אשמח לראותכם בסדנת תרגום בהנחייתי, בשם “המתרגמים במרכז”, במסגרת כנס “מאורות” הקרוב, המוקדש לספר “המהלכים בקצוות“. (הספר יצא לאור בתרגומי בשנת 2010 בהוצאת גרף, בעריכת ימימה עברון. עורכת הסדרה: גילי בר הלל). הנרשמים לסדנה מתבקשים להכין מראש תרגום של קטע קצר מהספר, המצורף בהמשך.
על הכנס:
המדע הבדיוני והמדע חוקרים את הקצוות. סופרות ומדענים, חוקרות ואומנים שבוחנים מה נמצא בגבולות הידע, הסקרנות והדמיון, ומעבר להם. בספרים, סיפורים, סרטים ותכניות טלוויזיה מתגלים עולמות חדשים בקצה העולם שלנו, ובעולמות שטרם הכרנו. כפי שדיאנה ווין-ג’ונס לוקחת את גיבור הספר שלה לעולמות לא מוכרים שמסייעים לו להכיר את עצמו, כך גם יצירות אחרות מזמינות אותנו לצאת למסעות עד לגבולות המוכר, ולעבור אותם.

הצטרפו אלינו ב-26 בדצמבר להרצאות, פאנלים וסדנאות שמהלכים בקצוות, בין המוכר לזר, בין החדש לעתיק, בין הבדיון למדע. ננסה לגלות את הקצוות של העולם והחברה המוכרים לנו, את מי שנמצאים בשוליים של העולם והחברה האלה, ואת מה ששוכן מעבר להם.

“מאורות” ייערך השנה ב-26 בדצמבר בקמפוס אדמונד י’ ספרא (גבעת רם) של האוניברסיטה העברית בירושלים. לרכישת כרטיסים מראש לחצו כאן.
לרכישת עותק דיגיטלי של “המהלכים בקצוות” (זמין גם לקינדל) לחצו כאן.
לרכישת “עיר הזמן” מאת דיאנה ווין ג’ונס בתרגומי לחצו כאן.

קטע לתרגום לקראת הסדנה:

From The Homeward Bounders / Diana Wynne Jones
The one of Them nearest me walked round behind me and shut the door. “Another random factor,” he said. He sounded annoyed. It was the way my mother would say, “Bother! We’ve got mice again.”

And the other one said, “We’d better deal with that before we go on then.” He said it the way my father would answer, “You’d better set traps again, my dear.”

“How?” asked the first one, coming back round me to the machines. “Can we afford a corpse at this stage? I do wish we could do without these randoms.”

“Oh but we can’t,” said the other. “We need them. Besides, the risk adds to the fun. I think we’d better discard this one to the Bounder circuits—but let’s get a readout first on the effect of a corpse on play.”

“Right you are,” said the first one.

They both leaned over the machines. I could see Them through the white sheets of reflected sky, looking at me carefully and then looking down to press another button. It was the way my mother kept looking at the color of our curtains when she was choosing new wallpaper. After that, They turned their attention to another part of the machine and gazed at it, rather dubiously. Then They went down the room to look at that huge flickering table.

…
They are separate universes, stacked in together like I saw the triangular rooms of Them before They sent me off. These universes all touch somewhere—and where they touch is the Boundary—but they don’t mix. Homeward Bounders seem to be the only people who can go from one universe to another. And we go by walking the Bounds until we come to a Boundary, when, if one of Them has finished his move, we get twitched into the Boundary in another Earth, in another universe. I only understood this properly when I got to the sixth world round, where the stars are all different.