בפסטיבל סאנדאנס הייתה השבוע הקרנת בכורה של ״אהבה וידידות״, סרט המבוסס על הנובלה ״ליידי סוזן״ מאת ג׳יין אוסטן.
אני עובדת בימים אלה על תרגום ראשון לעברית של רומן המכתבים הזה, שיצא לאור בקיץ בהוצאת “תמיר סנדיק” בשיתוף עם הוצאת “אהבות”. ביחד איתו יצאו לאור גם כתבי הנעורים של אוסטן, בתרגומה של סטלה פנטופל.
“ליידי סוזן” מתייחד בין ספריה של אוסטן בגיבורה נכלולית במיוחד, המקדישה את כל מעייניה להפלתם בפח של גברים רבים ככל האפשר. במאי הסרט ויט סטילמן מספר בראיון ל”וואניטי פייר” שנמשך לעיבוד הספר בזכות השנינות והממד הקומי שמצא בו.
בתמונה – כוכבות הסרט קייט בקינסייל וקלואי סביני. לחצו כאן כדי לראות תמונות נוספות מן הסרט, כולל הפוסטר שלו.

הלוגו של גוגל ב-22.1.2016 הוקדש ליום הולדתו ה-151 של וילבור סקוביל, ממציא סולם החריפות.
הסבר לסולם מופיע בספר “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב שיצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף בשנת 2008:

“אתה שומע? יש סולם, סולם סְקוֹבִיל, שמשמש חובבי צ’ילי כמוני לתיאור מידת החריפות של פלפל. קפסציאין טהור מגיע לכ-15 מיליון יחידות סקוביל. טבסקו הוא בערך 25 אלף. תרסיס פלפל נמצא ברמה בריאה של שלושה מיליון. החומר הזה הוא בסך הכל איזה מאה אלף, חריף בערך כמו פלפל סְקוֹטְש בּוֹנֶט בינוני. הגעתי לרמה הזאת בהדרגה, בתוך שנה, פלוס מינוס. יש חובבים רציניים באמת שמסוגלים להגיע עד חצי מיליון בערך, חריפות של פי עשרים מטבסקו. זה חריף ברמות. בטמפרטורות סקוביל כאלה המוח מוצף לגמרי באנדורפינים. זה סוטול יותר טוב מחשיש. והוא בריא.”.

בלחיצה על האיור אפשר להגיע למשחק (קצת מחריד) שבו בן דמותו של סקוביל אוכל פלפלים חריפים יותר ויותר ואנחנו השחקנים מנסים להקפיא אותם בזריקת כדורי גלידה. בהצלחה.

גיליון 22 של “חלומות באספמיה” – כתב עת למדע בדיוני ופנטזיה, כולל תשעה סיפורים קצרים: סיפורים מקוריים מאת גיא בוסקו, רותם ברוכין ויעל פורמן. סיפורים מתורגמים מאת צ’רלי ג’יין אנדרס, צ’רלס דה לינט, צ’רלס סטרוס, ראמז נעאם, קארל שרודר והאנו רג’ניאמי.

שניים מהסיפורים בתרגום שלי: “הרוח של לייקה ” מאת קארל שרודר ו”רקב ביטים” מאת צ’רלס סטרוס.

אפשר לקנות את הגיליון כקובץ באתר גטבוקס (בהנחה עד יום ראשון הקרוב) ובאתר מנדלי מוכר ספרים.

אגב, בפורים יהיה כנס מדע בדיוני ופנטזיה חדש, והפעם בחיפה.
הפרטים המלאים בדף הפייסבוק של “דורות“

ברחבי העולם האנגלוסכסי נהוג לחגוג את המעבר בין סוף השנה לתחילת שנה חדשה בהרמת כוסית ובשיר Auld Lang Syne מאת רוברט ברנס. במסורת הסקוטית החגיגות מכונות הוגמני (Hogmanay) ומלוות מן הסתם בשפע ויסקי.
אחת מגיבורות “שם צופן: וריטי” היא סקוטית גאה, גאה עד כדי כך שגם בעינויי חקירה בידי הגסטאפו היא גוערת בחוקריה כאשר הם מתייחסים אליה בתור “חיילת אנגליה”.
כאשר היא נאלצת לכתוב עוד ועוד, ואיננה יודעת מה, היא חוזרת לשיריו של המשורר הלאומי שלה, החקוקים בזכרונה:

אני אוהבת לכתוב על מאדי. אני אוהבת להיזכר. אני אוהבת לבנות
את הסיפור, להתמקד, לעסוק באמנות הסיפור, לשלב את הזיכרונות
יחדיו. אבל אני עייפה כל כך. אני לא יכולה להמשיך ליצור הלילה. בכל
פעם שנדמה שאני עוצרת, מתמתחת, מושיטה יד לדף נוסף, משפשפת
את העיניים, הבן זונה החתיכת חרא הזה ששומר עלי נוגע לי בעורף עם
הסיגריה שלו. אני כותבת את הדברים האלה רק כדי שהוא לא ישרוף
אותי. הוא לא יודע לקרוא אנגלית (או סקוטית) וכל עוד אני מכסה
דף אחרי דף בשורות מתוך “טאם או׳שאנטר״ הוא לא מכאיב לי. אני
לא יכולה להמשיך לנצח, אבל אני יודעת המון רוברט ברנס בעל פה.

בספר יש קטעים משירים שונים, כולל כמה של רוברט ברנס.
שתהיה לכולנו שנה טובה, בתקווה שהצרות יופיעו בה רק בספרים.

בתמונה: שלג דאשתקד