דיוויד מרטין, דיוקן של ג’יימס מקפירסון עם עותק של “פינגל”, סוף המאה ה-18

שנות השישים של המאה ה-18 היו תקופת שפל לגאווה הלאומית הסקוטית. התקווה להושיב מלך מבית סטיוארט על כס המלוכה המאוחד עם אנגליה נגוזה בתבוסתם של היעקובינים בקרב קולודן. הכובשים מדרום נקמו ביד קשה בתושבי הרמות. מעבר להוצאות להורג, מאסר וביזה, הם גם אסרו על הלבוש המסורתי, וההיילנדרז נאלצו להחליף את הקילטים הגבריים בלבוש הרכרוכי והלא-נוח של הלואולנדרז – מכנסיים.

בתקופה הקשה הזאת קם ג’יימס מקפירסון (James Macpherson, 1736-1796), מורה ומשורר סקוטי. ספר שיריו הראשון, The Highlander (1758), לא נחל הצלחה מרובה. הוא הפנה את מאמציו לאיסוף ושימור אוצרותיה של התרבות הקלטית העתיקה. מקפירסון נדד ברמות, אסף שרידים של כתבי יד בגאלית והעלה על הכתב דברי שירה שעברו מדור לדור בעל פה. בשנת 1762 יצא לאור הספר הראשון שבו ריכז את תרגומיהם לאנגלית.

“פינגל” (Fingal) כלל את שיריו האפיים של אוסיאן (Ossian, Gaelic Oisín) לוחם-משורר עיוור אגדי בן המאה השלישית לספירה. השירים מגוללים את קורותיו של פינגל מלך מורוון, אבי המשורר, ומציגים את תרבותן ההירואית של רמות סקוטלנד. “שירת אוסיאן” זכתה לתהילה בינלאומית נרחבת, תורגמה לשפות רבות והיוותה מקור השראה מרכזי של ראשית התנועה הרומנטית. בין מעריציה ניתן למנות את גתה, מנדלסון וגם נפוליאון, שלקח איתו עותק במסעו למצרים ב-1798. מלחינים, אמנים וסופרים הושפעו ממנה. כעבור שנתיים יצא לאור ספר ההמשך, “טמורה” (Temora).
עם זאת, במקביל להצלחתו של מקפירסון החלו לעלות ספקות באשר לאותנטיות של יצירותיו. מבקריו, כולל המילונאי סמואל ג’ונסון, טענו שמדובר בתרמית, והשירים הם פרי עטו של ה”מתרגם” עצמו. כתבי היד המוקדמים ביותר הקיימים בגאלית הם מן המאה העשירית. מלומדים אירים התרגזו, כיוון ש”פינגל” ניכס דמויות ועלילות לעברהּ של סקוטלנד ולא של אירלנד. מקפירסון עמד על שלו וטען שהיצירות מבוססות על מקורות שאסף במסעותיו ברמות.

Fingal; an ancient Epic poem in six books: together with several other poems composed by Ossian, the Son of Fingal. Translated from the Galic language by James Macpherson.

למעשה, השירים היו מבוססים בחלקם על בלדות גאליות מהמסורת העתיקה של אירלנד וסקוטלנד, אבל חלק הארי של היצירה היה פרי מוחו של מקפירסון, ויש בה מקבילות להומרוס, ג’ון מילטון ועוד, בשילוב תמות טרגיות ורבות תשוקה שנשאלו משירי אהבה אופייניים למאה ה-18. מקפירסון אמנם הסתמך חלקית על שירה קודמת, אך החדיר לתוכה מאפיינים רומנטיים רבים, ופעמים רבות חרג ממנה כליל. השפה שבה כתב הושפעה רבות מתרגום כתבי הקודש לאנגלית.
הספקות עמדו בעינם במשך שנים, אבל חידת אוסיאן נפתרה בסופו של דבר בסוף המאה ה-19, כאשר הוכח שה”מקור” הגאלי היחיד שהעמיד מקפירסון היה תרגומים גרועים לגאלית של היצירות שכתב באנגלית. כך נוסף מקרה נוסף לרשימה המעניינת של מקרי התרגום הפיקטיבי.

בתרגומים פיקטיביים נתקלתי בלימודיי אצל פרופסור גדעון טורי, שחקר אותם וכתב עליהם במאמרים ובספרו Descriptive Translation Studies – and beyond. הצגה של טקסט מקור כתרגום מאפשרת להחדיר גורמים חדשים לתרבות הקולטת, שאחרת לא היו מתקבלים בה, או נתקלים בהתנגדות רבה יותר. לדוגמה, “ספר מורמון”, אחד מיסודות הדת המורמונית, הוא לכאורה תרגום ממצרית עתיקה שנעשה במצוות מלאך בידי הנביא ומייסד הדת, ג’וזף סמית’. “ספר מורמון” מצטט בהרחבה מהברית הישנה והחדשה בתרגומיהן לאנגלית וכתוב בסגנון דומה.
בתרבות הישראלית קיימים מקרים רבים של ספרים שהוצגו כתרגומים, פרי עטם של סופרים בעלי שם אנגלוסכסי, למרות שלמעשה נכתבו בארץ. בשנות השישים והשבעים היו אלה מערבונים וספרי מתח ופעולה (בוק ג’ונס, פטריק קים ועוד) ובשנים האחרונות יוצאים לאור בעברית ספרי רומנטיקה ואירוטיקה במסווה דומה. ההנחה היא שהקוראים בישראל מעדיפים יצירות תרבות פופולרית מיובאות על פני יצירה עברית מקורית, לפחות בתחומים מסוימים.

מה הייתה המוטיבציה של ג’יימס מקפירסון? האם רצה להאדיר את סקוטלנד המוכה או שחשב רק על המוניטין שלו עצמו? האם הזדהה עם אוסיאן, המשורר האגדי מימי קדם, או שראה בו רק כלי להפצת רעיונות חדשים בתחפושת ישנה? בהמשך חייו כתב ספרי היסטוריה, מילא תפקידים רשמיים ופוליטיים, והיה חבר פרלמנט בכיר עד מותו. נראה שהעובדה שהיה שקרן לא הפריעה לו בכל אלה.

מצאתי השראה ומקורות לפוסט הזה בתערוכה המרתקת Wild and Majestic המוצגת בימים אלה במוזיאון הלאומי של סקוטלנד באדינבורו. (התמונה המייצגת את התערוכה: Colonel William Gordon, Pompeo Batoni, 1766, Fyvie Castle)

לקריאת שירת אוסיאן, פרשנויות ומחקרים:
https://digital.nls.uk/early-gaelic-book-collections/archive/76750236
https://www.exclassics.com/ossian/ossintro.htm
עבודה סמינריונית שכתבתי על התרגום הפיקטיבי של סדרת “פטריק קים“