אחרי שמקס נרדם, אמא ואבא נופלים מותשים בסלון. הם בוהים בטלוויזיה.
… הם מעבירים ערוצים בשלט והכל משעמם…
אז אמא הולכת לישון לבד, ואבא נשאר ומעביר ערוצים. בסוף הוא מוצא סרט שפעם מאוד מאוד אהב, כשהיה ילד. דמעות עולות בעיניו כשהוא נזכר כמה אהב את הסרט הזה, והוא נשכב על הספה לראות אותו, ואחרי כמה דקות הוא נרדם.
מתוך “מקס הילד הלוחם” מאת עוזי וייל ואיריס דה בוטון.

הסופרת ג’ו וולטון כתבה תיאור תמציתי ומדויק של תופעה מוכרת לכל קורא (וצופה): הנאת החזרה לספר שקראת פעם (או עשר פעמים) מחמיצה לאכזבה אדירה כשהספר מתגלה לפתע במערומיו. העלילה דלוחה, הדמויות שטוחות, או שהוא מלא הטפות, גזענות, שוביניזם. איך זה יכול להיות?
התשובה היא שבזמן שחלף ביקרה בספר פיית הבלעחס (באנגלית The Suck Fairy). המרשעת הזאת קילקלה את הסיפור שהיה נפלא, שאבה מתוכו את לשד החיים והשאירה עקבות מטונפים.

אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר למעשה השחתה של הפיה היא סדרת נרניה. מה שעובר הרבה מעל ראשו של הילד הקורא (ישראלי, ודאי, אבל מסתבר שגם כאלה שמבקרים בקביעות בכנסיה, לדברי וולטון), מכה בבוטות במבוגר שמבין מיד (זהירות, ספויילר) – אסלן הוא ישו, הנצרות היא התשובה. גם הסופר ניל גיימן מתקומם.

נזכרתי בה כשהתכוננתי לפאנל על אן מק’קאפרי בכנס “אייקון” האחרון. סדרת “רוכבי הדרקונים של פרן” היתה אהובה עלי מאוד, וקראתי את רובה. על המדפים שלי עדיין יש לפחות שמונה ספרים מתוכה, ואחרים רק עברו אצלי. אבל כשפתחתי אותם עכשיו הם היו… פחות מעניינים. והדיון בפאנל חידד אצלי את ההכרה בכך שמק’קאפרי אמנם כתבה גיבורה שמצילה את העולם, אבל התפיסה הכללית של היחסים בין המינים אצלה שמרנית ביותר.

פיית הבלעחס עשתה שמות גם בספרי “ברבאבא“, וסדרת ה”מַרִים” לפעוטות. להיטי ילדותי הפכו לאסופת מסרים מעצבנים. “טרזן”? גזעני. ג’יימס הריוט? ארכני. “סוד הגן הנעלם”? טרחני. “חרמשנית הכסף”? בלתי מובנת בעליל. “שלושה בסירה אחת” ניצל בנס, אבל אפילו “בעקבות הכלב” לוקה מעט. ל”נשים קטנות” אני מפחדת לגשת.

בעיני, פיית הבלעחס דומה קצת למכופף הבננות:

“לכל המשמשים ניגש הוא ועושה חריץ
בכל התפוזים הוא מנקב נקבוביות,
ובפירות הנגועים הוא שם רקבוביות”

כך גם היא. מניאקית.

באתר של הוצאת גרף מופיע לוח זמנים צפוי להופעתם בעברית של הספרים הבאים בסדרת בני הנפילים. הסדרה מאת קסנדרה קלייר עוקבת אחר מעלליהם של ציידי הצללים האמיצים, המגנים על עולמנו מפני שדים ושאר סכנות, וכפי שהם מעידים על עצמם “נראים טוב יותר בשחור מהאלמנות של אויבינו, מאז 1234.”
הספר הראשון בסדרה, “עיר של עצמות”, מצולם בימים אלה לסרט קולנוע, והמעריצים חוגגים.
ספרים נוספים בסדרה, בתרגום שלי ושל אינגה מיכאלי, יצאו לאור במהלך שנת 2013 ולאחריה. עדכונים נוספים יופיעו בהמשך באתר ההוצאה.

קסנדרה קלייר, שכותבת את סדרת “בני הנפילים“, מסבירה במענה לשאלות קוראים מדוע יצרה את דמותו של סיימון, הערפד היהודי. הערפדים אצל קלייר מגוונים: יש ביניהם לבנים, שחורים, אסיאתים והיספאנים, ובני דתות שונות. סיימון, היא מסבירה, יהודי כיוון שהוא הדומה ביותר לה, והיא יהודיה. סממני הדת הנוצרית מתחלפים אצלו בסממנים יהודיים. כך, כאשר אנשי המסדר מכניסים אותו לכלא הם טורחים לחרוט במקום צלבים מגיני דוד על הפתחים, כדי שלא יוכל לגעת בהם. ובתור ערפד שאיננו מסוגל להעלות על שפתיו מילות קודש, הוא לא יכול לומר “שמע ישראל” או לצטט מהתנ”ך את השם המפורש. הוא גם מתבדח שצ’קים בכפולות של ח”י מפחידות ערפדים יהודים, רמיזה שודאי תהיה מובנת יותר בארץ מאשר בארה”ב.

מעטים הערפדים היהודים, ומעטים עוד יותר הערפדים הישראלים. סופר המתח המצוין גל אמיר פרסם בשנת 2003 את הספר “לילה אדום“. הסיפור ראיון עם ערפד פולני מאת מיכאל ברנד פורסם לראשונה ב-“חלומות באספמיה”, גליון 7, ספטמבר-אוקטובר 2003. לפני כשנה תרגמתי ספרון בשם “באפי ציידת הערפדים והסכסוך הישראלי-פלסטיני“, המכיל יצירות אמנות וטקסט של הרצאה מאת האמנית ג’ניפר בר-לב (אחר כך גם התחלתי סוף סוף לצפות ברצינות בסדרה).

ורד טוכטרמן, אחת מאושיות קהילת המדע הבדיוני בארץ (סופרת, מתרגמת, עורכת ועוד), פרסמה בשנת 2011 בהוצאת “יניב” את הרומן “דם כחול“, שבו משולבים ערפדים ויהודים באווירה ישראלית מאוד.
עכשיו היא מזמינה את הקהל לממן את כתיבת ספר ההמשך. קמפיין המימון צבר אלפי שקלים תוך יום, בזכות הצעות אטרקטיביות כמו “אנמיה קלה”, שמבטיחה תמורת מינימום של 60 ש”ח עותק דפוס ועותק אלקטרוני של הספר, ולמשקיעים כבדים יותר אפילו דמות בספר שתיקרא על שמם.

לסיום נוותר על האפליה מטעמי דת ונחבור לקריאת השלום של ג’ורג’ טאקיי. טאקיי, שכיכב ב”מסע בין כוכבים” בתפקיד סוּלוּ, ובתור הטייס הטוב ביותר בגלקסיה הפריך את הסטריאוטיפ של האסיאתי המתקשה בנהיגה, מבקש לאחד את כוחות החלל כולם נגד האויב האמיתי: סדרת הערפדים “דמדומים”.