לא מזמן קראתי בפעם השלישית לפחות את Remake מאת קוני ויליס. ספר דק וחביב, שופע אהבה לקולנוע ההוליוודי הקלאסי, עם דוק קל של מלנכוליה. הספר, שיצא לאור בשנת 1995, מתרחש בעתיד הקרוב, שבו תעשיית הקולנוע הפכה דיגיטלית לחלוטין. האולפנים הגדולים תובעים זכויות יוצרים על דמויות של שחקני עבר פופולריים, ומשבצים אותן בסרטים הנוצרים כל-כולם באמצעים ממוחשבים, רצוי הפקות מחודשות של סרטים מוכרים. נוסף על כך, בעלי הזכויות משנים סרטים ישנים כדי שיתאימו לכללי הנכונות הפוליטית המוקצנים, הכוללים איסור על חומרים ממכרים כמו אלכוהול וסיגריות. נשמה, אין צורך לומר, נעדרת לחלוטין מן הקולנוע הזה.

קוני ויליס היא סופרת מדע בדיוני. אנשים שאינם חובבי מד”ב מובהקים נוטים לחשוב שמדובר בז’אנר נחות שאחד מתפקידיו העיקריים הוא ניבוי העתיד. אוהבי המד”ב יודעים שזה לא נכון, וגם לא חשוב. הנה למשל ציטוט של פטריק גיגר, מנהל מוזיאון המדע הבדיוני של שווייץ, שהגיע ארצה לרגל פסטיבל אייקון למדע בדיוני ופנטסיה: “המדע הבדיוני לעולם אינו טועה – כי הוא לא מנסה להיות צודק. המדע הבדיוני מרבה בניסיונות לדמיין עתיד אפשרי, הווה אפשרי ועבר אפשרי. מתוך אלפי העתידים שדומיינו, מובן שיש אלמנטים שבהם צדקו, אבל הגרעין של המדע הבדיוני אינו לנסות להבין איך ייראה העתיד, אלא לשפוך אור על ההווה”.

סרטון פרסומת מתוחכם מציג, לכאורה, את ג’יימס דין בשנותיו המאוחרות, מתוך הנחה שלא נהרג באותה תאונת דרכים בשנת 1955. ממש כמו שויליס כתבה, הן מבחינת היכולות הדיגיטליות והן מבחינת השימוש המסחרי בכוכבי עבר.

אמת, קריאה של Remake היום מלווה בהשתאות על המידה שבה הטכנולוגיה הממשית הדביקה את יצירי הדמיון של ויליס. לפני עשור מי חלם על יו-טיוב? היום כל זב חוטם יכול למצוא תוך שניות את הסצינות שגיבור הספר מאתר בסרטי הקולנוע הקלאסיים, ותוכנות עריכה מאפשרות לעשות כמעט כל מה שהוא מעולל להם במשימות הטיהור המוסרי שמטילים עליו.

ומשם עברתי לאסוציאציה הבאה: מיכאל זילברמן מציג אוסף ישן של פרסומות לסיגריות המתמקדות בכלות טריות. הדימויים הויזואליים והטקסטים בפרסומות האלה נראים לנו היום מופרכים לחלוטין, ממש כמו העולם המלוטש שמוצג בסדרת הטלוויזיה “מד מן”. אנשי הפרסום הניו יורקים בסדרה מעשנים כמו קטרים, שותים במשרד ומתחילים עם מזכירות כדבר שבשגרה, כאילו לא היה מעולם “חדר הנשים” (בעצם, מבחינתם הוא עוד לא היה). מעניין מה היו עקרות הבית הנואשות של אז חושבות על אלה של היום.

דרך אגב, תמיד חיבבתי את ג’ינג’ר רוג’רס הרבה יותר מאשר את פרד אסטר, ויש לציין שבקטעי הריקוד הוירטואוזיים שלהם היא עשתה את כל מה שהוא עשה, רק על עקבים גבוהים וברוורס, so there!