ב-19.1 השתתפתי בכנס: “ההיבט התאורטי והרהורים על תרגום מיידיש וליידיש”. הכנס התקיים בבית לייוויק בתל אביב, ויו”ר פאנל המרצים היה גלעד צוקרמן. בין שאר הדברים המעניינים הציגו מוטי אברבוך וקרן אלקלעי גוט את תרגומיהם לשירי יידיש. זלדה כהנא נוימן סיפרה על שיר פורים עתיק, שרק בקיאות במוטיבים של החג בקהילות ישראל איפשרה לזהותו ככזה (בדיוק כפי שהשיר jingle bells הוא שיר חג מולד גם בלי ששם החג מוזכר בו כלל).
דניאל בלטה הציג את סדרת הספרים היפים שלו, המגשרת בין המסורת האתיופית למנטליות הישראלית, בתיעוד פתגמים מאמהרית עם תרגום ופירוש בעברית. (בצילום)
בסיום המושב הקריאה המשוררת חייקה ברוריה ויגנד את שירי ההייקו שלה, ביידיש ובאנגלית, המתארים חוויות שלה כבריטית בפריז.

בהרצאה שלי הצגתי את השיקול המרכזי שלי כשאני מתרגמת: שחזור חוויית הקריאה של הקורא במקור.
ספר שנכתב לקהל דובר אנגלית ומשתמש במילים או מושגים ביידיש או בעברית עושה זאת בדרך כלל כדי להדגיש או לפחות לתאר זרוּת מסוימת. בניגוד למקרים שבהם צריך לעשות בתרגום לעברית הנהרות או אפילו להוסיף הערת שוליים (שתסביר למשל דקויות במערכת החינוך הבריטי), כאן תרגום ישיר עלול לאבד מהזרות שהייתה במקור. מצד שני, יש לפעמים ספרים שאמורים להיקרא כאילו נכתבו בעברית, ואז הזרות מיותרת וצריך “להחזיר את הטקסט הביתה”. לדוגמה, התייחסות לאו”ם מפי ישראלי: ” The UN? Whatever.” הייתה למעשה במקור וחייבת להיות “או”ם שמו”ם”.

אתם מוזמנים לראות קטע קטן מהרצאתי כאן: