סדרת הטלוויזיה הבריטית דוקטור הו שברה שיאים השבוע, כאשר הפרק המיוחד לציון 50 שנה לסדרה שודר בו-זמנית ב-94 מדינות ברחבי העולם, כולל אצלנו, בתרגום לכתוביות בעברית.
גם אני, כמו מעריצים אינספור, חיכיתי בקוצר רוח לפרק, ולא התאכזבתי. נהפוך הוא, מצאתי בו עניין אישי ממש. בפרק מופיעה דמותה של המלכה אליזבת הראשונה, והיא אומרת משפט שאכן אמרה במציאות ההיסטורית. במקור הוא חלק מנאום מפורסם, מפורסם עד כדי כך שנכלל בספר “נאומים ששינו את העולם” שתרגמתי לפני שנים מספר.
אליזבת נשאה את הנאום הזה ב-1588 לחיזוק רוחו של צבאה שהתכנס בטילבורי, סמוך ללונדון, כדי להילחם בפלישה ספרדית צפויה. בנאום, כמו בפרק, היא מציינת את עובדת נשיותה במילים “I may have the body of a weak and feeble woman.” אבל עובדה זאת לא שללה ממנה את הנצחון, בשני המקרים.
הנה הנאום המלא:

בני עמי האוהבים,
הָיוּ מבין הדואגים לשלומנו שדיברו על לבנו להישמר באופן שבו אנו מפקירים עצמנו בידי המונים חמושים, מפחד הבגידה; אולם הֱיוּ סמוכים ובטוחים, חלילה לי מלפקפק בבני עמי הנאמנים והאוהבים.
יִשָּׁמְרוּ הרודנים לנפשם, מנהגי מאז ומעולם, ויהי אלוהים עדי, לשאוב את כוחי מנאמנות לבבם של נתיני ובטוהר כוונותיהם לשים מבטחי; ועל כן באתי בקרבכם, עיניכם הרואות, בשעה הזאת, לא לשם מנעמים ולא לשם שעשוע, אלא מתוך נחישות לחיות ולמות ביניכם, בעיצומו של הקרב ובלהטו; ונכונה אני למסור חיי למען אלוהי ולמען ממלכתי ולמען בני עמי, למען כבודי ומשפחתי, גם אם בעפר הארץ.
יודעת אני כי גופי אינו אלא זה של אישה חלשה ורפה; אבל לבי לב מלך ועוז רוחי עוז רוח מלך, ויתרה מזאת – מלך אנגליה. לצנינים בעינַי פארמה או ספרד, או כל נסיך בן אירופה, המרהיב בנפשו לפלוש אל גבולות ממלכתי; ובטרם תמוט חרפה זאת עלי, אני עצמי אשא חרב, אני עצמי אהיה לכם שר צבאות ושופט, אני עצמי אגמול לכל מעלה ממעלותיכם בשדה הקרב. היטב ידעתי, על עוז לבכם ראויים אתם לפרסים ולכתרים; ובזאת נודרים אנו לכם בהן-צדק של נסיך, יינתן לכם גמולכם. לעת עתה, מפקדי יתפוס את מקומי, והרי מעולם לא פיקד נסיך על נתין אצילי או ראוי ממנו; ואין בי שמץ של ספק כי בזכות צייתנותכם לִמפקד צבאי, בזכות אחדות הדעים במחנה, ובזכות אומץ לבכם בשדה הקרב, נזכה במהרה לניצחון מהולל על אותם אויבים לאלוהי, לממלכתי, ולבני עמי.

בצילום, קטע מהנאום מצוטט בשלט ליד “צביית הזהב”, שחזור ספינתו של סר פרנסיס דרייק, המוצגת בלונדון.

זה סיפור שכבר הזכרתי, אבל נזכרתי בו השבוע והחלטתי להציג אותו בפירוט.
הפעם הראשונה שהעזתי להכניס הערת מתרגמת לספר הייתה ב “לילי ווייט” מאת סוזן אייזקס, שתרגמתי להוצאת “נירם” בשנת 1997.
הסברתי בה את ההבדל בין התארים Miss ו-Ms. ההבחנה היתה משמעותית ביותר בספר ושימשה לאפיון הדמויות: מי אומרת מיז ומי אומר מיס.
הכנסתי עוד כמה הערות, בניגוד למנהגי בדרך כלל, למשל כשסופר על זוג הורים שנתנו לילדיהם שמות לפי סדר הא-ב באנגלית, שכמובן לא הסתדרו בעברית.
הבעייה עם ההערה המסוימת הזאת התעוררה בשלבי העריכה, כאשר המגיה החליט שכל “מיז” בעברית הוא שגיאת כתיב ותיקן את כולן במחי “חפש-החלף”, כולל בהערת השוליים. התוצאה היתה הסבר חסר כל משמעות שאני חתומה עליו.
הנה ההערה המקורית:

“מיז הוא הצורה העברית למונח האנגלי Ms., שהוא כינוי כבוד לאשה המקביל לכינוי הכבוד Mr. לגבר. כינוי זה אינו מציין את מצבה האישי של האשה, בניגוד לכינוי מיס (Miss) המציין אשה לא נשואה ולכינוי גב’ (Mrs.) המציין אשה נשואה. השימוש בכינוי מיז צבר פופולריות מאז שנות השבעים, בתמיכת התנועה הפמיניסטית, מתוך רצון ליצור הקבלה בכינויי הכבוד של גברים ושל נשים.

כשהגיע הספר המודפס לידי, חשכו עיני. מאז אני מקפידה לעבור על התרגומים שלי אחרי שלבי העריכה.