תרגום פיקטיבי הוא יצירה שנכתבת בשפה מסוימת (בתוך תרבות מסוימת), אך בשל סיבה כלשהי מוצגת כאילו היא תרגום משפה אחרת. להלן עבודה שכתבתי בשנת 1994 לקורס של פרופ’ גדעון טורי על אחת מסדרות הספרות הפופולרית המפורסמות ביותר בישראל. לקריאה על מקרה מעניין אחר של תרגום פיקטיבי לחצו כאן.
נוסח מקוצר של העבודה (עם תמונות יפות של כריכות ספרים) הופיע בבלוג הספרייה הלאומית.

האלמוני במסכה
פטריק קים, איש הקאראטה, סוכן המחלקה המיוחדת של הסי.אי.איי, פרץ בגאון אל השוק הישראלי בסוף שנות השישים. עד אמצע שנות השמונים יצאו לאור בין שלוש מאות לארבע מאות מעלילותיו, בספרי כיס ובחוברות. הישג זה העמיד את ברט ויטפורד, מחבר הסדרה, במקום מכובד כסופר הפורה ביותר בעברית (11), שלזכותו כ-250 כרטיסים בבית הספרים הלאומי, חלקם כוללים רשימות שלמות של כותרים (9). בתקופת הזוהר שלו מכר פטריק קים כ-4000 עותקים מכל ספר (12). חישוב גס וזהיר מראה כי את עלילותיו של האיש בעל הידיים המסוקסות קראו מאות אלפי אנשים. חלק מהספרים אף הופיעו במהדורה שניה (1,7).
מסתבר כי להצלחה הזו אבות רבים. אורי שלגי, בעליה של הוצאת רמדור (כיום שלגי) מספר כי הסדרה החלה ברעיון שהביא לו צעיר, שגם כתב חמישה ספרים. מכיוון שהרעיון התגלה כמוצלח המשיכה הכתיבה בידי אנשים שונים: חיילים, סטודנטים ואנשי ספרות שמצאו בה תוספת לתקציב. רוב הספרים נכתבו בארץ והינם, לפיכך, תרגומים פיקטיביים, אבל לא כל הסדרה היא כזו. חלק מן הספרים תורגמו מסדרות לועזיות שזכויותיהן ניקנו , תוך שינוי זהותו של הגיבור(15).
השם שהתנוסס על העטיפה כסופר היה, אפוא, ברט ויטפורד, שם אמריקאי קשוח כדבעי. שמותיהם של היוצרים הישראלים הופיעו בדרך כלל כמתרגמים , אם בשמם האמיתי ( ש. פרנקל 2 ) או בפסבדונים , עם או בלי דמיון לשמם האמיתי ( א. בן מרדכי, פ.דן 6,7). שלגי נותן דוגמאות לשיטות של בחירת פסבדונים בסדרות אחרות: הוא עצמו כתב בשנות החמישים תחת שם העט א.ש. דורעם, כלומר אבא של דורית ורם, סדרת ספרים בשם “הבלש המרתק”. מכיוון שהסדרה, שהתרחשה בארץ, לא הצליחה כלכלית, עבר להוצאת מערבונים תחת שם העט א. בלמר, כלומר אחרי הבלש המרתק.

האיש שבגד פעמיים
מדוע הוצגה הסדרה כתרגום?
המערכת הספרותית בארץ בשנים המדוברות, קודם לכן ובמידה רבה עד היום, אינה מכילה הרבה ספרות מקור בז’אנרים הנחשבים “פחותים”. ספרות מקור עברית נחשבת למשהו כבד, רציני וחשוב. ספרות בידור, כזו שקוראים על מנת “לנקות את השכל” ושמידת הריכוז הנדרשת עבורה יכולה להימצא גם באוטובוס וברכבת, לא הופיעה בעברית, אלא בעיקר בתרגום משפות זרות.
גם סופרים עבריים לא רצו לסכן את שמם הטוב על ידי קישורו ל”זבל” מסוגם של ספרי הבלשים והמתח (9,13 ). “הספרות העברית הלא קאנונית נשארה תמיד בתוך “מרתפה” של התרבות העברית ולא זכתה ללגיטימציה ספרותית, ואפילו לא למעמד מסחרי יציב בשוק הספרים בארץ ישראל…ספרות מקורית עברית לא קאנונית קיימת, אבל היא בטלה בשישים בתוך הספרות הלא קאנונית המתורגמת מלשונות זרות, בעיקר מאנגלית” (13). הציבור הישראלי היה רגיל למצוא מפלט בספרות קלה מתורגמת, ואם בספרות מתח וריגול מדובר, מתורגמת בעיקר מאנגלית, בה נכתבו הספרים ה”טובים” וה”אמיתיים” על הנושאים הללו, ומתרחשת בארצות שמעבר לים. לכן היה אך טבעי להציג את ברט ויטפורד האמריקאי כסופר הכותב על סוכן הסי.אי.איי, נושא המוכר לו היטב, ולצפות שקהל הקוראים יקבל אותו בלי שאלות רבות. ניסיון שנעשה, בזמן המנדט, לכתוב סיפורי מתח שהתרחשו במקומות זרים עורר תחושה של חוסר אמינות כאשר שם המחבר היה עברי (13). לגבי פטריק קים, עד היום , למעשה, למרות שדבר היותה של הסדרה תרגום פיקטיבי פורסם כבר מספר פעמים בעיתונות, ברור לרוב האנשים כי זהו תרגום והם נדהמים לשמוע על הדרך האמיתית בה נוצר.
ברור, כי השיקול המרכזי שפעל כאן היה השיקול הכלכלי. היה קל, נוח, ובטוח הרבה יותר למכור סדרת ספרי ריגול מתורגמת מאשר להסתבך עם טעמו של הקהל ועם מבקרי הספרות. לכתוב את הספרים בעברית היה די פשוט, והיווה חסכון של תשלום עבור זכויות יוצרים, תוך ניצול יעיל של הכישרונות המקומיים. הנתונים המספריים מראים כי עם ההצלחה לא כדאי להתווכח.
על הצורה בה התקבלו הספרים במערכת התרבותית הישראלית ניתן ללמוד ממאמרה של זהבה מנדלסון משנת 1971 (12). נימתו של המאמר כולו ביקורתית (מצד הכותבת) ומתנצלת (מצד מרואייניה, המוציאים לאור של הספרות הבידורית אותה היא מבקרת). “מי שמחפש לעצמו בידור קל, הפגת מתח תוך מאמץ שיכלי מינימלי, ימצא את מבוקשו בעלילות פטריק קים (להבדיל מספר בלש הדורש מן הקורא יותר מחשבה וניסיון לנחש מי הרוצח).” מנדלסון טוענת כי “אופיני הוא להווי הישראלי ששני בתי ההוצאה האלה (אשר אינם שולחים את ספריהם לעיתונים לביקורת) אינם רואים עצמם כשייכים לשולי שטח המו”לות.” שוליים הם הדבר הנורא ביותר שיכול בית הוצאה להיקרא, על פי נימת המאמר “..שלגי טוען כי בארץ נוצר מצב שספר כיס נחשב לדבר זול בתוכנו…וזה הקושי של ההוצאה שלנו, כי אנחנו בדעה שצריך לתת לקהל ספרות טובה בצורת ספרי כיס.” מר מזרחי מספר למנדלסון כי יש לו “קליינטורה קבועה, וכולם אנשי בעלי רמה…למו”ל יש מצפון…הוא היחיד מבין המו”לים שאינו מפחית במספר העמודים ומצליח לתת תרגום ברמה.”
הצלחה כלכלית נחשבת לדבר רע כמעט, על פי הנורמות הנהוגות ולכן מקפיד שלגי לציין כי “בשבילנו ספרות הבידור הם המשאבים שמהם אנו יונקים כדי להוציא ספרות טובה .” ומזרחי “מעיר כי הוא נוטה להעלות את הרמה וכך להעלות את דעת הקהל…” שניהם, אומרת מנדלסון “נזהרים מאוד שלא להסתבך בהוצאת ספרי מקור.”
יש להניח שאם היו מסתכנים בהוצאה מפורשת של ספרות בידור הכתובה בעברית היו זוכים לתגובות דומות לאלו שזכו להם ספרי הכיס בתקופת המנדט, על פי מאמרם של זהר ויעקב שביט (13) “מבקרים רבים התייחסו ל”כדורי הרעל” הללו בהם מלעיטים את הילדים התמימים, חסרי ההשכלה הרחבה. הספרות הזולה מתחרה בספרות הקאנונית על קהל הקוראים העברי הקטן.” פרט לזאת, אחוז הקוראים של ספרות מתורגמת בארץ עלה בשיעור גבוה מאוד על אחוז הקריאה של ספרות מקורית (14) לכן היה כלכלי יותר להוציא ספרים שהינם, או לפחות נראים, כתרגום, מתוך הנחה שהם חביבים יותר על קהל הקוראים. במבט מחודש על מאמרה של מנדלסון, מתוך ידיעה כי אכן הוצאו ספרי מקור, גם אם לא הוצגו ככאלה, ניתן לראות כי המו”לים הבינו היטב את מצבה של התרבות הישראלית באותה התקופה.

איש הקאראטה
מי היה פטריק קים? “איש לא היה מנחש שהגבר השקט בבגדי העבודה המשומשים הוא סוכן בחיר במחלקה המיוחדת של הסי.אי.איי. מבט בוחן היה מגלה את שריריו המשורגים שאפילו בגדי העבודה לא הסתירו. הגבר הגבוה והשחום נראה מוזר בעיניו המלוכסנות קמעה ובעורו השחום… מבט נוסף היה מגלה למסתכל את ידיו המסוקסות של הגבר החסון. היו אלה כפות ידיים גדולות ורחבות מהרגיל. הן היו מכוסות עור מצולק ונוקשה. יבלות עגולות הקיפו את פרקי אצבעותיו ככדורי פלדה. היו אלו ידי איש קאראטה.” (4)
אחרי קריאה של מספר ספרים בסדרה ניתן להסתמך על מספר מאפיינים: קים הוא אמריקאי ממוצא קוריאני, בעל עיניים אפורות (כפלדה), גדל גוף במיוחד, כושר גופני ושיכלי על-אנושיים ומיומנות מופלאה באמנות הקאראטה “בה הופך כל איבר מאיברי גופו למכונה קטלנית ואכזרית”. פאט (כפי שחבריו קוראים לו) הוא מתקלח אובססיבי, מבלה שעות ארוכות בתרגילי קאראטה, מעשן, שותה ויסקי, מחזר בהצלחה אחרי נשים, ותמיד רוצה להגיע סוף סוף לחופשה אחת שלא תיקטע על ידי משימה דחופה זו או אחרת.
הספרים נפתחים בדרך כלל, כמצוות ספרי מתח, באמצע פעולה מסתורית כלשהי, באיזו שהיא מדינה זרה. תוך שלושה עמודים אנו מבינים שמשהו רע קורה, ואז מכניס קולונל הרדי האבהי את קים לתמונה, כדי שיציל את העולם החופשי. במשך אותה עלילה יהיו לפחות שתי נשים מפתות במיוחד וכשלושה קרבות עקובים מדם, עד לסוף הטוב וסיום הפרשה. בכל קרב נדע בדיוק מה היה עלול לקרות לקים אם לא היה מצליח להתחמק מפגיעה, ומה היא צורת המוות שיסבול הטיפוס הרע לפני שיחרחר ויתפגר. הסוכן המיוחד אינו בוחל באף שיטה, כולל בעיטה במפשעה, אבל בדרך כלל משתמש בכמה מכות קאראטה טובות לפצפוץ עצמותיהם של כל העומדים בדרכו. על פי אורי שלגי, ביטויי הקאראטה ותיאורי המכות היו מדויקים, בהסתמכות על ספרי קאראטה.
כאמור, הסדרה נדפסה במתכונת ספרי כיס, בכריכה רכה, ועל ניר זול במיוחד. הכריכות צבעוניות מאוד , מכילות את סמל הסדרה , וברוב המקרים כלי נשק ו/או בחורה מעורטלת. שמות הספרים אופיניים לז’אנר. הכריכה האחורית מנוצלת לפרסומת או לתאור תמציתי של הסדרה והספר “חזק, נוקשה, מעניין, מותח – רומן ריגול מהדרג הראשון”.

לעולם אל תאמר “אול רייט”
איך הצליחה סדרה של מאות כותרים, שנכתבה על ידי עשרות אנשים, בעברית, להעמיד בהצלחה פנים של סדרה מתורגמת מאת סופר אחד? הסיבה הבסיסית היא, לדעתי, שלאף אחד לא היתה סיבה לחשוד או רצון לחפור. סדרת סיפרי כיס העוסקים בריגול ומכילים אלימות ומין אינם “חומר ראוי” לביקורת ספרותית או מחקר. הסימנים החיצוניים: “סופר” לועזי, שמות ומקומות התרחשות זרים ו”מתרגם” הספיקו כדי ליצור מראית עין הגיונית ומקובלת. אזכור כוכבי תרבות אמריקאים, מבוב הופ (7) ועד לברוקלין דודג’רס (1), רק מוסיף לאמינות.
ספרי הסדרה נכתבו בתבנית האופיינית והמוכרת של ספרי מתח וריגול שבמרכזם גיבור מופלא. על פי אורי שלגי כותבי הספרים קראו את מה שנכתב לפניהם והמשיכו משם, על פי אותו ה”שטנץ”. ויקטור שקלובסקי, כשכתב בתחילת המאה על סיפור המסתורין (עם דוגמאות משרלוק הולמס) כבר ציין כי “חזרה עצמית רגילה בספרות הרבה יותר משמקובל לחשוב.” ( 16) גם אומברטו אקו, במאמרו על ספרי ג’ימס בונד אומר כי “הטיפוסי לרומאן הבלשי…אינו כל כך הואריאציות של העובדות כמו החזרה על הסכמה הרגילה, שהקורא יכול להכיר בה משהו מהDEJA-VU שהוא רגיל אליו.” אקו מכנה את פלמינג “מהנדס של סיפורים לצריכה המונית.” מרגע שכתיבת ספר אינה מעשה יצירתי, אלא פשוט מילוי כללים, יש פתח לאנשים רבים לכתוב בתוך תבנית אחת, שיכולה להיות למשל שמו של “סופר”. התבנית הקבועה מאפשרת להמשיך סדרות כאלו גם אחרי מותו של הסופר המקורי, על ידי כותבים אחרים שלמדו את השיטה.
על פי אורי שלגי , לא היתה בעיה לכתוב את הספרים כאילו מקורם לועזי, ולשלב ביטויים “מקצועיים” מאנגלית לעולם הריגול, כמו שעשו בשנים מוקדמות יותר לגבי המערבונים הפופולריים. ריבוי הכותבים (“מתרגמים”) של ספרי הסדרה מונע, במידה רבה, אחידות סגנונית. יש הכותבים בשפה שוטפת ואחרים, שכתיבתם נקראת כתרגום גרוע במיוחד, המלא במשפטים מעוותים וקשים. קיימים מאפיניים מורפולוגיים שעזרו לקבע את הצגתם של הספרים כתרגום: שימוש במידות לועזיות (יארד, מייל, פאונד, אינטש), במילים לועזיות בתעתיק עברי (אול רייט, אמפליפייר, סקסואלי) וכן במילים האופייניות לתרגומים לעברית (אחא, ברנש, מנובז, לשלב אצבעות). מדי פעם מופיעים ביטויים שהם “אנגלית במילים עבריות” (חקירה בדרג שלישי, כמה מהידידים הטובים ביותר שלי הם סוכנים, עשוי= DONE ) למרות כל אלה, בקריאה קפדנית ניתן למצוא גם ביטויים שהם עבריים כמעט במובהק ולא הגיוני שיצוצו בתרגום מרמה זו (גרוע פי שבעים ושבעה, קוטל קנים, הכל בכל מכל כל).
רמז נוסף, לעין החקרנית, יכול לשמש הדף בו מצוין כי זכויות היוצרים שייכות כולן להוצאת “רמדור”, ללא ציון לועזי, כמקובל בתרגום, של שם הסופר והספר במקור וזכויות היוצרים בחו”ל.

השם הוא קים, פטריק קים
לא קשה למצוא את ההשפעות שעיצבו את דמותו של פטריק קים. התקופה היא תקופת המלחמה הקרה, ולא חסרים ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה המביאות את סיפוריהם של מושיעי העולם החופשי ממלתעות האויב הסובייטי ושותפיו. מחברי הספרים הסתמכו , בין השאר, על סרטים ביצירת דגמי הסיפורים (9).
דימיון מיוחד קיים בין קים לבין סוכנה המיוחד של הוד מלכותה – ג’ימס בונד. שניהם רווקים מרשימים, טובים יותר מכל הסוכנים האחרים, בעלי רישיון להרוג אך חסרי אישיות מפותחת מדי. קווי העלילה ותבניתה הקבועה דומים, המקומות האקזוטיים בהם נלחם הגיבור ברוע ומבלה עם נשים יפיפיות, תמימות או מסוכנות, במצוות מפקדו הסמכותי. האויבים של שני הגיבורים תמיד מכוערים ומעוותים, (למשל גולגתה ב1 ) גם מבחינה מינית. במהלך העלילה עובר הגיבור שלב של עינויים בעלי גוון ארוטי ברור, לעיתים יחד עם בחורה כמענה או מעונה (1,8).
אבל יש, כמובן, הבדלים בין בונד לקים. אומברטו אקו מדגיש את הגזענות של פלמינג, השומר על טוהר הגזע האנגלו סקסי של בונד ומעמיד מולו רעים מגזעים אחרים ומעורבים. אורי שלגי מגדיר את פטריק קים שלו “אמריקאי, אבל פרענק”, לעומת בונד ה”אשכנזי” ומציין שאפיון זה הגביר את משיכתו אצל קהל הקוראים הישראלי. יש כמובן גם הבדלים קטנים נוספים, כמו הויסקי של קים לעומת המרטיני של בונד, אך הבדל בסיסי אחד חשוב ביותר: בונד, על פי אקו “אינו אדם יוצא דופן…כוח מוסרי ונאמנות למשימה מאפשרים לו לבצע את משימותיו, בלי להזדקק לכוחות על אנושיים.” לעומתו קים מתואר, מספר פעמים בכל ספר, כבעל יכולות גופניות ושיכליות שהן הרבה מעל לממוצע.
השער של “המוות הלוחש” (1) מזכיר במיוחד כרזה של אחד מספרי ג’ימס בונד, בצבעי שחור-לבן-אדום מופיעה צלליתו של גבר אוחז אקדח. הקשר בין בונד לקים מופיע באופן ברור על הכריכה האחורית של מספר מספרי הסדרה: “מאז ספריו של יאן פלמינג שיצר את דמותו של ג’אמס בונד לא זכה סופר והדמות אותה יצר, להצלחה מסחררת כפי שעה זאת ברט ויטפורד וגיבור ספריו – פטריק קים. סוכן החשאי רב הפעלולים, המשתמש בשיטת הלוחמה היפאנית העתיקה, היא הקאראטה, הפך במרוצת השנים למוכר וידוע בין חובבי ספרות המתח כפי שעשו זאת פארי מיסון, גיבורו של סטנלי גארדנר, הרקול פוארו, גיבורה של אגאתה קריסטי ושרלוק הולמס, גיבורו של קונן דויל.”
קטע זה יוצר הקבלה ברורה בין כל אותם סופרים לועזיים קיימים לבין ברט ויטפורד הבדוי ומסייע בכך לביסוסו של הפסבדו-תרגום כעובדה אמיתית. שימוש נוסף בטכניקה דומה מופיע במספר ספרים, כאשר כחלק מהתפאורה או העלילה מוכנסים סופרי מתח ומסתורין אחרים, חלקם מ”כוכביה” של הוצאת רמדור. כך למשל ב”מוות הלוחש”(1) פותר קים את התעלומה בעזרת רמז שהשאיר לו ידידו המנוח, שהיה חובב מושבע של ספרי מתח ופעל על פי תחבולה מספרו של אלרי קווין. ב”האיש שבגד פעמיים” (5) אומר לו מפקדו של קים ” יש לי משהו במיוחד בשבילך, סיפור ריגול שכאילו הוצא מתוך אחד הספרים או הסרטים הטיפשיים…אבל הפעם הכל אמת!” ב”הגיישה של היושב ראש” (7) עמוס שולחנו של הסוכן החשאי בספרי המתח של רימונד צ’אנדלר, ריצ’רד פראתר וארל סטנלי גארדנר. ניתן לראות באיזכורים אלה אולי גם מן בדיחות פנימיות של הכותבים.

קוריאה לנצח
השנים עברו, המלחמה הקרה הסתימה, כמו המערבונים של שנות השישים גם זמנו של פטריק קים עבר. ספרי כיס אינם זן עמיד במיוחד ורק עותקים בודדים שעדיין לא התבלו כליל מסתתרים להם בחנויות להחלפת ספרים משומשים. כך חולפת לה תהילת עולם – רבים הסטודנטים והחיילים שמעודם לא שמעו על איש הקאראטה. אבל משהו נשאר בכל זאת.
בשנים האחרונות יוצאים לאור יותר ספרי מקור עבריים המשייכים עצמם בגלוי לז’אנר ספרות הבידור, ואפילו נמכרים היטב. בתיה גור כותבת ספרי מתח ועירית לינור, כך מספרים העיתונים, שיפצה את דירתה מרווחי שני ספריה הקלילים. מערכת הספרות המתורגמת לעברית השפיעה על מעבר אלמנטים לא קאנוניים אל תוך המערכת הקאנונית של הספרות העברית (10) לסדרת ספרי פטריק קים, שהוצגו כתרגומים, היה חופש פעולה גדול יותר מאשר לספרים שהוצגו ככתובים בעברית לפעול מחוץ לנורמות הנוקשות המיועדות לספרי מקור.
אולי בקרוב יצוץ לו איזה גיבור ספרותי חדש, איש מוסד עשוי ללא חת, שילחם באויבינו בערבות הנגב או ברחובות תל אביב, ואולי יחזור פאט להלחם בסוחרי סמים סיניים מרושעים או בטיפוסים מושחתים שאינם שומרים על איכות הסביבה.

ביבליוגרפיה:

1. המוות הלוחש/ עברית: ג.מור. מהדורה שניה – 1987. 176 עמודים.

2. קוריאה לנצח/ עברית: ש. פרנקל. 1972. 191 עמודים.

3. ארמון הנשים האבודות/ עברית: נח סדן. מהדורה שניה 1982. 194 עמודים.

4. האלמוני במסכה/ עברית:ראובן לסמן. 1976. 194 עמודים.

5. האיש שבגד פעמיים (מספר 130). 1975. 64 עמודים.

6. הסוכן בעל עין הזכוכית (מספר 132)/ א.בן מרדכי. 1976. 65 עמודים.

7. הגיישה של היושב ראש/ עברית: פ.דן. מהדורה ראשונה 1969. מהדורה שניה 1977. 193 עמודים.

8. אקו, אומברטו. תבניות הסיפר ברומאנים של ג’יימס בונד ליאן פלמינג. הספרות 18-19, דצמבר 1974.

9. ויסברוד, רחל. “פסבדו תרגומים.” מגמות בתרגום סיפורת מאנגלית לעברית 1958-1980. אוניברסיטת תל אביב: 1989. (עבודת דוקטור) עמודים 94-99, 355-356.

10. יהלום, שלי. היחסים בין הספרות הצרפתית לספרות האנגלית המאה ה18-. החוג לתורת הספרות הכללית, 1978. (עבודת מ”א). עמודים 47-52, 74-75.

11. מילנר, איריס. שיאים וספרים. מוסף הארץ 28.5.93.

12. מנדלסון, זהבה. רומנים רומנטיים ואמן הקאראטה: סיור חטוף בממלכת המו”לות הבידורית, שאינה נתונה לביקורת ואינה יודעת ספרות מקור מהי. מעריב, על ספרות ואמנות, 31.7.71.

13. שביט, זהר ויעקב. לתולדות סיפור הפשע העברי בארץ ישראל. הספרות 18-19, דצמבר 1974.

14. שביט, יעקב. הספר כמצרך של תרבות הפנאי בישראל. הספרות 17, ספטמבר 1974.

15. שלגי, אורי. שיחה 28.5.94.

16. שקלובסקי, ויקטור. סיפור המסתורין מתוך ספרו על תורת הפרוזה 1925. בתוך: הספרות 18-19, דצמבר 1974.