בשבוע שעבר השתתפתי ביום העיון “טקסטיל, לבוש וחושים” במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. תקציר ההרצאה שלי וסרטון של התחלתה מובאים בהמשך.

שאר ההרצאות היו מעניינות מאוד, ובחלקן היו נקודות השקה ברורות לנושא שבו אני עסקתי, למשל כאשר ד”ר שושנה מרזל דיברה על צליל הטקסטיל ברומן הצרפתי של המאה התשע-עשרה. המילה “פְרוּ-פְרוּ”, שמבטאת אוושת בגדים, נכנסה לשימוש בערך בתקופה שבה קלייר וג’יימי נמצאים בחצר המלוכה של לואי ה-15 בוורסאי. הרצאתה של ד”ר נעמה סוקניק על תעשיית הזיופים בת אלפיים שנה כללה הסברים על שיטות צביעה של אריגים, הרלוונטית לפאלטות הצבעים השונות בשתי העונות של “אאוטלנדר” והרצאתה של טלי פרלסון על החגורה נכונה גם לצללית האופיינית של שמלות המאה ה-18, המנגידות בין חלק עליון הדוק לחצאית רחבה מאוד.

אישה בת המאה ה-20 במחוכי המאה ה-18. איך המעטפת השונה מעצבת את הגוף, את צורתו ואת תנועותיו, ובמה האישה המודרנית נבדלת מן הסובבות אותה? איך מדים שונים מאפשרים לשחקן אחד לגלם שתי דמויות שונות, בעלות קווי אופי דומים ונפרדים גם יחד? להמשך הקטע →

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס אגודת המתרגמים בישראל לשנת 2017, שהיה כמו תמיד עשיר בהרצאות מצוינות. תודה רבה למארגנות ובראשן שרה ירקוני ושריתה קראוס על כל העבודה הרבה שהשקיעו בו.

הכנס נפתח ונסגר בהרצאות של שני סופרים שחלקו עם הקהל סיפורים ותובנות באשר לתרגום ספריהם מעברית לשפות אחרות. ראשון היה ינץ לוי שסיפר על תרגום סדרת ספרי הילדים שלו, “דוד אריה” לשלל שפות. בצ’כיה (ובמדינות נוספות) משנים את שמות הדמויות ונשארים סיפורי ההרפתקאות הפנטסטיים בלי שום נופך ישראלי. לעומת זאת בקוריאה מתייחסים לספריו כמדריכים שיכולים להקנות לילדים המקומיים את היצירתיות הישראלית הנערצת עליהם, ולכן הקפידו לשמור על כל מאפיין ישראלי אפשרי, החל משמות הדמויות ועד לפיתה, גם אם היא רק דימוי. יתרה מזאת, בסוף הספר נוספו דפי עבודה לקוראים הצעירים. ואילו ביפן העדיפו לוותר על האיורים היפים של יניב שמעוני לטובת ציורים רבים יותר בסגנון מקומי המוכר יותר לילדים היפניים.
בהמשך שמעתי על הלוקליזציה של WAZE, הנעשית בעזרת חוכמת ההמונים (כלומר המשתמשים). היה מעניין לשמוע כמה מעט בעצם צריך להקליט קריין חדש כדי להוסיף ערכה קולית כמו “הרס”ר” (או ארנולד שוורצנגר). פרטים נוספים על תרגום מכונה ותרגום לשוק החרדי היו נושאים מסקרנים נוספים.
הרצאתה של פרופ’ ניצה בן ארי לזכרו של פרופ’ גדעון טורי העלתה בי זכרונות מימי הלימודים באוניברסיטת תל אביב, עם חזרה לשיח על נורמות ועל תרגומיות. מנקודת המבט שלנו, המתרגמים והמתורגמנים, כך היא אמרה, איש חוץ מטורי עוד לא הציע תיאוריה שתספק לנו כלים לעבודה.
ביום השני של הכנס שמענו מפיו של ד”ר עמרי אשר על תרגום ספרות עברית לקוראים אמריקניים ועל ההשמטות הרבות שנעשו בה (לפחות בעבר) מטעמים אידיאולוגיים וככל הנראה כמדיניות של ההוצאות לאור ולא של הסופרים או המתרגמים. אין ספק שההשמטות האלה אינן עולות בקנה אחד עם הנורמות שעל פיהן אני ורוב חברי מתרגמים ספרות לעברית.
יעל סלע תיארה איך גוגל משנה את אופן הפנייה של המוצרים שלה בהתאם לתרבויות השונות: החביבות האמריקנית, התכל’ס הישראלי והנימוס המופלג היפני דורשים התאמות כדי שכל העולם ירגיש בבית בגוגל. ואילו אינגה מיכאלי סיפרה על הצד העסיסי בעבודת המתרגם, עם דוגמאות לסקס, קללות ועוד. הרצאתו של ד”ר בסיליוס בוארדי על תרגומי שרלוק הולמס לערבית בתחילת המאה העשרים הייתה מרתקת. אחרי הפסקת הצהריים הייתה ההרצאה שלי על תרגום מדע בדיוני ופנטזיה לעברית. אמרו לי שגם היא הייתה לא רעה 🙂 .
הכנס הסתיים בהרצאתו של עמוס עוז, הסופר הישראלי המתורגם ביותר, שהסביר איך הוא מפציר במתרגמים שלו to be unfaithful in order to be loyal, וסיפר למשל על מקרה ספציפי שבו הוא והמתרגם שלו לאנגלית החליטו ביחד לשנות תיאור של דמות שמישהו מדמה ל”גאון מוילנה” לדימוי אחר שהוא אחד מכינויו של ישו.

יצא לאור בתרגומי “תורת ההונאה” מאת ג’ורג’ אקרלוף ורוברט שילר בהוצאת ידיעות ספרים (עורכת: הלית ינאי לויזון).
הכותבים, זוכי פרס נובל לכלכלה וחסידי השוק החופשי, מסבירים בעזרת דוגמאות רבות את ליקוייה של השיטה הקפיטליסטית, המבוססת למעשה מעצם הגדרתה על ניצול והטעייה. שמו המקורי של הספר הוא Phishing for Phools, והנה ההסבר:

לפי מילון אוקספורד לשפה האנגלית, המילה phish נטבעה בשנת 1996, בראשית ימי האינטרנט. “פישינג” (phishing ולא fishing, או בעברית “דִּיּוּג”) מוגדר שם כך: “הונאה באינטרנט שמטרתה להשיג מאנשים מידע אישי, בעיקר דרך התחזות לחברה בעלת מוניטין; תרמית מקוונת הנעשית דרך ‘דיג’ של מידע אישי תוך כדי התחזות”. אנחנו רואים בהגדרה מתחום המחשבים מטפורה. במקום לראות בפישינג מעשה לא חוקי, אנחנו מציגים הגדרה לדבר־מה כללי בהרבה, עתיק יומין. בפישינג הדייג, או ה”פִישֶר”, גורם לאנשים לעשות דברים שיש לו אינטרס שהם יעשו, אבל הם לא האינטרס של הקורבנות. כדימוי לדיג מדובר בהשלכת פיתיון מלאכותי למים ואז בהמתנה שבמהלכה דגים זהירים שוחים בסביבה, טועים ונתפסים בחכה. יש כל כך הרבה פישרים, והם מתוחכמים כל כך במגוון הפיתיונות שהם מציבים, עד שלפי חוקי ההסתברות כולנו נתפסים בשלב זה או אחר, ולא משנה עד כמה ננסה להיזהר. איש אינו פטוּר מכך.
לפי ההגדרה שלנו, phool, או בעברית “פראייר”, הוא מישהו שהצליחו לעשות עליו פישינג, ולא משנה מה הסיבה. יש שני סוגי פראיירים: “פראיירים של פסיכולוגיה” ו”פראיירים של מידע”. פראיירים של פסיכולוגיה מתחלקים לשני סוגים. במקרה אחד, רגשותיו של פראייר מתחום הפסיכולוגיה מתגברים על מה שמכתיב השכל הישר. במקרה האחר, הטיות קוגניטיביות, הדומות לאשליות אופטיות, גורמות לפירוש שגוי של המציאות, והפראייר פועל על סמך הפרשנות המוטעית הזאת.

כאן אפשר לקרוא פרק לדוגמה.

בעוד כחודש, ב-16.3.2017, אשתתף בכנס מרתק בשנקר. הכניסה חופשית לקהל הרחב, אשמח לראותכם.

כיצד התלבשו ילדים בארץ ישראל של ראשית ההתיישבות העברית? מה היה תפקידה של המטפחת האדומה בכרזות הציוניות ואיזה לבוש מומלץ לבחור למסע בזמן? חוקרים, יוצרים ואנשי אקדמיה מובילים יפגשו בכנס “טקסטיל, לבוש וחושים” ויעסקו במרחב שבין תפישות, חושים ומופעים של עולם הטקסטיל.

במסגרת שיתוף פעולה בין המחלקה לעיצוב טקסטיל והיחידה ללימודי תרבות, יבחנו משתתפי הכנס היבטים היסטוריים, חברתיים, פוליטיים ותרבותיים של טקסטיל ולבוש – מהעבר הרחוק עד לימינו אנו.

תכנית הכנס עשירה בהרצאות שאורך כל אחת מהן כעשרים דקות:
להמשך הקטע →

בפורים יערך, זאת השנה השנייה, כנס דורות לפנטזיה ולמדע בדיוני בחיפה.
התוכניה עשירה בהרצאות וסדנאות מסקרנות, ואני ממליצה מאוד להיכנס, לעבור עליה, ולהזמין כרטיסים מראש – בשנה שעברה כולם נמכרו לפני תחילת הכנס.
בניגוד לכנסים אחרים, ב”דורות” הכרטיס יומי ויש אפשרות גם לכרטיס משפחתי.
אני אעביר בכנס בשעה 15:00 את הרצאתי המורחבת “מה תלבשי למסע בזמן?”:
איך תתלבש אישה מודרנית אם תחזור בזמן? מי מאיתנו לא חשבה על כך בעצמה? בסדרת המסע בזמן “נוכריה” עוברת קלייר, אחות קרבית בריטית במלחמת העולם השנייה, לעולם המסוכן לא פחות של סקוטלנד במאה ה-18. מעצבת התלבושות טרי דרסבך תפרה לעולם שיצרה הסופרת דיאנה גבלדון אדרת מרהיבה של אלפי פריטים מבדי צמר ומשי. נבחן את השמלות והקילטים שגיבורינו לובשים, מטירות סקוטלנד ועד לחצרו של לואי מלך צרפת, ונדון במשמעות שלהם.
ההרצאה מתאימה למי שקראו את הספרים וראו את התוכנית בטלוויזיה, וגם למי שלא.

המתעניינים בנושא ההרצאה בפרט ותלבושות היסטוריות בכלל מוזמנים בחום להצטרף לעמוד החדש שלי בפייסבוק: “מה תלבשו למסע בזמן?” שבו אני מפרסמת קישורים ומאמרים ממקורות שונים.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף צעיר “חתולה לבנה”, הראשון בסדרת “מפעילי הקללות” מאת הולי בלק.

קאסל הוא נער יוצא דופן במשפחה של יוצאי דופן. בני משפחתו הם מפעילי קללות – במגע יד הם מסוגלים לשנות את רגשותיהם של אחרים, את זיכרונותיהם ואפילו את מזלם. אלא שהפעלת קללות אינה חוקית ובני משפחתו נחשבים לפושעים. לקאסל עצמו אין כשרון להפעלת קללות, והוא מנסה לחיות חיים רגילים כמו שאר בני גילו, אבל העבר המשפחתי מקשה עליו לעשות זאת. העניינים עוד מסתבכים כשהוא מתעורר יחף על גג בניין בית הספר בלילה קפוא…

אפשר לקרוא את הפרק הראשון כאן.

ב-19.1 השתתפתי בכנס: “ההיבט התאורטי והרהורים על תרגום מיידיש וליידיש”. הכנס התקיים בבית לייוויק בתל אביב, ויו”ר פאנל המרצים היה גלעד צוקרמן. בין שאר הדברים המעניינים הציגו מוטי אברבוך וקרן אלקלעי גוט את תרגומיהם לשירי יידיש. זלדה כהנא נוימן סיפרה על שיר פורים עתיק, שרק בקיאות במוטיבים של החג בקהילות ישראל איפשרה לזהותו ככזה (בדיוק כפי שהשיר jingle bells הוא שיר חג מולד גם בלי ששם החג מוזכר בו כלל).
דניאל בלטה הציג את סדרת הספרים היפים שלו, המגשרת בין המסורת האתיופית למנטליות הישראלית, בתיעוד פתגמים מאמהרית עם תרגום ופירוש בעברית. (בצילום)
בסיום המושב הקריאה המשוררת חייקה ברוריה ויגנד את שירי ההייקו שלה, ביידיש ובאנגלית, המתארים חוויות שלה כבריטית בפריז.

בהרצאה שלי הצגתי את השיקול המרכזי שלי כשאני מתרגמת: שחזור חוויית הקריאה של הקורא במקור.
ספר שנכתב לקהל דובר אנגלית ומשתמש במילים או מושגים ביידיש או בעברית עושה זאת בדרך כלל כדי להדגיש או לפחות לתאר זרוּת מסוימת. בניגוד למקרים שבהם צריך לעשות בתרגום לעברית הנהרות או אפילו להוסיף הערת שוליים (שתסביר למשל דקויות במערכת החינוך הבריטי), כאן תרגום ישיר עלול לאבד מהזרות שהייתה במקור. מצד שני, יש לפעמים ספרים שאמורים להיקרא כאילו נכתבו בעברית, ואז הזרות מיותרת וצריך “להחזיר את הטקסט הביתה”. לדוגמה, התייחסות לאו”ם מפי ישראלי: ” The UN? Whatever.” הייתה למעשה במקור וחייבת להיות “או”ם שמו”ם”.

אתם מוזמנים לראות קטע קטן מהרצאתי כאן:

יצא לאור בתרגומי בהוצאת כנרת ספר המתח “איזה מין אימא את?” מאת פאולה דאלי.
מן הכריכה האחורית:

ומה אם הבת של החברה הכי טובה שלך נעלמת, באשמתך?
זה בדיוק מה שקורה לליסה קליסטו — אישה עסוקה מעל הראש, אם לשלושה — ביום דצמבר קפוא אחד באזור האגמים באנגליה. היא מאבדת ריכוז לרגע אחד, וכל עולמה הופך לסיוט. לוסינדה, בתה בת השלוש־עשרה של חברתה הטובה, נעדרת. עכשיו ליסה שטופת ייסורי מצפון, וכולם מאשימים אותה. היא יוצאת לתקן את המצב.
כשליסה מתחילה לקלף את הטבעות שסביב היעלמותה של לוסינדה, מתברר לה שכפר מגוריה השקט הוא לא מה שחשבה, ואולי גם חבריה הם לא כפי שנראה לכאורה.

ב-19 בינואר 2017 אשתתף בכנס בבית לייוויק, דב הוז 30 בתל אביב.
נושא הכנס הוא תרגומי יידיש במאה ה- 21 : לבטים ואפיקים חדשים

אני אתייחס בהרצאתי לשיקולי המתרגמת לעברית כאשר הטקסט הלועזי שהיא עובדת עליו כולל מילים או מושגים ביידיש ובעברית. אזכיר גם את הסיפור שלי עם שלום עליכם.

על הכנס:

התפתחותה ההיסטורית של ספרות היידיש קשורה בקשר הדוק לתרגום משפות אירופאיות שונות של יצירות מופת מהספרות העולמית (גרמנית, צרפתית, אנגלית, רוסית ועוד). סופרי היידיש וקהל הקוראים שלהם היו צמאים לספרות איכותית, הן לשם הנאה הן לשם פיתוח מודעות קוסמופוליטית רחבה. התרגום ליידיש משפות שונות ספקו צרכים אלו ואתגרו את הסופרים ליצור ספרות ברמה אירופאית ובד בבד בעלת מאפיינים יהודיים ייחודיים.
אנו נמצאים כיום בצומת חדשה. למרות שלעתים נראה שהיצירה ביידיש מגיעה לסוף דרכה, בארצות שונות (בעיקר בישראל, אירופה וארה”ב) נכנסים לתמונה דורות חדשים של יוצרים ב”מאַמע לשון”. כמו כן עולה בהתמדה הפעילות של תרגום מיידיש לאנגלית, לעברית ולשפות נוספות.
בהקשר זה יש להזכיר את מאות ואלפי הסטודנטים שנחשפו ליידיש בשנים האחרונות. חלקם רואים בתרגום לאנגלית ייעוד ומקור פרנסה. בנוסף, יש להתייחס להיבטים התאורטיים של אמנות התרגום. נושא זה יעלה בחלק ניכר מהרצאות הדוברים.
בית לייוויק שמח לארח כנס זה אשר היוצר גשרים בין אנשים, ספרויות ותרבויות, ומאחל הצלחה לכל הדוברים ולקהל.

להמשך הקטע →

סדנת הכתיבה “שנה חדשה – סיפור חדש” פרסמה בפייסבוק קריאה ליצירת שירים משמות ספרים, כפי שהם מופיעים על שדרת הספר.

מיד התלהבתי ואימצתי את הרעיון של המתרגמת יעל אכמון להשתמש רק בספרים שתרגמתי.

התוצאה שלי היא אולי מחזה מוסר, יותר מאשר שיר, ובכל מקרה הסיום הוא משהו שאפשר לשאוף אליו:

הרצחת וגם ירשת, קיסר?
מי ינהל את הממלכה?
הנשים החכמות של הוואנה –
לילי וייט, קתרין מארגון, שומרת הדרקונים, ורוניקה.
חוקים פשוטים:
אהבה וידידות, רציונליות, הוגנות, אושר.
לישון בלי לבכות

יצא לאור בתרגומי “פחות משעתיים” מאת אד סיזר.
מן הכריכה האחורית:

לרוץ 42.195 קילומטר בפחות משעתיים. זהו כיבוש האוורסט של עולם הריצה, מאמץ אדיר שפעם חשבו כי הגוף האנושי אינו מסוגל לו, אבל היום כבר אפשר לראות את הפסגה. מרתון בפחות משעתיים יצריך שילוב מדהים של מהירות, עוצמה מנטלית וסבולת. הראשון שיעשה זאת הוא זה שיפגין סבולת גדולה יותר, תעוזה רבה יותר, תכנון קפדני יותר וגם יהיה בר־מזל יותר מכל מי שרץ מרתון לפניו. מי זה יהיה? בספר מרתק זה לוקח אותנו העיתונאי אד סיזר למסע אל צמרת המרתון העולמית ועורך לנו היכרות עם כמה מהרצים המוכשרים ביותר בענף. באמצעות סיפוריהם של טיפוסים מיוחדים כמו ג’ופרי מוטאי הקנייתי, הניצב במרכז העלילה, מתאר סיזר את ההיסטוריה של המרתון ואת המדע, הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה שכרוכים בריצה מהירה כל כך למרחק גדול כל כך. הוא גם מגלה לנו מנין נובע כוח המשיכה האדיר של המרוץ הפופולרי כל כך, והאכזרי מכול, ומדוע מוכנים רצי המרתון, חובבנים ומקצוענים כאחד, להעמיד את גבולות היכולת שלהם במבחן כה קיצוני. פחות משעתיים הוא ספר על ענף ספורט מרהיב שרק בודדים מבינים אותו באמת. הוא סוקר את הענף מקצה ועד קצה: מהמרוצים המפורסמים המגלגלים סכומי עתק בארצות הברית ובאירופה ועד לכפרים הנידחים ביותר בקניה. זהו ספר על כישרון, אומץ לב ועל הסירוב להרים ידיים. זהו ספר על ריצה ועל הרבה יותר מריצה. זוהי דרמה אנושית מאין כמותה.

בפוסטים קודמים כתבתי על המרת מידות, שמילאה תפקיד חשוב בתרגום הספר הזה, העמוס בנתונים מספריים על מרחקים ומהירויות: “המידות הטובות“, “מידה כנגד מידה“.

לחצו כאן לפרטים נוספים ופרק לדוגמה. לחצו כאן לביקורת על הספר.

אני שמחה להזמין להרצאתי על תרגום מדע בדיוני ופנטזיה לעברית במסגרת הכינוס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל.
הכנס ייערך השנה בבית ציוני אמריקה בתל אביב, בתאריכים 13-15 בפברואר.

ההרשמה המינימלית היא ליום הרצאות. אם תבואו ליום שלי תוכלו לשמוע, בין השאר:
את יעל סלע על הלוקליזציה של גוגל בעברית, את אינגה מיכאלי על הצד העסיסי בעבודת המתרגם, על תרגום ספרות עברית לקוראים האמריקנים ועל תרגום שרלוק הולמס לערבית, ולסיום את עמוס עוז.

תקציר ההרצאה שלי:
הנשיקה מבעד לגלימת ההיעלמות: תרגום מדע בדיוני ופנטסיה לעברית

לתרגום של יצירות מדע בדיוני ופנטסיה לעברית יש היבטים מיוחדים, הן בשל מאפייני הז’אנר והן בשל אופיה של השפה העברית בת ימינו. ההרצאה תציג סקירה קצרה של תולדות המדע הבידיוני בעברית, ממרכבת האש של אליהו הנביא ועד לטוויטים מד”ביים עדכניים. בהמשך נבחן כמה בעיות מיוחדות בתהליך התרגום: מגוון תחומי הדעת, שמירה על אחידות לאורך סדרות, אינטרטקסטואליות וציטוטים, מילים ואף שפות מומצאות.

מרובודביקים ופגרטיקים עד כוונוע, מספינות אוויר עד לבני פיות, תרגום מדע בדיוני ופנטסיה מחייב רוחב אופקים ויצירתיות רבה של המתרגמת, הפועלת מול קהל קוראים נלהב ומעורב.

כל הפרטים והרישום באתר הכנס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל

יש כמה בדיחות שכל ילד מכיר:
– איך אומרים נהג ביפנית? אישימוטו.
– מי המציאה את החזייה? קרלה בציצי.
וכן הלאה*.

בספר “להתאהב בגרייס” מאת קריסטל סאתרלנד שיצא עכשיו לאור בתרגומי עובדים הגיבורים על עיתון התיכון. הם מחליטים שעליהם להשתמש בשמות-עט ואז נחה עליהם רוח שטות והם משתעשעים בגסויות. העניין הוא שהם לא רוצים להכעיס יותר מדי את המורה האחראי עליהם.
באנגלית, הם חושבים על השם Randy Nips (שמשמעותו, פחות או יותר, “פטמות לוהטות”), ואז משנים קצת, לשם Randy Knupps שנכתב אחרת, אבל נשמע דומה. הם גם מוסיפים שמות לשאר הצוות.

ומה אמורה לעשות המתרגמת עם העניין? ודאי שלא להכניס הערת שוליים עם הסבר ארוך כמו הפוסט הזה. צריך שמות שיתנו משחק מילים, קצת גס אבל די ילדותי. והם צריכים להתקבל בטבעיות בספר שמתרחש בארצות הברית, כך שהם לא יכולים להיות ישראליים מדי.

הפתרון שאליו הגעתי, אחרי כמה התלבטויות בעזרת חברים, היה זה:

…התחלתי לכתוב את המאמר הראשון שלי בשם קרלו פֶּפִּינוֹ (שכנעתי את גרייס לרדת מ”קרלו בַּפִּינו”, שהמורה היה קולט מיד, למרות שהוא די תמים). והיא אמרה, “גם אני רוצה להיכנס לקטע הזה של שמות עט. אולי זה יכול להיות עסק משפחתי? אני אהיה מרלה פפינו, אשתך הפפינית, ולולה יכולה להיות שירלי פפינו, הבת הפפינית שלנו.” …

בתור בונוס, השם “מרלה” מתווסף לכמה התייחסויות אחרות שיש בספר ל”מועדון קרב”, שמרלה היא הדמות הנשית היחידה בו.

* סוס נכנס למסעדה ומבקש כוס קולה. המלצר שואל: “עם קש?” והסוס אומר, “כן! הרבה קש!”

יצא לאור בתרגומי בהוצאת “הכורסא” הספר
“להתאהב בגרייס” מאת קריסטל סאתרלנד, המיועד לנוער ולמבוגרים גם יחד. סיפור שובה לב ולפעמים גם שובר לב:

הנרי פייג’ מעולם לא היה מאוהב. הוא אמנם מחשיב את עצמו רומנטיקן חסר תקנה, אבל אהבה מהסוג המטלטל שמדיר שינה ומנטרל תיאבון טרם נקרתה בדרכו. עד שהגיעה גרייס.

גרייס לא נראית כמו נערת החלומות שהנרי דמיין לעצמו – היא נתמכת במקל הליכה, לובשת בגדים של בנים, ונדמה שהיא מתרחצת לעיתים נדירות בלבד. אך כשהנרי נבחר לערוך את עיתון בית הספר יחד עם גרייס, הוא מגלה שהוא מתאהב בה במהירות.

אולם “להתאהב בגרייס” הוא אינו סיפור אהבה אופייני של נער הפוגש בנערה. ספר הביכורים המבריק של קריסטל סאתרלנד מלא במידה שווה בשנינות ובשברון לב, והוא תזכורת בעלת עוצמה לאושר המריר-מתוק של אהבה ראשונה.

קריסטל סאתרלנד נולדה באוסטרליה, ארץ הקיץ הנצחי. היא עבדה כעיתונאית באמסטרדם ובהונג קונג. אין לה ילדים ולא חיות מחמד אבל היא נוהגת לכנות את החפצים שלה בשמות. בהולנד היו לה אופניים שנקראו קים קרדשיאן, ודינוזאור מתנפח בשם הרברט. להתאהב בגרייס הוא ספרה הראשון.

ערכה את התרגום: אורלי מזור-יובל

לאחרונה יצא לאור הספר “הפנים הרבות של האובדן והשכול: תיאוריה וטיפול” מאת שמשון רובין, רות מלקינסון ואליעזר ויצטום. אני תרגמתי חלקים מהספר, וחלקים אחרים ממנו נכתבו במיוחד עבור המהדורה העברית. היה מעניין במיוחד לתרגם מאנגלית תיאורים המתייחסים למטופלים ישראלים, ולדאוג לכך שהטקסט ייקרא כאילו נכתב בארץ במקור.

על הספר:

אין אדם שאהבה, קשר ויחסים עם אחרים זרים לו. אין אדם שלא חווה או יחווה אובדן, מוות ואבל במהלך חייו.
ספר זה מוקדש כולו לנושא אובדן בעקבות מוות והשכול הבא בעקבותיו.
בספר יש התייחסות תיאורטית, מחקרית ומעשית להיבטים רבים ומגוונים של תחום זה, עם העמקה בהיבטים היישומיים של התערבות טיפולית. המחברים, אנשי מקצוע מנוסים בעצמם, ביקשו לכתוב ספר שיהיה מעניין, אינפורמטיבי ומועיל לשורה רחבה של מטפלים ולקוראים המעוניינים להבין תחום זה לעומק.
הספר מיועד לקורא הישראלי, והוא בוחן ודן בנושאים רבים הקשורים למציאות הישראלית הרב־תרבותית. הוא בנוי מחמישה שערים: א) הבחירה בחיים אחרי אובדן; ב) המודל הדו־מסלולי לאובדן ושכול: להמשיך את הקשרים ולהמשיך בחיים; ג) שילוב של גישות טיפוליות שונות עם תובנות של המודל הדו־מסלולי לאובדן ושכול; ד) אובדן ואבל בישראל; ה) תרבות, חברה, אתגרים קליניים בישראל ובעולם.
זהו ספר מקיף ועדכני לכל מי שהתחום מעניין אותו.
פרופ’ שמשון רובין הוא פרופסור מן המניין לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת חיפה, ראש המרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי, וראש התכנית ללימודי תעודה בפסיכותרפיה.
ד”ר רות מלקינסון היא עובדת סוציאלית קלינית, המייסדת והמנהלת של המרכז הישראלי לטיפול רציונלי אמוטיבי התנהגותי, ומרכזת תחום ההכשרה במרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה.
פרופ’ אליעזר ויצטום הוא פרופסור מן המניין בחטיבה לפסיכיאטריה בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב ומנהל בית ספר לפסיכותרפיה במרכז לבריאות הנפש באר שבע.

בכנס אייקון שנערך בסוכות הרציתי על עיצוב התלבושות בסדרת הטלוויזיה “זרה”, המבוססת על ספרי “נוכריה” מאת דיאנה גבלדון. הזמן היה קצר ולכן הבטחתי לכתוב כאן בפירוט על אחת השמלות, שלא הספקתי לדון בה בהרצאה.

מעצבת התלבושות של סדרת הטלוויזיה, טרי דרסבך, הסתמכה בין השאר על ציורים מן המאה ה-18 ליצירת השמלות המפוארות שנלבשות בפריז של לואי ה-15.

אחת מהן נעשתה לפי דגם מוכר באמנות, המכונה “שמלת ואן דייק”, על שם הצייר הפלמי בן המאה ה-17. אנתוני ואן דייק צייר פורטרטים רבים של נשים בסגנון שמלה מסוים. כפי שניתן לקרוא כאן, מאפייניה העיקרים הם: צבעי שחור-לבן, שימוש בבדי סאטן חלקים , שרוולים נפוחים (לפעמים עם חריצים) קשורים בסרטים, תחרה במחשוף ובחפתים, תכשיטים המקשטים את השמלה בצורה אי-סימטרית.
הנה שניים מציוריו של ואן דייק (לחצו על כל תמונה כדי להגדילה):

ציורים נוספים שלו אפשר לראות בין השאר כאן.
להמשך הקטע →

בכנס אייקון 2016 – משחקים שנערך בשבוע שעבר השתתפתי בפאנל שבו הצגנו עבודות אקדמיות שנכתבו על המדע הבדיוני בישראל וקהילות החובבים.

מנחה הפאנל היה אהוד מימון, עורך אתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ועורך האסופה “היֹה יהיה”. האירוע התקיים כחלק מרצועת 20 שנה לאגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ואייקון ה-20.

אתם מוזמנים לקרוא את העבודות שעליהן דיברנו בשלמותן בקישורים הבאים:

עבודת התזה שלי, “מדע בדיוני בישראל“.

הילה אלוני: מנהלת תקשורת שיווקית וגיקית, חקרה את הפקת ההקרנות הפעילות הקהילתיות של המחזמר של באפי כמקרה מבחן להתגבשות קהילת חובבי מד”ב ופנטזיה.

נעמי כרמי: מנהלת דיגיטל, מחברת העבודה האקדמית “חובבי מד”ב ופנטסיה בישראל – בתוך הרשת ומחוצה לה“.

ד”ר ליאור גלרנטר: חוקר חובבים בדימוס. כתב את עבודת התזה שלו על קהילת החובבים בישראל.

בתמונה – חבורה אחרת שבה השתתפתי באייקון, תחפושת קבוצתית בנושא “גאווה ודעה קדומה וזומבים”

פסטיבל אייקון ייערך השנה בתאריכים 18-20 באוקטובר בסינטמטק תל אביב ומתחם אשכול הפיס הסמוך אליו.

אני משתתפת בשלושה אירועים:

ביום רביעי 19.10 בשעה 10:00 בבוקר – הרצאות פופ-אפ לנוער (אירוע חינם) – אוסף הרצאות קצרות בנושאים מגוונים. אני אדבר על המרת מידות בתרגום.

ביום רביעי 19.10 בשעה 20:00 פאנל “מבט אקדמי על הפאנדום” – אני אדבר על עבודת התזה שלי, “מדע בדיוני בישראל“.

ביום חמישי 20.10 בשעה 13:00 ההרצאה “מה תלבשי למסע בזמן” – פרטים כאן.

בלחיצה על הקישור תגיעו לתוכניה, ושם יש הסבר לרכישת כרטיסים.

בגיליון המיוחד של כתב העת “הממד העשירי” שיצא לאור לכבוד יום הולדתה העשרים של אגודה ישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה התפרסם מאמר שכתבתי עם נבט טחנאי. תודה לרמי שלהבת, שערך, שיפר וגם הרשה לי לפרסם את המאמר כאן, בנוסף על כתב העת.

*

הווסת והמחזור החודשי הנשי הם תופעה טבעית שמודחקת כמעט בכל תחומי התרבות. אפילו בפרסומות שאמורות למכור מוצרי היגיינה לנשים מציגים את הווסת כמים כחולים. דיבור על הדם החודשי נחשב “מלוכלך” ו”לא מהוגן”, וקשר שתיקה, בושה ומבוכה אפף עד לאחרונה את הנושא אפילו בשיח בין נשים לבין עצמן.
אין פלא לכן שגם במדע הבדיוני ובפנטזיה אין כמעט אזכורים של הנושא. ההתעלמות נמשכת מאז ראשית ימי הז’אנר, שמלכתחילה כיוון את עצמו לנערים ועסק בטכנולוגיה ומדעים מדויקים – נושאים שנחשבו “מחוץ לתחום” לנשים. כאשר אין כמעט סופרות, קיום הקוראות מוכחש ולדמויות של נשים יש פונקציה מוגבלת, לא יכול להיות עיסוק בווסת.
ובכל זאת, פה ושם הנושא מופיע, ובדרכים מגוונות במפתיע. במאמר נציג כמה מייצוגי הווסת והמחזור חודשי בספרות הז’אנר ונבחן איך השתנה והתפתח העיסוק בהם לאורך השנים. ננסה להעלות השערות באשר לסיבות שהביאו לייצוג זה או אחר של המחזור בכל יצירה, בהתאם לשינויים שחלו בהלך הרוח ובשיח החברתי לגבי נשים ונשיות. נראה שככל שרבו הנשים שכתבו מדע בדיוני ופנטזיה, וככל שגברה הפתיחות לנושא בחברה, נפתחה האפשרות גם לערער את הטאבו שהיה על הנושאים הללו ולפתוח אותם לדיון.
להמשך הקטע →

לקראת כנס אייקון שייערך בסוכות אני מכינה הרצאה ומצגת של התלבושות המרהיבות מסדרת הטלוויזיה “זרה” על פי הספר “נוכרייה” מאת דיאנה גבלדון.

איך תתלבש אישה מודרנית אם תחזור בזמן? מי מאיתנו לא חשבה על כך בעצמה? בסדרת המסע בזמן “נוכריה” עוברת קלייר, אחות קרבית בריטית במלחמת העולם השנייה, לעולם המסוכן לא פחות של סקוטלנד במאה ה-18. נבחן את השמלות והקילטים שגיבורינו לובשים, מטירות סקוטלנד ועד לחצרו של לואי מלך צרפת, ונדון במשמעות שלהם.

ההרצאה מתאימה למי שקראו את הספרים וראו את התוכנית בטלוויזיה, וגם למי שלא.

כדי להכין אותה הסתמכתי על שלל מקורות, שחלקם מובאים בהמשך לטובת המתעניינים בנושא: להמשך הקטע →

היום בשעה חמש תשודר בגלי צה”ל התוכנית “ספרים, רבותי, ספרים” שתקדיש פינה לג’יין אוסטן, לכבוד יום השנה ה-199 לפטירתה, שחל השבוע וציפי גון-גרוס תקריא קטע מתוך “ליידי סוזן” בתרגומי.
בנוסף, במוסף “הארץ” יש כתבה מרתקת מאת נעה מנהיים על גלגוליו השונים של רומן המכתבים לאורך השנים, כולל אזכור של “ליידי סוזן”, הכתוב בסוגה זאת (הידעתם שגם “תבונה ורגישות” נכתב מלכתחילה כרומן מכתבים? אוסטן שינתה את צורתו בהמשך, ורק אז הוציאה אותו לאור).
המתעניינים בסרט “אהבה וידידות” על פי “ליידי סוזן” מוזמנים לקרוא כתבה המתמקדת בתלבושות הסרט ולראות את הכוכבת, קייט בקינסייל, מפרשנת בשנינות כללי נימוסין של המאה השמונה-עשרה.

אפרופו תלבושות מן המאה השמונה-עשרה, כנראה שהעניין שלי בסדרת הספרים והסרטים “נוכרייה“, כבר נודע ברבים…

מותו של אומברטו אקו החזיר אותי למאמר שלו שקראתי במסגרת לימודי מחקר התרבות (בין השאר, לצורך העבודה שכתבתי על ספרי פטריק קים).
בזמנו קראתי את התרגום לעברית: “תבניות הסיפר ברומאנים של ג’יימס בונד ליאן פלמינג” כפי שהופיע בכתב העת הספרות 18-19, דצמבר 1974.
הפעם קראתי נוסח באנגלית של המאמר, שאולי אינו זהה לחלוטין, אבל עיקר הדברים שזכרתי נמצא בו. ציטוטים שאביא הם תרגום חופשי שלי מן האנגלית.
עניין ראשון, משמעותי, הוא נושא המאמר. אקו, איש האשכולות המוערך, פרופסור לסמיוטיקה, מנתח בהעמקה סדרת ספרים (המאמר לא מתייחס לסרטים) ששייכת במובהק לתרבות הפופולארית. והוא עושה את זה עם ציטוטים מהספרים ומתוך התייחסויות רבות למקורות שונים, בכל הטווח שבין הקאנון לאזוטריה. זה עיסוק חריג באקדמיה של שנות השבעים. להמשך הקטע →

יצא לאור בתרגומי בהוצאת יניב הספר “כננת האווירונאוט” מאת ג’ים בוצ’ר. בשל אורכו הוא הודפס בשני כרכים, עם ציורי עטיפה שונים מעט זה מזה (עריכה: מורן שין).
הספר שייך לז’אנר המכונה סטימפאנק. חשבתי להסביר את העניין בעצמי, אבל יש כבר הסברים מעולים, כמו זה של גילי בר-הלל סמו וסקירה מצוינת כרגיל של נעה מנהיים במוסף הארץ.
ציטוט קצר מתוך ההסבר של גילי: “סטימפאנק מתייחס לכל אותן יצירות המתרחשות בעולם חלופי שבו לא התפתחו טכנולוגיות כגון האלקטרוניקה ומנוע הדיזל, אלא במקומן שגשגו טכנולוגיות שמבוססות על גלגלי שיניים ומנועי קיטור (מכאן “סטים”, קיטור) … בכך משלב הסטימפאנק בין האלגנטיות המסוגננת של העידן הויקטוריאני לבין כושר ההמצאה והיכולות הטכנולוגיות של תקופות מאוחרות יותר.”
בסטימפאנק יש המון דברים מגניבים, כמו למשל הקליפ הזה, שכולל דו-קרב נגינה במערב הפרוע או שיריון לחתולים בהדפסת תלת ממד, רלוונטי במיוחד לספר הנוכחי, שיש בו חתולים מדברים ולוחמים.

משה מלין, שהספיק כבר לפרסם ביקורת על הספר בפייסבוק, כתב:

גם בכננת האווירונאוט יש גיבור שתמיד נופל על הרגליים. הפעם זה המקורי. חתול. אליו מצטרפים, באקספוזיציה קצבית ומרהיבה, בת אצילים מבית שנפל מגדולתו, קפטן ספינת אוויר שעברו לפניו, אצילה לוחמנית, לוחם מלידה, שני מדענים מטורללים באופן חביב ואיגיוני, וכמה נבלים מוצלחים למדי.
…
הדיאלוגים משעשעים, כמו גם הכתיבה בכללותה; קטעי הפעולה מעולים, והאווירה הייחודית שבוצ’ר יוצר פשוט נפלאה. אפשר לעצום עיניים, לראות את מרחבי האינסוף הכחולים, כשברקע צריח עצום, רוחש פעילות, ויצורים מוזרים למחצה מפציעים פה ושם.

פרטים נוספים על הספר ואפשרות רכישה יש כאן.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “ללמוד מהטובים ביותר – כללי ניהול העובדים שהביאו להצלחת גוגל” מאת לאזלו בוק, שהוא מנהל משאבי האנוש של חברת גוגל.

ברור מהכותרת במה עוסק הספר, ובחרתי להביא מתוכו דוגמה שהייתה מאתגרת יחסית מבחינה תרגומית, בשל הצורך להבהיר כמה וכמה מושגים, בלי ליצור עומס רב מדי על הטקסט והקורא (ההדגשות כאן שלי):

בגוגל יש לנו רשימות דיוור שאליהן יכול כל אדם להירשם, ושיחה הקשורה לנושא אחד מכונה פתיל. לפעמים נושא רגיש במיוחד גורם להיווצרות של פתילפלצת. ב-centithread יש יותר ממאה הודעות. ב-millithread (או kilothread … יש ויכוח על הקידומת הנכונה) הראשון שלנו היו יותר מ-1,000 תגובות. הוא התחיל בעוגה.

יום אחד בשנת 2008 הציע אחד מבתי הקפה שלנו את הקינוח הבא בתפריט ארוחת הצהריים:
עוגת קרם שוקולד-גוג’י טיבטי חינם בציפוי שוקולד-מקדמיה-קוקוס-תמרים : קרם אגוזי מקדמיה, אבקת קקאו, מקל וניל, אגבה, פתיתי קוקוס, גוג’י ברי, חמאת קוקוס, סירופ אגבה כחולה בחליטת תות, תמרי מג’הול, מלח ים.
זמן קצר אחרי שהתפריט פורסם כתב גוגלר אחד לאריק ב-Gmail, משהו בסגנון של: “זה מהתפריט של היום. אם לא תהיה תשובה טובה או פעולה מצד החברה אני אתפטר במחאה.”
הגוגלר העביר את מכתבו לכמה רשימות דיוור קטנות, ולאחר מכן העביר אותו אחד המהנדסים לרשימת הדיוור הכללית של החברה לנושאים שונים.
בהמשך הוא קבע שיא לזמן הקצר ביותר שבו נושא צבר למעלה מ-100 תגובות, והפך להיות הנושא הראשון שעבר את סף 1,000 התגובות. גוגלר אחד ספר בסך הכול יותר מ-1,300 מיילים בנושא.
עכשיו – קצת הקשר.
גוג’י ברי, פרי יער הצומח במקור בדרום-מזרח אסיה ובסין, גדל כיום בקנדה, בארה”ב ובמקומות אחרים. הוא גדל על שיחים שיכולים להגיע לגובה מטר עד שלושה מטרים, בעלי פרחים סגולים. הפרי כתום-אדום, קטן, באורך סנטימטר עד שניים, עשיר בנוגדי חמצון ובעל טעם חמוץ-מתוק. אני לא יכול לומר שאני מת עליו, אבל הוא לא רע כשמשלבים אותו בכל מיני מנות.
באותו יום באפריל החליט שף אחד להכין עוגה עם גוג’י ברי שהגיע מטיבט. כל האוכל בגוגל ניתן בחינם. כך שהעוגה היתה בחינם. עם גוג’י ברי. מטיבט. הבעיה היא שבאנגלית המילה Free פירושה גם “חינם” וגם “חופשי” או “לשחרר”. שמה הארוך של העוגה יכול היה להתפרש כמעדן מפונפן בחינם, או כקריאה לשחרורה של טיבט.
מבחינתם של גוגלרים רבים הכוונה היתה למשמעות השנייה.
גוגל פועלת ברחבי העולם כולו, ויש לנו כמה משרדים בסין. בעבור סינים רבים, טיבט היא חלק מסין – בעבר, בהווה ובעתיד. מבחינת רבים אחרים טיבט היתה וצריכה להיות מדינה עצמאית מסין. בלי קשר לגוגל, אני חושב שזאת לא הגזמה מופרזת לומר שיש כנראה מיליארד איש שחושבים כך, ומיליארד שחושבים ההיפך.
היו גוגלרים, כמו זה שכתב לאריק וכמה אלפים מחבריו הקרובים, שנעלבו עד עמקי נשמתם מהרעיון העולה משמה של העוגה, ולפיו טיבט צריכה להיות “חופשית”. כדי להבהיר את כוונתם, היו שטענו שבני המערב היו נעלבים לא פחות אם “איזה שף בלונדון” היה מציע “עוגת ויילס חופשית” או “עוגיית צפון אירלנד החופשית”. אחרים הפליגו עוד יותר בדבריהם והציעו “סירופ מייפל קוובק החופשית”, “סטייק טקסס פוליגמי” ו”חביתיות מלחמת התוקפנות של מדינות הצפון”, כדי לדרוך על יבלות אמריקאיות.

(עריכה – דנה זייברט-טל)

ביום רביעי השבוע אשתתף באירוע רגע אחד #ספרים של עירית תל אביב. במשך ארבע שעות תהיה העירייה במה לא שגרתית לסופרים, משוררים, עורכים, מאיירים, מתרגמים, מגיהים, זמרים, שחקנים ויוצרים אחרים. אני מעבירה סדנת תרגום בשעה שמונה בערב, בקומה התשיעית. הכניסה ללא תשלום, אבל חשוב לדעת שמספר המקומות אצלי מוגבל (יש המון אירועים נוספים מעולים).

הטקסט שממנו נתחיל את הדיון בסדנת התרגום יהיה קטע מתוך “שלושה בבומל“, ספרו הקצת-פחות-ידוע של ג’רום ק. ג’רום. ספרו הידוע ביותר, כמובן, הוא “שלושה בסירה אחת“, והקטע שבו המספר הולך לספרייה הבריטית כדי לעיין באנציקלופדיה רפואית, ומגלה שהוא חולה בכל המחלות האפשריות, לפי סדר א-ב, הוא קלאסיקה של סדנאות תרגום. אבל בגלל קוצר הזמן בחרתי הפעם קטע אחר. והנה הוא: