יצא לאור בתרגומי בהוצאת “הכורסא” הספר
“להתאהב בגרייס” מאת קריסטל סאתרלנד, המיועד לנוער ולמבוגרים גם יחד. סיפור שובה לב ולפעמים גם שובר לב:

הנרי פייג’ מעולם לא היה מאוהב. הוא אמנם מחשיב את עצמו רומנטיקן חסר תקנה, אבל אהבה מהסוג המטלטל שמדיר שינה ומנטרל תיאבון טרם נקרתה בדרכו. עד שהגיעה גרייס.

גרייס לא נראית כמו נערת החלומות שהנרי דמיין לעצמו – היא נתמכת במקל הליכה, לובשת בגדים של בנים, ונדמה שהיא מתרחצת לעיתים נדירות בלבד. אך כשהנרי נבחר לערוך את עיתון בית הספר יחד עם גרייס, הוא מגלה שהוא מתאהב בה במהירות.

אולם “להתאהב בגרייס” הוא אינו סיפור אהבה אופייני של נער הפוגש בנערה. ספר הביכורים המבריק של קריסטל סאתרלנד מלא במידה שווה בשנינות ובשברון לב, והוא תזכורת בעלת עוצמה לאושר המריר-מתוק של אהבה ראשונה.

קריסטל סאתרלנד נולדה באוסטרליה, ארץ הקיץ הנצחי. היא עבדה כעיתונאית באמסטרדם ובהונג קונג. אין לה ילדים ולא חיות מחמד אבל היא נוהגת לכנות את החפצים שלה בשמות. בהולנד היו לה אופניים שנקראו קים קרדשיאן, ודינוזאור מתנפח בשם הרברט. להתאהב בגרייס הוא ספרה הראשון.

ערכה את התרגום: אורלי מזור-יובל

לאחרונה יצא לאור הספר “הפנים הרבות של האובדן והשכול: תיאוריה וטיפול” מאת שמשון רובין, רות מלקינסון ואליעזר ויצטום. אני תרגמתי חלקים מהספר, וחלקים אחרים ממנו נכתבו במיוחד עבור המהדורה העברית. היה מעניין במיוחד לתרגם מאנגלית תיאורים המתייחסים למטופלים ישראלים, ולדאוג לכך שהטקסט ייקרא כאילו נכתב בארץ במקור.

על הספר:

אין אדם שאהבה, קשר ויחסים עם אחרים זרים לו. אין אדם שלא חווה או יחווה אובדן, מוות ואבל במהלך חייו.
ספר זה מוקדש כולו לנושא אובדן בעקבות מוות והשכול הבא בעקבותיו.
בספר יש התייחסות תיאורטית, מחקרית ומעשית להיבטים רבים ומגוונים של תחום זה, עם העמקה בהיבטים היישומיים של התערבות טיפולית. המחברים, אנשי מקצוע מנוסים בעצמם, ביקשו לכתוב ספר שיהיה מעניין, אינפורמטיבי ומועיל לשורה רחבה של מטפלים ולקוראים המעוניינים להבין תחום זה לעומק.
הספר מיועד לקורא הישראלי, והוא בוחן ודן בנושאים רבים הקשורים למציאות הישראלית הרב־תרבותית. הוא בנוי מחמישה שערים: א) הבחירה בחיים אחרי אובדן; ב) המודל הדו־מסלולי לאובדן ושכול: להמשיך את הקשרים ולהמשיך בחיים; ג) שילוב של גישות טיפוליות שונות עם תובנות של המודל הדו־מסלולי לאובדן ושכול; ד) אובדן ואבל בישראל; ה) תרבות, חברה, אתגרים קליניים בישראל ובעולם.
זהו ספר מקיף ועדכני לכל מי שהתחום מעניין אותו.
פרופ’ שמשון רובין הוא פרופסור מן המניין לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת חיפה, ראש המרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי, וראש התכנית ללימודי תעודה בפסיכותרפיה.
ד”ר רות מלקינסון היא עובדת סוציאלית קלינית, המייסדת והמנהלת של המרכז הישראלי לטיפול רציונלי אמוטיבי התנהגותי, ומרכזת תחום ההכשרה במרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה.
פרופ’ אליעזר ויצטום הוא פרופסור מן המניין בחטיבה לפסיכיאטריה בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב ומנהל בית ספר לפסיכותרפיה במרכז לבריאות הנפש באר שבע.

היום בשעה חמש תשודר בגלי צה”ל התוכנית “ספרים, רבותי, ספרים” שתקדיש פינה לג’יין אוסטן, לכבוד יום השנה ה-199 לפטירתה, שחל השבוע וציפי גון-גרוס תקריא קטע מתוך “ליידי סוזן” בתרגומי.
בנוסף, במוסף “הארץ” יש כתבה מרתקת מאת נעה מנהיים על גלגוליו השונים של רומן המכתבים לאורך השנים, כולל אזכור של “ליידי סוזן”, הכתוב בסוגה זאת (הידעתם שגם “תבונה ורגישות” נכתב מלכתחילה כרומן מכתבים? אוסטן שינתה את צורתו בהמשך, ורק אז הוציאה אותו לאור).
המתעניינים בסרט “אהבה וידידות” על פי “ליידי סוזן” מוזמנים לקרוא כתבה המתמקדת בתלבושות הסרט ולראות את הכוכבת, קייט בקינסייל, מפרשנת בשנינות כללי נימוסין של המאה השמונה-עשרה.

אפרופו תלבושות מן המאה השמונה-עשרה, כנראה שהעניין שלי בסדרת הספרים והסרטים “נוכרייה“, כבר נודע ברבים…

יצא לאור בתרגומי בהוצאת יניב הספר “כננת האווירונאוט” מאת ג’ים בוצ’ר. בשל אורכו הוא הודפס בשני כרכים, עם ציורי עטיפה שונים מעט זה מזה (עריכה: מורן שין).
הספר שייך לז’אנר המכונה סטימפאנק. חשבתי להסביר את העניין בעצמי, אבל יש כבר הסברים מעולים, כמו זה של גילי בר-הלל סמו וסקירה מצוינת כרגיל של נעה מנהיים במוסף הארץ.
ציטוט קצר מתוך ההסבר של גילי: “סטימפאנק מתייחס לכל אותן יצירות המתרחשות בעולם חלופי שבו לא התפתחו טכנולוגיות כגון האלקטרוניקה ומנוע הדיזל, אלא במקומן שגשגו טכנולוגיות שמבוססות על גלגלי שיניים ומנועי קיטור (מכאן “סטים”, קיטור) … בכך משלב הסטימפאנק בין האלגנטיות המסוגננת של העידן הויקטוריאני לבין כושר ההמצאה והיכולות הטכנולוגיות של תקופות מאוחרות יותר.”
בסטימפאנק יש המון דברים מגניבים, כמו למשל הקליפ הזה, שכולל דו-קרב נגינה במערב הפרוע או שיריון לחתולים בהדפסת תלת ממד, רלוונטי במיוחד לספר הנוכחי, שיש בו חתולים מדברים ולוחמים.

משה מלין, שהספיק כבר לפרסם ביקורת על הספר בפייסבוק, כתב:

גם בכננת האווירונאוט יש גיבור שתמיד נופל על הרגליים. הפעם זה המקורי. חתול. אליו מצטרפים, באקספוזיציה קצבית ומרהיבה, בת אצילים מבית שנפל מגדולתו, קפטן ספינת אוויר שעברו לפניו, אצילה לוחמנית, לוחם מלידה, שני מדענים מטורללים באופן חביב ואיגיוני, וכמה נבלים מוצלחים למדי.
…
הדיאלוגים משעשעים, כמו גם הכתיבה בכללותה; קטעי הפעולה מעולים, והאווירה הייחודית שבוצ’ר יוצר פשוט נפלאה. אפשר לעצום עיניים, לראות את מרחבי האינסוף הכחולים, כשברקע צריח עצום, רוחש פעילות, ויצורים מוזרים למחצה מפציעים פה ושם.

פרטים נוספים על הספר ואפשרות רכישה יש כאן.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “ללמוד מהטובים ביותר – כללי ניהול העובדים שהביאו להצלחת גוגל” מאת לאזלו בוק, שהוא מנהל משאבי האנוש של חברת גוגל.

ברור מהכותרת במה עוסק הספר, ובחרתי להביא מתוכו דוגמה שהייתה מאתגרת יחסית מבחינה תרגומית, בשל הצורך להבהיר כמה וכמה מושגים, בלי ליצור עומס רב מדי על הטקסט והקורא (ההדגשות כאן שלי):

בגוגל יש לנו רשימות דיוור שאליהן יכול כל אדם להירשם, ושיחה הקשורה לנושא אחד מכונה פתיל. לפעמים נושא רגיש במיוחד גורם להיווצרות של פתילפלצת. ב-centithread יש יותר ממאה הודעות. ב-millithread (או kilothread … יש ויכוח על הקידומת הנכונה) הראשון שלנו היו יותר מ-1,000 תגובות. הוא התחיל בעוגה.

יום אחד בשנת 2008 הציע אחד מבתי הקפה שלנו את הקינוח הבא בתפריט ארוחת הצהריים:
עוגת קרם שוקולד-גוג’י טיבטי חינם בציפוי שוקולד-מקדמיה-קוקוס-תמרים : קרם אגוזי מקדמיה, אבקת קקאו, מקל וניל, אגבה, פתיתי קוקוס, גוג’י ברי, חמאת קוקוס, סירופ אגבה כחולה בחליטת תות, תמרי מג’הול, מלח ים.
זמן קצר אחרי שהתפריט פורסם כתב גוגלר אחד לאריק ב-Gmail, משהו בסגנון של: “זה מהתפריט של היום. אם לא תהיה תשובה טובה או פעולה מצד החברה אני אתפטר במחאה.”
הגוגלר העביר את מכתבו לכמה רשימות דיוור קטנות, ולאחר מכן העביר אותו אחד המהנדסים לרשימת הדיוור הכללית של החברה לנושאים שונים.
בהמשך הוא קבע שיא לזמן הקצר ביותר שבו נושא צבר למעלה מ-100 תגובות, והפך להיות הנושא הראשון שעבר את סף 1,000 התגובות. גוגלר אחד ספר בסך הכול יותר מ-1,300 מיילים בנושא.
עכשיו – קצת הקשר.
גוג’י ברי, פרי יער הצומח במקור בדרום-מזרח אסיה ובסין, גדל כיום בקנדה, בארה”ב ובמקומות אחרים. הוא גדל על שיחים שיכולים להגיע לגובה מטר עד שלושה מטרים, בעלי פרחים סגולים. הפרי כתום-אדום, קטן, באורך סנטימטר עד שניים, עשיר בנוגדי חמצון ובעל טעם חמוץ-מתוק. אני לא יכול לומר שאני מת עליו, אבל הוא לא רע כשמשלבים אותו בכל מיני מנות.
באותו יום באפריל החליט שף אחד להכין עוגה עם גוג’י ברי שהגיע מטיבט. כל האוכל בגוגל ניתן בחינם. כך שהעוגה היתה בחינם. עם גוג’י ברי. מטיבט. הבעיה היא שבאנגלית המילה Free פירושה גם “חינם” וגם “חופשי” או “לשחרר”. שמה הארוך של העוגה יכול היה להתפרש כמעדן מפונפן בחינם, או כקריאה לשחרורה של טיבט.
מבחינתם של גוגלרים רבים הכוונה היתה למשמעות השנייה.
גוגל פועלת ברחבי העולם כולו, ויש לנו כמה משרדים בסין. בעבור סינים רבים, טיבט היא חלק מסין – בעבר, בהווה ובעתיד. מבחינת רבים אחרים טיבט היתה וצריכה להיות מדינה עצמאית מסין. בלי קשר לגוגל, אני חושב שזאת לא הגזמה מופרזת לומר שיש כנראה מיליארד איש שחושבים כך, ומיליארד שחושבים ההיפך.
היו גוגלרים, כמו זה שכתב לאריק וכמה אלפים מחבריו הקרובים, שנעלבו עד עמקי נשמתם מהרעיון העולה משמה של העוגה, ולפיו טיבט צריכה להיות “חופשית”. כדי להבהיר את כוונתם, היו שטענו שבני המערב היו נעלבים לא פחות אם “איזה שף בלונדון” היה מציע “עוגת ויילס חופשית” או “עוגיית צפון אירלנד החופשית”. אחרים הפליגו עוד יותר בדבריהם והציעו “סירופ מייפל קוובק החופשית”, “סטייק טקסס פוליגמי” ו”חביתיות מלחמת התוקפנות של מדינות הצפון”, כדי לדרוך על יבלות אמריקאיות.

(עריכה – דנה זייברט-טל)

יצא לאור בתרגומי ספרה האוטוביוגרפי של ד”ר רות ווסטהיימר “על אהבה ושמחת חיים” (עורכת התרגום – דנה זייברט ).
ד”ר רות נמצאת כרגע בארץ ומתוכננים שני אירועי חתימה שלה בצומת ספרים – האחד בתל אביב (17.6) בדיזינגוף סנטר בשעה 11:00 והשני בירושלים (22.6) בשעה 17:00.

נהניתי לעבוד על הספר. הוא מתאר בשפה ישירה וקולחת אירועים שונים מחייה של ד”ר רות: החל מילדותה בתקופת השואה, דרך חברותה ב”הגנה” ולימודיה בסורבון בפריז ועד להופעות שלה בספינות שעשועים כשהיא בשנות השמונים לחייה.

היה נחמד במיוחד שיכולתי להתייעץ עם הכותבת בעצמה בכמה סוגיות תרגומיות, כיוון שהיא הרי דוברת עברית. בין השאר, קיבלתי ממנה אישור לכתוב על מכרה שלה שהיא “מדברת אוטוסטרדה”.

לקריאת קטעים מהספר בכתבה ב”ישראל היום” לחצו כאן.

בפוסט “המידות הטובות” דנתי בהמרת מידות בין שיטות שונות בתרגום לעברית. אם אין סיבה מיוחדת שלא לעשות זאת, נהוג להמיר נתוני מרחק, משקל וכן הלאה ליחידות מטריות, המוכרות לקוראים.
הנושא עורר דיון, הן בתגובות לפוסט כאן ובפייסבוק והן בשיחות שלי עם קוראים. היו שצידדו בהמרה, כי אין צורך לסבך את הקורא העברי במידות שקשה לו לחשב (אם הוא בכלל מסוגל לזה). אחרים לעומתם תמכו בשמירה על מידות שהן אולי זרות לנו, אבל טבעיות לדמויות בספר. הדמויות של ג’יין אוסטן לא השתמשו בקילומטרים, ומידת האורך “וֶרְסְטָה”, שהייתה בשימוש באימפריה הרוסית, טבעית לרומן ישן ועוזרת לשמר בו את הניחוח הזר.
חוויית הקריאה משתנה כאשר אלמנט זר בטקסט מחייב את קורא התרגום להקדיש תשומת לב אליו, בעוד שאצל הקורא בשפת המקור הוא היה נבלע בעלילה בלי להשאיר חותם.
כשתרגמתי לאחרונה ספר מדע בדיוני, שמתרחש בעולם אחר, המרתי את כל המידות. הסופר יכול היה להמציא שיטת מדידה, אבל בחר להשתמש במידות הטבעיות לו ולקוראיו. כך יהיה גם בשביל הקורא בעברית. לעומת זאת, במקומות שבהם הסופר בחר לעשות הזרה, כולמר להשתמש במילים נדירות או חריגות, עשיתי זאת גם בתרגום שלי.
בספר אמריקאי העוסק באתלטיקה וריצות שתירגמתי לאחרונה יש כמובן נתונים רבים של מרחק ושל זמן. ברור מהקריאה שהכותב ממיר מידות מטריות לאלה שאליהן הוא וקוראיו רגילים. לכן הוא מספר על רצי מרתון שגומאים 125 מייל בשבוע באימונים, כשלמעשה ההתייחסות היא למספר העגול יותר 200 ק”מ. אחד הסיפורים בתחילת הספר הוא על רץ קנייתי, הרגיל למידות המטריות, שמתקשה לחשב בראש במהלך מרוץ את הקצב הממוצע שלו, כי הנתונים מוצגים מולו במיילים. הכותב המיר, ואני ממירה בחזרה. אבל למעשה אצל שנינו יש בטקסט הסופי מידות משני הסוגים. הוא נאלץ לתת נתונים על ריצות 5,000 ו-10,000 מטר, כי אלה המרחקים הסטנדרטיים בתחרויות העולמיות. אני מביאה תוצאות זמן לריצת מייל, כי גם זה נתון שחשוב בפני עצמו, ולא רק בהמרה לקילומטרים.

[התמונה מעמוד הומוריסטי ]

“מה יש בשם?” שואלת יוליה (בתרגום דורי פרנס, בקישור הזה) “מה שנקרא לו שושנה ריחו יהיה מתוק תחת כל שם אחר.”
אבל הסופרת אלי נייט, שאת ספרה “רצח בקריצה” תרגמתי, משתמשת בשם עט, ומסבירה מדוע ואיך במאמר מעניין.
שמה המקורי, היא מספרת, הוא אליסון פוטר. אבל הוצאת הספרים שקיבלה לפרסום את ספר המתח הראשון שכתבה ביקשה ממנה לבחור שם אחר ל”אישיות” שלה כסופרת. “אליסון” משעמם וחסר ייחוד ואילו “פוטר” שייך להארי פוטר ולסופרת הילדים ביאטריקס פוטר, ויעשה שַׁמּוֹת בתוצאות חיפוש אינטרנטיות ואחרות.
בעולם הספרות המסחרית מקובל מאוד השימוש בשמות עט, חלקם בראשי תיבות, חלקם מייצגים למעשה יותר מאדם אחד. וכך ישבה אליסון, חשבה וחשבה, ניסתה ופסלה. היא דיברה עם חברים ואנשי מקצוע, וכל אחד מהם הביע דעה המבוססת על ניסיון חיים וסטריאוטיפים (כמו למשל, “איאן תמיד ג’ינג’י”).
בסופו של דבר בחרה בשם עם צליל נועז, שיכול לעבור טוב בשוק הבינלאומי, ואינו מרמז בהכרח על מגדר – Ali Knight.

בלי להכיר את כל התהליך הזה, בתרגום לעברית (למעשה, תעתוק השם) הייתי צריכה לבדוק מעט פרטים על זהות הסופרת, כדי לוודא שלא מדובר למשל בגבר ששמו עלי. לצערה של נייט, הנוסח העברי של שמה לא בהכרח מתקשר לפירוש המילה “אביר” (knight), אבל בעצם גם “לילה” (night) באנגלית יכול להתאים לסופרת מותחנים.

יצא לאור בתרגומי “ליידי סוזן” מאת ג’יין אוסטן בתוך הספר “אהבה וידידות”, הכולל גם את כתבי הנעורים של אוסטן בתרגומה של סטלה פנטופל.
אני מודה לעורכת מיכל לעדן וכמובן לשי סנדיק שנתן לי הזדמנות לנעוץ שיניים בממתק הזה. הנה חלק ממה שכתב שי על הספר:

ההתרגשות הרגילה שמלווה אותי בכל ספר שיוצא אצלנו גדולה פי כמה היום, כשאני מחכה לרותי מקורדובה שתעדכן אותי ש”אהבה וידידות”, התרגום הראשון לעברית של יצירותיה המוקדמות של ג’יין אוסטן, מוכן ומזומן לאיסוף.
כי בניגוד ל”תבונה ורגישות” ו”אמה” שהיו תרגומים שניים או שלישיים, זו הפעם הראשונה שאפשר יהיה לקרוא את “ליידי סוזן” ואת “כתבי נעורים” בעברית ולפגוש אוסטן קצת אחרת. אוסטן שכותבת כדי להתנסות בכל סוגה שקיימת בתקופתה כדי להתלמד, שמחברת סיפורים ומחזות שיצחיקו את בני משפחתה ושבתכל’ס, לא דופקת חשבון לאף אחד. היא כותבת מה שבא לה ואיך שבא לה. יש משהו מקסים ונוגע ללב כשרואים סופרת נולדת – מתפתחת מנערה סקרנית ושובבה עם כשרון אדיר שהניצוצות שלו נגלים גם בקטעים הבוסריים יותר והופכת אל מול עיני הקורא לסופרת בשלה ומורכבת, כותבת שמצליחה לרגש אותנו מאתיים שנה אחרי מותה.
הספר כבר נמצא בכל החנויות הדיגיטליות וכמובן באתר שלנו.

“ליידי סוזן” הוא רומן מכתבים. זה המכתב הראשון:

להמשך הקטע →

הנוהג הרווח בתרגום ספרים לעברית הוא המרה של מידות זרות לשיטה המטרית ההגיונית והטובה, המשמשת אותנו בארץ.
אם אין סיבה מיוחדת שלא לעשות זאת, נמיר מיילים לקילומטרים, אינטשים לסנטימטרים, טמפרטורות פרנהייט לצלזיוס וכולי.
ככלל, לא רצוי שהקורא יתעכב בחישובים בעל פה כשהוא יכול לקבל תמונה מנטלית ברורה של המידה שבה מדובר.
בעבר היו אתרי המרת מידות חבריו הטובים של המתרגם, אבל היום גוגל יודע הכל, וצריך רק לכתוב לו “5 מייל לשעה בקמ”ש” כדי לקבל את התשובה.
ההמרה צריכה להיות מדויקת ככל האפשר, בלי לפגוע בהיגיון הפנימי של הטקסט. במדריך טכני חשוב לדייק ברמת המילימטר בקוטר הבורג, אבל אם גיבורי הרומן יוצאים לטיול של מייל, אולי יהיה טבעי יותר לומר שהם הלכו קילומטר או שניים. ואם הגיבורה רואה דרגש בגובה foot הרי שזה אומדן בלבד, ויהיה קצת טיפשי לכתוב שראתה שגובהו 30 ס”מ וחצי. לפעמים מתאים יותר לומר שהגיע לאמצע השוק שלה.

הנה דוגמה ממשית להעברת רוח הדברים. ב”ליידי סוזן” מאת ג’יין אוסטן שתרגמתי מדובר על נסיעה בת 30 מייל. מצד אחד – לקוראים בארץ יכול להיות קשה להמיר בראש שלושים מייל לכחמישים ק”מ, מצד שני ג’יין הרי לא הכירה מידות מטריות. הפתרון שלנו בסופו של דבר היה לכתוב “נסיעה בת כחמש שעות”, כיוון שבמהדורה המוערת של כתבי אוסטן כתוב שכרכרה נוסעת במהירות ממוצעת של כשישה מייל לשעה.

בקרוב יצא לאור “אהבה וידידות” מאת ג’יין אוסטן ובו שני חלקים: הנובלה “ליידי סוזן” בתרגומי ואסופת “כתבי נעורים” בתרגומה של סטלה פנטופל (הוצאת תמיר-סנדיק בשיתוף פעולה עם הוצאת אהבות).

מהיום עד סוף החודש אפשר לקנות את הספר ברכישה מוקדמת בהנחה מיוחדת, כלומר במחיר זול יותר מזה שבו ימכר הספר לאחר שיצא לאור. לחצו כאן למכירה המוקדמת.

כתבי נעורים (1787 – 1793) הם אוסף יצירות שנמצאו במחברותיה של אוסטן המתבגרת ונכתבו בין הגילים 11 עד 17. יצירות אלו כוללות סיפורים קצרים, שירים, מחזות, חיבורים עיוניים, ואף פתיחה לרומן שלא הושלם. כתבים ניסיוניים אלה משרטטים את תהליך התפתחותה של הסופרת כיוצרת מוכשרת, בעלת טביעת עין חדה לאפיון דמויות משובח ואירוניה דקה.

ליידי סוזן (1794) הוא רומן מכתבים שבמרכזו עומדת אלמנה יפת תואר, פלרטטנית ונכלולית המחפשת בעל לעצמה ולבתה התמימה. הליידי הנבונה והמחושבת אינה בוחלת באמצעים כדי להשיג את מטרותיה ולהפיל ברשתה את הגברים המוקסמים מיופייה ומאישיותה. הנובלה עובדה לסרט קולנוע שיוצא לאקרנים בימים אלו, ומתהדר בצוות שחקנים אנגלי משובח* ובשנינות מענגת. לחצו כאן כדי לראות את הטריילר לסרט.

*סטיבן פריי! ג’מה רדגרייב! השחקן ההוא שלא זכרתי את שמו והיה ב”כומר מדיבלי” וגם ב”זרה”!

יצא לאור בתרגומי בהוצאת ידיעות אחרונות “בן ברית” מאת מייקל אורן.
מן הכריכה האחורית של הספר:

מייקל אורן, שגריר ישראל בארצות הברית בשנים 2013-2009 וכיום חבר כנסת מטעם מפלגת “כולנו”, שירת בתפקידו הדיפלומטי בתקופה של שינויים מרחיקי לכת בארצות הברית ובעיצומו של גל אלימות נורא ששטף את המזרח התיכון כולו. במהלך כהונתו התמודדו שתי המדינות עם תהליך השלום הפלסטיני, האביב הערבי, האיומים על קיומה של ישראל מצד הטרור הבינלאומי ותוכנית הגרעין האיראנית ועוד. בספרו המרתק מעניק לנו אורן מבט ישיר אל תוככי היחסים המיוחדים בין ארצות הברית ובין ישראל, שהם פרי ברית שנכרתה עוד בימי כהונתו של הנשיא הארי טרומן לאחר מלחמת העולם השנייה, וחושף ללא מורא את היחסים המורכבים בין ממשל אובמה לראש הממשלה בנימין נתניהו.

באופן טבעי, הספר עוסק רבות בעימותים בין ממשלות ישראל וארה”ב והעומדים בראשן. אני יכולה רק לציין שבמהלך העבודה עליו הייתה לי סימניה קבועה בעמוד המצולם כאן מתוך “ספר הביטויים המקיף” מאת נרי סבניה גבריאל, שהוא ספר עזר מומלץ מאוד למתרגמים.

בקישור הזה יש ראיון עם מייקל אורן והפנייה לפרק הראשון מהספר.

בית ההוצאה טור פירסם באתר שלו רומן גרפי (ספר קומיקס) המציג את סיפור חייו של אלן טיורינג.
“משחק החיקוי”, מאת לילנד פרביס וג’ים אוטוביאני, זמין במלואו באתר. מעניין גם לקרוא את הדיונים בתגובות, העוסקים בין השאר במותו של טיורינג, והשאלה האם היה התאבדות או תאונה. בספר “אלן טיורינג – האניגמה” מאת אנדרו הודג’ס שתרגמתי מתוארת התאבדות, אבל מסמכים חדשים יותר, שהתגלו בהמשך, מטילים בה ספק.

תודה על הקישור ל אורי ברוק.

גילי בר-הלל כותבת בדף הפייסבוק של הוצאת “עוץ”:

העמוד שלנו מתקרב ל-2,000 עוקבים, ולרגל זאת, חשבנו לחגוג בהגרלה קטנה. כשנגיע ל-2,000, נגריל בין מי שיגיב לפוסט הזה את התכשיטים בתמונה: תליון עם המטוס מעטיפת הספר “שם צופן: וריטי”, מעשה ידיה של המתרגמת ענבל שגיב-נקדימון, וצמיד ברוח הספר, מעשה ידיה של העורכת הראשית גילי בר-הלל. (צמידים דומים יועמדו למכירה בהמשך באתר הוצאת עוץ, אבל תליונים לא!)

אז קדימה, עזרו לנו להגיע ל-2000 עוקבים! ספרו לחבריכם על עמוד הפייסבוק שלנו, ועל הספרים שלנו!

להשתתפות בהגרלה, השאירו תגובה לפוסט עם הצילום הזה בעמוד של “עוץ” בפייסבוק.

יצא לאור בתרגומי הספר “עיר של נשמות אבודות” מאת קסנדרה קלייר, בסדרת “בני הנפילים” של הוצאת גרף. הספר אמור כבר להימצא בכל חנויות הספרים והמעריצים מוזמנים להשביע את רעבונם.

* * *

בהזדמנות זאת אני שמחה לבשר על כנס מדע בדיוני ופנטזיה חדש – כנס “דורות” שייערך בפורים בחיפה. אני ארצה שם על תרגום, כמובן. לחצו על התמונה כדי לעבור לאתר הכנס. אפשר כבר לקנות כרטיסים.

הכינוס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל נערך השבוע בירושלים והיה כרגיל מלא עניין ומפגשים נעימים. תודה ושבחים לצוות המארגן, ובראשו שרה ירקוני ושריתה קראוס.

לעונג היה לי להשתתף בפאנל “אוסטן מימין לשמאל” שהציג את צוות התרגום והעריכה של כתבי ג’יין אוסטן לעברית.
בפאנל השתתפו שי סנדיק מהוצאת תמיר-סנדיק, שהתחיל את המבצע כולו עם ההוצאה של “תבונה ורגישות” בתרגומו. לצדו העורכות רחלי לביא ומיכל לעדן והמתרגמות אינגה מיכאלי, לי עברון-ועקנין ואני. אתם מוזמנים לראות, או אולי בעיקר לשמוע, שעה של דיון מלא אהבה ספרותית והתלבטויות תרגומיות.

בשנה האחרונה נחשפתי הרבה מאוד לדיאלקטים הסקוטיים של השפה האנגלית. כפי שכתבתי כבר, התמודדתי עם הייחודיות של הסקוטית בתרגום “שם צופן: וריטי“, כיוון שאחת מגיבורות הספר היא סקוטית גאה (וגם בני משפחתה, מן הסתם). המבטא והדיאלקט הסקוטיים משמשים לאיפיון הדמויות האלה – למשל כאשר המבטא מתחזק אצלן בשעת כעס.
לפי הסטריאוטיפ, הסקוטים נחשבים לפראים של האיים הבריטיים. משום כך, במאמר ההומוריסטי שמסתובב באינטרנט (ומיוחס בשגגה לג’ון קליז) כתוב עליהם “הסקוטים העלו את רמת הכוננות שלהם מ’מעוצבנים’ ל’נחסל את הממזרים’. אין להם רמות כוננות אחרות. משום כך הם מוצבים כבר 300 שנה בקו החזית של הצבא הבריטי.”
לסקוטית יש מקום מרכזי גם בספר “נוכריה” מאת דיאנה גבלדון ובעיבוד שלו לסדרת טלוויזיה (Outlander). הדיבור של הדמויות הסקוטיות שונה במובהק מזה של האנגלים. השוני מתבטא במבטא, באוצר מילים וגם בדקדוק. גבלדון, למשל, שמה בפיהם של סקוטים משפטים שיש בהם AND במקום שאנגלים היו אומרים IF. הם גם אומרים Aye במקום Yes, ועוד ועוד. (בסדרת הטלוויזיה, עוד יותר מאשר בספרים, יש דיאלוגים בגאלית, שהיא שפה אחרת, אבל לא ניכנס לעניין הזה).

מסוקרנים? רוצים לשמוע? כאן יש דוגמאות אודיו של כוכב סדרת הטלוויזיה, השחקן סם יואן, וכאן הוא מקריא סיפור מן העולם של סדרת בני הנפילים שאני מתרגמת. עוד מבטא סקוטי? דיוויד טננט מקריין סרטון שמסביר את תורת היחסות של איינשטיין, לכבוד יום הולדתה המאה. המערכון הזה מפגיש את טננט עם קתרין טייט לשיעור ספרות אנגלית (או אולי סקוטית?). במקום אחר, מומחית הדיאלקטים של Outlander מדגימה את מגוון המבטאים הסקוטיים השונים.

בכתבה בלשנית קצרה מתואר מחקר שעוסק בצלילים בדיאלקטים שונים, תוך התמקדות בצליל ה-R הסקוטי האופייני. בנוסף, מתברר שאוצר המילים הסקוטי העוסק במזג האוויר גדול במיוחד, ויכול להיות אפילו שיש להם יותר מילים לתיאור שלג מאשר לאסקימואים (תודה על הקישורים האלה ליעל כהנא-שדמי). עיסוק בלשני מעמיק יותר בדיאלקט הסקוטי אפשר למצוא כאן וכאן, ואילו כאן יש ניתוח בלשני ספציפי של שון קונרי.

ורק בשביל הקטע, אם נניח חשבתם שהסקוטים נשמעים מוזר, שם המקום הארוך ביותר בוולשית, מוזכר גם כאן.

הצילום לקוח מתוך חשבון אינסטגרם בשם pop.lander, שמשחזר בשיא החמידוּת סצינות מתוך סדרת הטלוויזיה Outlander בעזרת בובות של הדמויות.

בפסטיבל סאנדאנס הייתה השבוע הקרנת בכורה של ״אהבה וידידות״, סרט המבוסס על הנובלה ״ליידי סוזן״ מאת ג׳יין אוסטן.
אני עובדת בימים אלה על תרגום ראשון לעברית של רומן המכתבים הזה, שיצא לאור בקיץ בהוצאת “תמיר סנדיק” בשיתוף עם הוצאת “אהבות”. ביחד איתו יצאו לאור גם כתבי הנעורים של אוסטן, בתרגומה של סטלה פנטופל.
“ליידי סוזן” מתייחד בין ספריה של אוסטן בגיבורה נכלולית במיוחד, המקדישה את כל מעייניה להפלתם בפח של גברים רבים ככל האפשר. במאי הסרט ויט סטילמן מספר בראיון ל”וואניטי פייר” שנמשך לעיבוד הספר בזכות השנינות והממד הקומי שמצא בו.
בתמונה – כוכבות הסרט קייט בקינסייל וקלואי סביני. לחצו כאן כדי לראות תמונות נוספות מן הסרט, כולל הפוסטר שלו.

הלוגו של גוגל ב-22.1.2016 הוקדש ליום הולדתו ה-151 של וילבור סקוביל, ממציא סולם החריפות.
הסבר לסולם מופיע בספר “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב שיצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף בשנת 2008:

“אתה שומע? יש סולם, סולם סְקוֹבִיל, שמשמש חובבי צ’ילי כמוני לתיאור מידת החריפות של פלפל. קפסציאין טהור מגיע לכ-15 מיליון יחידות סקוביל. טבסקו הוא בערך 25 אלף. תרסיס פלפל נמצא ברמה בריאה של שלושה מיליון. החומר הזה הוא בסך הכל איזה מאה אלף, חריף בערך כמו פלפל סְקוֹטְש בּוֹנֶט בינוני. הגעתי לרמה הזאת בהדרגה, בתוך שנה, פלוס מינוס. יש חובבים רציניים באמת שמסוגלים להגיע עד חצי מיליון בערך, חריפות של פי עשרים מטבסקו. זה חריף ברמות. בטמפרטורות סקוביל כאלה המוח מוצף לגמרי באנדורפינים. זה סוטול יותר טוב מחשיש. והוא בריא.”.

בלחיצה על האיור אפשר להגיע למשחק (קצת מחריד) שבו בן דמותו של סקוביל אוכל פלפלים חריפים יותר ויותר ואנחנו השחקנים מנסים להקפיא אותם בזריקת כדורי גלידה. בהצלחה.

גיליון 22 של “חלומות באספמיה” – כתב עת למדע בדיוני ופנטזיה, כולל תשעה סיפורים קצרים: סיפורים מקוריים מאת גיא בוסקו, רותם ברוכין ויעל פורמן. סיפורים מתורגמים מאת צ’רלי ג’יין אנדרס, צ’רלס דה לינט, צ’רלס סטרוס, ראמז נעאם, קארל שרודר והאנו רג’ניאמי.

שניים מהסיפורים בתרגום שלי: “הרוח של לייקה ” מאת קארל שרודר ו”רקב ביטים” מאת צ’רלס סטרוס.

אפשר לקנות את הגיליון כקובץ באתר גטבוקס (בהנחה עד יום ראשון הקרוב) ובאתר מנדלי מוכר ספרים.

אגב, בפורים יהיה כנס מדע בדיוני ופנטזיה חדש, והפעם בחיפה.
הפרטים המלאים בדף הפייסבוק של “דורות“

ברחבי העולם האנגלוסכסי נהוג לחגוג את המעבר בין סוף השנה לתחילת שנה חדשה בהרמת כוסית ובשיר Auld Lang Syne מאת רוברט ברנס. במסורת הסקוטית החגיגות מכונות הוגמני (Hogmanay) ומלוות מן הסתם בשפע ויסקי.
אחת מגיבורות “שם צופן: וריטי” היא סקוטית גאה, גאה עד כדי כך שגם בעינויי חקירה בידי הגסטאפו היא גוערת בחוקריה כאשר הם מתייחסים אליה בתור “חיילת אנגליה”.
כאשר היא נאלצת לכתוב עוד ועוד, ואיננה יודעת מה, היא חוזרת לשיריו של המשורר הלאומי שלה, החקוקים בזכרונה:

אני אוהבת לכתוב על מאדי. אני אוהבת להיזכר. אני אוהבת לבנות
את הסיפור, להתמקד, לעסוק באמנות הסיפור, לשלב את הזיכרונות
יחדיו. אבל אני עייפה כל כך. אני לא יכולה להמשיך ליצור הלילה. בכל
פעם שנדמה שאני עוצרת, מתמתחת, מושיטה יד לדף נוסף, משפשפת
את העיניים, הבן זונה החתיכת חרא הזה ששומר עלי נוגע לי בעורף עם
הסיגריה שלו. אני כותבת את הדברים האלה רק כדי שהוא לא ישרוף
אותי. הוא לא יודע לקרוא אנגלית (או סקוטית) וכל עוד אני מכסה
דף אחרי דף בשורות מתוך “טאם או׳שאנטר״ הוא לא מכאיב לי. אני
לא יכולה להמשיך לנצח, אבל אני יודעת המון רוברט ברנס בעל פה.

בספר יש קטעים משירים שונים, כולל כמה של רוברט ברנס.
שתהיה לכולנו שנה טובה, בתקווה שהצרות יופיעו בה רק בספרים.

בתמונה: שלג דאשתקד

“שם צופן: וריטי” הודפס ונמצא כבר בחנויות הספרים. באתר הוצאת “עוץ” ביקשה גילי בר-הלל מחברות וחברי פורום “ספרים?” בפייסבוק, שיכתבו על דמות ספרותית נשית המעוררת בהם הזדהות ואהבה. כדאי לקרוא את מה שכתבו.

***

לקראת סוף השנה עסקה תוכנית הרדיו “ספרים, רבותי, ספרים” עם ציפי גון גרוס בספרות המתורגמת לעברית. בתוכנית התראיינו מתרגמים משפות שונות, שהמליצו על ספרים מתורגמים מהשפות “שלהם” ועל ספר שלדעתם כדאי לתרגם לעברית. לכבוד היה לי להיכלל ברשימה המכובדת (וגם לזכות לשבחים על תרגום “שם צופן: וריטי” מפי עמיתי שי סנדיק).
אפשר להאזין לתוכנית מיום 25.12.2015 באתר גלי צה”ל ולראות את רשימת הספרים והממליצים בדף הפייסבוק של התוכנית.

בתרגום ספרות היסטורית חשוב למצוא את האיזון הנכון , כדי שהשפה תהיה מצד אחד קריאה ומובנת לקהל הקוראים הנוכחי, ומצד שני תשמור עדיין על נאמנות לתקופה המתוארת.
הספר “שם צופן: וריטי” מתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה. בתרגום הקפדתי שהשפה שבה מדברות וכותבות הגיבורות הצעירות תהיה טבעית להן בעברית, ומצד שני השתדלתי לתת לה נופך מיושן קלות, לפחות מדי פעם.
ברור מאליו שאי אפשר לשים בפיהן סלנג מודרני. בדרך כלל אני משתמשת במילים עבריות עד כמה שאפשר, אבל בספר כזה בהחלט יש מקום להשאיר מדי פעם מילים הלקוחות מן האנגלית והצרפתית, שלא היו קיימות בעברית בשנות הארבעים.
בהתייעצות עם המו”לית גילי בר-הלל והעורכת רוני בק שילבתי מילים כמו “קומבניזון” ו”מנואלה” וקראנו לצעיף המתאים “שאל”. בעייה מיוחדת הייתה במונחים המקצועיים של מכונאות וטיסה, שחשוב היה שיהיו מדויקים, ומצד שני שלא יישמעו מודרניים מדי.
ראו למשל, בתמונה המצורפת, רישיון שקיבל אבא שלי במהלך לימודי טיסה בארץ. השנה כבר 1969, ועדיין מופיע במסמך הרשמי מינוח שנראה לנו היום מיושן: “תברוקה”. (אפשר ללחוץ על התמונה כדי להגדילה).

את “שם צופן: וריטי” אפשר לרכוש ולקרוא עכשיו, במהדורה דיגיטלית, או לקנות עותק מודפס בהנחת הזמנה מוקדמת. אני ממליצה בחום, מגיל 14 ומעלה.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת עוץ “שם צופן: וריטי” מאת אליזבת וויין. כרגע ניתן לקנות עותק דיגיטלי של הספר באתר גטבוקס. עותקים מודפסים יגיעו לחנויות בעוד כמה שבועות.
מן הכריכה האחורית של הספר :

ב-11 באוקטובר 1943, מטוס ריגול בריטי מתרסק בשטח צרפת הכבושה. הטייסת והסוכנת החשאית שהיא מובילה הן חברות נפש. האם מישהי מהן תצליח לשרוד? לאסירה שנפלה בידי הגסטאפו נותנים הנאצים בחירה: לחשוף את פרטי משימתה, או להישלח למוות אכזרי. הם יוציאו ממנה את האמת. אבל לא כפי שציפו.

הספר המקסים הזה מעורר רגשות חזקים אצל הקוראים. כמה וכמה מהם, בארצות שונות, יצרו סרטונים שהם מעין קדימונים לספר. חלקם נוצרו כתרגיל בקורס ספרנות או מידענות, כמעט אף אחד מהם אינו רשמי. אתם מוזמנים לצפות:

צ’כי

בריטי

להמשך הקטע →

אתם מוזמנים לצפות בשיח מתרגמות כיפי במיוחד.
באתר פאנטום VOD עלה לצפייה תיעוד הפאנל “המתרגמת של הנוסע בזמן” שנערך בכנס אייקון האחרון. כדאי לבקר באתר, המלא חומר עשיר של הרצאות ופאנלים מכנסים קודמים.

המשתתפות בפאנל וספרי המסע בזמן שתירגמו:

חמוטל ילין: מתרגמת (נוסעים בזמן אינם מתים / ג’ק מקדוויט; מכונת הזמן המקרית / ג’ו הלדמן), עורכת ומרצה.

ורד טוכטרמן: מתרגמת (שערי אנוביס / טים פאוורס; האפלה / קוני ויליס), סופרת וחובבת.

ענבל שגיב-נקדימון, מתרגמת (קיסר / סטיב בקסטר; צפירת הרגעה / קוני ויליס; עיר הזמן / דיאנה וין ג’ונס, שניהם טרם יצאו לאור).