את הספר לילי ווייט מאת סוזן אייזקס תירגמתי עבור הוצאת נירם בשנת 1997. באחד הפוסטים הקודמים הבאתי קטע ממנו כדוגמה לבעייה תרגומית מורכבת.
אייזקס היא אחת הסופרות החביבות עלי בכלל, ומבין אלה שתרגמתי בפרט. יש לה אבחנות חברתיות מעניינות והעיקר מבחינתי – היא כותבת דמויות מצוינות, כולל הרבה נשים אמינות. מלבד “לילי ווייט” תרגמתי עוד שניים מספריה. “פסים וכוכבים”, ספר מתח עם גיבורים הנאבקים בגזענים לבנים, עורר בי תשוקה עזה לנופי קולורדו המרהיבים. “ניצוץ באפילה” הוא ספר טוב בהרבה מהסרט שנעשה על פיו, בכיכובם של מייקל דאגלס ומלאני גריפית. אני חושבת עליו בכל פעם שאני מקלפת תפוחי אדמה, בגלל סצינה מותחת במיוחד שבה הגיבורה, מרגלת אמריקנית, כמעט נעצרת על ידי הגסטפו בברלין אחרי שקנתה קולפן ברובע מרוחק של העיר.
ולמה נזכרתי בכל הדברים האלה? כי השבוע, במסגרת יחסי הציבור לספרה החדש של אייזקס, נתקלתי בהסבר שבו כתבה שההשראה לדמותה של לילי ווייט עלתה למעשה מן הסיפור התנ”כי על רחל ולאה, והגבר שהיה נשוי לשתיהן. בספר האחיות נקראות לי ורובין, ואהדתנו כקוראים נתונה בעיקר ללי, המבוגרת מבין השתיים, שאחותה הקטנה והמפונקת גוזלת ממנה תשומת לב ועוד דברים רבים.
הספר נפתח כך:

“אני מעולם לא הייתי בתולה.
או.קיי: באופן טכני, מובן שהייתי. אבל אפילו כשהייתי ברה ורעננה, מעולם לא הבטתי בעולם בעיניים פקוחות לרווחה בפליאה. גם אם לא נולדתי ממולחת, לפחות כשגדלתי הייתי חכמה מכדי שאהיה נאיבית. אז איך יכול להיות שבשיא חיי, כשהייתי מצוידת במיטב כוחותי, לא הצלחתי לצפות את מה שקרה בתיק טורקלסון? האם היתה לי חוכמת רחוב רבה מדי? האם ניסיון החיים שלי היה עשיר כל-כך, שכבר לא ידעתי מימיני ומשמאלי?”

אולי פעם כבר ידעתי את זה, אבל השנה התברר באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאני חולקת יום הולדת עם “מסע בין כוכבים“. הסדרה המקורית שודרה לראשונה בטלוויזיה בארה”ב בשמונה בספטמבר, שהוא גם יום ההולדת שלי (אם כי בשנה אחרת). להנצחת האירוע יצרו בגוגל דודל מושקע במיוחד. בקישור הזה תוכלו לקרוא ראיון שערך האתר הרשמי של “מסע בין כוכבים” עם יוצר הדודל.
אגב, גוגל פתחו חנות שבה הם מוכרים חולצות, כוסות ושאר מוצרים מעוטרים בגוגל דודלים המקסימים. אם נגיד חיפשתם רעיון למתנה מקורית.

החיפוש הראשון שלי אי פעם באינטרנט היה Star Trek, בחיי. אז עוד לא היה גוגל, וכמעט לא היו גם אתרים, אלא בעיקר קבוצות דיון. ועל “מסע בין כוכבים” היו המון קבוצות דיון, שאחת מהן נקראה Westley Crusher Die, Die, Die. הסיבה לכך היא השנאה העזה שעוררה דמותו של ווסלי קראשר, בן העשרה החוכמולוג שהסתובב בארשת זחוחה על סיפון האנטרפרייז בפרקי “מסע בין כוכבים – הדור הבא”. את קראשר גילם השחקן ויל וויטון.

וויטון מבוגר ממני בחודשים מעטים בלבד. הוא התחיל את הקריירה שלו כילד, והיה אחד מארבעת הכוכבים המרכזיים של “אני והחבר’ה“, סרטו המופתי של רוב ריינר. אחרי פרישתו מ”הדור הבא” הקריירה שלו כשחקן דישדשה, הוא התחיל לכתוב סיפורים בדויים וגם אוטוביוגרפיים, והתבסס כאייקון של הקהילה הגיקית. בשנים האחרונות השתתף בתפקידי אורח בכמה סדרות טלוויזיה, כולל “המפץ הגדול“, שם הוא משחק אלטר-אגו מרושע של עצמו. אני נהניתי לקרוא את “זכרונות מהעתיד“, שבו הוא מנתח פרקים מן העונה הראשונה של “מסע בין כוכבים – הדור הבא”, בתוספת זכרונות מהצילומים ושלל אבחנות שנונות.

הבוקר משכה את עיני מודעת פרסומת במוסף “הארץ”. מעל הטקסט המשונה הזה מופיעה תמונה חשוכה של מטבח יוקרתי, שמזכיר יותר מרתף עינויים מאשר חדר בבית מגורים. ובמרכז תשומת הלב ציטוט באיטלקית של… דוסטוייבסקי?

בתרגום חופשי, “היופי יושיע את העולם”.
מה ההגיון לפרסם בעיתון בעברית תרגום לאיטלקית של סופר רוסי? והאם הנופך הקוסמופוליטי באמת מצדיק את היומרנות? שלא לדבר על כך שהאסוציאציות שלי, לפחות, מדוסטוייבסקי, כוללות הרבה עליבות ומעט מאוד יוקרה.
דרך אגב, כך כותבים את שמו של דוסטוייבסקי באיטלקית (בויקיפדיה לפחות): Dostoevskij, ומבינים גדולים ממני אומרים שבמשפט באיטלקית יש טעות.

* * *

בהמשך הבוקר פירסם יניב אידלשטיין בפייסבוק קישור של דיוויד בואי שר עיבוד לאיטלקית של Space Oddity בשם Ragazzo solo, Ragazza sola. לפי ויקיפדיה המילים באיטלקית מגוללות סיפור אהבה על פסגת הר, ואינן קשורות כלל לשיר המקורי.

השיר הזה מוזכר בספר מצוין שתרגמתי, “החיים הסודיים של אימא ללא הפסקה” מאת פיונה ניל. הגיבורה, אם לשלושה ילדים קטנים, השמיעה להם אותו בנסיעה ארוכה.

ג’ו מתעורר ראשון. שנתו קלה, כמו שלי.
“מי יעזור למייג’ור טום?” הוא שואל לפני שהוא פוקח עיניים, ואני מרגישה איך לבי כבד עליי מעט.
השמעת התקליטורים של דייוויד בואי בדרך לנורפוק בחופשת הקיץ הייתה אמורה להיות התקדמות אדירה בעולם הרה-הסכסוכים של הבידור במכונית. האיכות הנרטיבית של מילות השירים תגרה את דמיונם של הילדים, חשבנו. וזה היה נכון. אבל לא התקדמנו מעבר לשיר הראשון בשינויים.
“למה הטיל עזב אותו?” הוא שואל עכשיו, מציץ מתחת לשמיכה.
“הוא התפרק,” אני אומרת לו.
“למה לא היה עוד טייס חלל שיעזור לו?” הוא שואל.
“הוא רצה להיות לבד,” אני אומרת, ומלטפת את שערו. ג’ו בן החמש נברא בדמותי, בתלתלים חומים פרועים ועיניים ירוקות כהות, אבל את האופי הוא ירש מאביו.
“הטיל עוזב אותו?”
“כן, אבל יש חלק ממנו שרוצה לברוח,” אני מסבירה.
ג’ו שותק לרגע.
“אימא, לפעמים את רוצה לברוח מאיתנו?” הוא שואל.
“לפעמים, אבל רק לחדר שליד,” אני צוחקת. “אין לי תוכניות להמריא לחלל החיצון.”

לסגירת המעגל הזה אספר שאני ובעלי נסענו באלפים האיטלקיים עם ילד בן שלוש לצלילי “סבא טוביה” ו”מחסן השטוזים של דתיה”, כלומר לא ניסינו אפילו את הרעיון של לוסי.

*עדכון*
גרסה מרגשת מאוד של השיר, שצולמה בתחנת החלל הבינלאומית, בביצועו של האסטרונאוט כריס הדפילד:

אוהבים איטלקית? אני ממליצה על הבלוג המצוין של שירלי פינצי לב “על ספרות איטלקית – בעברית“.

יוצא לאור ממש בקרוב בתרגומי “עיר של זכוכית“, השלישי בסדרת “בני הנפילים” מאת קסנדרה קלייר בהוצאת גרף צעיר. עורכת הסדרה: גילי בר-הלל, עורכת התרגום: רוני גלבפיש.

בתחילת הספר הזה נוסעת קליירי, הצעירה הניו-יורקית שגילתה בעצמה כוחות אדירים, אל עיר הבירה של בני הנפילים. היא חייבת לעשות הכל כדי להציל את אמה, גם אם היא מסתכנת בכך בניגוד לרצונם של אוהביה. אבל מסתבר שהסכנה אורבת בכל מקום, ולא רק לה, אלא גם לחבריה. ציידי צללים, ערפדים, אנשי זאב ומכשפים יהיו חייבים לשלב כוחות כדי לסכל את מזימותיו הזדוניות של ולנטיין הרשע.

הנה דוגמה קצרה מהאקשן:

לפניהם היה תוהו ובוהו. אובך לבן כיסה את הגן, והיה ריח כבד באוויר – ריח חריף של אוזון צרוב מהול במשהו אחר, מתוק ולא נעים. דמויות התרוצצו אנה ואנה – סיימון ראה אותן רק בהבזקים כשהופיעו ונעלמו בפערים בערפל. הוא ראה להרף עין את איזבל, שיערה מסתחרר סביבה בחבלים שחורים כשהניפה את השוט שלה. השוט הקטלני הבזיק כברק זהוב מבעד לצללים. היא הדפה את התקדמותו של דבר מה מגושם וענק – שד, חשב סיימון – אבל היה אור יום מלא; זה היה בלתי אפשרי. הוא כשל קדימה וראה אז שהיצור אנושי בצורתו, אבל מגובנן ומעוות, משהו מסולף. היצור נשא קרש עבה ביד אחת ונופף אותו לעבר איזבל כמעט בעיוורון.

במרחק קצר בלבד, דרך חור בחומת האבן, ראה סיימון את התנועה בשדרת יורק ממשיכה לטרטר בשלווה. השמים מחוץ למכון היו בהירים.

“שבוּקים,” לחש ג’ייס. פניו בערו כששלף את אחד מלהבי השרפים שלו מחגורתו. “עשרות שבוקים.” הוא דחף את סיימון הצידה, כמעט בגסות. “תישאר כאן, אתה מבין? תישאר כאן.”

סיימון עמד קפוא לרגע כשג’ייס זינק קדימה לתוך האובך. אור הלהב בידו האיר את הערפל סביבו עד שהפך לכסוף; דמויות כהות התרוצצו אנה ואנה בתוכו, וסיימון הרגיש כאילו הוא מביט דרך זכוכית חלבית, מנסה נואשות להבחין מה קורה מעברה אחר. איזבל נמוגה; הוא ראה את אלק, זרועו מדממת, משסף את חזהו של לוחם שבוק וצופה בו מתמוטט אל הקרקע. שבוק אחר הסתער מאחוריו, אבל ג’ייס היה שם, אוחז עתה להב בכל יד; הוא זינק לאוויר, הניף את הלהבים והוריד אותם בתנועת מספריים אכזרית – וראשו של השבוק נפל מעל צווארו כשדם שחור ניתז ממנו. קיבתו של סיימון התהפכה – לדם היה ריח מר, רעיל.

הוא שמע את ציידי הצללים קוראים זה לזה מתוך הערפל, אך השבוקים היו דוממים לחלוטין. לפתע האובך התפזר וסיימון ראה את מגנוס, עומד נסער ליד חומת המכון. ידיו היו מונפות, ברקים כחולים הבזיקו ביניהן, ומול החומה שלידה עמד נדמה שהולך ונפער חור שחור רבוע באבן. הוא לא היה ריק, או אפל בדיוק, אלא זרח כמו מראה שאש מתנחשלת לכודה בתוך זגוגיתה. “שער המעבר!” צעק. “עברו בשער!”

כמה דברים קרו בעת ובעונה אחת. מריס לייטווד הופיעה מתוך האובך, נושאת את הילד, מקס, בזרועותיה. היא נעצרה לקרוא משהו מעבר לכתפה ואז הסתערה לעבר השער ודרכו, ונעלמה לתוך החומה. אלק בא אחריה, גורר את איזבל אחריו, השוט המגואל בדם נגרר על האדמה. כשמשך אותה לעבר שער המעבר משהו געש מתוך האובך מאחוריהם – לוחם שבוק, מנופף חרב פיפיות.

פרטים נוספים ופרק ראשון מהספר אפשר למצוא באתר של הוצאת גרף צעיר.