זהו תרגום שלי לתחילת הפרק הראשון מתוך מוכר הנשק מאת יו לורי. הספר מצוין, ואני מקווה שמישהו יחליט להוציא אותו לאור בעברית, וכמובן שיתן לי לתרגם אותו.

ראיתי הבוקר איש
שלא רצה למות;
פ.ס. סטיוארט

תארו לעצמכם שאתם צריכים לשבור יד למישהו.
יד ימין או שמאל, לא משנה. העניין הוא שאתם צריכים לשבור אותה, כי אם לא… טוב, גם זה לא משנה. בוא נאמר פשוט שדברים רעים יקרו אם לא תשברו אותה.
אבל הנה מה שאני רוצה לדעת: האם לשבור את היד במהירות – טרח, אופס, סליחה, הנה תן לי לעזור לך עם הקיבוע המאולתר – או למשוך את העסק למשך שמונה דקות ארוכות, להגביר מדי פעם בפעם את הלחץ במידות זעומות-זעומות, עד שהכאב הופך ורוד וירוק וחם וקר ובלתי נסבל בכבירותו?
נו, בדיוק. כמובן. הפתרון הראוי, הפתרון ההולם היחיד, הוא לגמור את העניין מהר ככל האפשר. שבור את היד, תן ברנדי, תהיה אזרח טוב. לא יכולה להיות תשובה אחרת.
אלא אם כן.
אלא אם כן. אלא אם כן.
נניח שאתה שונא את האדם שמצידה השני של היד? זאת אומרת ממש, ממש שונא אותו.
זאת היתה אפשרות שהייתי חייב לשקול כרגע.
אני אומר כרגע, ומתכוון לאז, לאותו הרף עין שאני מתאר; אותו רגע קצר, קצרצר ונורא, לפני שפרק היד שלי הגיע לעורפי ועצם הזרוע נשברה לחתיכות מחוברות זו לזו בריפיון. לפחות שתי חתיכות, סביר להניח שיותר.

אתם מבינים, היד שבה אנחנו דנים היא שלי. זאת לא יד מופשטת, פילוסופית. העצם, העור, השערות, הצלקת הלבנה הקטנה בקצה המרפק שקיבלתי מפינת התנור בבית הספר היסודי גֵייטסהִיל – כולם שייכים לי. ועכשיו הוא הרגע שבו אני חייב לשקול את האפשרות שהאיש העומד מאחורי, לופת את פרק ידי וסוחב אותו במעלה עמוד השדרה שלי בדקדקנות כמעט מינית, שונא אותי. ממש, ממש שונא אותי.
כמה זמן לוקח לו. נצח.

שמו היה רַיינֵר. שם פרטי לא ידוע. לא ידוע לי, בכל אופן, ולפיכך, כפי הנראה, גם לא לכם.
אני מניח שמישהו, במקום כלשהו, ודאי ידע את שמו הפרטי – ודאי הטבילו אותו בשם זה, קראו לו בו לרדת לארוחת הבוקר, לימדו אותו איך לכתוב אותו – ומישהו אחר ודאי צעק אותו בבר כדי להציע לו משקה, או מילמל אותו בזמן סקס, או כתב אותו במקום ריק בטופס הצטרפות לביטוח חיים. אני יודע שאנשים ודאי עשו את כל הדברים האלה. פשוט קשה לדמיין, זה הכל.
ריינר, הערכתי, היה מבוגר ממני בכעשר שנים. זה בסדר גמור. אין עם זה שום בעייה. יש לי מערכות יחסים טובות, חמימות, שאינן כוללות שבירת ידיים עם הרבה אנשים מבוגרים ממני בעשר שנים. אנשים שמבוגרים ממני בעשר שנים הם, באופן כללי, אנשים נפלאים. אבל ריינר היה גם גבוה ממני בשמונה סנטימטרים, כבד ממני בעשרים וחמישה קילו, ואלים ממני בלפחות חמישים יחידות של איך-שלא-מודדים-אלימות. הוא היה מכוער יותר מחניון, בעל גולגולת גדולה וקירחת רבת שקעים ובליטות כמו בלון מלא מפתחות ברגים, והיה לו אף מתאגרף משוטח, שככל הנראה צייר על פניו מישהו שהשתמש בידו השמאלית, או אולי אפילו בכף רגלו השמאלית, והוא התפשט בדלתא מתפתלת ועקומה מתחת לגוש הרחב והנוקשה שהיה המצח שלו.
ואלוהים אדירים, איזה מצח. לבֵנים, סכינים, בקבוקים וטיעונים הגיוניים ניתזו מעליו, כל אחד בתורו, בלא להסב כל נזק למשטח הקידמי המוצק הזה, והותירו רק חריצים קלושים שבקלושים בין הנקבוביות העמוקות והפזורות. אני חושב שאלה היו הנקבוביות העמוקות והפזורות ביותר שראיתי אי פעם בעור אנושי, עד כדי כך שמצאתי את עצמי חוזר בזכרוני למגרש הגולף הציבורי בדֶלָבּיטי, בסוף הקיץ הארוך והחם של שנת 76′.
אם נעבור עכשיו לתרשים הצד, נגלה שכבר לפני זמן רב מישהו הסיר בנשיכה את אוזניו של ריינר וירק אותן בחזרה לצדי ראשו, כיוון שהשמאלית בפירוש היתה הפוכה מלמעלה למטה, או מבפנים החוצה, או משהו אחר שהיה גורם לך לנעוץ בה מבט ארוך לפני שהיית מצליח לחשוב “אה, זאת אוזן.”
ובנוסף לכל אלה, למקרה שהמסר עדיין לא נקלט, ריינר לבש מעיל עור שחור מעל חולצת פולו שחורה.
אבל כמובן שהמסר היה נקלט. ריינר היה יכול להתעטף משי מבליח ולשים סחלב מאחורי כל אוזן, ועוברי אורח עצבניים עדיין היו משלמים לו קודם-כל ורק אחר כך תוהים אם היו חייבים לו בכלל כסף.
במקרה, לא הייתי חייב לו כסף. ריינר השתייך לקבוצה הנבחרת של אנשים שלהם לא הייתי חייב שום דבר, ואילו העניינים היו מסתדרים קצת יותר טוב בינינו, אולי הייתי מציע שהוא ועמיתיו ימציאו קשר עניבה מיוחד, לציון החברוּת במועדון. אולי מוטיב של דרכים מצטלבות.
אבל, כפי שאמרתי, העניינים לא הסתדרו טוב בינינו.

מדריך קרב בלי יד בשם קליף (כן, אני יודע – הוא לימד לחימה ביד אחת קשורה מאחורי הגב, והיתה לו רק יד אחת – לעיתים נדירות זה מה שקורה בחיים) אמר לי פעם שכאב הוא משהו שאתה עושה לעצמך. אנשים אחרים עושים לך דברים – הם מרביצים לך, או דוקרים אותך, או מנסים לשבור לך את היד – אבל הכאב הוא מעשה ידיך-שלך. לפיכך, אמר קליף, שבילה שבועיים ביפן ולכן הרגיש שיש לו זכות לשפוך ערימות זבל מהסוג הזה על תלמידיו הלהוטים, תמיד נתון בידך הכוח לעצור את הכאב שאתה מרגיש. את קליף הרגה שלושה חודשים לאחר מכן אלמנה בת חמישים וחמש בקטטה בפאב, אז אני לא חושב שתהיה לי כבר הזדמנות לתקן אותו.
כאב הוא מאורע. הוא קורה לך, ואתה מתמודד איתו בכל דרך אפשרית.

הדבר היחיד שפעל לטובתי היה העובדה שעד כה לא פלטתי קול.
זה לא עניין של אומץ, אתם מבינים, פשוט לא יצא לי עדיין. עד הרגע הזה, ריינר ואני ניתזנו מעל הקירות והרהיטים בשתיקה גברית מיוזעת, ורק מדי פעם אנקה שתוכיח ששנינו עדיין מרוכזים. אבל עכשיו, כאשר נותרו לא הרבה יותר מחמש שניות לפני שאתעלף או שהעצם תיכנע סוף סוף – עכשיו היה הרגע המושלם להכניס גורם חדש למשוואה. וקול היה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו.
לכן שאפתי עמוקות דרך האף, הזדקפתי כדי להתקרב עד כמה שאוכל לפניו, עצרתי את הנשימה לרגע ואז פלטתי את מה שמומחי לחימה יפניים מכנים קיאי – אתם ודאי הייתם קוראים לזה רעש חזק נורא, ולא הייתם טועים במיוחד – צרחה בעלת עוצמה מסמאת, מזעזעת, של מה-זה-צריך-להיות, עד כדי כך שהפחדתי את עצמי די הרבה.
על ריינר, ההשפעה היתה פחות או יותר כמו שכתוב, כי הוא נע כנגד רצונו לצד אחד, והִרפה מעט את הלפיתה בזרועי למשך בערך אחד חלקי שתים-עשרה של שניה. זרקתי את הראש אחורה לתוך הפרצוף שלו חזק ככל שיכולתי, הרגשתי איך הסחוס באפו מסתדר סביב צורת הגולגולת שלי ואיך רטיבות משיית מתפשטת לי על הקרקפת, ואז הרמתי את העקב לעבר המפשעה שלו, ושפשפתי את חלקה הפנימי של הירך לפני הבעיטה בחבילה מרשימה של איברי מין. אחרי אותו חלק אחד חלקי שתים-עשרה של השנייה, ריינר כבר לא שבר לי את היד ואני שמתי לב לפתע שאני שטוף זיעה.
התרחקתי ממנו, מרקד על קצות האצבעות כמו כלב סט. ברנרד ישיש, וחיפשתי מסביבי נשק.