בספר “גברת פריסבי ועכברושי מב”ן” מאת רוברט אובריאן שיצא לאור בתרגומי בהוצאת עוץ יש בעלי חיים תבוניים, בעיקר עכברושים. שעשע אותי שדמות מרכזית היא העכברוש הנבון ניקודמוס, שם שהוא הצורה הלטינית של שם המשפחה שלי – נקדימון. אפילו התלבטנו לרגע אם לעברת את השם לכבוד התרגום לעברית, אבל כיוון שלא הייתה סיבה לעשות זאת עם שאר השמות בספר, עדיף היה לוותר.
הצלמת דיאן אוזדמר מאוהבת בעכברושים ומצלמת אותם בתמונות חמודות להפליא. אני חייבת לומר שלא הרגשתי חיבה דומה כשיצור כזה הופיע בוקר אחד מחוץ לחלון המטבח שלי…

יצא לאור בתרגומי בהוצאת הכורסא “שפע של קתרינות” מאת ג’ון גרין. ספר שנון ומלא אתגרים תרגומיים שהיה כיף להתמודד איתם (תודה לעורכת התרגום אורלי מזור-יובל שזרמה עם ההתחכמויות שלי ותיקנה את המקומות שבהם לא עמדתי במשימה).
גיבור הספר, קולין סינגלטון, הוא צעיר חובב קריאה וידע, דובר שלל שפות, שהתחביב העיקרי שלו הוא אנגרמות (שיכולי אותיות).
הנה דוגמה מתחילת הספר:

קולין שיחק בקוביות אלפבית מעץ. שבב עץ נתקע לו באצבע כשהחליף את סדר האותיות ויצר מהמילה ס-י-ר את המילה ר-י-ס, האנגרמה הראשונה שהוא זוכר שעשה.

מבחינתי פירוש הדבר היה מציאת אנגרמות בעברית שיעבירו את המשמעות הדרושה, ולשם כך נאלצתי לפעמים לעשות שמיניות באוויר. השפה העברית חסכנית ומצומצמת יחסית לאנגלית, ולכן בדרך כלל היו לי פחות אותיות שאפשר להשתמש בהן (אבל לפחות אפשר להניח ניקוד שונה לאותיות בכל פעם).
הנה למשל רשימת שיכולי אותיות לצירוף ההכרחי “טוב באנגרמות”. שיחק לי המזל ואבא שלי, תדי שגיב, מומחה משכבר הימים באמנות הזאת, והוא עזר לי:

טוב באנגרמות
גומרת בנאבוט
תרגום בנאבוט
בתאבון, מרגוט
מתבטא בגרונו
במבטא גרונות
מגנוט בבארות
גנבות במטאור
בנם בגרוטאות

ראו דוגמה נוספת מתוך הספר, שבה שיניתי שם של דמות משנית כדי להעביר את המשמעות:

The Eighth wasn’t quite so sweet, and maybe I should have known it since her name, Katherine Barker, anagrams into Heart Breaker, Ink, like she’s a veritable CEO of Dumping.
השמינית לא הייתה מתוקה כל כך, ואולי הייתי צריך לדעת את זה כי השם שלה, קתרין מלבלך, הוא אנגרמה של מנכ”ל לב תקר, כאילו היא מנהלת בחברה של שברון לב.

לקריאת הפרק הראשון לחצו כאן.

בתרגום ספרות היסטורית חשוב למצוא את האיזון הנכון , כדי שהשפה תהיה מצד אחד קריאה ומובנת לקהל הקוראים הנוכחי, ומצד שני תשמור עדיין על נאמנות לתקופה המתוארת.
הספר “שם צופן: וריטי” מתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה. בתרגום הקפדתי שהשפה שבה מדברות וכותבות הגיבורות הצעירות תהיה טבעית להן בעברית, ומצד שני השתדלתי לתת לה נופך מיושן קלות, לפחות מדי פעם.
ברור מאליו שאי אפשר לשים בפיהן סלנג מודרני. בדרך כלל אני משתמשת במילים עבריות עד כמה שאפשר, אבל בספר כזה בהחלט יש מקום להשאיר מדי פעם מילים הלקוחות מן האנגלית והצרפתית, שלא היו קיימות בעברית בשנות הארבעים.
בהתייעצות עם המו”לית גילי בר-הלל והעורכת רוני בק שילבתי מילים כמו “קומבניזון” ו”מנואלה” וקראנו לצעיף המתאים “שאל”. בעייה מיוחדת הייתה במונחים המקצועיים של מכונאות וטיסה, שחשוב היה שיהיו מדויקים, ומצד שני שלא יישמעו מודרניים מדי.
ראו למשל, בתמונה המצורפת, רישיון שקיבל אבא שלי במהלך לימודי טיסה בארץ. השנה כבר 1969, ועדיין מופיע במסמך הרשמי מינוח שנראה לנו היום מיושן: “תברוקה”. (אפשר ללחוץ על התמונה כדי להגדילה).

את “שם צופן: וריטי” אפשר לרכוש ולקרוא עכשיו, במהדורה דיגיטלית, או לקנות עותק מודפס בהנחת הזמנה מוקדמת. אני ממליצה בחום, מגיל 14 ומעלה.

בשבוע שעבר דיברתי עם כיתות ג’ וד’ בבית הספר “הר גילון” על תרגום ועבודתי כמתרגמת. באתי בהזמנת הספרנית של בית הספר, ששמחה על ההזדמנות להעשרת חומר הלימוד בנושא השפה והספרות. הקהל היה קשוב ומלא עניין והילדים שאלו שאלות מצוינות. אני כותבת על הביקור בהרחבה כיוון שכמה מחברי המתרגמים כבר שאלו איך מציגים את הנושא בפני ילדים. בסוף הפוסט אני מביאה כמה עצות לשיחה עם ילדים צעירים יותר, בני 4-6.
בפתיחת השעור הצגתי את עצמי: אמא של אופיר ומתרגמת ספרים מאנגלית לעברית. הסברתי שאני מקבלת ספר באנגלית (הראיתי את העותק המקורי של “שומרת הדרקונים”) ויוצרת ממנו ספר בעברית (הראיתי לצידו את הספר שיצא בארץ בהוצאת גרף).
בשלב הזה אני אוהבת להרשים את הילדים בעזרת מילון שמן במיוחד – תמיד מעורר קריאות התפעלות. אני גם מוסיפה כמה מילים על עבודה בבית, בניגוד לנסיעה לעבודה במקום אחר.
ולעניין עצמו. בזמן התרגום אני פותחת במחשב שני חלונות: הקובץ באנגלית משמאל, הקובץ בעברית מימין, ומתחילה לתרגם את הספר, משפט אחרי משפט. כשאני מגיעה לסוף הספר אני קוראת את התרגום ומתקנת את מה שצריך: שגיאות כתיב, מונחים שצריך לברר, דברים שצריך לשנות אולי בהתחלה בגלל משהו שקורה בסוף הספר.
בסוף העבודה הזאת אני שולחת את הקובץ לעורכת (או עורך) שעוברים על התרגום, משווים אותו למקור ומתקנים מה שצריך. אנחנו מתייעצים בינינו וכשהתרגום מוכן שולחים אותו לעימוד, כלומר סידור של הטקסט על הדפים, כולל איורים, אם יש. ואז ההוצאה מדפיסה את הספר בבית הדפוס ושולחת לחנויות.
בתור דוגמה בסיסית ביותר, ומוכרת לכולם, הראיתי לילדים את הספר “The Cat in the Hat” מאת ד”ר סוס באנגלית, ולצידו התרגום לעברית של לאה נאור: “חתול תעלול”. דיברנו על הדימיון והשוני ביניהם: כיוון הכתיבה השונה של שתי השפות מחייב פתיחה הפוכה של הספר, ולכן גם הציור על הכריכה הפוך בכיוונו. להמשך הקטע →

לא.
אני מתרגמת טקסטים כתובים מאנגלית לעברית. ואילו מתורגמן הוא אדם העוסק בתרגום של דיבור, בזמן הדיבור (תרגום סימולטני) או מיד אחריו (תרגום עוקב).
עם זאת, בזמן האחרון יצא לי להתנסות בשני סוגי תרגום שאני לא עוסקת בהם בדרך כלל.

ראשית, תרגמתי כתוביות – לסרטוני הדרכה ולסיטקום עתיק שמצאתי בשביל הבן שלי ביוטיוב. (מה חשבתם שילדים של מתרגמות מקבלים, חשמל חינם? לכל היותר הם מקבלים פטור מקריאת טקסטים שלא מנוקדים נכון וכבוד בחנויות ספרים.)

היה נחמד ללמוד להשתמש בתוכנה מיוחדת, שמאפשרת תרגום של קובץ כתוביות קיים. מצד שני, גיליתי על בשרי שהתהליך ארוך הרבה יותר ממה שנדמה לצופים על הספה, וזה עוד בתוכנית שההומור בה מבוסס על סלפסטיק, יותר מאשר על משחקי מילים.
שביתת מתרגמי הכתוביות, שהתקיימה לפני שבועות מספר, חשפה שאולפני התרגום משלמים שכר מעליב למתרגמים שמקדישים שמונה ואפילו שתים-עשרה שעות לתרגום שעה של סרט, לפעמים מתוך שמיעה (כלומר בלי לקבל את הטקסט כתוב).

שנית, הייתי מתורגמנית לערב אחד, ועוד מעברית לאנגלית דווקא. תמי סירקיס הגיעה ליישוב שלנו עם הרצאה מלאה בתובנות על חברוּת, אוכל והשילוב ביניהם. מן השורה שלפני תלתה בי עיניים נואשות חברה, עולה חדשה מארצות הברית, שלא עמדה בקצב המהיר ובשמות המעדנים שאפשר למצוא בשוק של נתניה.

למזלנו, כבר הכרתי את התוכן מהופעה קודמת, וכך הצלחתי להעביר את מהות הדברים, גם אם לא לתרגם סימולטנית משפט במשפט.

אז מה אני לא עושה בדרך כלל?

• מתרגמת בעל-פה
• מתרגמת כתוביות
• מתרגמת מעברית לאנגלית.

מה אני כן עושה?

• מרצה (למשל בכנס אגודת המתרגמים)
• מעבירה סדנאות תרגום (למשל בכנס עולמות ובספריית משגב )
• ובעיקר מתרגמת מאנגלית לעברית טקסטים כתובים: ספרים, מאמרים, מכתבים ועוד.

(ומדי פעם אני גם מצלמת)

אגב, כבר סיפרתם לחבריכם בצפון הארץ על סדנת התרגום שלי?

הקטע הבא הוא ציטוט מתוך “החיים הסודיים של הדבורים” מאת סו מונק קיד, שתרגמתי להוצאת כנרת. הגיבורה, לילי, התייתמה מאמה בגיל ארבע ומאז מחפשת נואשות הוכחה לכך שאמה אהבה אותה. ההוכחה מגיעה אליה בצורת צילום משותף שלהן:

התמונה שבמסגרת היתה תמונה של אישה בפרופיל, ראשה מורכן כלפי ילדה קטנה שישבה בכיסא אוכל וכתם של מזון לתינוקות מרוח לצד פיה. שיערה של האישה היתלתל לארבעים כיוונים, מקסים, כאילו הוברש זה עתה את מאה ההברשות היומיות. בידה הימנית היא החזיקה כפית של תינוקות. אור האיר את פניה. הילדה הקטנה לבשה סינר עם ציור של דובי. קווצת שיער קופצנית על קצה ראשה היתה קשורה בסרט. היא הרימה יד אחת לעבר האישה.
אני ואמא שלי.
לא היה לי איכפת משום דבר בעולם חוץ מפניה המוטים לעבר פני, אפינו כמעט נוגעים זה בזה, כמה רחב ומשגע היה החיוך שלה, כמו ניצוצות מתפרצים. היא האכילה אותי בכפית זעירה. היא חיככה את אפה באפי והגירה את אורה על פני…

הבטתי מטה בתמונה ואז עצמתי את העיניים… החלטתי שהיא כנראה הגיעה לגן עדן והסבירה לאמא שלי על הסימן שרציתי. הסימן שיודיע לי שהייתי אהובה.

(שיניתי את הציטוט שינוי מינימלי, כדי לא לחשוף פרט חשוב מעלילת הספר)

נזכרתי בסצינה הזאת כאשר תוך כדי שיטוטים באינטרנט הגעתי לפוסט הזה, והוא פקח את עיני. הכותבת, אמילי, מספרת על התכתבות בינה לבין המצולמת, אלידה.
“קרה לך שהסתכלת על תמונה של אמא שלך וחשבת לעצמך שהיא נראית שמנה? או שהיא לא מאופרת? או שמה שהיא לובשת לא אלגנטי מספיק?”
הן הסכימו ביניהן שהתשובה שלילית, ולילדים שמביטים בתמונות של עצמם עם הוריהם חשובה רק ההוכחה שמוצגת בהן לקשר האהבה וליישומו היומיומי. המסקנה החשובה היא שעלינו להצטלם עם הילדים, והרבה, ולא לחכות לרגע שבו אנחנו נראים מושלם (ובעיקר נראות, ובעיקר בעיני עצמנו) .
בתמונה – אמא מקסימה, אפילו באופנת שנות השבעים.

אולי פעם כבר ידעתי את זה, אבל השנה התברר באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאני חולקת יום הולדת עם “מסע בין כוכבים“. הסדרה המקורית שודרה לראשונה בטלוויזיה בארה”ב בשמונה בספטמבר, שהוא גם יום ההולדת שלי (אם כי בשנה אחרת). להנצחת האירוע יצרו בגוגל דודל מושקע במיוחד. בקישור הזה תוכלו לקרוא ראיון שערך האתר הרשמי של “מסע בין כוכבים” עם יוצר הדודל.
אגב, גוגל פתחו חנות שבה הם מוכרים חולצות, כוסות ושאר מוצרים מעוטרים בגוגל דודלים המקסימים. אם נגיד חיפשתם רעיון למתנה מקורית.

החיפוש הראשון שלי אי פעם באינטרנט היה Star Trek, בחיי. אז עוד לא היה גוגל, וכמעט לא היו גם אתרים, אלא בעיקר קבוצות דיון. ועל “מסע בין כוכבים” היו המון קבוצות דיון, שאחת מהן נקראה Westley Crusher Die, Die, Die. הסיבה לכך היא השנאה העזה שעוררה דמותו של ווסלי קראשר, בן העשרה החוכמולוג שהסתובב בארשת זחוחה על סיפון האנטרפרייז בפרקי “מסע בין כוכבים – הדור הבא”. את קראשר גילם השחקן ויל וויטון.

וויטון מבוגר ממני בחודשים מעטים בלבד. הוא התחיל את הקריירה שלו כילד, והיה אחד מארבעת הכוכבים המרכזיים של “אני והחבר’ה“, סרטו המופתי של רוב ריינר. אחרי פרישתו מ”הדור הבא” הקריירה שלו כשחקן דישדשה, הוא התחיל לכתוב סיפורים בדויים וגם אוטוביוגרפיים, והתבסס כאייקון של הקהילה הגיקית. בשנים האחרונות השתתף בתפקידי אורח בכמה סדרות טלוויזיה, כולל “המפץ הגדול“, שם הוא משחק אלטר-אגו מרושע של עצמו. אני נהניתי לקרוא את “זכרונות מהעתיד“, שבו הוא מנתח פרקים מן העונה הראשונה של “מסע בין כוכבים – הדור הבא”, בתוספת זכרונות מהצילומים ושלל אבחנות שנונות.

סיפור עצוב, עם מוסר השכל, על שלושה הימים המתישים שהעברתי בחיפוש ציטוטים לא קיימים מתוך “מוטל בן פייסי החזן”.

נכתב בהשראת סיפורי הטעויות בבלוג “מחשבות על תרגום” (תודה ליעל כהנא על ההפניה לשם) וסיפור “כפרת העוונות” אצל עמיתי שחר פלד.

מעשה שהיה, כך היה: בשנה שעברה תירגמתי עבודת דוקטורט מרתקת שעסקה בפן מסוים של התרבות הפופולרית בישראל ובשורשים שלו בתרבות היידיש. הדוקטורט נכתב באנגלית וכלל ציטוטים מטקסטים שונים שנכתבו במקור בעברית: כתבות בעיתונים, מאמרים וכן יצירות ספרות. את קטעי העיתונות והספרים האלה, סיכמתי עם הכותב, הוא יספק לי, כדי שאוכל להכניס את הציטוטים כלשונם לתוך הנוסח העברי של הדוקטורט. חיככתי ידיים בסיפוק מתוך הנחה שחסכתי לי שלושה וחצי מתוך ארבעת השלבים שהגדרתי בעצמי במדריך לציטוט מתוך תרגום קודם.
אבל אל יתהלל חוגר כמפתח.

ראשית, ישבתי יומיים בספרייתו של החוקר, עם הספרים והעיתונים שהיו אצלו ושאותם לא רצה להוציא מרשותו, כיוון שחלקם נדירים.

שנית, חזרתי למכורתי, הספריה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב, שילמתי דמי כניסה מופחתים כבוגרת המוסד המכובד ונברתי שם במיני “כל כתבי”, מברנר דרך מנדלי מוכר ספרים ועד פרץ.

ובסופו של דבר הייתי צריכה עוד לחפש רק את הציטוטים מתוך “מוטל בן פייסי החזן” לשלום עליכם. כתביו העבריים של שלום עליכם נמצאים בפרויקט בן יהודה, אבל לא התרגומים לעברית של יצירותיו ביידיש. כאן היתה הפופולריות של שלום עליכם בעוכרי, כיוון שהוא תורגם לעברית יותר מפעם אחת. הדוקטורט שאותו תרגמתי ציטט מתוך תרגום אריה אהרוני, ואילו אני הצלחתי להשיג רק את תרגום י”ד ברקוביץ’ האדמדם (תודה, דודה נחמה).

ופה היתה טעותי הגדולה, כאשר הסכמתי לעבוד מתוך הנוסח הלא-תואם, ולא עמדתי על כך שהלקוח יספק לי את תרגום אהרוני. שיערתי שיהיה הבדל בין התרגומים, אבל לא העליתי בדעתי עד כמה גדול יהיה. לא היה מדובר רק במספרי העמודים, אלא בתוכן עצמו. שכן ברקוביץ’, שהיה חתנו של שלום עליכם, הרשה לעצמו להתרחק מאוד מן הטקסט המקורי, כולל השמטות רבות ממנו, ודווקא בקטעים ה”לא נחמדים”, שהיו מוקד לסקירה בדוקטורט.

וכך מצאתי את עצמי שוקדת בעבודת ריגול על “מוטל” עב הכרס ומחפשת בו לשווא קטעים ששלום עליכם כתב, אהרוני תרגם והלקוח שלי ציטט, אבל ברקוביץ’ העלים. במקרים מסוימים הצלחתי למצוא בקושי משפטים אחרים שיוכלו להביע את הטענות שהתבטאו בציטוטים המקוריים.

חלק העבודה שהיה אמור להימשך שעה-שעתיים התארך לשלושה ימים שבהם קראתי הלוך ושוב, ליוויתי את מוטל מכתריאליבקה ועד לניו יורק, וזכיתי להכיר יצירת מופת ספרותית לעומקה. נו, שוין.

לאחרונה חזרתי לתחביב ישן שלי: תפירה. בגלגול הקודם למדתי לתפור בעזרת חוברות בורדה ונויה-מודה כתובות גרמנית לא מובנת. תפירה התקבעה אצלי בדימוי מיושן קצת. אבל אז עשיתי חיפוש קצר באינטרנט, ועולם חדש ומופלא נפתח.

גיליתי שיש המון תופרות, ודווקא לא כולן מורמוניות! נהפוך הוא, בראשן צועדת בעוז אחת הנשים המגניבות ביותר ביקום. ארין מק’קין היא לקסיקוגרפית, מייסדת המילון המקוון המעולה Wordnik ובעלת הבלוג “שמלה ביום” שבו היא מתעדת את השמלות שהיא תופרת ולובשת, כולל שמלות מבדים בדוגמאות טטריס ותשבצים.

כבר בהתחלה נתקלתי בהבדל בין תרבויות: הופתעתי לגלות שהתופרות האמריקניות נוהגות לחבר את חלקי הבד השונים לפני התפירה בסיכות התקועות בניצב לכיוון התפר (כמו למשל בתמונה הזאת), ולא לאורך קו התפר העתידי, כפי שלמדתי אני. השיטה הזאת מאפשרת לתפור ברצף, מבלי לעצור כל רגע כדי להוציא את הסיכה שאליה מגיעים. מבריק!
אני רואה דמיון מסוים בין תפירה לבין תרגום, כסוגים שונים של פרשנות. כשאני מלמדת סדנאות תרגום תמיד מפליא לראות איך כל אחד מהתלמידים מביא וריאציה משלו לנוסח המקורי. נדיר למצוא שני משפטים זהים בקבוצה. והנה, הדרכה אחת לתפירת ארנק הניבה עד כה למעלה מ-1700 צילומים של תרגומים שונים ומשונים לתיקים תפורים בשלל שילובים.

זאת אמנם לא הסיבה המקורית וגם לא העיקרית, אבל חלק מההנאה שלי מהתפירה נובע מטעמי איכות הסביבה, קיימות וחסכון. אני תופרת תיקים משאריות בדים ומבגדים וחפצים שכבר אין בהם שימוש. זוג מכנסיים שהיו עלולים להיזרק לפח הוא חומר גלם לכמה תיקים מוצלחים במיוחד. גיליתי שדווקא המגבלה של שימוש בחומרים קיימים מעוררת אצלי את היצירתיות בשילובים שלא הייתי חושבת עליהם אחרת. התוצאה היא מתנות שכיף לי לתת לחברים, יותר מחפץ קנוי עם פתק החלפה.

בפעם הבאה: על היבטים לשוניים של מלאכת התפירה.

ראיתי במרמלדה את הרעיון הזה לעטיפת מתנה, שהיא בעצם תשבץ תפזורת. הרעיון הוא שקונים נייר עטיפה מן המוכן, ופשוט מסמנים עליו את הברכה המתאימה למתנה שעוטפים. חמוד. מאוד.

באתר של מעצבי הנייר כתוב שהמלאי אזל, וחוץ מזה הוא בכלל באנגלית. אבל למתנות קטנות אין שום בעייה לייצר לבד נייר עטיפה מגניב שכזה.

מחולל התשבצים של טיפו מאפשר ליצור תשבץ רגיל או תפזורת ממילים והגדרות שאתם מכניסים. השתמשנו בו בעבר להכנת פעילויות לילדים, למשל תפזורת עם שמות כל ילדי הכיתה.
אני ממליצה להכניס כרשימת מילים שפע ברכות שונות, ולבקש את התפזורת כקובץ HTML. את הקובץ הזה אפשר לפתוח בתוכנת WORD ושם לשנות את הפונט למשהו קצת יותר מעניין מברירת המחדל. להדפיס ולעטוף. מזל טוב.

• האישה ה-19 מאת דיוויד אברשוף
• שוליית הלוחם מאת לויס מקמסטר בוז’ולד (באנגלית, בקורא הדיגיטלי, במסגרת קריאה מחודשת של סדרת VOR)
• המתנקש העיוור מאת מרגרט אטווד (ספר כיס באנגלית מדוכן הספרים בכנס אגודת המתרגמים, לקריאה מנומנמת בהמתנה בחוג ג’ודו)
• ספר שבעלי התחיל לקרוא והתעניינתי (בצד שלו של המיטה)
• יומן אמיתי לגמרי של אינדיאני במשרה חלקית מאת שרמן אלכסי (בשירותים, אחרי שהבן שלי חיסל אותו בדרך הביתה מחנות הספרים)
• הספר שאני מתרגמת
• הספר שאני עושה עליו הגהה בשביל הספרייה האלקטרונית לאנשים עיוורים, לקויי ראייה ודיסלקטים
• The 2 1/2 Pillars of Wisdom: The Von Igelfeld Trilogy מאת אלכסנדר מקול סמית’, אחרי שהאזנתי להקראה של חלקו הראשון מפי יו לורי.

וואו, מסתבר שעברו כבר שש שנים כמעט מאז שתירגמתי עבור הוצאת מטר את הספר “הלוחשת לתינוקות פותרת את כל הבעיות” (מפתיע, אבל לא כולן נפתרו מאז , נוספו אפילו כמה חדשות). הלוחשת עצמה, טרייסי הוג, הלכה לעולמה, למרבה הצער, בגיל צעיר למדי. אבל שותפתה לכתיבת הספר, מלינדה בלאו, עדיין מייעצת להורים במלוא המרץ.

בשבוע הקרוב, בין 6 ל-10 במרץ, תתארח מלינדה בלאו בארץ מטעם האגיס, ותענה לשאלות הורים טרוטי עיניים בשעות הקטנות של הלילה. האירוח שלה ב”משמרת לילה” ילווה בתרגום כמעט-סימולטני. מתרגם או מתרגמת (לא ידוע לי עדיין מי, אם אדע אעדכן) ישבו מאחורי הקלעים ויתרגמו עבורה את השאלות מעברית לאנגלית ועבור הקוראים את התשובות.
במקביל, הוצאת מטר מציעה לרכוש את שלושת ספרי הסדרה בהנחה ניכרת.

לטובת המתרגם/מת בפרויקט הזה, ולידיעת הציבור בכלל, הנה חלק מהמונחון שבניתי לי במהלך תרגום הספר:
להמשך הקטע →

אנחנו אוהבים פיצה. אמנם הסוג השגור ביותר בבית הוא פיצה על פיתה, אבל כשנחה עלינו הרוח אנחנו מכינים בצק שמרים אמיתי ומכניסים אותו בעזרת מרדה ארוך לאפיה קצרה על אבן שהתלהטה זמן רב בתנור.

אחד מספרי הילדים האהובים עלינו ביותר הוא “פיצה צחי” מאת ויליאם סטייג בתרגומה לעברית של אירית ארב: לצחי יש מצב רוח רע. בדיוק כשהוא רוצה לשחק בכדור עם החברים שלו, מתחיל לרדת גשם. לאבא שלו יש פתרון גאוני. הוא מחליט להפוך את צחי לפיצה. זה מצליח, כי אבא של צחי יודע לשחק ברצינות, ומעביר את צחי את כל שלבי ההכנה, מלישת הבצק ועד האפיה בתנור. “בדרך-כלל פיצות לא צוחקות!” גוער אבא של צחי ברצינות מעושה. “בדרך-כלל טבחים לא מדגדגים את הפיצות שלהם!” מסביר לו צחי בהגיון.

סוג אחר של משחק פיצה מציע המדריך הזה להכנת ערכה ביתית למשחק פיצריה. פשוט מקסים ברמות. אני שוקלת ברצינות לשחזר את כישורי תפירת הלבד ששיכללתי בנעורי על מחזיקי מפתחות בצורת בובות חמודות. הגעתי אליו דרך הבלוג היפה “ילדיסקו” , שגם מרכז רעיונות אחרים להכנת אוכל משחק.

הסגנון דומה לזה של ערכת “דוכן הגלידה” שקניתי פעם במתנה לילד אוהב משחקי דמיון. את הערכה הזאת קונים מעמותת “שכולו טוב” (נמצא בתחתית עמוד הקטלוג שלהם).

אבל אם נחזור לסיכום לפיצות אמיתיות, הנה מכשיר לחיתוך פיצה בשביל גברים קשוחים במיוחד. התאהבתי בחלק גדול מהמוצרים של החברה הזאת, שכולם שופעי חוש הומור. אז מה מה מה, מה אוכלים היום? פיצה! בתיאבון.

בפוסט הקודם כתבתי על כינוס “מסביב למטפחת” , שהיה רב-שיח על תרגום ועריכת תרגום של ספרות יפה.
בסיומו, ובהמשך לדברים שנאמרו לאורך היום, עליתי לדבר בפני המשתתפים. סיפרתי על סבי, שמואל שגיב, שהיה בין השאר גם מתרגם. במכתב שמצאתי בתוך ספר שתרגם הוא מתלונן בפני ההוצאה לאור על שינויים שנעשו בתרגום שלו, לרעה כמובן.
המילים שהוא משתמש בהן והניסוחים אמנם בני חמישים, אבל המציאות שמאחורי הדברים דיברה הישר לליבם של הנוכחים באולם, שהינהנו בהזדהות.
הנה התיעוד (איכות טכנית בינונית, אבל היא משתפרת אחרי כדקה), תודה ליעל סלע שפירו שצילמה.

כמה עדכונים בנושא אור (וחושך):

1. כנס מדע בדיוני בחנוכה

האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ונוער שוחר מדע שמחים להזמין אתכם להרפתקה שלא מן העולם הזה, בכנס המדע הבדיוני “מאורות 2010″. השנה, לרגל שנת המגוון הביולוגי הבינלאומית, יערכו כל האירועים בסימן הנושא “החיים, היקום וכל השאר”.
הצטרפו אלינו להרצאות, לפאנלים ולסדנאות בנושאי מדע בדיוני, מדע וביולוגיה, ב-9 בדצמבר בקמפוס אדמונד י’ ספרא (גבעת רם) של האוניברסיטה העברית בירושלים.
בין האירועים בכנס: פאנל בנושא “אבולוציה מול אווילוציה”, מועדון ויכוחים על גנטיקה ומוסר, הקרנת מקבץ סרטי מדע קצרים, ושלל הרצאות על חיידקים, הנדסת מזון, גנטיקה ואפיגנטיקה, מוח ואינטליגנציה, קסנוביולוגיה ועוד. רוב המרצים הם אקדמאים.
כמו כן יתקיימו פעילויות של נוער שוחר מדע לאורך כל היום (בחינם). הכניסה לילדים ולבני נוער תינתן בהנחה משמעותית לכל האירועים.

בינתיים, עד שהכנס יגיע, אתם מוזמנים ליהנות באתר הכנס מ”אלפבית עשוי סוילנט גרין” פרויקט כתיבה בהשראת “מאל”ף עד תי”ו באלפבית עשוי שוקולד” של הסופר הארלן אליסון. במיוחד בשבילכם נביא מדי יום סיפורונים המוקדשים כל אחד לחייזר ששמו מתחיל באות אחרת של האלפבית העברי. כל סיפור מאת סופר ישראלי אחר. זאת ועוד, באתר הכנס.
(התוכנייה המלאה כאן

2. הספריה האלקטרונית האלטרנטיבית לעיוורים ודיסלקטים היא פרויקט התנדבותי המנגיש ספרים וטקסטים אחרים.

שמואל לדרמן, אב לשני בוגרים עיוורים, יזם והקים אתר אינטרנט ייעודי לעיוורים ולדיסלקטים, המבקש למלא את המחסור הגדול בחומר כתוב נגיש. פחות מ-5% מן הספרים הרואים אור בישראל מופקים בפורמט נגיש לעיוורים, וזאת בשל שימוש בדרכי הנגשה עתירות משאבים. כיום ניתן להנגיש חומרי קריאה בעלות אפסית ובקלות, ולאפשר לעיוורים ולדיסלקטים שיוויון מלא בנגישותם לטקסטים – כפי שמחייב החוק. האמצעי הוא העלאת הטקסטים באתר אינטרנט ייעודי, בפורמט שמאפשר לקרוא אותם באמצעות צג ברייל, או בעזרת תוכנת מטקסט-לדיבור.

הספריה זקוקה למתנדבים רואים לצורך הגהה של טקסטים סרוקים. אני התנדבתי ואתם מוזמנים גם. יש לפנות במייל לשמואל לדרמן.

3. ולסיום, תראו איזה יופי פורח בגינה של הורי דווקא בלילה:

מבין הספרים שתרגמתי יש כמה המתאימים לילדים. הנה פירוט, במיוחד עבור תלמידי בית ספר הר-גילון, חבריו של בני נמרוד נקדימון:

ממלכת הפיות: הצמיד הקסום וממלכת הפיות: פיות הפרחים מאת אמילי רודה, עם איורים של ראול ויטלה, בהוצאת כנרת. מתאים לכיתות ב’-ג’. ג’סי מגלה שמאחורי הגדר החיה בגינה של סבתה נמצא עולם קסום הנתון בסכנה. מה תוכל ג’סי לעשות כדי לחדש את הקסם ולהציל את ממלכת הפיות?

“מסע אל ים הנהר” מאת אווה איבוטסון בהוצאת גרף. הספר שייך לסדרת “גרף צעיר” בעריכת גילי בר-הלל. איורים: קרן תגר. מתאים לכיתות ג’-ד’ והלאה. מאיה היתומה נשלחת מלונדון של שנת 1910 לקרובי משפחה רחוקים בברזיל. היא נלהבת מן הגילויים ביערות האמזונס, אך מתאכזבת מיחסם הקר של קרוביה. מכאן, ההרפתקה רק מתחילה… לחצו כאן לקריאת פרק לדוגמה.

“האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב בהוצאת גרף. הספר מיועד לנוער. מרקוס הוא תלמיד תיכון בסן פרנסיסקו, חובב מחשבים ומשחקים. בעקבות פיגוע בעיר משתלטים עליה כוחות הבטחון, ומרקוס וחבריו יוצאים למלחמה על חירותם תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. לחצו כאן לקריאת פרק לדוגמה.

“המהלכים בקצוות” מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת גרף. הספר מיועד לנוער. ג’יימי מסתבך עם “ההם” המסוכנים, ונאלץ לצאת לגלות בין שלל עולמות מקבילים. קשה לנצח במשחק של ההם, אלא אם יצליח ג’יימי לנצל כמה גורמים אקראיים שההם לא הביאו בחשבון… לחצו כאן לקריאת פרק לדוגמה.

ספרי “מסע בין כוכבים – הדור הבא” בהוצאת שלגי. מתאים לכיתות ה’-ו’ והלאה. ספרים המבוססים על סדרת הטלוויזיה “מסע בין כוכבים – הדור הבא” ומגוללים את קורותיהם של חברי צוות ספינת החלל “אנטרפרייז” ברחבי הגלקסיה. כיום קשה מאוד להשיג את הספרים האלה.

קניתי קורא ספרים אלקטרוני. המכשיר בערך בגודל ספר כיס, דק ממנו אבל שוקל כמוהו, ומציג את הטקסט על מסך בגוני אפור. התלבטתי לגבי ה”קינדל” של אמזון ובסופו של דבר בחרתי ב”נוק” של ברנס אנד נובל, משיקולים שונים. חוויית הקריאה נעימה. אפשר להגדיל את האותיות ולקרוא בנוחות, רק צריך “לדפדף” אז יותר. נחמד שאפשר להחזיק במכשיר כמה וכמה ספרים ולעבור ביניהם לצורך הגיוון. הספר תמיד פתוח בעמוד הנכון והדפים לא עפים ברוח. אפשר אפילו לשמוע דרכו מוזיקה לליווי הקריאה. אני לא מכירה את המכשיר שנמכר בארץ, לספרים בעברית. שלי מתקשה עם כל דבר שהולך מימין לשמאל.

נתון אחד שלא היה ברשותי עד אחרי הרכישה הוא שמטעמי זכויות יוצרים אפשר למעשה לקנות קבצים של ספרים אלקטרוניים רק כאשר נמצאים פיזית בארה”ב או קנדה. הבנתי שאמזון פתרו את העניין, אבל מבחינתי פירוש הדבר הוא שאני צריכה לבקש טובה מחברים שנמצאים מעבר לים, שילחצו על כפתור הרכישה באתר החנות. אחר כך כבר אין לי בעיה להוריד את הקבצים למכשיר שלי. זה נכון גם לגבי ספרים שלמים או חלקיים שמוצעים בחינם להורדה. אין בעיה להכניס למכשיר קבצים בפורמט PDF או EPUB שהורדתי למחשב מחנויות או אתרים אחרים.

כדי לחגוג את המכשיר החדש קניתי את ספרה האחרון של אחת הסופרות האהובות עלי ביותר, קוני ויליס. Blackout שייך לספרי המסע בזמן של ויליס, אבל המד”ב בו מינימלי ביותר, וזה למעשה ספר עב כרס המתאר לפרטי פרטים את המתרחש באנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה בכלל והבליץ על לונדון בפרט. אני חושבת שיאהבו אותו אנשים המתעניינים בתקופה הזאת, כאלה שנהנו, למשל, מ”מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים“. זה לא הטוב בספריה של ויליס, לפעמים הוא קצת איטי מדי. אבל האכזבה הגדולה ביותר שלי הגיעה בסוף. הספר מסתיים בשיא המתח בעמוד 514 במלים המפנות לכרך הבא, שעדיין לא יצא לאור בכלל. אם היה מדובר בכל סופר אחר הייתי מתעמקת בביקורות לפני קניית הספר, ושם כתוב על העניין הזה. אם הייתי קונה ספר ממשי, יכול מאוד להיות שהייתי מעלעלת בסוף ורואה. אבל סמכתי על ויליס, והיא וההוצאה לא טרחו לרמוז אפילו בטקסט המתאר את הספר שהוא רק חצי עבודה. לא יפה.

בנימה אופיטימית יותר, אני אוהבת מאוד את סדרת “וור” של סופרת המד”ב לויס מקמסטר בוז’ולד. הגיבורים והגיבורות שלה מצליחים להיות אנושיים גם כשהם עושים דברים מדהימים והעלילות סוחפות, עם מקדם מגניבוּת גבוה. החדשות הטובות הן ספר חדש בסדרה, בשם Cryoburn. גרובר גרדנר, שמקריא את הספרים שלה בגרסאות המוקלטות, נותן סיכום קצר וקולע של מהות הסדרה וממליץ על הספר החדש. בוז’ולד עצמה נותנת בונוס חביב, כשהיא “מראיינת” את הגיבור הראשי שלה, מיילס. עם זאת, למי שעדיין לא מכיר את הסדרה עדיף אולי להתחיל בראיון מפורט יותר איתה עצמה. אני מקווה שאפשר יהיה לקנות את הספר בקובץ, כי לא כל ספריה של בוז’ולד זמינים בצורה אלקטרונית.

עניין נוסף: בבל הוא כתב־עת חדש לתרגום מלשונות שונות בעולם שהתרגומים מהן לעברית מעטים. הגיליון הראשון יצא לאור ואפשר לקראו דיגיטלית. נראה מעניין מאוד.

ואחרון חביב, מאמר מעניין וחשוב, על שיקולים מגדריים בבחירת ספרי ילדים, גם אצל האנשים הנאורים ביותר. מי חושב שבנים לא יתעניינו בבילבי, כי היא בת, אבל לבנות לא תהיה בעיה עם הארי פוטר?

מועדים לשמחה

הקומיקס המשובח xkcd בתובנה מעולה (לחצו על התמונה כדי לעבור לאתר המקורי ולראות שם את ההערה שמופיעה כשעומדים על התמונה):

וכאן יש קומיקס חביב בנושא קוראים אלקטרוניים. אם כבר המכשירים האלה, באתר “מנדלי מוכר ספרים” משווקים ספרים אלקטרוניים בעברית, בפורמט שאמור להיות תואם לרוב קוראי הספרים האלקטרוניים. הדרך שלהם להתמודד עם סוגיית זכויות היוצרים מקורית ונוחה, כפי שמתאר אתר ניוזגיק מפי איש האתר ירון גולדשטיין:

את הספרים, בדומה לאלו המודפסים, תוכלו להעביר לחברים לקריאה וכן תוכלו לשמור את העותק הדיגיטלי של הספר שרכשתם במספר מכשירים שונים לצרכי גיבוי או קריאה נוחה ממגוון ממשקים.
הספרים שלנו מוגנים ב”הגנה חברתית”. כלומר, כל ספר מיוצר בעת הקניה באופן אישי עבור הקונה הספציפי ונושא חותם (אקס-ליבריס) של הקונה עם שמו וכתובת האימייל שלו… בנוסף, הספר מכיל אינספור חותמות מים (watermarks) מסוגים שונים ובהם קוד סודי המאפשר לנו לזהות את פרטי הקונה… ההגנה החברתית ( Social DRM) היא פשרה מסויימת משום שאינה פולשנית ואינה מפריעה כלל לחויית המשתמש אך בכל זאת מהווה הרתעה מסויימת מפני הפצה בלתי חוקית.”

והנה התינוקת המתוקה מילה, שאמה אדל מנצלת את הרגעים הספורים שבהם היא ישנה כדי ליצור מסביבה תמונות מקסימות (לחצו על התמונה כדי לעבור לבלוג שלה ולראות עוד):

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב. עריכת טקסט: שרית בלונדר, עריכת התרגום: גילי בר-הלל, ייעוץ טכני: דידי חנוך. “האם יכול האקר צעיר אחד להשיב מלחמה לממשלה שיצאה מדעתה ופרצה את כל הגבולות?” (פרק ראשון לקריאה בהמשך) עד כמה “האח הקטן” הוא מדע בדיוני? מצד אחד, הוא ספר מדע בדיוני מצוין, וכמו כל ספר מד”ב טוב הוא משתמש במצב מומצא כדי לומר משהו על מצבנו הנוכחי. מצד שני, מבחינות מסוימות המציאות כבר השיגה אותו. גיבור הספר, מרקוס, מתלונן על תוכנות המעקב שהושתלו במחשב שנתן לו בית הספר? לא מזמן התלוננו תלמידים בארה”ב על כך שמוריהם צילמו אותם בהיחבא במצלמות של המחשבים הבית-ספריים שלהם. ואפילו המשטר המחמיר שמצייר דוקטורוב בסן פרנסיסקו בספר הזה לא הגיע לדרגת המאגר הביומטרי המתוכנן אצלנו בארץ.

על הספר:

האח הקטן הוא מותחן שמתרחש בעולם דיגיטלי המשתנה במהירות
לנגד עינינו, ספר שמצליח לשלב בעלילתו המסחררת סוגיות
רלוונטיות לעידן בו אנו חיים: אובדן הפרטיות, המלחמה בטרור
העולמי, כוחן של ממשלות באשר הן והמחיר שאנו משלמים עבור
תחושת הביטחון שלנו.
מרקוס הוא תלמיד שמינית בסן פרנסיסקו, העיר הכי ליברלית
בארצות־הברית — אומה שחרטה על דגלה את רוח החופש וחירות
הפרט. רק בן שבע עשרה אבל חריף מחשבה, רב תושיה ובקיא בדרכי
העולם המרושת, למרקוס אין שום בעיה להביס את מערכות המעקב
הפולשניות של בית־הספר שלו. כשמתקפת טרור פתאומית פוגעת
בעיר, מרקוס מגלה שכל סיסמאות החופש והחירות עליהן גדל שוות
כקליפת השום. המדינה שאותה הוא כה אוהב רואה בו את האויב
הגדול ביותר שלה.
ללא אזהרה מוצאים את עצמם מרקוס וחבריו כלואים במתקן חשאי
של המשרד לבטחון פנים, שם הם נחקרים באכזריות משך ימים רבים.
כאשר הם סוף סוף משתחררים מרקוס מגלה שעירו האהובה הפכה
למדינת משטרה שכל אחד מתושביה נחשב לטרוריסט פוטנציאלי.
בידיעה שאיש לא יאמין לסיפורו הבלתי אפשרי, נותרת בידי מרקוס
ברירה אחת בלבד: להפיל את המשרד לבטחון פנים.
מאז צאתו זכה האח הקטן להצלחה מסחרית וביקורתית עצומה,
כיכב שבועות רבים ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס ועיתונים
נוספים, וזכה בפרסים רבים.

כבר כתבתי על חיבתי לסופר המד”ב קורי דוקטורוב, איש מגניב ורב פעלים, טכנופיל עם המון דמיון וכוונות טובות. יכול להיות אפילו שאנחנו קרובי משפחה רחוקים, בהתחשב בעובדה שסבתא שלי היתה ממשפחת דוקטורוביץ’, פחות או יותר באותו איזור של רוסיה שממנו הגיעה המשפחה שלו. בכל אופן, כשסיפרתי לו על העניין הוא התלהב וסיפר על זה לכל העולם בטוויטר שלו.
אפשר לקרוא בעברית סיפורים שלו שתורגמו ב”בלי פאניקה”: “אני, רובוט” (תרגום: חגי אברבוך), “נימבי וקופצי המימדים” (תרגום: רמי שלהבת) וכן הרצאה בנושא ניהול זכויות דיגיטלי (ולמה הוא רע לאנושות) שהוא נשא במיקרוסופט, מכל המקומות בעולם (תרגום: רן יניב הרטשטיין).

דרך אגב, לילדים קטנים אני ממליצה על “מדריך ההישרדות של האח הקטן” מאת ליסה קופלקי בהוצאת מטר.

הנה הפרק הראשון של “האח הקטן”, באדיבות הוצאת גרף:
להמשך הקטע →

בתקופה האחרונה תפסו ספרי נוער חלק ניכר מהתפריט הספרותי שלי, בזכות הילדים. נמרוד, שהוא בן שמונה, כבר קורא בהנאה ובמהירות. הוא ואופיר (בן חמש) גם מקבלים מנה יומית של סיפורים לפני השינה, בעיקר ספרים בהמשכים. רוב מלאכת ההקראה מתבצעת במסירות על ידי אורן, האבא האוהב. אחרי כמה המלצות שלי שהיו ממש לא מוצלחות, אני מנסה לקרוא את הספרים לפני הילדים, והצטברו לי כמה רשמים שראויים לריכוז.

(גילוי נאות – חלק מהמתרגמים, העורכים והמו”לים של הספרים הם חברים שלי. איזה כיף לי!)

הנה הספרים, בלי סדר מיוחד:

שלושה בסירה אחת מאת ג’רום ק. ג’רום בתרגום יאיר בורלא. ההצלחה הראשונה במסגרת “קלאסיקות שאמא אהבה”. הדוד פודג’ר נחל הצלחה בקרב דור נוסף. נרשמו התגלגלויות מצחוק של כל בני המשפחה. חוש ההומור על-זמני ומפצה על ארכאיות מסוימת. אפילו המשכנו ל”שלושה בבומל”, אבל הוא הרבה פחות מוצלח.

הקמע מאת אדית נסביט בהוצאת מרגנית. מאנגלית נ. מריון.
כמה אהבתי את הספר הזה כשהייתי ילדה! ילדים בריטיים בתחילת המאה העשרים נודדים בין תקופות עתיקות בעזרת יצור קסם וקמע רב עוצמה. התרגום לעברית יצא לאור בשנת 1979, והוא מזעזע בארכאיות שלו, עם משפטים כמו “הניחתהו הנערה באמתחתה”. אפשר רק לקוות שבעקבות התרגומים החדשים לספרים אחרים של נסביט (הטירה הקסומה, חמישה ילדים והזהו), יחודש גם הקמע כדי לאפשר קריאה שלו היום בלי תיווך של מבוגר סבלני במיוחד.
עוד על אדית נסביט וספריה אצל אלי אשד.

שלוש אפס לטובת בעלי הזקן מאת הינר גרוס בהוצאת מסדה. עברית: ד”ר בצלאל וכסלר. ספר מקסים, בתרגום מצוין שלא התיישן הרבה למרות שהוא בן ארבעים כמעט. שני ילדים רגילים נקלעים לארץ האגדות ולעימות המתרחש שם בין הקסם לטכנולוגיה. מזכיר קצת את שלושים וחמישה במאי. בעיני, יופי של הרפתקאות והמצאות. אבל משום מה נחל כשלון בשני נסיונות הקראה. אין צדק בעולם.

האקלברי פין וטום סויר מאת מארק טוויין בהוצאת אריה ניר. מהדורות מוערות עם כל האיורים המקוריים. יניב פרקש, שתרגם את שני הספרים והוסיף את ההערות לטום, עשה עבודה נהדרת ביצירת עברית שמצליחה להעביר את הרוח של אז ולהיות קריאה להפליא היום. הספרים של טוויין מצוינים, כמובן, אבל לא אחידים. את האקלברי הפסקנו להקריא באמצע, כשההטפות השתלטו על הסיפור. טום סויר לדעתי מתאים יותר, אם כי גם הוא סובל מנפילות מתח ארכניות. אציע אותו לנמרוד בהמשך.

נסיכה קטנה מאת פרנסס הודג’סון ברנט בהוצאת אוקיינוס. תרגום חדש של יהודה אטלס. עוד אחד מהספרים האלה שאני זוכרת באהבה אדירה, ולא היתה לי שום אפשרות להשאיר בחנות הספרים מבלי לקנות. האמת שעדיין לא קראתי את התרגום החדש הזה, אבל מעלעול בו הוא מצוין. השאלה רק איך אני יכולה לשכנע את שני הבנים להתחיל אפילו להקשיב לסיפור שיש בשם שלו את המילה “נסיכה” ובפרק הראשון תאורים של בובות. בעיה קשה.

מסע אל ים הנהר מאת אווה איבוטסון בהוצאת גרף. את הספר הזה אני תירגמתי, והוא מקסים. יתומה בריטית נשלחת בתחילת המאה הקודמת לברזיל, ועוברת הרפתקאות באמזונס. פרטים נוספים כאן.

חיי קסם מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת כתר. תרגמה נטע ידיד. הילד המכונה חתול ואחותו גוונדלין מתייתמים ונאלצים לדאוג לעצמם בעולם שקוסמים וקסמים הם חלק בלתי נפרד ממנו. יופי של המצאות בתיאור העולם. קצת איטי באמצע אבל משתפר ומותח החל מנקודת המפנה. בהחלט נחפש את שאר הספרים בסדרת קרסטומנסי.
עוד על דיאנה ווין ג’ונס והסדרה אצל גילי.

הבריון של ארצ’ר מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת גרף. תרגום: יעל אכמון. הספר שעליו אמרה גילי בר-הלל שבגללו היא עורכת סדרת ספרים (הוא לפחות אחד מהם). מעניין. מקורי. אבל השאיר אותי עם סימן שאלה, לא התחברתי אליו. בכל מקרה הוא יצטרך לחכות עוד כמה שנים לפני שיוצע לנמרוד, כי נראה לי שכל ההתייחסויות הבירוקרטיות יעברו לו כרגע מעל הראש.
דעות נוספות אצל דורה וטלי.

דרך אגב, בקרוב יצא לאור בהוצאת גרף ספר נוסף של דיאנה ווין ג’ונס, בתרגומי.

ארטמיס פאול מאת אואן קולפר בהוצאת כנרת. הראשון בתרגום דורית דליות-רובינוביץ’, הבאים בסדרה בתרגום עפרה אביגד. יופי של סדרה על ילד אנושי גאון ועולם של כל מיני “פיות” עם כוחות קסם וטכנולוגיה מתקדמת. הרפתקאות מותחות, הומור במינון בריא, כולל הומור עצמי. רצוי לקרוא לפי הסדר, אבל לא חייבים כי כל ספר עומד יפה בזכות עצמו. אני התחלתי ממספר ארבע, אם אני לא טועה, לפני שנתיים בערך. הראשון בסדרה הוא החלש ביותר, הבאים מעניינים יותר. נמרוד נתפס תוך שני עמודים ובולע את כל הסדרה, ועכשיו יש לנו עוד נושא מעניין לשיחה. בשלב מסוים נקראו שלושה ספרים במקביל על ידי שלושה בני משפחה.
ביקורת באתר בלי פאניקה.

טובי לולנס מאת טימותה דה-פומבל בהוצאת מרגנית. מצרפתית רמה איילון. איורים יפים מאוד של פרנסואה פלאס. הספר מציג עולם מרתק של אנשים זערוריים שעץ אלון גדול הוא עבורם עולם ומלואו. הטובים יפים וחכמים. הרעים טיפשים ומכוערים ואיומים ממש. מתח עז והרפתקאות מסמרות שיער בכיכובו של גיבור צעיר ואמיץ מאוד. יחס רציני לבעיות קיומיות. אבל כל נקודות הזכות לא יכולות להביא אותי להמליץ עליו בינתיים: הספר מסתיים בשיא המתח, ועד שלא יצא לאור תרגומו של ההמשך הוא יישאר על המדף בלבד.

סדרת פשוש מאת ג’ודי בלום. (פשוש בריבוע – תרגמה מיכל פז-קלפ, סתם אחד – תרגמה פועה הרשלג, סופר פשוש חזר לספריה ולא הצלחתי למצוא שם מתרגם). לפיטר בן התשע יש אח בן חמש שעושה תעלולים, אחות תינוקת, והם בדיוק עוברים דירה. התקציר הזה נראה לי מוכר כל כך, שהייתי חייבת לקחת את הספר מהספריה עבור נמרוד. הוא קרא בכיף, ואחר כך אופיר ביקש שנקריא לו את הספר, ואת הספר הבא, ושוב ושוב. הספרים הומוריסטיים ונעימים, המלצה של כולנו. ואם מישהו ישיג לנו את “שגעון של פשוש”, נהיה אסירי תודה.

ניקולא הקטן מאת רנה גוסיני וז’אן ז’אק סמפה בהוצאת כנרת. מצרפתית מיכל פז-קלפ. ניקולא וחבריו לכיתה ולרחוב עושים מה שילדים עושים, רק מצחיק מאוד. אחד הספרים הנדירים שהקראה שלו בקול רם היתה כרוכה בהפסקות תדירות עקב התגלגלות מצחוק. לגבי “סיפורים שלא ראו אור” (מצרפתית מיכל אסייג), הם באמת פחות טובים, אבל עדיין נחמדים.
סיפורים לדוגמה באתר טקסט.

צ’יטי צ’יטי בנג בנג מאת איאן פלמינג בהוצאת ידיעות ספרים. תרגום חדש ומצוין כרגיל של יצהר ורדי. הרפתקאותיה של המכונית המופלאה מצאו חן בעיני שני הילדים. אני לא אהבתי את האיורים של ג’ון ברנינגהם.

טרזן ואוצרות אופיר מאת אדגר רייס ביראוס בהוצאת מזרחי. עברית: אריה חשביה. הילדים אוהבים מאוד את טרזן בגרסת הסרט המצויר והסדרה שבעקבותיו. הספר, אפשר לומר שבאופן צפוי, התגלה כנפילה. השפה הארכאית, החזרות, הגזענות הגלויה, שלא לדבר על קטעי הסאדו… יש לקוות שלא תהיה דרישה להמשיך לספרים נוספים בסדרה.

סדרת פרסי ג’קסון מאת ריק ריירדן בהוצאת גרף. תרגום יעל אכמון. קראתי את הראשון כשיצא לאור בעברית ואהבתי. קצב טוב, עלילה סוחפת וכל היתרונות שהפכו אותו ללהיט בארץ ובעולם. בינתיים הושלם תרגום הסדרה (המשובח) עם הספר החמישי ועוד מעט יצא הסרט. אני צריכה לעבור על הספר שוב כדי לראות אם מתאים לנמרוד לקרוא אותו כבר עכשיו, ואם כן אצטרך להשיג במהירות את הארבעה הנוספים, כי לא ראיתי אותם בספריה המקומית.

בעבר היה במוסף “ספרים” של הארץ מדור “ספריות” שבו ראיינו אנשים על הספריות הביתיות שלהם. אביגיל התחילה פרויקט שבו בלוגרים מציגים את הספריות הביתיות שלהם, ולכבוד הספריה החדשה שלנו אני מצטרפת.

אבל קודם כל, כמה הפניות למקומות אחרים וקשורים:

ובחזרה הביתה.
להמשך הקטע →

דנה העבירה לי את הלפיד שהדליק אורי קציר. המשימה – לכתוב על שלושה קטעים או טקסטים (במובן הרחב ביותר של המילה) שריגשו אותי. הנה הפרשנות שלי.

בראש ובראשונה – נשים קטנות
אני לא יודעת כמה פעמים קראתי את “נשים קטנות“. אבל הוא מוביל בגאון את רשימת הספרים המכוננים של ילדותי. אהבתי אותו עד כדי כך שאמא הסכימה לקנות לי אותו, בתקופה שבה לא נהגנו לקנות ספרי קריאה, אלא רק לשאול אותם בספריות (שלוש במקביל, על שלושה כרטיסי קורא). מותה של בת’ סחט ממני דמעות בכל פעם מחדש. למעשה, בכל קריאה הייתי מתחילה לבכות מוקדם יותר, שהרי כבר ידעתי מה הולך לקרות. מדי פעם אני תוהה לעצמי כמה מיסודות האמונה שלי לגבי החיים שאובים מתוך הספר הזה. אני זוכרת את ג’ו מאבדת את עצמה בקריאה למשך שעות, את התסכול שלה מדודה מארץ’ הקשוחה, את שאיפות העצמאות שנראו אצלה כל-כך טבעיות ולמעשה היו די חריגות בתקופתה (כך הבנתי רק בדיעבד). אני זוכרת את מג דומעת בנסיונות להיות עקרת בית מושלמת, את הגינויים לגנדרנות של איימי, והתשבוחות להתבגרותה המוצלחת. ומעל לכל נסוך דוק הדמעות על בת’ המלאכית.

אני לבד! (אבל הכל נשאר במשפחה)
כרונולוגית, זה קרה קודם. הספר הראשון שקראתי לגמרי לבד בלי ניקוד היה “פייטר” מאת יעל העליון. סיפורו האמיתי של כלב זאב אילתי ומעורבותו בחיי המשפחה והילדים שבסביבה. אחד מהילדים האלה, המופיעים בצילומים בספר, הוא אחי הגדול, שני. משום כך הספר היה בביתנו, ומעניין מתי ולאן הוא נעלם. הגאווה על הקריאה העצמאית זכורה לי עד היום, אפילו יותר מגאוות הרשות לכתוב בעט ולא בעפרון כשנה לאחר מכן, בכיתה ב’. היום אני דווקא משתדלת שבני נמרוד ימשיך לקרוא ספרים מנוקדים זמן רב ככל האפשר, כדי שיפנים את כללי הניקוד ודרך הביטוי הנכונה של מילים.

לצחוק עד דמעות
עוד ספר מהוה מימי ילדותי, שאליו חזרתי פעמים רבות עוד יותר: “שלושה בסירה אחת” מאת ג’רום ק. ג’רום בתרגומו של יהודה בורלא. מופת של הומור בריטי על-זמני. לפני כמה חודשים זכיתי לראות את נמרוד נשפך מצחוק גם הוא כש”שלושה בסירה אחת” נכנס לקריאה המשפחתית לפני השינה. את שיאי ההנאה ממנו לא הצלחתי לשחזר בספרים אחרים של ג’רום וגם לא בתרגומים אחרים של זה. אני חושבת שהוא עיצב את תפיסת העולם שלי לא פחות מ”נשים קטנות”, בדרכו הוא. חוויית ההנאה מספר מצחיק עולה בעיני על הקתרזיס שבבכי ולצערי בשנים האחרונות היא נדירה מאוד. כשאני מנסה להעלות בזכרוני ספרים אחרים שהצחיקו אותי, לרבים מהם יש קשר ל”שלושה בסירה אחת”, למשל קוני ויליס, שכתבה לו מחווה מקסימה ב”מלבד הכלב”. אני בטוחה למדי שדווקא לא מזמן היה ספר שצחקתי ממנו בקול, אבל אללי, אין לי מושג איזה.

*
קטע מתוך ספר, כלב מיילל. איש אומר: “למה תמיד הוא מיילל כשאני מנגן?” מישהו/י עונה לה: “למה תמיד אתה מנגן כשהוא מיילל?”
ועכשיו, פתאום, אני תוהה: האם הקטע הזה היה ב”פייטר” או ב”שלושה בסירה אחת”? ואולי בשניהם…

*
מאז שיש לי ילדים אני קונה מדי פעם את הספרים שאהבתי בילדותי, כשאני פוגשת אותם במכירות משומשים ושאר הזדמנויות. אם אני מעלעלת בהם לפעמים אני מתחרטת. על המדפים מחכים “האסופית”, “הלב”, “הקמע, “שני רעים יצאו לדרך”, “אי-בוד” (“אי הילדים” לשעבר), טרזנים וז’ול ורנים ואפילו “צוללים קדימה”. מעניין אם הילדים שלי יאהבו אותם.

אוסף הקישורים האביבי מובא אליכם בחסות נגה אמה נקדימון (26.01.2009).

עד כמה המין הדיקדוקי של שמות עצם משפיע על תפיסתנו את העצמים עצמם? מסתבר שדוברי שפות שונות מתייחסים אחרת לעצמים זהים, בהתאם למינם הדקדוקי בשפת האם.

מוסף ספרים של הארץ מביא השוואות תרגומים: מאמר מאת יורם מלצר, ופרקים מתוך גאווה ודעה קדומה, לב המאפלייה, צייד בודד הוא הלב.

למתרגמת אביגיל בורשטיין יש בלוג חדש ומעניין.

ואילו דן בורנשטיין מליבריסטאן מציע רעיון מהפכני: לקרוא ספרים בעת הארוחה, ולא עיתון. יש לו גם פתרון לבעייה הטכנית הכרוכה בהצעה.

בחור אנגלי אחד, שהצליח לא לראות עד עכשיו את “מלחמת הכוכבים”, נכנע ללחץ הקהל. הוא מתאר במאמר משעשע את החוויה.

בלוג חדש: איך קיבלו ספרים את שמותיהם. מדי יום סיפורו של ספר חדש (באנגלית). “סונטות מן הפורטוגזית“, למשל, כמעט והיה “סונטות מן הבוסנית”.

הישמרו מתוכנות תרגום: יש מסעדה סינית בשם TRANSLATE SERVER ERROR; ושלט דרכים בוולשית שאומר בעצם “אני לא במשרד, נא לשלוח חומר לתרגום”.

אבא שלי היה השנה סטודנט חרוץ באוניברסיטה הפתוחה. פרויקט הסיום שלו הוא סרטון בן חמש דקות: שילוב של סרטי משפחה שצולמו החל משנות השבעים ועד לקיץ 2008. בתחילתו רואים אותי, כתינוקת, נעמדת בכוחות עצמי בפעם הראשונה ממש. אחר כך יש קטעים נוספים שלי עם שני אחי הגדולים, שני ואורן, ובהקבלה אליהם צילומי וידאו של שני הבנים שלי, נמרוד ואופיר, שגם נשמעים בפס הקול.

אני גאה להציג בתודה ובאהבה את סרטו של תדי שגיב, צלם החצר:

יצא לאור בתרגומי בהוצאת אריה ניר “החיים הסודיים של אימא ללא הפסקה” מאת פיונה ניל.

לוסי סוויני, היא “אימא ללא הפסקה” ובמצב חירום מתמיד. הבלגן אצלה חוגג, החיים הם סדרה של קומבינות וכל רגע הוא הפתעה חדשה, ולא תמיד לטובה. היא לא תמיד זוכרת למה בעצם ויתרה על קריירה בתקשורת למען שלושה דרדקים – משגעים, כמובן, במלוא מובן המילה – ובעל-עם-פתיל-קצר, שלמרבה הפלא מחזיק מעמד וגם מחלק עצות חינם. ותזכירו לה בבקשה מה זה סקס.
לוסי ממש לא יכולה להתחרות באימא-מדהימה-מספר-1 שיש לה מספיק כסף לקנות את כל העולם, ולא עם אימא-אלפא שהילדים שלה מחונכים כמו שצריך. היא מאבדת כרטיסי אשראי כרונית, הכביסה כבר מציבה מצור על המטבח, הילדים משחקים בניתוחי מוח כמו בטלוויזיה ומורחים את הבית בקטשופ, ואחרי כל תלאות הבוקר היא מביאה את הילדים לבית-הספר כשהפיג’מה מציצה לה מתחת למעיל, וזה עוד לא הכול. יש לה גם חיים סודיים, ואי-אפשר עדיין לגלות לאן יתפתח הרומן ההזוי שלה עם-עקר-הבית-הסקסי.

אני אוהבת מאוד את הספר הזה, והרגשתי הזדהות רבה עם לוסי, הלהטוטנית שמתקשה להחזיק באוויר את כל הכדורים של חייה. כתבתי קטע נפרד על ההחלטות התרגומיות שעשינו בספר, והנה פרק לדוגמה (לחצו כאן לפרק אחר מ-Ynet):

להמשך הקטע →