בתקופה האחרונה תפסו ספרי נוער חלק ניכר מהתפריט הספרותי שלי, בזכות הילדים. נמרוד, שהוא בן שמונה, כבר קורא בהנאה ובמהירות. הוא ואופיר (בן חמש) גם מקבלים מנה יומית של סיפורים לפני השינה, בעיקר ספרים בהמשכים. רוב מלאכת ההקראה מתבצעת במסירות על ידי אורן, האבא האוהב. אחרי כמה המלצות שלי שהיו ממש לא מוצלחות, אני מנסה לקרוא את הספרים לפני הילדים, והצטברו לי כמה רשמים שראויים לריכוז.

(גילוי נאות – חלק מהמתרגמים, העורכים והמו”לים של הספרים הם חברים שלי. איזה כיף לי!)

הנה הספרים, בלי סדר מיוחד:

שלושה בסירה אחת מאת ג’רום ק. ג’רום בתרגום יאיר בורלא. ההצלחה הראשונה במסגרת “קלאסיקות שאמא אהבה”. הדוד פודג’ר נחל הצלחה בקרב דור נוסף. נרשמו התגלגלויות מצחוק של כל בני המשפחה. חוש ההומור על-זמני ומפצה על ארכאיות מסוימת. אפילו המשכנו ל”שלושה בבומל”, אבל הוא הרבה פחות מוצלח.

הקמע מאת אדית נסביט בהוצאת מרגנית. מאנגלית נ. מריון.
כמה אהבתי את הספר הזה כשהייתי ילדה! ילדים בריטיים בתחילת המאה העשרים נודדים בין תקופות עתיקות בעזרת יצור קסם וקמע רב עוצמה. התרגום לעברית יצא לאור בשנת 1979, והוא מזעזע בארכאיות שלו, עם משפטים כמו “הניחתהו הנערה באמתחתה”. אפשר רק לקוות שבעקבות התרגומים החדשים לספרים אחרים של נסביט (הטירה הקסומה, חמישה ילדים והזהו), יחודש גם הקמע כדי לאפשר קריאה שלו היום בלי תיווך של מבוגר סבלני במיוחד.
עוד על אדית נסביט וספריה אצל אלי אשד.

שלוש אפס לטובת בעלי הזקן מאת הינר גרוס בהוצאת מסדה. עברית: ד”ר בצלאל וכסלר. ספר מקסים, בתרגום מצוין שלא התיישן הרבה למרות שהוא בן ארבעים כמעט. שני ילדים רגילים נקלעים לארץ האגדות ולעימות המתרחש שם בין הקסם לטכנולוגיה. מזכיר קצת את שלושים וחמישה במאי. בעיני, יופי של הרפתקאות והמצאות. אבל משום מה נחל כשלון בשני נסיונות הקראה. אין צדק בעולם.

האקלברי פין וטום סויר מאת מארק טוויין בהוצאת אריה ניר. מהדורות מוערות עם כל האיורים המקוריים. יניב פרקש, שתרגם את שני הספרים והוסיף את ההערות לטום, עשה עבודה נהדרת ביצירת עברית שמצליחה להעביר את הרוח של אז ולהיות קריאה להפליא היום. הספרים של טוויין מצוינים, כמובן, אבל לא אחידים. את האקלברי הפסקנו להקריא באמצע, כשההטפות השתלטו על הסיפור. טום סויר לדעתי מתאים יותר, אם כי גם הוא סובל מנפילות מתח ארכניות. אציע אותו לנמרוד בהמשך.

נסיכה קטנה מאת פרנסס הודג’סון ברנט בהוצאת אוקיינוס. תרגום חדש של יהודה אטלס. עוד אחד מהספרים האלה שאני זוכרת באהבה אדירה, ולא היתה לי שום אפשרות להשאיר בחנות הספרים מבלי לקנות. האמת שעדיין לא קראתי את התרגום החדש הזה, אבל מעלעול בו הוא מצוין. השאלה רק איך אני יכולה לשכנע את שני הבנים להתחיל אפילו להקשיב לסיפור שיש בשם שלו את המילה “נסיכה” ובפרק הראשון תאורים של בובות. בעיה קשה.

מסע אל ים הנהר מאת אווה איבוטסון בהוצאת גרף. את הספר הזה אני תירגמתי, והוא מקסים. יתומה בריטית נשלחת בתחילת המאה הקודמת לברזיל, ועוברת הרפתקאות באמזונס. פרטים נוספים כאן.

חיי קסם מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת כתר. תרגמה נטע ידיד. הילד המכונה חתול ואחותו גוונדלין מתייתמים ונאלצים לדאוג לעצמם בעולם שקוסמים וקסמים הם חלק בלתי נפרד ממנו. יופי של המצאות בתיאור העולם. קצת איטי באמצע אבל משתפר ומותח החל מנקודת המפנה. בהחלט נחפש את שאר הספרים בסדרת קרסטומנסי.
עוד על דיאנה ווין ג’ונס והסדרה אצל גילי.

הבריון של ארצ’ר מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת גרף. תרגום: יעל אכמון. הספר שעליו אמרה גילי בר-הלל שבגללו היא עורכת סדרת ספרים (הוא לפחות אחד מהם). מעניין. מקורי. אבל השאיר אותי עם סימן שאלה, לא התחברתי אליו. בכל מקרה הוא יצטרך לחכות עוד כמה שנים לפני שיוצע לנמרוד, כי נראה לי שכל ההתייחסויות הבירוקרטיות יעברו לו כרגע מעל הראש.
דעות נוספות אצל דורה וטלי.

דרך אגב, בקרוב יצא לאור בהוצאת גרף ספר נוסף של דיאנה ווין ג’ונס, בתרגומי.

ארטמיס פאול מאת אואן קולפר בהוצאת כנרת. הראשון בתרגום דורית דליות-רובינוביץ’, הבאים בסדרה בתרגום עפרה אביגד. יופי של סדרה על ילד אנושי גאון ועולם של כל מיני “פיות” עם כוחות קסם וטכנולוגיה מתקדמת. הרפתקאות מותחות, הומור במינון בריא, כולל הומור עצמי. רצוי לקרוא לפי הסדר, אבל לא חייבים כי כל ספר עומד יפה בזכות עצמו. אני התחלתי ממספר ארבע, אם אני לא טועה, לפני שנתיים בערך. הראשון בסדרה הוא החלש ביותר, הבאים מעניינים יותר. נמרוד נתפס תוך שני עמודים ובולע את כל הסדרה, ועכשיו יש לנו עוד נושא מעניין לשיחה. בשלב מסוים נקראו שלושה ספרים במקביל על ידי שלושה בני משפחה.
ביקורת באתר בלי פאניקה.

טובי לולנס מאת טימותה דה-פומבל בהוצאת מרגנית. מצרפתית רמה איילון. איורים יפים מאוד של פרנסואה פלאס. הספר מציג עולם מרתק של אנשים זערוריים שעץ אלון גדול הוא עבורם עולם ומלואו. הטובים יפים וחכמים. הרעים טיפשים ומכוערים ואיומים ממש. מתח עז והרפתקאות מסמרות שיער בכיכובו של גיבור צעיר ואמיץ מאוד. יחס רציני לבעיות קיומיות. אבל כל נקודות הזכות לא יכולות להביא אותי להמליץ עליו בינתיים: הספר מסתיים בשיא המתח, ועד שלא יצא לאור תרגומו של ההמשך הוא יישאר על המדף בלבד.

סדרת פשוש מאת ג’ודי בלום. (פשוש בריבוע – תרגמה מיכל פז-קלפ, סתם אחד – תרגמה פועה הרשלג, סופר פשוש חזר לספריה ולא הצלחתי למצוא שם מתרגם). לפיטר בן התשע יש אח בן חמש שעושה תעלולים, אחות תינוקת, והם בדיוק עוברים דירה. התקציר הזה נראה לי מוכר כל כך, שהייתי חייבת לקחת את הספר מהספריה עבור נמרוד. הוא קרא בכיף, ואחר כך אופיר ביקש שנקריא לו את הספר, ואת הספר הבא, ושוב ושוב. הספרים הומוריסטיים ונעימים, המלצה של כולנו. ואם מישהו ישיג לנו את “שגעון של פשוש”, נהיה אסירי תודה.

ניקולא הקטן מאת רנה גוסיני וז’אן ז’אק סמפה בהוצאת כנרת. מצרפתית מיכל פז-קלפ. ניקולא וחבריו לכיתה ולרחוב עושים מה שילדים עושים, רק מצחיק מאוד. אחד הספרים הנדירים שהקראה שלו בקול רם היתה כרוכה בהפסקות תדירות עקב התגלגלות מצחוק. לגבי “סיפורים שלא ראו אור” (מצרפתית מיכל אסייג), הם באמת פחות טובים, אבל עדיין נחמדים.
סיפורים לדוגמה באתר טקסט.

צ’יטי צ’יטי בנג בנג מאת איאן פלמינג בהוצאת ידיעות ספרים. תרגום חדש ומצוין כרגיל של יצהר ורדי. הרפתקאותיה של המכונית המופלאה מצאו חן בעיני שני הילדים. אני לא אהבתי את האיורים של ג’ון ברנינגהם.

טרזן ואוצרות אופיר מאת אדגר רייס ביראוס בהוצאת מזרחי. עברית: אריה חשביה. הילדים אוהבים מאוד את טרזן בגרסת הסרט המצויר והסדרה שבעקבותיו. הספר, אפשר לומר שבאופן צפוי, התגלה כנפילה. השפה הארכאית, החזרות, הגזענות הגלויה, שלא לדבר על קטעי הסאדו… יש לקוות שלא תהיה דרישה להמשיך לספרים נוספים בסדרה.

סדרת פרסי ג’קסון מאת ריק ריירדן בהוצאת גרף. תרגום יעל אכמון. קראתי את הראשון כשיצא לאור בעברית ואהבתי. קצב טוב, עלילה סוחפת וכל היתרונות שהפכו אותו ללהיט בארץ ובעולם. בינתיים הושלם תרגום הסדרה (המשובח) עם הספר החמישי ועוד מעט יצא הסרט. אני צריכה לעבור על הספר שוב כדי לראות אם מתאים לנמרוד לקרוא אותו כבר עכשיו, ואם כן אצטרך להשיג במהירות את הארבעה הנוספים, כי לא ראיתי אותם בספריה המקומית.

בלי פאניקה, כתב העת המצוין למדע בדיוני ולפנטסיה, יוצא בתחרות תרגום שנייה, ואני משתתפת בחבר השופטים.
על פי ניסיוני אין לקהילת חובבי המד”ב מתחרים בתשומת הלב המוקדשת לתרגום, וזאת אחת הסיבות לחיבה ולהערכה שאני רוחשת לקהילה. התחרות מאפשרת לחובבים להתנסות בתרגום ובאתגרים הכרוכים בו, באמצעות טקסט לא קל בכלל. שנסו מותניים, חדדו את המוח ואלי תזכו בפרס!

השנה עומד הכנס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל בסימן כלים וכישורים בעידן המידע. הוא יערך ב-10-8 בפברואר 2010 במלון קראון פלזה בירושלים ויהיה כמו תמיד עמוס הרצאות ואירועים מעניינים. הפרטים המלאים כאן.

כמה טקסטים מעניינים שבהם נתקלתי בתקופה האחרונה:

המתרגמים מאת דרור בורנשטיין, לזכרה של יהודית שרגל:

“ואולי אפשר להביט בדברים אחרת. ההתעלמות מהמתרגמים כהישג. המתרגמים המעולים מציגים אידיאל של יצירה. הם יוצרים טקסט “נקי”, ללא המלל הביוגרפי והרכילותי האופף את הסופרים והמשוררים “המקוריים”. … כמו כמה ציירים גדולים, כמו ורמיר או טייפולו, הם נבלעים לגמרי ביצירתם. איננו יודעים עליהם דבר מלבד מה שהם עבדו עליו. “

תרגמת, מאמר מאת שלומית קדם בבטאונה של קהילת ויקיפדיה העברית:

“נכון שלא תמיד מדובר בטעויות הרות משמעות, ולעתים די בתשומת לב, מעט מחשבה והפעלת היגיון פשוט ושכל ישר, אבל הנקודה שאני רוצה להדגיש כאן היא, שרק קריאה רבה ומתמידה בכל רמות השפה ופיתוח חוש מיוחד לדקויות השפה יעמדו למתרגם הטוב בבואו להכריע, איזה פירוש הוא המתאים ביותר בכל מקרה. זאת ועוד – אם אתה, המתרגם, חש בעצמותיך ובאותו חוש שישי מיוחד, שפיתחת בקריאה אינסופית, שהפירושים במילון הרגיל שלך אינם מתאימים למקרה שלפניך, אל תרפה ואל תוותר, חטט וחפש בכל מילון אפשרי עד שתמצא את הפירוש, שאתה יודע שהוא הנכון.”

Found in Translation – To convey the writings of other languages is a noble and necessary art

הרצאה מרתקת וכיפית של ארין מקין מאתר וורדניק על עתידו של המילון בעידן האינטרנט.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “מסעות ששינו את העולם” מאת פיטר אוטון, עורך המהדורה העברית אורן נהרי. זהו הספר השלישי בסדרת “משני עולם”, אחרי “נאומים ששינו את העולם” ו”נשים ששינו את העולם” שהיו לרבי מכר.

מתוך הכריכה האחורית:

מיורדי הים הפניקים הקדמונים ועד לחוקרי אנטארקטיקה האמיצים, מסעות ששינו את העולם מספר את סיפוריהם המרתקים של האנשים ההרפתקנים, הנועזים והסקרנים שעיצבו במסעותיהם ובהפלגותיהם את ההיסטוריה של העולם. התיאורים הדרמטיים, לעתים קרובות מפי הנוסעים עצמם, מובאים בליווי מפות, דיוקנאות ורישומים היסטוריים יפהפיים.

כאן תמצאו סיפורים מרתקים על קולומבוס וגילוי אמריקה, על ההקפה הראשונה של כדור הארץ, סיפורו של רובינזון קרוזו האמיתי, מסעה של המייפלאואר, מיפוי האוקיינוס השקט בידי קפטן קוק, ההתגלות שחווה צ’רלס דארווין על סיפון הביגל, המרוץ לחציית האוקיינוס האטלנטי, מסעותיהם של סקוט, אמונדסן ושקלטון לקצווי תבל ועוד ועוד.

לא מזמן קראתי בפעם השלישית לפחות את Remake מאת קוני ויליס. ספר דק וחביב, שופע אהבה לקולנוע ההוליוודי הקלאסי, עם דוק קל של מלנכוליה. הספר, שיצא לאור בשנת 1995, מתרחש בעתיד הקרוב, שבו תעשיית הקולנוע הפכה דיגיטלית לחלוטין. האולפנים הגדולים תובעים זכויות יוצרים על דמויות של שחקני עבר פופולריים, ומשבצים אותן בסרטים הנוצרים כל-כולם באמצעים ממוחשבים, רצוי הפקות מחודשות של סרטים מוכרים. נוסף על כך, בעלי הזכויות משנים סרטים ישנים כדי שיתאימו לכללי הנכונות הפוליטית המוקצנים, הכוללים איסור על חומרים ממכרים כמו אלכוהול וסיגריות. נשמה, אין צורך לומר, נעדרת לחלוטין מן הקולנוע הזה.

קוני ויליס היא סופרת מדע בדיוני. אנשים שאינם חובבי מד”ב מובהקים נוטים לחשוב שמדובר בז’אנר נחות שאחד מתפקידיו העיקריים הוא ניבוי העתיד. אוהבי המד”ב יודעים שזה לא נכון, וגם לא חשוב. הנה למשל ציטוט של פטריק גיגר, מנהל מוזיאון המדע הבדיוני של שווייץ, שהגיע ארצה לרגל פסטיבל אייקון למדע בדיוני ופנטסיה: “המדע הבדיוני לעולם אינו טועה – כי הוא לא מנסה להיות צודק. המדע הבדיוני מרבה בניסיונות לדמיין עתיד אפשרי, הווה אפשרי ועבר אפשרי. מתוך אלפי העתידים שדומיינו, מובן שיש אלמנטים שבהם צדקו, אבל הגרעין של המדע הבדיוני אינו לנסות להבין איך ייראה העתיד, אלא לשפוך אור על ההווה”.

סרטון פרסומת מתוחכם מציג, לכאורה, את ג’יימס דין בשנותיו המאוחרות, מתוך הנחה שלא נהרג באותה תאונת דרכים בשנת 1955. ממש כמו שויליס כתבה, הן מבחינת היכולות הדיגיטליות והן מבחינת השימוש המסחרי בכוכבי עבר.

אמת, קריאה של Remake היום מלווה בהשתאות על המידה שבה הטכנולוגיה הממשית הדביקה את יצירי הדמיון של ויליס. לפני עשור מי חלם על יו-טיוב? היום כל זב חוטם יכול למצוא תוך שניות את הסצינות שגיבור הספר מאתר בסרטי הקולנוע הקלאסיים, ותוכנות עריכה מאפשרות לעשות כמעט כל מה שהוא מעולל להם במשימות הטיהור המוסרי שמטילים עליו.

ומשם עברתי לאסוציאציה הבאה: מיכאל זילברמן מציג אוסף ישן של פרסומות לסיגריות המתמקדות בכלות טריות. הדימויים הויזואליים והטקסטים בפרסומות האלה נראים לנו היום מופרכים לחלוטין, ממש כמו העולם המלוטש שמוצג בסדרת הטלוויזיה “מד מן”. אנשי הפרסום הניו יורקים בסדרה מעשנים כמו קטרים, שותים במשרד ומתחילים עם מזכירות כדבר שבשגרה, כאילו לא היה מעולם “חדר הנשים” (בעצם, מבחינתם הוא עוד לא היה). מעניין מה היו עקרות הבית הנואשות של אז חושבות על אלה של היום.

דרך אגב, תמיד חיבבתי את ג’ינג’ר רוג’רס הרבה יותר מאשר את פרד אסטר, ויש לציין שבקטעי הריקוד הוירטואוזיים שלהם היא עשתה את כל מה שהוא עשה, רק על עקבים גבוהים וברוורס, so there!

בעבר היה במוסף “ספרים” של הארץ מדור “ספריות” שבו ראיינו אנשים על הספריות הביתיות שלהם. אביגיל התחילה פרויקט שבו בלוגרים מציגים את הספריות הביתיות שלהם, ולכבוד הספריה החדשה שלנו אני מצטרפת.

אבל קודם כל, כמה הפניות למקומות אחרים וקשורים:

ובחזרה הביתה.
להמשך הקטע →

אביגיל כינסה אוסף של מטאפורות על תרגום, כולל ציטוטים מצוינים.

רוני גלבפיש בראיון עם רני גרף, על הוצאת גרף שאיתה אני עובדת בהנאה ובגאווה.

“כשתרגום נכון הוא לא התרגום הנכון” כותבת גילי בר הלל.

ראיון עם פרופסור מרים שלזינגר.

ראיון מקיף עם פרופסור רינה בן-שחר על דרכה האקדמית ועל “העברית החברתית”.

כתבה מעניינת על פריחת הספרות הסקנדינבית בתרגום לעברית.

הניו יורק טיימס על הגדרות מילוניות שעבר זמנן.

על המילים האהובות והשנואות באנגלית, ועל המילים האהובות בעברית.

מה קורה כשמשתבשת יכולת הדיבור?

תום כותב “איך הפכתי לסופר מפורסם” (וגם מתרגם מפורסם) בסיפור נחמד מאוד (פורסם באחד באפריל, שימו לב).

מערכון קורע מצחוק על חשיבותה של הגהה (באנגלית).

דנה העבירה לי את הלפיד שהדליק אורי קציר. המשימה – לכתוב על שלושה קטעים או טקסטים (במובן הרחב ביותר של המילה) שריגשו אותי. הנה הפרשנות שלי.

בראש ובראשונה – נשים קטנות
אני לא יודעת כמה פעמים קראתי את “נשים קטנות“. אבל הוא מוביל בגאון את רשימת הספרים המכוננים של ילדותי. אהבתי אותו עד כדי כך שאמא הסכימה לקנות לי אותו, בתקופה שבה לא נהגנו לקנות ספרי קריאה, אלא רק לשאול אותם בספריות (שלוש במקביל, על שלושה כרטיסי קורא). מותה של בת’ סחט ממני דמעות בכל פעם מחדש. למעשה, בכל קריאה הייתי מתחילה לבכות מוקדם יותר, שהרי כבר ידעתי מה הולך לקרות. מדי פעם אני תוהה לעצמי כמה מיסודות האמונה שלי לגבי החיים שאובים מתוך הספר הזה. אני זוכרת את ג’ו מאבדת את עצמה בקריאה למשך שעות, את התסכול שלה מדודה מארץ’ הקשוחה, את שאיפות העצמאות שנראו אצלה כל-כך טבעיות ולמעשה היו די חריגות בתקופתה (כך הבנתי רק בדיעבד). אני זוכרת את מג דומעת בנסיונות להיות עקרת בית מושלמת, את הגינויים לגנדרנות של איימי, והתשבוחות להתבגרותה המוצלחת. ומעל לכל נסוך דוק הדמעות על בת’ המלאכית.

אני לבד! (אבל הכל נשאר במשפחה)
כרונולוגית, זה קרה קודם. הספר הראשון שקראתי לגמרי לבד בלי ניקוד היה “פייטר” מאת יעל העליון. סיפורו האמיתי של כלב זאב אילתי ומעורבותו בחיי המשפחה והילדים שבסביבה. אחד מהילדים האלה, המופיעים בצילומים בספר, הוא אחי הגדול, שני. משום כך הספר היה בביתנו, ומעניין מתי ולאן הוא נעלם. הגאווה על הקריאה העצמאית זכורה לי עד היום, אפילו יותר מגאוות הרשות לכתוב בעט ולא בעפרון כשנה לאחר מכן, בכיתה ב’. היום אני דווקא משתדלת שבני נמרוד ימשיך לקרוא ספרים מנוקדים זמן רב ככל האפשר, כדי שיפנים את כללי הניקוד ודרך הביטוי הנכונה של מילים.

לצחוק עד דמעות
עוד ספר מהוה מימי ילדותי, שאליו חזרתי פעמים רבות עוד יותר: “שלושה בסירה אחת” מאת ג’רום ק. ג’רום בתרגומו של יהודה בורלא. מופת של הומור בריטי על-זמני. לפני כמה חודשים זכיתי לראות את נמרוד נשפך מצחוק גם הוא כש”שלושה בסירה אחת” נכנס לקריאה המשפחתית לפני השינה. את שיאי ההנאה ממנו לא הצלחתי לשחזר בספרים אחרים של ג’רום וגם לא בתרגומים אחרים של זה. אני חושבת שהוא עיצב את תפיסת העולם שלי לא פחות מ”נשים קטנות”, בדרכו הוא. חוויית ההנאה מספר מצחיק עולה בעיני על הקתרזיס שבבכי ולצערי בשנים האחרונות היא נדירה מאוד. כשאני מנסה להעלות בזכרוני ספרים אחרים שהצחיקו אותי, לרבים מהם יש קשר ל”שלושה בסירה אחת”, למשל קוני ויליס, שכתבה לו מחווה מקסימה ב”מלבד הכלב”. אני בטוחה למדי שדווקא לא מזמן היה ספר שצחקתי ממנו בקול, אבל אללי, אין לי מושג איזה.

*
קטע מתוך ספר, כלב מיילל. איש אומר: “למה תמיד הוא מיילל כשאני מנגן?” מישהו/י עונה לה: “למה תמיד אתה מנגן כשהוא מיילל?”
ועכשיו, פתאום, אני תוהה: האם הקטע הזה היה ב”פייטר” או ב”שלושה בסירה אחת”? ואולי בשניהם…

*
מאז שיש לי ילדים אני קונה מדי פעם את הספרים שאהבתי בילדותי, כשאני פוגשת אותם במכירות משומשים ושאר הזדמנויות. אם אני מעלעלת בהם לפעמים אני מתחרטת. על המדפים מחכים “האסופית”, “הלב”, “הקמע, “שני רעים יצאו לדרך”, “אי-בוד” (“אי הילדים” לשעבר), טרזנים וז’ול ורנים ואפילו “צוללים קדימה”. מעניין אם הילדים שלי יאהבו אותם.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “נשים ששינו את העולם” מאת רוזלינד הורטון וסלי סימונס, עורך המהדורה העברית אורן נהרי. זהו הספר השני בסדרת “משני עולם”, אחרי “נאומים ששינו את העולם” שהיה לרב מכר. כיון שכבר ראיתי אותו ניתן כמתנת סוף שנה למורה אני חוזה ל”נשים” עתיד דומה.

מתוך הכריכה האחורית:

אלה מקצת מעשיהן של נשים יוצאות מגדר הרגיל ששינו את פני העולם. נשים ששינו את העולם מספר את סיפוריהן מעוררי ההשראה של למעלה מחמישים נשים ומתאר את הישגיהן המופלאים: משליטות ולוחמות ועד ספורטאיות וממציאות, מסופרות וציירות ועד גיבורות ומהפכניות. כולן הפגינו אומץ לב לנוכח קשיים גדולים, חלקן שילמו בחייהן על אמונותיהן, וכל אחת ואחת מהן השפיעה השפעה מכרעת על עולמנו.

מתקופת מצרים העתיקה ועד ימינו, מקלאופטרה והמלכה אליזבת, דרך ג’יין אוסטן, מארי קירי וסימון דה בובואר ועד מרגרט תאצ’ר ובנזיר בוטו – סיפוריהן של הנשים הבלתי רגילות הללו מובאים על רקע תקופתן, ובכל פרק אנו לומדים על הישגיהן, על הרקע שלהן ועל אופיין, וגם פרטים מרתקים ובלתי ידועים שבזכותם הן מצטיירות כמופלאות אפילו יותר. התיאורים המרגשים של המאבקים, הקשיים, המסירוּת והניצחון דרמטיים יותר מכל יצירה בדיונית.

בהמשך בחרתי להביא, באדיבות הוצאת מטר, פרק אחד מתוך הספר. הוא עוסק באישה שבטרם התרגום לא שמעתי את שמעה, אבל היא מרשימה בעיני אפילו יותר מן המלכות וגיבורות המלחמה.

דורותי הודג’קין

עבודת המחקר של דורותי הודג’קין, כלת פרס נובל הראשונה של בריטניה, איפשרה את הייצור ההמוני של חומרים מצילי חיים: אנטיביוטיקה, אינסולין, ויטמין B12. כשהיתה בגמלאות פעלה למען פירוק נשק ולטובת מדינות לא מפותחות. “היא תיזכר ככימאית דגולה, אוהבת אדם אצילת נפש, עדינה וסובלנית ותומכת-שלום מסורה.” מקס פרוץ

בכיתה הקטנה שבבית הכומר בסאפוק גידלו דורותי וחבריה התלמידים גבישים מתמיסות אלום וגופרת הנחושת. הם צפו בפליאה בהתאדות התמיסה שהביאה אט-אט ליצירת גבישים. דורותי, שהיתה אז בת עשר בלבד, כתבה אחר כך: “נשביתי לכל חיי בידי הכימיה ובידי הגבישים.”
להמשך הקטע →

אוסף הקישורים האביבי מובא אליכם בחסות נגה אמה נקדימון (26.01.2009).

עד כמה המין הדיקדוקי של שמות עצם משפיע על תפיסתנו את העצמים עצמם? מסתבר שדוברי שפות שונות מתייחסים אחרת לעצמים זהים, בהתאם למינם הדקדוקי בשפת האם.

מוסף ספרים של הארץ מביא השוואות תרגומים: מאמר מאת יורם מלצר, ופרקים מתוך גאווה ודעה קדומה, לב המאפלייה, צייד בודד הוא הלב.

למתרגמת אביגיל בורשטיין יש בלוג חדש ומעניין.

ואילו דן בורנשטיין מליבריסטאן מציע רעיון מהפכני: לקרוא ספרים בעת הארוחה, ולא עיתון. יש לו גם פתרון לבעייה הטכנית הכרוכה בהצעה.

בחור אנגלי אחד, שהצליח לא לראות עד עכשיו את “מלחמת הכוכבים”, נכנע ללחץ הקהל. הוא מתאר במאמר משעשע את החוויה.

בלוג חדש: איך קיבלו ספרים את שמותיהם. מדי יום סיפורו של ספר חדש (באנגלית). “סונטות מן הפורטוגזית“, למשל, כמעט והיה “סונטות מן הבוסנית”.

הישמרו מתוכנות תרגום: יש מסעדה סינית בשם TRANSLATE SERVER ERROR; ושלט דרכים בוולשית שאומר בעצם “אני לא במשרד, נא לשלוח חומר לתרגום”.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת אופוס “קתרין מארגון” מאת פיליפה גרגורי. זהו ספר נוסף בסדרת הרומנים ההיסטוריים מן המאה השש-עשרה, שהמפורסם בהם הוא “בת בולין האחרת“. והפעם – סיפורה הדרמטי של קטלינה מארגון, היא קתרין, אשתו הראשונה של הנרי השמיני.

מן הכריכה האחורית:

קתרין מארגון נולדה בשם קטלינה, האינפנטה הספרדית, בת למלכי ספרד הצלבנים. בגיל שלוש היא מאורסת לנסיך ארתור, בנו של הנרי השביעי, יורש העצר של אנגליה, ומחונכת להיות נסיכת וויילס. היא יודעת כי נועדה למשול בארץ רחוקה, רטובה וקרה.
אמונתה עומדת למבחן עם בואה לארצה החדשה, כאשר חותנה המיועד מקדם את פניה בעלבון חמור; ארתור נראה בעיניה לא הרבה יותר מילד; האוכל מוזר והמנהגים גסים. אט-אט היא מסתגלת לחצר המלוכה של בית טיודור, החיים כאשתו של ארתור הופכים להיות נסבלים יחסית, ובשידוך המאולץ מתפתחת במפתיע אהבה עזה וחמה.
אבל כאשר הצעיר הלמדן מת, היא נאלצת ליצור בעצמה את עתידה: איך תוכל עכשיו להיות למלכה ולייסד שושלת? רק בדרך של נישואים לאחיו הצעיר של ארתור, הנרי העליז והמפונק. אביו וסבתו מתנגדים; הוריה רבי-העוצמה אינם מסוגלים להועיל. אבל קתרין היא בתה של אמה עזת הנפש, ואין סייג לרוח הקרב המפעמת בה. היא תעשה הכול כדי להשיג את מטרתה; גם אם לשם כך עליה לשקר את השקר הגדול מכול ולדבוק בו כל חייה.

פיליפה גרגורי מוכיחה פעם נוספת שמאחורי פניה המוכרות לכאורה של ההיסטוריה שוכן סיפור מדהים: סיפורן של נשים לוחמות המעצבות את עתידה של אירופה, סיפורם של גיבורים מכובדים הטועים טעויות חמורות, וסיפור אהבה לא נודע המשנה את גורלה של ארץ שלמה.

לקריאת פרק לדוגמה (קובץ PDF) לחצו כאן

בסוף שנת 2008 גמרתי לתרגם את הספר המאה. מספר יפה ועגול, על המדפים הוא בערך שני מטר רץ :-). הנה קישור לרשימה המלאה של ספרים שתרגמתי ויצאו לאור עד כה. זאת הזדמנות טובה לסיכום ביניים וכמה נתונים ואנקדוטות.
התחלתי לתרגם בשנת 1993, עבור הוצאת שלגי. הספר הראשון שתרגמתי היה בלש בריטי:
“הרצחת וגם ירשת” מסדרת “המפקח ווקספורד חוקר” מאת רות רנדל.
בשנים הבאות תרגמתי להוצאת שלגי ספרי מתח, מדע בדיוני, רומנים רומנטיים, עיבודים של סרטי קולנוע, ועוד. נהניתי במיוחד מספריה של סוזאן אייזקס (“לילי ווייט”, “ניצוץ באפילה”, “פסים וכוכבים”). הספר הפופולרי ביותר שתרגמתי בתקופה ההיא היה “האפיפיורית יוהנה“, והוא מֻכָּר ונמכר עד היום.
מאז תרגמתי עבור הוצאות ספרים רבות, ביניהן: דביר, כנרת זמורה ביתן, מטר, אופוס, כתר, ההוצאה לאור של אוניברסיטת חיפה, גורדון, גרף, אריה ניר, ידיעות אחרונות.
הרבה פעמים שואלים אותי כמה זמן לוקח לתרגם ספר. התשובה תלויה כמובן באורך הטקסט ובמורכבות שלו. הממוצע שלי הוא כמאתיים עמודים לחודש, בספר שאין בו בעיות מיוחדות או תחקיר עמוק ורחב. כך שספר ממוצע לוקח בין חודש לחודשיים.
הספר הקצר ביותר שתירגמתי הוא “כלב טוב שלי” מאת אנה קווינדלן; הארוך ביותר: “עיר הבקיע” מאת אלסטר ריינולדס (כ-750 עמודים בעברית, בשני כרכים). הנמוכים ביותר הם “האוניברסיטה הקטנה” ו”נגיעות אחרונות” – 17 ס”מ, ואילו הגבוה ביותר הוא “נאומים ששינו את העולם” – 27.5 ס”מ.
תירגמתי עד היום 15 ספרי מדע בדיוני ופנטסיה; שני ספרי נאומים (“פניני נובל”, “נאומים ששינו את העולם”); ספרים בתחום הבריאות והרפואה (“נאבקות למען עתידנו”, “בריאות טובה לשנים ארוכות”, “צעירים לנצח”); ספרי ניהול ועסקים (ביניהם “כלבי מכירות”, “מי ינהל את הממלכה”, “אני בע”מ”, “הבטחת קיימת”, “מודיעין בעולם העסקים”); ועוד רבים. כרבע מהספרים הם ספרי עיון (חשבתי שיותר, כנראה כיוון שרובם מן השנים האחרונות), והשאר סיפורת.
כשהתחלתי לתרגם הייתי סטודנטית באוניברסיטת תל-אביב, ונעזרתי בספריותיה כדי לבדוק נתונים ופרטים. היו לי דפים מלאים מונחים ושמות והייתי תופסת כל מיני אנשים בעלי ידע מתאים ומציקה להם בשאלות. האינטרנט שינה לחלוטין את דרך ההתנהלות, והיום אני עושה את רוב הבירורים בגלישה תוך כדי עבודה. ברוב התחומים גם המומחים נגישים בדואר אלקטרוני. באחד הספרים האחרונים שהגשתי היו למעלה ממאתיים הערות עם הפניות למראי מקום באתרים שונים. אני גם אוהבת מאוד את הקשר והסיוע ההדדי שמתרחשים בין מתרגמים בפורומים.

ובונוס לסיום – סרטון מקסים ומלא אהבת ספרים: This is where we live.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “נאומים ששינו את העולם – הנאומים, הסיפורים והאנשים מאחורי הרגעים שעשו היסטוריה” מאת רוזלינד הורטון וסלי סימונס. בספר שישים נאומים חשובים ומעוררי מחשבה משלל תקופות ומרחבי העולם, כולל מדינת ישראל. כל נאום מלווה בביוגרפיה קצרה של הנואם ובהקדמה המסבירה את הרקע ההיסטורי של הנאום, מה חשיבותו ומה התרחש כתוצאה ממנו. זה הספר הראשון בסדרת “משני עולם” בעריכת אורן נהרי שבה עתידים להופיע גם “נשים ששינו את העולם”, “מסעות ששינו את העולם” ו”ימים ששינו את העולם”. ב-Ynet התפרסם ראיון עם אורן נהרי, ובו הוא מסביר, בין השאר, את השיקולים שהנחו אותו בבחירת הנאומים שנוספו למהדורה העברית.

בינתיים, נוסף לעולם נאום מרשים חדש. “הארץ” מביא תרגום לעברית של נאום הנצחון של ברק אובמה (לא צוין שם המתרגם) והנה קישור לוידאו וטקסט של המקור.
תרגום של נאומים הוא אתגר מיוחד. בעבר תרגמתי את הספר “פניני נובל“, ובו מבחר נאומים של כלות וחתני פרס נובל לספרות. התרגום מבקש לשמר בעברית את ה”קול” הייחודי לנואם, והכורח הזה מצמצם את הגמישות בניסוח. הנאמנות לניסוחים ודימויים מקוריים והתייחסויות ספציפיות של הדובר הכרחית, גם אם אינם מקובלים בשפת היעד. מצד שני, חשוב לא פחות לשמר את הרושם שהנאומים אמורים לעשות על הקהל – עליהם להיות מובנים, מרשימים ומשכנעים כפי שהיו במקור.
בזמן העבודה על הספר פרסמתי רשימת קישורים לתרגומי נאומים שונים, והיא נמצאת כאן. ואילו כאן כתבתי על סוגיית האמינות בהסתמכות על מקורות קודמים. נואמים נוטים לצטט את דבריהם וכתביהם של אחרים, ועל זיהוי ציטוטים ומציאת תרגומים קודמים שלהם כתבתי כאן.

הנה שני נאומים מתוך הספר. להמשך הקטע →

לא הפתיע אותי במיוחד לגלות שרב המכר “החיים הסודיים של הדבורים” מאת סו מונק קיד הפך לסרט קולנוע, שהקרנותיו החלו בימים אלה בארצות הברית. התרגום שלי לספר יצא לאור בהוצאת “כנרת” בשנת 2004.
עלילת הספר מתרחשת בדרום הגזעני של ארצות הברית בשנות השישים הסוערות. לילי, נערה לבנה מיוסרת, בורחת מהבית ומוצאת את עצמה בחברתן של נשים שחורות מופלאות המשככות את כאביה בדבש ארגמני.
תרגום הספר הזה היה מקרה נדיר שבו יזמתי שינוי בפרט משמעותי בספר. באנגלית שמה של אמה המנוחה של לילי הוא דבורה, והוא מתקבל כרמיזה עדינה בתוך מארג ההתייחסויות השונות לדבורים, כוורות ודבש. למעשה, חלק גדול מהקוראים ככל הנראה לא מבין אותו ולא מתייחס אליו. בעברית, לעומת זאת, השימוש בשם הזה בוטה ממש. הצגתי את הבעייה בפני הסופרת והיא אכן בחרה עבור הנוסח העברי של הספר את השם דיליה.

בסוכות יערך פסטיבל אייקון ה-12: חגיגת המדע הבדיוני, הפנטסיה ומשחקי התפקידים השנתית, ובו שפע אירועים מעניינים.

בעקבות עבודת התזה שלי אשתתף ביום שלישי 14 באוקטובר בשעה שש בערב בפאנל היה פנטסטי – תור הזהב של המד”ב בישראל בשנות ה-70:

בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 היתה עדנה פתאומית לחובבי המד”ב בארץ: הוצאות ספרים פרסמו ספרים בכמות מפתיעה, לרבות סדרות מיוחדות. המגזין “פנטסיה 2000” התקבל בהתלהבות ומכר אלפי עותקים לגליון. חוגי חובבים פעלו. כנס ארצי התקיים בירושלים, והוכן כנס בינלאומי, “ג’רוקון”, שעמד להתקיים ב-1982. מה גרם לפריחה זאת ומדוע דעכה כעבור שנים אחדות? מה ניתן ללמוד ממנה על העתיד?

המשתתפים:
ד”ר אהרון האופטמן – נמנה עם מייסדי ועורכי “פנטסיה 2000” ומקימי האגודה הישראלית למד”ב.
ד”ר עמנואל לוטם – הוא עורך ומתרגם מוביל בתחום המד”ב וכיהן כיו”ר הראשון של האגודה.
ענבל שגיב – עסקה במחקר אקדמי על מד”ב בישראל. (לקריאת “מדע בדיוני בישראל“)
אלי הרשטיין – חובב פעיל שעבר לפעילות מקצועית בהוצאה לאור.
אלי טנא – העורך הראשון של “פנטסיה 2000”. שימש לתקופה קצרה כעורך סדרת המד”ב של “זמורה-ביתן” (מודן). מאז עוסק בפרסום. בעלים של חברת פרסום ושיווק.
ד”ר אריה חשביה – עורך מגזינים, היסטוריון צבאי ומתרגם, בין היתר גם מד”ב. חובב מד”ב מנעוריו, בשחר הכתיבה הבדיונית בעברית, ומאז מתרפק בנוסטלגיה על ימי בראשית של הז’אנר הזה ביישוב העברי בארץ-ישראל, לפני הקמת המדינה.

אירוע משמח במיוחד בעיני באייקון השנה הוא השקת הגיליון המיוחד של כתב העת פנטסיה 2000, שבו היה לי חלק קטנטן. מומלץ לקרוא את דבר העורך מאת אהרון האופטמן וכמובן גם לקנות את הגיליון.

כתבה מצוינת על הגליון החדש.

או: צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה.

בימים אלה אני מתרגמת ספר שעוסק באירועי מפתח שונים לאורך ההיסטוריה. כאשר יצא לאור, וישב על מדפים בספריות פרטיות וציבוריות, אנשים יראו בו מקור מוסמך, בדומה לצורה שבה אני מסתמכת היום על ספרי עיון קיימים. אבל האם באמת אפשר לסמוך עליהם? על כולם?
כבר הבאתי בעבר קטעים מתוך מכתב שכתב סבי, שמואל שגיב. הוא מתלונן על טעויות שנכנסו בשלבי העריכה לתרגום שלו לספר “יקטרינה הגדולה”. למשל זאת: “ברוסיה, כמו, להבדיל באלף אלפי הבדלות, בישראל לא היה “קנצלר”. לכן השתמשתי במילה “ראש ממשלה”. מה שאין כך בספר.” במקרה הזה אני סומכת את ידי על דבריו של סבא, שעל פי מולדתו (רוסיה) והשכלתו (סורבון) אין לי ספק שהיה בקיא בחומריו של הספר בו מדובר. אבל יש כאן הוכחה נוספת לבעייתיות – הרי אם הייתי לוקחת את הספר המודפס כמקור בר-סמכא הייתי עלולה לדלות מתוכו טעויות שנכנסו בשלבי העריכה!
ומה לגבי ספרים אחרים? האם האנשים שתרגמו (או כתבו) אותם לפני שלושים, עשרים ועשר שנים היו כולם חכמים ובקיאים להפליא? והרי המקורות שעמדו לרשותם מעטים בהרבה מאלה שעומדים לרשותי היום, בעידן הרשת הכלל עולמית, ממש בקצות האצבעות. להמשך הקטע →

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “צעירים לנצח – מדריך להאטת ההזדקנות ולהארכת משך חיינו הבריאים והפעילים” מאת ד”ר סנג’י גופטה.

מן הכריכה:

צעירים לנצח הוא מדריך פורץ דרך להאטת ההזדקנות ולהארכת משך חיינו הבריאים והפעילים הרבה מעבר למה שחשבנו שיתאפשר לנו אי פעם. חיי נצח נמצאים ממש בהישג ידנו הודות למחקר המדעי המתקדם ולפריצות הדרך הרפואיות המדהימות המתרחשות בקצב מסחרר. בספרו צעירים לנצח ד”ר סנג’י גופטה, נוירוכירורג והפרשן הרפואי הראשי של רשת CNN, משלב בין תיאורים דרמטיים של תגליות מדהימות ברחבי העולם לבין עצות חיוניות שיעזרו לכם לזכות בבריאות מצוינת ובאריכות ימים.

הדברים שגילה ד”ר גופטה פרובוקטיביים ולעיתים אפילו סותרים את האמונה הרווחת. לדוגמה, האם ידעתם שהסוד לחיים ארוכים יותר הוא לאו דווקא לאכול טוב, אלא לאכול פחות? שייתכן מאוד שתוספי המזון שאתם נוטלים הם בזבוז כסף? ששגרת פעילות גופנית פשוטה וקלה יכולה להאריך את החיים?

ד”ר גופטה גם חוזה התקדמות מדעית מופלאה שתחולל מהפכה בבריאותנו בזמן הקרוב, כגון טיפול באמצעות תאי גזע שיהפוך את המחלות הניווניות לנחלת העבר, ופיתוחים בתחום הריצוף הגנטי והננוטכנולוגיה שישנו לחלוטין את חוויית ההזדקנות שלנו.

בספרו משנה-החיים ד”ר סנג’י גופטה מחולל מהפכה באופן החשיבה שלנו על ההזדקנות ומגלה סודות שיעזרו לנו לחיות חיים בריאים יותר במשך שנים ארוכות.

התחום שבו עוסק הספר מקביל לזה של בספר “בריאות טובה לשנים ארוכות” מאת ד”ר אנדרו וייל שתרגמתי בעבר (הנה ציטוט של קטע, דווקא לא אופייני, מתוכו). “צעירים לנצח” קריא מאוד, תמציתי וברור, ובעיקר מלא שכל ישר.
לחצו כאן לקריאת ראיון עם המחבר.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “כלבי מכירות” מאת בלייר סינגר.
זהו הספר הראשון בסדרת יועצי “אבא עשיר” ומצורפת לו הקדמה מאת רוברט קיוסאקי, מחבר סדרת רבי-המכר ” “אבא עשיר – אבא עני” .
**המעוניינים בספר מתבקשים לחפש אותו בחנויות יד שניה. אני לא מוכרת אותו.**

שיטת “כלבי-מכירות”:

* תציג לך חמישה גזעים של כלבי-מכירות!
* תחשוף לפניך את הכישורים הפשוטים אבל הקריטיים ששליטה בהם תניב הכנסות, קשרים עם אינספור קונים רציניים ומכירות לאורך כל החיים.
* תלמד אותך כיצד לזהות את ה”גזע” שאליו אתה שייך, ולנצל את התחומים שבהם אתה חזק
* תפרט את השלבים ליצירת השפעה והשראה אצל כל קבוצת אנשי מכירות עד שיהיו ללהקה מסתערת של כלבי-מכירות אלופים
* תלמד אותך איך להפחית את ה”מאמץ” ולהגדיל את ה”תוצאות” במכירות

יצא לאור בתרגומי בהוצאת אופוס “הירח הקר” מאת ג’פרי דיבר.

בליל דצמבר קפוא, בעוד ירח מלא מרחף בשמים השחורים מעל ניו יורק, נרצחים באכזריות שני אנשים – ואת ייסורי גסיסתם הארוכים מציינים כרטיסי ביקור מצמררים: שעונים בעלי פני ירח, המונים בתקתוקם את הדקות האחרונות של הקורבנות עלי אדמות. רציחות נוספות מתוכננות, ולמשטרה יש שעות ספורות בלבד לעצור את השען המבריק בעל לב הקרח, שהאובססיה שלו לזמן מניעה אותו לתכנן את הטבח בדיוק של שעון משובח.
בראש צוות החוקרים עומד לינקולן ריים, בלש לשעבר במשטרת ניו יורק. תאונת עבודה הושיבה אותו בכיסא גלגלים, משותק בכל איברי גופו כמעט. במעבדת הזיהוי הפלילי שהקים בביתו עובדים איתו השוטרת המסורה אמליה זקס, הבלש העיקש לון סליטו, טכנאי המז”פ מל קופר ואחרים.

כתיבתו המהירה של ג’פרי דיבר מוליכה אותנו בזמן אמת כמעט בנבכי חקירת הרצח הזאת. נפתולי העלילה מגלים לנו כי ייתכן שהשען איננו מטורף רצחני, אלא נבל מתוחכם הרבה יותר משאפשר להעלות על הדעת.

ג’פרי דיבר הוא בין השאר עיתונאי, זמר ועורך דין. ספריו הופיעו בכמה מרשימות רבי-המכר בעולם. ספריו נמכרים במאה וחמישים מדינות ומתורגמים לשלושים וחמש שפות. ספרו אספן העצמות היה הבסיס לסרט של אולפני יוניברסל בכיכובם של דנזל וושינגטון ואנג’לינה ג’ולי.

לחצו כאן לקריאת הפרק הראשון ,כאן לביקורת וכאן לביקורת נוספת.

אבא שלי היה השנה סטודנט חרוץ באוניברסיטה הפתוחה. פרויקט הסיום שלו הוא סרטון בן חמש דקות: שילוב של סרטי משפחה שצולמו החל משנות השבעים ועד לקיץ 2008. בתחילתו רואים אותי, כתינוקת, נעמדת בכוחות עצמי בפעם הראשונה ממש. אחר כך יש קטעים נוספים שלי עם שני אחי הגדולים, שני ואורן, ובהקבלה אליהם צילומי וידאו של שני הבנים שלי, נמרוד ואופיר, שגם נשמעים בפס הקול.

אני גאה להציג בתודה ובאהבה את סרטו של תדי שגיב, צלם החצר:

תוספת
זמן קצר אחרי שכתבתי את הפוסט הזה התפרסמה במוסף “ספרות ואמנות” של עיתון הארץ מסה מאלפת על התרגום: מאזני המתרגם, מאת ואלרי לרבו, בתרגום של דורי מנור. הנה קטע קצר, וכדאי מאוד לקרוא את כולה:

באחת מכפות המאזניים אנחנו מניחים, אחת אחת, את מלותיו של הסופר. בכף השנייה אנו שוקלים, בזו אחר זו, מספר בלתי מוגבל של מלים השייכות לשפה שאליה אנו מתרגמים את הסופר. ואנו מחכים לרגע שבו תהיינה שתי הכפות מאוזנות.

יעל סלע-שפירו מציגה 7 מיתוסים על תרגום, ומסבירה איך יכולים המתרגמים להתמודד איתם. למשל, “מיתוס מספר 1: כל מי שיודע עוד שפה יכול לתרגם. האמת: דובר שפה יכול אמנם לתרגם, אך רק מתרגם מקצוען עם השכלה רלוונטית יכול לתרגם כהלכה.”
או כמו שצריך לומר שוב ושוב , כי אנשים לא תמיד יודעים: תרגום הוא מקצוע.
אבל כנראה יש הבדל בגישה בין התחום העסקי, שאליו יעל מתייחסת בעיקר, לבין התרגום הספרותי. כי האמת היא שברוב המקרים, התגובות שבהן אני נתקלת דווקא מעריצות. הן נעות בין השאלה התמימה “אז את צריכה לקרוא את כל הספר בשביל זה?” (כלומר, בשביל לתרגם אותו. כן, ויותר מפעם אחת) לבין “וואו, לתרגם ספר שלם! זה בטח מתיש” (מפי מוכר נחמד בחנות הספרים, תוך כדי פריקת ארגזי ספרים) ו”את צריכה לשבת כל היום מול המחשב, בבית לבד?!” (תגובה אופיינית של בעלי מקצועות פעילים וחברותיים יותר, למשל מדריכת הפילאטיס המצוינת שלי).

לפני כמה ימים שאל אותי נמרוד (בוגר טרי של כיתה א’) איך אני מתרגמת מאנגלית לעברית, והרי באנגלית יש 26 אותיות ואילו בעברית 22 בלבד. בגלל חוסר הבנה יש אנשים (מבוגרים בהרבה מנמרוד) שחושבים שתרגום הוא פשוט החלפה של מילה בשפת המקור במילה בשפת היעד. האמת היא, כמובן, שתרגום טוב עובד ביחידות גדולות בהרבה. משפט הוא יחידת המשמעות המינימלית, וכשמדובר בספרות עדיף לעבוד על פסקאות שלמות. וכמובן, יש לפעמים גם עניינים שפתרונם דורש התייחסות לספר כולו, כמו בדוגמה האהובה עלי במאמר “תרגיל בתרגום אופטימלי“.

חגית רוזנס מפנה לקטע מרתק בעיני באתר של הסופרת מג קאבוט. קאבוט כתבה כבר למעלה מחמישים ספרים לילדים, נוער ומבוגרים, רבים מהם רבי-מכר. “יומני הנסיכה” שלה גם עובדו לסרטי קולנוע. ספריה מתורגמים לשפות רבות ויוצאים לאור במדינות שונות ברחבי העולם. כיוון שכך, היא מספרת, לפחות פעם בשבוע מגיעה לביתה חבילה של ספרים פרי עטה בשפה זרה כלשהי, ולעיתים קרובות פשוט אין לה מושג באיזה ספר מדובר. קאבוט מציגה כריכות של כמה וכמה ספרים כאלה (כולל בעברית) ומשתפת את קוראי הבלוג שלה בתהיותיה לגביהם. האמת שהגישוש באפלה של קאבוט הפתיע אותי, כיוון שבדף זכויות היוצרים של ספר אמור להופיע שמו המקורי. כך הדבר לפחות בספרים שיוצאים לאור בישראל, אבל יכול להיות שבארצות אחרות אין הקפדה על העניין. קשה לי להאמין שהיא לא ניסתה לפחות לבדוק בתוך הספרים.

מי שלכאורה אמור לדעת הרבה ככל האפשר על ספרות ועל תרגום הוא מבקר הספרים. ביקורת שלילית ולוקה בחסר על ספר מתורגם עוררה דיון מעניין בפורום תרגום ועריכה בנענע: מהם הקריטריונים הדרושים לכתיבת ביקורת על תרגום? עד כמה משמעותית העובדה שהמבקר בדרך כלל לא נחשף לטקסט בשפת המקור, אלא רק לתרגום? האם תרגום מתווך (תרגום של תרגום) הוא פשע תרבותי? ומתי הוא נסלח? דיון על ביקורת אחרת עוסק בטקסט בשפה נוספת המשולב בספר, ואיך להתמודד איתו בתרגום – במקרה זה דיאלוגים בצרפתית בתוך ספר שתורגם מאנגלית לעברית. ראוי לציין שאגודת המתרגמים בישראל הפיצה לפני חודשים מספר “קווים מנחים למבקרי ספרות מתורגמת“.

מי שכן יודע לא מעט על עולם הספרות והספרים הוא דן בורנשטיין, בעל הבלוג המעניין ליבריסטאן. וגם רוני שני, עיתונאית ובעלת הבלוג “ברמה העקרונית” כותבת מתוך עניין וידע על תחום התרגום הספרותי בארץ (גם התגובות מעניינות).

במוסף הספרים של ידיעות אחרונות התפרסם היום קטע שכתבתי למדור “שפה זרה” על קורי דוקטורוב. הנה סריקה שלו:

לכבוד שבוע הספר מספר רני גרף איך זה להיות מו”ל עצמאי, ואילו גילי בר-הלל מספרת על חוויות מן הדוכנים. אחרי קריאה אני מצטרפת להמלצות על ספרם החדש והמלהיב “פרסי ג’קסון וגנב הברק” מאת ריק ריירדן בתרגום מצוין של יעל אכמון.

חדשות טובות למתרגמים ולמקצוע התרגום – פרס גפן של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה יוענק השנה גם בקטגוריית התרגום הטוב ביותר לעברית, בשיתוף עם אגודת המתרגמים בישראל. עם זאת, זה עלול לערער את מעמדי כחברה היחידה בשתי האגודות גם יחד :-).

באירוע החודש של אגודת המתרגמים ידברו ד”ר ניצה בן ארי על מתרגמים כגיבורי סיפורת, והסופר היהודי-אמריקאי טוד חזק-לואי על ספרו “משימתו של המתרגם הזה”.

באתר החדשות של הוצאות כנרת-זמורה-ביתן דביר מתפרסם ראיון מרתק עם המתרגם ניר רצ’קובסקי (ראיין סמי דואניאס למגזין “טיים אאוט”).

פוסט מעניין של חגית רוזנס על הפרסומת של טמבור.

חג שמח!

יצא לאור בתרגומי “נגיעות אחרונות” מאת דיאנה קיציס בהוצאת ידיעות אחרונות.

ג’סי הולץ היא שחקנית משנה בחיים של אחרים, וטוב לה ככה, תודה רבה. היא שמחה למלא את תפקיד החברה התומכת של ססיל היפה והכריזמטית, מפנטזת על קריירה כמעצבת פנים אבל תקועה כבר שנים באותה העבודה, ובכל הנוגע לגברים כבר מזמן התרגלה לשמוע: “זה לא את, זה אני”.

אלא שחייה של ג’סי מקבלים תפנית חדה כשססיל נהרגת בתאונה טרגית. בצר לה היא פונה אל האדם היחיד שמבין: האלמן הצעיר, זאק. הוא שמח לבלות בחברתה, וזה טוב, וג’סי מתחילה ליהנות מחברתו, וזה… רע? רגע… יכול להיות שהיא מתאהבת?

נגיעות אחרונות הוא ספר עדין, מצחיק וממכר העוסק ברומן אסור, באובדן, ברגשות אשם ובקשרים הסבוכים שמחברים – ומפרקים – חברויות קרובות.

פרק לדוגמה באדיבות ההוצאה:

קצת פרופורציות
כשזָאק התקשר והודיע לי שהחברה הכי טובה שלי, סֶסִיל, הייתה מעורבת בתאונת דרכים – מונית התנגשה חזיתית במכוניתה בבוורלי בולבארד – ישר דמיינתי בראש התנגשות מכוניות לפני הסניף החדש של רשת החנויות עיצוב לכל כיס, במקום שבו הייתה פעם חנות האקווריומים. טעיתי. מסתבר שהתאונה התרחשה קרוב יותר לצומת לַה-בְּרִיאֵה, לא רחוק ממסעדת הקארי שאליה היינו הולכות לפעמים, ססיל ואני, כדי לשתות בירה קפואה ולאכול כיסוני סמוסה ממכרים. תיארתי לעצמי שיעלה כמה אלפים לתקן את המכונית של ססיל ושאולי היא עצמה תסבול מזעזוע מוח. במקרה כזה אני אקח כמה ימי חופשה מהחנות לעיצוב הבית שבה אני עובדת ואשים לה רטיות קרות על המצח עד שמצבה ישתפר. שוב, טעיתי. המכונית של סֶס נמעכה פנימה כמו פחית שתייה שדרכו עליה. ססיל אושפזה במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים סידרס-סיני, ושכבה שם כמו קופסת אוכמניות חבוטה.
להמשך הקטע →

את הספר “האפיפיורית יוהנה” מאת דונה וולפולק-קרוס תירגמתי עבור הוצאת נירם והוא יצא לאור בעברית בשנת 1998. למיטב ידיעתי זה הפופולרי מבין הספרים שתרגמתי, והוא נמכר יפה מאז ועד היום, הישג נדיר בשוק הספרים התזזיתי בארץ, שבו רבי-מכר נמוגים מעל המדפים תוך חודשים ספורים.
“האפיפיורית יוהנה” זוכה לאהדה רבה אצל קוראים (בעיקר קוראות) ומדי פעם מגיעות אלי ביקורות ותגובות עליו, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף, רובן חיוביות. התלונה השכיחה ביותר כלפי היא הקושי להבין את הלטינית והמילים הזרות בספר. על כך אני עונה שזה המצב גם בטקסט המקורי באנגלית, וגם שם הן אינן מובנות לכל הקוראים.
בעקבות תרגום הספר ובמסגרת לימודי בתוכנית מחקר התרבות באוניברסיטת תל-אביב כתבתי עבודה סמינריונית שהשוותה בינו לבין ספר אחר, שהשתמש בסיפורה של האפיפיורית ממין נקבה למטרה שונה למדי. מציאת הקובץ במחסן היא הזדמנות טובה לפרסם אותה כאן:

שתי אפיפיוריות: השפעת הרקע התרבותי והמטרות החברתיות של שני סופרים על האופן שבו פירשו והציגו סיפורים המבוססים על פרטים זהים
להמשך הקטע →

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “כלב טוב שלי” מאת אנה קווינדלן.
הסופרת, כלת פרס פוליצר, כותבת על בּוֹ, הלברדור רטריבר השחור האהוב שלה, ומתארת
בתבונה ובהומור כיצד נראו חייה וחיי משפחתה לצידו. בטקסט הנוגע ללב משולבות תמונות רבות של כלבים נאים, בו ואחרים. אני ממליצה על הספר לאוהבי כלבים ואדם כאחד.

הנה קטע ממנו:

כלבים אינם מדברים ואינם מתחצפים, וזה חלק מהקסם שלהם בעידן מילולי יתר על המידה, וככאלה הם מתמסרים בלי מאמץ ועד בלי די להשלכות מהסוג הזה. וכזו היא גם השפעתם, הגלויה במהותה. מעולם לא היה עולה על דעתי להניח שלחתול ולי יש שני לבבות הפועמים כאחד; לחתול יש עיני ענבר צרות ושפה עליונה מצולקת, והלך רוחו השכיח ביותר הוא שאט נפש או אדישות. כאשר הוא מתכרבל סביב קרסולי הוא מביע רעב, לא חיבה. זה מוצא חן בעיני אצל חתולים; הם קלינט איסטווד של עולם חיות המחמד. כלב שיושב לצדך משתוקק לחברה; חתול עושה לך טובה. בגלל זה כשאומרים “שב!” חתול קם ויוצא מהחדר בזעף. רוב הכלבים מתיישבים על אחוריהם, רוטטים קלות, ועיניהם הזכות ננעצות בעיניכם.

בסופו של דבר, מערכות היחסים שבני אדם יוצרים עם כלבים הם אלו שהם מַשלים את עצמם שיהיו להם עם אנשים אחרים. כשאנחנו צעירים מאוד זה הקשר השיתופי המושלם שאנחנו מאמינים באמת ובתמים שיהיה לנו עם אהוב או אהובה; כשאנחנו מבוגרים יותר, זאת הסימביוזה שאנחנו מצליחים לגרום לעצמנו להאמין שתמיד תהיה לנו עם הילדים שלנו. אהבה ללא תנאים, תשומת לב בלתי מעורערת, ידידות בלי שום ספקות או ביקורת. פעם ראיתי כרית שעליה הכיתוב: הייתי רוצה להיות האדם שהכלב שלי חושב שאני. זה פחות או יותר העניין.

ועל כן התכונות שאנחנו מייחסים לכלבים שלנו, הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו עליהם הם, ברמה מסוימת, הסיפורים שלנו.

לקריאת פרק לדוגמה באתר ההוצאה.