה של מילים.

לצחוק עד דמעות
עוד ספר מהוה מימי ילדותי, שאליו חזרתי פעמים רבות עוד יותר: “שלושה בסירה אחת” מאת ג’רום ק. ג’רום בתרגומו של יהודה בורלא. מופת של הומור בריטי על-זמני. לפני כמה חודשים זכיתי לראות את נמרוד נשפך מצחוק גם הוא כש”שלושה בסירה אחת” נכנס לקריאה המשפחתית לפני השינה. את שיאי ההנאה ממנו לא הצלחתי לשחזר בספרים אחרים של ג’רום וגם לא בתרגומים אחרים של זה. אני חושבת שהוא עיצב את תפיסת העולם שלי לא פחות מ”נשים קטנות”, בדרכו הוא. חוויית ההנאה מספר מצחיק עולה בעיני על הקתרזיס שבבכי ולצערי בשנים האחרונות היא נדירה מאוד. כשאני מנסה להעלות בזכרוני ספרים אחרים שהצחיקו אותי, לרבים מהם יש קשר ל”שלושה בסירה אחת”, למשל קוני ויליס, שכתבה לו מחווה מקסימה ב”מלבד הכלב”. אני בטוחה למדי שדווקא לא מזמן היה ספר שצחקתי ממנו בקול, אבל אללי, אין לי מושג איזה.

*
קטע מתוך ספר, כלב מיילל. איש אומר: “למה תמיד הוא מיילל כשאני מנגן?” מישהו/י עונה לה: “למה תמיד אתה מנגן כשהוא מיילל?”
ועכשיו, פתאום, אני תוהה: האם הקטע הזה היה ב”פייטר” או ב”שלושה בסירה אחת”? ואולי בשניהם…

*
מאז שיש לי ילדים אני קונה מדי פעם את הספרים שאהבתי בילדותי, כשאני פוגשת אותם במכירות משומשים ושאר הזדמנויות. אם אני מעלעלת בהם לפעמים אני מתחרטת. על המדפים מחכים “האסופית”, “הלב”, “הקמע, “שני רעים יצאו לדרך”, “אי-בוד” (“אי הילדים” לשעבר), טרזנים וז’ול ורנים ואפילו “צוללים קדימה”. מעניין אם הילדים שלי יאהבו אותם.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “נשים ששינו את העולם” מאת רוזלינד הורטון וסלי סימונס, עורך המהדורה העברית אורן נהרי. זהו הספר השני בסדרת “משני עולם”, אחרי “נאומים ששינו את העולם” שהיה לרב מכר. כיון שכבר ראיתי אותו ניתן כמתנת סוף שנה למורה אני חוזה ל”נשים” עתיד דומה.

מתוך הכריכה האחורית:

אלה מקצת מעשיהן של נשים יוצאות מגדר הרגיל ששינו את פני העולם. נשים ששינו את העולם מספר את סיפוריהן מעוררי ההשראה של למעלה מחמישים נשים ומתאר את הישגיהן המופלאים: משליטות ולוחמות ועד ספורטאיות וממציאות, מסופרות וציירות ועד גיבורות ומהפכניות. כולן הפגינו אומץ לב לנוכח קשיים גדולים, חלקן שילמו בחייהן על אמונותיהן, וכל אחת ואחת מהן השפיעה השפעה מכרעת על עולמנו.

מתקופת מצרים העתיקה ועד ימינו, מקלאופטרה והמלכה אליזבת, דרך ג’יין אוסטן, מארי קירי וסימון דה בובואר ועד מרגרט תאצ’ר ובנזיר בוטו – סיפוריהן של הנשים הבלתי רגילות הללו מובאים על רקע תקופתן, ובכל פרק אנו לומדים על הישגיהן, על הרקע שלהן ועל אופיין, וגם פרטים מרתקים ובלתי ידועים שבזכותם הן מצטיירות כמופלאות אפילו יותר. התיאורים המרגשים של המאבקים, הקשיים, המסירוּת והניצחון דרמטיים יותר מכל יצירה בדיונית.

בהמשך בחרתי להביא, באדיבות הוצאת מטר, פרק אחד מתוך הספר. הוא עוסק באישה שבטרם התרגום לא שמעתי את שמעה, אבל היא מרשימה בעיני אפילו יותר מן המלכות וגיבורות המלחמה.

דורותי הודג’קין

עבודת המחקר של דורותי הודג’קין, כלת פרס נובל הראשונה של בריטניה, איפשרה את הייצור ההמוני של חומרים מצילי חיים: אנטיביוטיקה, אינסולין, ויטמין B12. כשהיתה בגמלאות פעלה למען פירוק נשק ולטובת מדינות לא מפותחות. “היא תיזכר ככימאית דגולה, אוהבת אדם אצילת נפש, עדינה וסובלנית ותומכת-שלום מסורה.” מקס פרוץ

בכיתה הקטנה שבבית הכומר בסאפוק גידלו דורותי וחבריה התלמידים גבישים מתמיסות אלום וגופרת הנחושת. הם צפו בפליאה בהתאדות התמיסה שהביאה אט-אט ליצירת גבישים. דורותי, שהיתה אז בת עשר בלבד, כתבה אחר כך: “נשביתי לכל חיי בידי הכימיה ובידי הגבישים.”
להמשך הקטע →

אוסף הקישורים האביבי מובא אליכם בחסות נגה אמה נקדימון (26.01.2009).

עד כמה המין הדיקדוקי של שמות עצם משפיע על תפיסתנו את העצמים עצמם? מסתבר שדוברי שפות שונות מתייחסים אחרת לעצמים זהים, בהתאם למינם הדקדוקי בשפת האם.

מוסף ספרים של הארץ מביא השוואות תרגומים: מאמר מאת יורם מלצר, ופרקים מתוך גאווה ודעה קדומה, לב המאפלייה, צייד בודד הוא הלב.

למתרגמת אביגיל בורשטיין יש בלוג חדש ומעניין.

ואילו דן בורנשטיין מליבריסטאן מציע רעיון מהפכני: לקרוא ספרים בעת הארוחה, ולא עיתון. יש לו גם פתרון לבעייה הטכנית הכרוכה בהצעה.

בחור אנגלי אחד, שהצליח לא לראות עד עכשיו את “מלחמת הכוכבים”, נכנע ללחץ הקהל. הוא מתאר במאמר משעשע את החוויה.

בלוג חדש: איך קיבלו ספרים את שמותיהם. מדי יום סיפורו של ספר חדש (באנגלית). “סונטות מן הפורטוגזית“, למשל, כמעט והיה “סונטות מן הבוסנית”.

הישמרו מתוכנות תרגום: יש מסעדה סינית בשם TRANSLATE SERVER ERROR; ושלט דרכים בוולשית שאומר בעצם “אני לא במשרד, נא לשלוח חומר לתרגום”.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת אופוס “קתרין מארגון” מאת פיליפה גרגורי. זהו ספר נוסף בסדרת הרומנים ההיסטוריים מן המאה השש-עשרה, שהמפורסם בהם הוא “בת בולין האחרת“. והפעם – סיפורה הדרמטי של קטלינה מארגון, היא קתרין, אשתו הראשונה של הנרי השמיני.

מן הכריכה האחורית:

קתרין מארגון נולדה בשם קטלינה, האינפנטה הספרדית, בת למלכי ספרד הצלבנים. בגיל שלוש היא מאורסת לנסיך ארתור, בנו של הנרי השביעי, יורש העצר של אנגליה, ומחונכת להיות נסיכת וויילס. היא יודעת כי נועדה למשול בארץ רחוקה, רטובה וקרה.
אמונתה עומדת למבחן עם בואה לארצה החדשה, כאשר חותנה המיועד מקדם את פניה בעלבון חמור; ארתור נראה בעיניה לא הרבה יותר מילד; האוכל מוזר והמנהגים גסים. אט-אט היא מסתגלת לחצר המלוכה של בית טיודור, החיים כאשתו של ארתור הופכים להיות נסבלים יחסית, ובשידוך המאולץ מתפתחת במפתיע אהבה עזה וחמה.
אבל כאשר הצעיר הלמדן מת, היא נאלצת ליצור בעצמה את עתידה: איך תוכל עכשיו להיות למלכה ולייסד שושלת? רק בדרך של נישואים לאחיו הצעיר של ארתור, הנרי העליז והמפונק. אביו וסבתו מתנגדים; הוריה רבי-העוצמה אינם מסוגלים להועיל. אבל קתרין היא בתה של אמה עזת הנפש, ואין סייג לרוח הקרב המפעמת בה. היא תעשה הכול כדי להשיג את מטרתה; גם אם לשם כך עליה לשקר את השקר הגדול מכול ולדבוק בו כל חייה.

פיליפה גרגורי מוכיחה פעם נוספת שמאחורי פניה המוכרות לכאורה של ההיסטוריה שוכן סיפור מדהים: סיפורן של נשים לוחמות המעצבות את עתידה של אירופה, סיפורם של גיבורים מכובדים הטועים טעויות חמורות, וסיפור אהבה לא נודע המשנה את גורלה של ארץ שלמה.

לקריאת פרק לדוגמה (קובץ PDF) לחצו כאן

בסוף שנת 2008 גמרתי לתרגם את הספר המאה. מספר יפה ועגול, על המדפים הוא בערך שני מטר רץ :-). הנה קישור לרשימה המלאה של ספרים שתרגמתי ויצאו לאור עד כה. זאת הזדמנות טובה לסיכום ביניים וכמה נתונים ואנקדוטות.
התחלתי לתרגם בשנת 1993, עבור הוצאת שלגי. הספר הראשון שתרגמתי היה בלש בריטי:
“הרצחת וגם ירשת” מסדרת “המפקח ווקספורד חוקר” מאת רות רנדל.
בשנים הבאות תרגמתי להוצאת שלגי ספרי מתח, מדע בדיוני, רומנים רומנטיים, עיבודים של סרטי קולנוע, ועוד. נהניתי במיוחד מספריה של סוזאן אייזקס (“לילי ווייט”, “ניצוץ באפילה”, “פסים וכוכבים”). הספר הפופולרי ביותר שתרגמתי בתקופה ההיא היה “האפיפיורית יוהנה“, והוא מֻכָּר ונמכר עד היום.
מאז תרגמתי עבור הוצאות ספרים רבות, ביניהן: דביר, כנרת זמורה ביתן, מטר, אופוס, כתר, ההוצאה לאור של אוניברסיטת חיפה, גורדון, גרף, אריה ניר, ידיעות אחרונות.
הרבה פעמים שואלים אותי כמה זמן לוקח לתרגם ספר. התשובה תלויה כמובן באורך הטקסט ובמורכבות שלו. הממוצע שלי הוא כמאתיים עמודים לחודש, בספר שאין בו בעיות מיוחדות או תחקיר עמוק ורחב. כך שספר ממוצע לוקח בין חודש לחודשיים.
הספר הקצר ביותר שתירגמתי הוא “כלב טוב שלי” מאת אנה קווינדלן; הארוך ביותר: “עיר הבקיע” מאת אלסטר ריינולדס (כ-750 עמודים בעברית, בשני כרכים). הנמוכים ביותר הם “האוניברסיטה הקטנה” ו”נגיעות אחרונות” – 17 ס”מ, ואילו הגבוה ביותר הוא “נאומים ששינו את העולם” – 27.5 ס”מ.
תירגמתי עד היום 15 ספרי מדע בדיוני ופנטסיה; שני ספרי נאומים (“פניני נובל”, “נאומים ששינו את העולם”); ספרים בתחום הבריאות והרפואה (“נאבקות למען עתידנו”, “בריאות טובה לשנים ארוכות”, “צעירים לנצח”); ספרי ניהול ועסקים (ביניהם “כלבי מכירות”, “מי ינהל את הממלכה”, “אני בע”מ”, “הבטחת קיימת”, “מודיעין בעולם העסקים”); ועוד רבים. כרבע מהספרים הם ספרי עיון (חשבתי שיותר, כנראה כיוון שרובם מן השנים האחרונות), והשאר סיפורת.
כשהתחלתי לתרגם הייתי סטודנטית באוניברסיטת תל-אביב, ונעזרתי בספריותיה כדי לבדוק נתונים ופרטים. היו לי דפים מלאים מונחים ושמות והייתי תופסת כל מיני אנשים בעלי ידע מתאים ומציקה להם בשאלות. האינטרנט שינה לחלוטין את דרך ההתנהלות, והיום אני עושה את רוב הבירורים בגלישה תוך כדי עבודה. ברוב התחומים גם המומחים נגישים בדואר אלקטרוני. באחד הספרים האחרונים שהגשתי היו למעלה ממאתיים הערות עם הפניות למראי מקום באתרים שונים. אני גם אוהבת מאוד את הקשר והסיוע ההדדי שמתרחשים בין מתרגמים בפורומים.

ובונוס לסיום – סרטון מקסים ומלא אהבת ספרים: This is where we live.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “נאומים ששינו את העולם – הנאומים, הסיפורים והאנשים מאחורי הרגעים שעשו היסטוריה” מאת רוזלינד הורטון וסלי סימונס. בספר שישים נאומים חשובים ומעוררי מחשבה משלל תקופות ומרחבי העולם, כולל מדינת ישראל. כל נאום מלווה בביוגרפיה קצרה של הנואם ובהקדמה המסבירה את הרקע ההיסטורי של הנאום, מה חשיבותו ומה התרחש כתוצאה ממנו. זה הספר הראשון בסדרת “משני עולם” בעריכת אורן נהרי שבה עתידים להופיע גם “נשים ששינו את העולם”, “מסעות ששינו את העולם” ו”ימים ששינו את העולם”. ב-Ynet התפרסם ראיון עם אורן נהרי, ובו הוא מסביר, בין השאר, את השיקולים שהנחו אותו בבחירת הנאומים שנוספו למהדורה העברית.

בינתיים, נוסף לעולם נאום מרשים חדש. “הארץ” מביא תרגום לעברית של נאום הנצחון של ברק אובמה (לא צוין שם המתרגם) והנה קישור לוידאו וטקסט של המקור.
תרגום של נאומים הוא אתגר מיוחד. בעבר תרגמתי את הספר “פניני נובל“, ובו מבחר נאומים של כלות וחתני פרס נובל לספרות. התרגום מבקש לשמר בעברית את ה”קול” הייחודי לנואם, והכורח הזה מצמצם את הגמישות בניסוח. הנאמנות לניסוחים ודימויים מקוריים והתייחסויות ספציפיות של הדובר הכרחית, גם אם אינם מקובלים בשפת היעד. מצד שני, חשוב לא פחות לשמר את הרושם שהנאומים אמורים לעשות על הקהל – עליהם להיות מובנים, מרשימים ומשכנעים כפי שהיו במקור.
בזמן העבודה על הספר פרסמתי רשימת קישורים לתרגומי נאומים שונים, והיא נמצאת כאן. ואילו כאן כתבתי על סוגיית האמינות בהסתמכות על מקורות קודמים. נואמים נוטים לצטט את דבריהם וכתביהם של אחרים, ועל זיהוי ציטוטים ומציאת תרגומים קודמים שלהם כתבתי כאן.

הנה שני נאומים מתוך הספר. להמשך הקטע →

לא הפתיע אותי במיוחד לגלות שרב המכר “החיים הסודיים של הדבורים” מאת סו מונק קיד הפך לסרט קולנוע, שהקרנותיו החלו בימים אלה בארצות הברית. התרגום שלי לספר יצא לאור בהוצאת “כנרת” בשנת 2004.
עלילת הספר מתרחשת בדרום הגזעני של ארצות הברית בשנות השישים הסוערות. לילי, נערה לבנה מיוסרת, בורחת מהבית ומוצאת את עצמה בחברתן של נשים שחורות מופלאות המשככות את כאביה בדבש ארגמני.
תרגום הספר הזה היה מקרה נדיר שבו יזמתי שינוי בפרט משמעותי בספר. באנגלית שמה של אמה המנוחה של לילי הוא דבורה, והוא מתקבל כרמיזה עדינה בתוך מארג ההתייחסויות השונות לדבורים, כוורות ודבש. למעשה, חלק גדול מהקוראים ככל הנראה לא מבין אותו ולא מתייחס אליו. בעברית, לעומת זאת, השימוש בשם הזה בוטה ממש. הצגתי את הבעייה בפני הסופרת והיא אכן בחרה עבור הנוסח העברי של הספר את השם דיליה.

או: צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה.

בימים אלה אני מתרגמת ספר שעוסק באירועי מפתח שונים לאורך ההיסטוריה. כאשר יצא לאור, וישב על מדפים בספריות פרטיות וציבוריות, אנשים יראו בו מקור מוסמך, בדומה לצורה שבה אני מסתמכת היום על ספרי עיון קיימים. אבל האם באמת אפשר לסמוך עליהם? על כולם?
כבר הבאתי בעבר קטעים מתוך מכתב שכתב סבי, שמואל שגיב. הוא מתלונן על טעויות שנכנסו בשלבי העריכה לתרגום שלו לספר “יקטרינה הגדולה”. למשל זאת: “ברוסיה, כמו, להבדיל באלף אלפי הבדלות, בישראל לא היה “קנצלר”. לכן השתמשתי במילה “ראש ממשלה”. מה שאין כך בספר.” במקרה הזה אני סומכת את ידי על דבריו של סבא, שעל פי מולדתו (רוסיה) והשכלתו (סורבון) אין לי ספק שהיה בקיא בחומריו של הספר בו מדובר. אבל יש כאן הוכחה נוספת לבעייתיות – הרי אם הייתי לוקחת את הספר המודפס כמקור בר-סמכא הייתי עלולה לדלות מתוכו טעויות שנכנסו בשלבי העריכה!
ומה לגבי ספרים אחרים? האם האנשים שתרגמו (או כתבו) אותם לפני שלושים, עשרים ועשר שנים היו כולם חכמים ובקיאים להפליא? והרי המקורות שעמדו לרשותם מעטים בהרבה מאלה שעומדים לרשותי היום, בעידן הרשת הכלל עולמית, ממש בקצות האצבעות. להמשך הקטע →

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “צעירים לנצח – מדריך להאטת ההזדקנות ולהארכת משך חיינו הבריאים והפעילים” מאת ד”ר סנג’י גופטה.

מן הכריכה:

צעירים לנצח הוא מדריך פורץ דרך להאטת ההזדקנות ולהארכת משך חיינו הבריאים והפעילים הרבה מעבר למה שחשבנו שיתאפשר לנו אי פעם. חיי נצח נמצאים ממש בהישג ידנו הודות למחקר המדעי המתקדם ולפריצות הדרך הרפואיות המדהימות המתרחשות בקצב מסחרר. בספרו צעירים לנצח ד”ר סנג’י גופטה, נוירוכירורג והפרשן הרפואי הראשי של רשת CNN, משלב בין תיאורים דרמטיים של תגליות מדהימות ברחבי העולם לבין עצות חיוניות שיעזרו לכם לזכות בבריאות מצוינת ובאריכות ימים.

הדברים שגילה ד”ר גופטה פרובוקטיביים ולעיתים אפילו סותרים את האמונה הרווחת. לדוגמה, האם ידעתם שהסוד לחיים ארוכים יותר הוא לאו דווקא לאכול טוב, אלא לאכול פחות? שייתכן מאוד שתוספי המזון שאתם נוטלים הם בזבוז כסף? ששגרת פעילות גופנית פשוטה וקלה יכולה להאריך את החיים?

ד”ר גופטה גם חוזה התקדמות מדעית מופלאה שתחולל מהפכה בבריאותנו בזמן הקרוב, כגון טיפול באמצעות תאי גזע שיהפוך את המחלות הניווניות לנחלת העבר, ופיתוחים בתחום הריצוף הגנטי והננוטכנולוגיה שישנו לחלוטין את חוויית ההזדקנות שלנו.

בספרו משנה-החיים ד”ר סנג’י גופטה מחולל מהפכה באופן החשיבה שלנו על ההזדקנות ומגלה סודות שיעזרו לנו לחיות חיים בריאים יותר במשך שנים ארוכות.

התחום שבו עוסק הספר מקביל לזה של בספר “בריאות טובה לשנים ארוכות” מאת ד”ר אנדרו וייל שתרגמתי בעבר (הנה ציטוט של קטע, דווקא לא אופייני, מתוכו). “צעירים לנצח” קריא מאוד, תמציתי וברור, ובעיקר מלא שכל ישר.
לחצו כאן לקריאת ראיון עם המחבר.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “כלבי מכירות” מאת בלייר סינגר.
זהו הספר הראשון בסדרת יועצי “אבא עשיר” ומצורפת לו הקדמה מאת רוברט קיוסאקי, מחבר סדרת רבי-המכר ” “אבא עשיר – אבא עני” .
**המעוניינים בספר מתבקשים לחפש אותו בחנויות יד שניה. אני לא מוכרת אותו.**

שיטת “כלבי-מכירות”:

* תציג לך חמישה גזעים של כלבי-מכירות!
* תחשוף לפניך את הכישורים הפשוטים אבל הקריטיים ששליטה בהם תניב הכנסות, קשרים עם אינספור קונים רציניים ומכירות לאורך כל החיים.
* תלמד אותך כיצד לזהות את ה”גזע” שאליו אתה שייך, ולנצל את התחומים שבהם אתה חזק
* תפרט את השלבים ליצירת השפעה והשראה אצל כל קבוצת אנשי מכירות עד שיהיו ללהקה מסתערת של כלבי-מכירות אלופים
* תלמד אותך איך להפחית את ה”מאמץ” ולהגדיל את ה”תוצאות” במכירות

יצא לאור בתרגומי בהוצאת אופוס “הירח הקר” מאת ג’פרי דיבר.

בליל דצמבר קפוא, בעוד ירח מלא מרחף בשמים השחורים מעל ניו יורק, נרצחים באכזריות שני אנשים – ואת ייסורי גסיסתם הארוכים מציינים כרטיסי ביקור מצמררים: שעונים בעלי פני ירח, המונים בתקתוקם את הדקות האחרונות של הקורבנות עלי אדמות. רציחות נוספות מתוכננות, ולמשטרה יש שעות ספורות בלבד לעצור את השען המבריק בעל לב הקרח, שהאובססיה שלו לזמן מניעה אותו לתכנן את הטבח בדיוק של שעון משובח.
בראש צוות החוקרים עומד לינקולן ריים, בלש לשעבר במשטרת ניו יורק. תאונת עבודה הושיבה אותו בכיסא גלגלים, משותק בכל איברי גופו כמעט. במעבדת הזיהוי הפלילי שהקים בביתו עובדים איתו השוטרת המסורה אמליה זקס, הבלש העיקש לון סליטו, טכנאי המז”פ מל קופר ואחרים.

כתיבתו המהירה של ג’פרי דיבר מוליכה אותנו בזמן אמת כמעט בנבכי חקירת הרצח הזאת. נפתולי העלילה מגלים לנו כי ייתכן שהשען איננו מטורף רצחני, אלא נבל מתוחכם הרבה יותר משאפשר להעלות על הדעת.

ג’פרי דיבר הוא בין השאר עיתונאי, זמר ועורך דין. ספריו הופיעו בכמה מרשימות רבי-המכר בעולם. ספריו נמכרים במאה וחמישים מדינות ומתורגמים לשלושים וחמש שפות. ספרו אספן העצמות היה הבסיס לסרט של אולפני יוניברסל בכיכובם של דנזל וושינגטון ואנג’לינה ג’ולי.

לחצו כאן לקריאת הפרק הראשון ,כאן לביקורת וכאן לביקורת נוספת.

תוספת
זמן קצר אחרי שכתבתי את הפוסט הזה התפרסמה במוסף “ספרות ואמנות” של עיתון הארץ מסה מאלפת על התרגום: מאזני המתרגם, מאת ואלרי לרבו, בתרגום של דורי מנור. הנה קטע קצר, וכדאי מאוד לקרוא את כולה:

באחת מכפות המאזניים אנחנו מניחים, אחת אחת, את מלותיו של הסופר. בכף השנייה אנו שוקלים, בזו אחר זו, מספר בלתי מוגבל של מלים השייכות לשפה שאליה אנו מתרגמים את הסופר. ואנו מחכים לרגע שבו תהיינה שתי הכפות מאוזנות.

יעל סלע-שפירו מציגה 7 מיתוסים על תרגום, ומסבירה איך יכולים המתרגמים להתמודד איתם. למשל, “מיתוס מספר 1: כל מי שיודע עוד שפה יכול לתרגם. האמת: דובר שפה יכול אמנם לתרגם, אך רק מתרגם מקצוען עם השכלה רלוונטית יכול לתרגם כהלכה.”
או כמו שצריך לומר שוב ושוב , כי אנשים לא תמיד יודעים: תרגום הוא מקצוע.
אבל כנראה יש הבדל בגישה בין התחום העסקי, שאליו יעל מתייחסת בעיקר, לבין התרגום הספרותי. כי האמת היא שברוב המקרים, התגובות שבהן אני נתקלת דווקא מעריצות. הן נעות בין השאלה התמימה “אז את צריכה לקרוא את כל הספר בשביל זה?” (כלומר, בשביל לתרגם אותו. כן, ויותר מפעם אחת) לבין “וואו, לתרגם ספר שלם! זה בטח מתיש” (מפי מוכר נחמד בחנות הספרים, תוך כדי פריקת ארגזי ספרים) ו”את צריכה לשבת כל היום מול המחשב, בבית לבד?!” (תגובה אופיינית של בעלי מקצועות פעילים וחברותיים יותר, למשל מדריכת הפילאטיס המצוינת שלי).

לפני כמה ימים שאל אותי נמרוד (בוגר טרי של כיתה א’) איך אני מתרגמת מאנגלית לעברית, והרי באנגלית יש 26 אותיות ואילו בעברית 22 בלבד. בגלל חוסר הבנה יש אנשים (מבוגרים בהרבה מנמרוד) שחושבים שתרגום הוא פשוט החלפה של מילה בשפת המקור במילה בשפת היעד. האמת היא, כמובן, שתרגום טוב עובד ביחידות גדולות בהרבה. משפט הוא יחידת המשמעות המינימלית, וכשמדובר בספרות עדיף לעבוד על פסקאות שלמות. וכמובן, יש לפעמים גם עניינים שפתרונם דורש התייחסות לספר כולו, כמו בדוגמה האהובה עלי במאמר “תרגיל בתרגום אופטימלי“.

חגית רוזנס מפנה לקטע מרתק בעיני באתר של הסופרת מג קאבוט. קאבוט כתבה כבר למעלה מחמישים ספרים לילדים, נוער ומבוגרים, רבים מהם רבי-מכר. “יומני הנסיכה” שלה גם עובדו לסרטי קולנוע. ספריה מתורגמים לשפות רבות ויוצאים לאור במדינות שונות ברחבי העולם. כיוון שכך, היא מספרת, לפחות פעם בשבוע מגיעה לביתה חבילה של ספרים פרי עטה בשפה זרה כלשהי, ולעיתים קרובות פשוט אין לה מושג באיזה ספר מדובר. קאבוט מציגה כריכות של כמה וכמה ספרים כאלה (כולל בעברית) ומשתפת את קוראי הבלוג שלה בתהיותיה לגביהם. האמת שהגישוש באפלה של קאבוט הפתיע אותי, כיוון שבדף זכויות היוצרים של ספר אמור להופיע שמו המקורי. כך הדבר לפחות בספרים שיוצאים לאור בישראל, אבל יכול להיות שבארצות אחרות אין הקפדה על העניין. קשה לי להאמין שהיא לא ניסתה לפחות לבדוק בתוך הספרים.

מי שלכאורה אמור לדעת הרבה ככל האפשר על ספרות ועל תרגום הוא מבקר הספרים. ביקורת שלילית ולוקה בחסר על ספר מתורגם עוררה דיון מעניין בפורום תרגום ועריכה בנענע: מהם הקריטריונים הדרושים לכתיבת ביקורת על תרגום? עד כמה משמעותית העובדה שהמבקר בדרך כלל לא נחשף לטקסט בשפת המקור, אלא רק לתרגום? האם תרגום מתווך (תרגום של תרגום) הוא פשע תרבותי? ומתי הוא נסלח? דיון על ביקורת אחרת עוסק בטקסט בשפה נוספת המשולב בספר, ואיך להתמודד איתו בתרגום – במקרה זה דיאלוגים בצרפתית בתוך ספר שתורגם מאנגלית לעברית. ראוי לציין שאגודת המתרגמים בישראל הפיצה לפני חודשים מספר “קווים מנחים למבקרי ספרות מתורגמת“.

מי שכן יודע לא מעט על עולם הספרות והספרים הוא דן בורנשטיין, בעל הבלוג המעניין ליבריסטאן. וגם רוני שני, עיתונאית ובעלת הבלוג “ברמה העקרונית” כותבת מתוך עניין וידע על תחום התרגום הספרותי בארץ (גם התגובות מעניינות).