בספר “שפע של קתרינות” מאת ג’ון גרין שיצא לאחרונה בתרגומי יש, כפי שכבר סיפרתי, שלל משחקי מילים מסוגים שונים.
הנה דוגמה נוספת, ששיעשעה אותי. קולין וחסן, שני צעירים ידענים, דוברי כמה שפות, נודדים ברחבי ארה”ב. הם מחליטים לעבוד על חבורת צעירים משכילים פחות מהם, ומתלבטים איך יעמידו פנים מולם. בהמשך, חסן מחליט להתעלל קצת בקולין ומדביק לו אבחנות רפואיות מביכות.
(קיצרתי קצת, כדי לא לחשוף פרטים מעלילת הספר, המשחק עצמו חסר משמעות בהמשך)

…
“אנחנו בני דודים מצרפת שמבקרים בפעם הראשונה בארצות הברית. טיול לכבוד סיום התיכון.”
“זה משעמם, אבל נגמר לנו הזמן. אני זה שמדבר אנגלית?” שאל חסן.
…
“אני סלינזיי,” אמר חסן, במבטא סביר, גם אם לא מרהיב. “זה הבנדוד שלי, פייר. אנחנו לבקר בארץ שלכם פעם ראשון … בן דוד שלי, הוא לדבר רק קצת אנגלית. אני מתורגמנות שלו.”
“Je m’appelle Pierre, ” פלט קולין אחרי שהבנים הציגו את עצמם. “Quand je vais dans le métro, je fais aussi de la musique de prouts. ”
“באים לפה הרבה תיירים מחו”ל,” אמרה הבחורה.
“Amour aime aimer amour! “הכריז קולין בקול רם.
“פייר, ” אמר חסן. “יש לו מחלה בדיבורים. זה ש – אה – במילים לא יפה. בצרפת אנחנו לקרוא לזה Tourette. לא יודע איך אתם להגיד באנגלית.”
“יש לו תסמונת טורט?” שאלה.
“MERDE!” צעק קולין.
“כן,” אמר חסן בהתרגשות. “אותה מילה גם בשפה זה גם בשפה זה, כמו פִיסוּרָה. זה למדנו אתמול, כי פייר היה לו אש במתחת. יש לו טורט. וגם פיסורה. אבל ילד טוב.”
“Ne dis pas que j’ai la fissure! Je n’ai pas la fissure,” צעק קולין, שניסה במקביל להמשיך את המשחק ולשכנע את חסן לשנות נושא.
חסן הביט בקולין, הינהן בהבנה ואז אמר, “הוא אמר שפנים שלך יפה כמו פיסורה.”
קולין פנה אל חסן ואמר, “למה היית חייב לומר פיסורה? מה פתאום חשבת על פיסורה אנאלית?”

במקור חסן אמר על קולין שיש לו טחורים (באנגלית ובצרפתית – hemorrhoid), כיוון שבעברית אנחנו משתמשים במילה אחרת, הייתי צריכה לחפש פתרון שישאר באותו שדה סמנטי (כלומר, קרוב ככל האפשר לאזור המדובר), אבל יוכל להתקבל בתור מילה אחת משותפת לשלוש השפות. אני יכולה רק לקוות שהקוראים של הספר בעברית יצחקו ולא יתמהו על הסוגיה התרגומית.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף “כפפה אדומה” מאת הולי בלק (עריכת התרגום – רוני בק).

זהו הספר השני בסדרת “מפעילי הקללות”, והוא ממשיך את סיפורו של קאסל, שהתחיל בספר “חתולה לבנה“. בעולמו של קאסל יש משפחות פשע רבות עוצמה, ואנשים שמסוגלים לפגוע במגע עור בעור (משום כך כללי הנימוס מחייבים כפפות).

הסיפור מקורי ומותח (רצוי לקרוא את הספר הראשון לפניו) והספר השלישי בטרילוגיה כבר בעבודה, ויפורסם בעברית בקרוב.

לקריאת הפרק הראשון לחצו כאן.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת הכורסא “שפע של קתרינות” מאת ג’ון גרין. ספר שנון ומלא אתגרים תרגומיים שהיה כיף להתמודד איתם (תודה לעורכת התרגום אורלי מזור-יובל שזרמה עם ההתחכמויות שלי ותיקנה את המקומות שבהם לא עמדתי במשימה).
גיבור הספר, קולין סינגלטון, הוא צעיר חובב קריאה וידע, דובר שלל שפות, שהתחביב העיקרי שלו הוא אנגרמות (שיכולי אותיות).
הנה דוגמה מתחילת הספר:

קולין שיחק בקוביות אלפבית מעץ. שבב עץ נתקע לו באצבע כשהחליף את סדר האותיות ויצר מהמילה ס-י-ר את המילה ר-י-ס, האנגרמה הראשונה שהוא זוכר שעשה.

מבחינתי פירוש הדבר היה מציאת אנגרמות בעברית שיעבירו את המשמעות הדרושה, ולשם כך נאלצתי לפעמים לעשות שמיניות באוויר. השפה העברית חסכנית ומצומצמת יחסית לאנגלית, ולכן בדרך כלל היו לי פחות אותיות שאפשר להשתמש בהן (אבל לפחות אפשר להניח ניקוד שונה לאותיות בכל פעם).
הנה למשל רשימת שיכולי אותיות לצירוף ההכרחי “טוב באנגרמות”. שיחק לי המזל ואבא שלי, תדי שגיב, מומחה משכבר הימים באמנות הזאת, והוא עזר לי:

טוב באנגרמות
גומרת בנאבוט
תרגום בנאבוט
בתאבון, מרגוט
מתבטא בגרונו
במבטא גרונות
מגנוט בבארות
גנבות במטאור
בנם בגרוטאות

ראו דוגמה נוספת מתוך הספר, שבה שיניתי שם של דמות משנית כדי להעביר את המשמעות:

The Eighth wasn’t quite so sweet, and maybe I should have known it since her name, Katherine Barker, anagrams into Heart Breaker, Ink, like she’s a veritable CEO of Dumping.
השמינית לא הייתה מתוקה כל כך, ואולי הייתי צריך לדעת את זה כי השם שלה, קתרין מלבלך, הוא אנגרמה של מנכ”ל לב תקר, כאילו היא מנהלת בחברה של שברון לב.

לקריאת הפרק הראשון לחצו כאן.

יצא לאור בתרגומי “תורת ההונאה” מאת ג’ורג’ אקרלוף ורוברט שילר בהוצאת ידיעות ספרים (עורכת: הלית ינאי לויזון).
הכותבים, זוכי פרס נובל לכלכלה וחסידי השוק החופשי, מסבירים בעזרת דוגמאות רבות את ליקוייה של השיטה הקפיטליסטית, המבוססת למעשה מעצם הגדרתה על ניצול והטעייה. שמו המקורי של הספר הוא Phishing for Phools, והנה ההסבר:

לפי מילון אוקספורד לשפה האנגלית, המילה phish נטבעה בשנת 1996, בראשית ימי האינטרנט. “פישינג” (phishing ולא fishing, או בעברית “דִּיּוּג”) מוגדר שם כך: “הונאה באינטרנט שמטרתה להשיג מאנשים מידע אישי, בעיקר דרך התחזות לחברה בעלת מוניטין; תרמית מקוונת הנעשית דרך ‘דיג’ של מידע אישי תוך כדי התחזות”. אנחנו רואים בהגדרה מתחום המחשבים מטפורה. במקום לראות בפישינג מעשה לא חוקי, אנחנו מציגים הגדרה לדבר־מה כללי בהרבה, עתיק יומין. בפישינג הדייג, או ה”פִישֶר”, גורם לאנשים לעשות דברים שיש לו אינטרס שהם יעשו, אבל הם לא האינטרס של הקורבנות. כדימוי לדיג מדובר בהשלכת פיתיון מלאכותי למים ואז בהמתנה שבמהלכה דגים זהירים שוחים בסביבה, טועים ונתפסים בחכה. יש כל כך הרבה פישרים, והם מתוחכמים כל כך במגוון הפיתיונות שהם מציבים, עד שלפי חוקי ההסתברות כולנו נתפסים בשלב זה או אחר, ולא משנה עד כמה ננסה להיזהר. איש אינו פטוּר מכך.
לפי ההגדרה שלנו, phool, או בעברית “פראייר”, הוא מישהו שהצליחו לעשות עליו פישינג, ולא משנה מה הסיבה. יש שני סוגי פראיירים: “פראיירים של פסיכולוגיה” ו”פראיירים של מידע”. פראיירים של פסיכולוגיה מתחלקים לשני סוגים. במקרה אחד, רגשותיו של פראייר מתחום הפסיכולוגיה מתגברים על מה שמכתיב השכל הישר. במקרה האחר, הטיות קוגניטיביות, הדומות לאשליות אופטיות, גורמות לפירוש שגוי של המציאות, והפראייר פועל על סמך הפרשנות המוטעית הזאת.

כאן אפשר לקרוא פרק לדוגמה.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף צעיר “חתולה לבנה”, הראשון בסדרת “מפעילי הקללות” מאת הולי בלק.

קאסל הוא נער יוצא דופן במשפחה של יוצאי דופן. בני משפחתו הם מפעילי קללות – במגע יד הם מסוגלים לשנות את רגשותיהם של אחרים, את זיכרונותיהם ואפילו את מזלם. אלא שהפעלת קללות אינה חוקית ובני משפחתו נחשבים לפושעים. לקאסל עצמו אין כשרון להפעלת קללות, והוא מנסה לחיות חיים רגילים כמו שאר בני גילו, אבל העבר המשפחתי מקשה עליו לעשות זאת. העניינים עוד מסתבכים כשהוא מתעורר יחף על גג בניין בית הספר בלילה קפוא…

אפשר לקרוא את הפרק הראשון כאן.

ב-19.1 השתתפתי בכנס: “ההיבט התאורטי והרהורים על תרגום מיידיש וליידיש”. הכנס התקיים בבית לייוויק בתל אביב, ויו”ר פאנל המרצים היה גלעד צוקרמן. בין שאר הדברים המעניינים הציגו מוטי אברבוך וקרן אלקלעי גוט את תרגומיהם לשירי יידיש. זלדה כהנא נוימן סיפרה על שיר פורים עתיק, שרק בקיאות במוטיבים של החג בקהילות ישראל איפשרה לזהותו ככזה (בדיוק כפי שהשיר jingle bells הוא שיר חג מולד גם בלי ששם החג מוזכר בו כלל).
דניאל בלטה הציג את סדרת הספרים היפים שלו, המגשרת בין המסורת האתיופית למנטליות הישראלית, בתיעוד פתגמים מאמהרית עם תרגום ופירוש בעברית. (בצילום)
בסיום המושב הקריאה המשוררת חייקה ברוריה ויגנד את שירי ההייקו שלה, ביידיש ובאנגלית, המתארים חוויות שלה כבריטית בפריז.

בהרצאה שלי הצגתי את השיקול המרכזי שלי כשאני מתרגמת: שחזור חוויית הקריאה של הקורא במקור.
ספר שנכתב לקהל דובר אנגלית ומשתמש במילים או מושגים ביידיש או בעברית עושה זאת בדרך כלל כדי להדגיש או לפחות לתאר זרוּת מסוימת. בניגוד למקרים שבהם צריך לעשות בתרגום לעברית הנהרות או אפילו להוסיף הערת שוליים (שתסביר למשל דקויות במערכת החינוך הבריטי), כאן תרגום ישיר עלול לאבד מהזרות שהייתה במקור. מצד שני, יש לפעמים ספרים שאמורים להיקרא כאילו נכתבו בעברית, ואז הזרות מיותרת וצריך “להחזיר את הטקסט הביתה”. לדוגמה, התייחסות לאו”ם מפי ישראלי: ” The UN? Whatever.” הייתה למעשה במקור וחייבת להיות “או”ם שמו”ם”.

אתם מוזמנים לראות קטע קטן מהרצאתי כאן:

יצא לאור בתרגומי בהוצאת כנרת ספר המתח “איזה מין אימא את?” מאת פאולה דאלי.
מן הכריכה האחורית:

ומה אם הבת של החברה הכי טובה שלך נעלמת, באשמתך?
זה בדיוק מה שקורה לליסה קליסטו — אישה עסוקה מעל הראש, אם לשלושה — ביום דצמבר קפוא אחד באזור האגמים באנגליה. היא מאבדת ריכוז לרגע אחד, וכל עולמה הופך לסיוט. לוסינדה, בתה בת השלוש־עשרה של חברתה הטובה, נעדרת. עכשיו ליסה שטופת ייסורי מצפון, וכולם מאשימים אותה. היא יוצאת לתקן את המצב.
כשליסה מתחילה לקלף את הטבעות שסביב היעלמותה של לוסינדה, מתברר לה שכפר מגוריה השקט הוא לא מה שחשבה, ואולי גם חבריה הם לא כפי שנראה לכאורה.

סדנת הכתיבה “שנה חדשה – סיפור חדש” פרסמה בפייסבוק קריאה ליצירת שירים משמות ספרים, כפי שהם מופיעים על שדרת הספר.

מיד התלהבתי ואימצתי את הרעיון של המתרגמת יעל אכמון להשתמש רק בספרים שתרגמתי.

התוצאה שלי היא אולי מחזה מוסר, יותר מאשר שיר, ובכל מקרה הסיום הוא משהו שאפשר לשאוף אליו:

הרצחת וגם ירשת, קיסר?
מי ינהל את הממלכה?
הנשים החכמות של הוואנה –
לילי וייט, קתרין מארגון, שומרת הדרקונים, ורוניקה.
חוקים פשוטים:
אהבה וידידות, רציונליות, הוגנות, אושר.
לישון בלי לבכות

יצא לאור בתרגומי “פחות משעתיים” מאת אד סיזר.
מן הכריכה האחורית:

לרוץ 42.195 קילומטר בפחות משעתיים. זהו כיבוש האוורסט של עולם הריצה, מאמץ אדיר שפעם חשבו כי הגוף האנושי אינו מסוגל לו, אבל היום כבר אפשר לראות את הפסגה. מרתון בפחות משעתיים יצריך שילוב מדהים של מהירות, עוצמה מנטלית וסבולת. הראשון שיעשה זאת הוא זה שיפגין סבולת גדולה יותר, תעוזה רבה יותר, תכנון קפדני יותר וגם יהיה בר־מזל יותר מכל מי שרץ מרתון לפניו. מי זה יהיה? בספר מרתק זה לוקח אותנו העיתונאי אד סיזר למסע אל צמרת המרתון העולמית ועורך לנו היכרות עם כמה מהרצים המוכשרים ביותר בענף. באמצעות סיפוריהם של טיפוסים מיוחדים כמו ג’ופרי מוטאי הקנייתי, הניצב במרכז העלילה, מתאר סיזר את ההיסטוריה של המרתון ואת המדע, הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה שכרוכים בריצה מהירה כל כך למרחק גדול כל כך. הוא גם מגלה לנו מנין נובע כוח המשיכה האדיר של המרוץ הפופולרי כל כך, והאכזרי מכול, ומדוע מוכנים רצי המרתון, חובבנים ומקצוענים כאחד, להעמיד את גבולות היכולת שלהם במבחן כה קיצוני. פחות משעתיים הוא ספר על ענף ספורט מרהיב שרק בודדים מבינים אותו באמת. הוא סוקר את הענף מקצה ועד קצה: מהמרוצים המפורסמים המגלגלים סכומי עתק בארצות הברית ובאירופה ועד לכפרים הנידחים ביותר בקניה. זהו ספר על כישרון, אומץ לב ועל הסירוב להרים ידיים. זהו ספר על ריצה ועל הרבה יותר מריצה. זוהי דרמה אנושית מאין כמותה.

בפוסטים קודמים כתבתי על המרת מידות, שמילאה תפקיד חשוב בתרגום הספר הזה, העמוס בנתונים מספריים על מרחקים ומהירויות: “המידות הטובות“, “מידה כנגד מידה“.

לחצו כאן לפרטים נוספים ופרק לדוגמה. לחצו כאן לביקורת על הספר.

יש כמה בדיחות שכל ילד מכיר:
– איך אומרים נהג ביפנית? אישימוטו.
– מי המציאה את החזייה? קרלה בציצי.
וכן הלאה*.

בספר “להתאהב בגרייס” מאת קריסטל סאתרלנד שיצא עכשיו לאור בתרגומי עובדים הגיבורים על עיתון התיכון. הם מחליטים שעליהם להשתמש בשמות-עט ואז נחה עליהם רוח שטות והם משתעשעים בגסויות. העניין הוא שהם לא רוצים להכעיס יותר מדי את המורה האחראי עליהם.
באנגלית, הם חושבים על השם Randy Nips (שמשמעותו, פחות או יותר, “פטמות לוהטות”), ואז משנים קצת, לשם Randy Knupps שנכתב אחרת, אבל נשמע דומה. הם גם מוסיפים שמות לשאר הצוות.

ומה אמורה לעשות המתרגמת עם העניין? ודאי שלא להכניס הערת שוליים עם הסבר ארוך כמו הפוסט הזה. צריך שמות שיתנו משחק מילים, קצת גס אבל די ילדותי. והם צריכים להתקבל בטבעיות בספר שמתרחש בארצות הברית, כך שהם לא יכולים להיות ישראליים מדי.

הפתרון שאליו הגעתי, אחרי כמה התלבטויות בעזרת חברים, היה זה:

…התחלתי לכתוב את המאמר הראשון שלי בשם קרלו פֶּפִּינוֹ (שכנעתי את גרייס לרדת מ”קרלו בַּפִּינו”, שהמורה היה קולט מיד, למרות שהוא די תמים). והיא אמרה, “גם אני רוצה להיכנס לקטע הזה של שמות עט. אולי זה יכול להיות עסק משפחתי? אני אהיה מרלה פפינו, אשתך הפפינית, ולולה יכולה להיות שירלי פפינו, הבת הפפינית שלנו.” …

בתור בונוס, השם “מרלה” מתווסף לכמה התייחסויות אחרות שיש בספר ל”מועדון קרב”, שמרלה היא הדמות הנשית היחידה בו.

* סוס נכנס למסעדה ומבקש כוס קולה. המלצר שואל: “עם קש?” והסוס אומר, “כן! הרבה קש!”

יצא לאור בתרגומי בהוצאת “הכורסא” הספר
“להתאהב בגרייס” מאת קריסטל סאתרלנד, המיועד לנוער ולמבוגרים גם יחד. סיפור שובה לב ולפעמים גם שובר לב:

הנרי פייג’ מעולם לא היה מאוהב. הוא אמנם מחשיב את עצמו רומנטיקן חסר תקנה, אבל אהבה מהסוג המטלטל שמדיר שינה ומנטרל תיאבון טרם נקרתה בדרכו. עד שהגיעה גרייס.

גרייס לא נראית כמו נערת החלומות שהנרי דמיין לעצמו – היא נתמכת במקל הליכה, לובשת בגדים של בנים, ונדמה שהיא מתרחצת לעיתים נדירות בלבד. אך כשהנרי נבחר לערוך את עיתון בית הספר יחד עם גרייס, הוא מגלה שהוא מתאהב בה במהירות.

אולם “להתאהב בגרייס” הוא אינו סיפור אהבה אופייני של נער הפוגש בנערה. ספר הביכורים המבריק של קריסטל סאתרלנד מלא במידה שווה בשנינות ובשברון לב, והוא תזכורת בעלת עוצמה לאושר המריר-מתוק של אהבה ראשונה.

קריסטל סאתרלנד נולדה באוסטרליה, ארץ הקיץ הנצחי. היא עבדה כעיתונאית באמסטרדם ובהונג קונג. אין לה ילדים ולא חיות מחמד אבל היא נוהגת לכנות את החפצים שלה בשמות. בהולנד היו לה אופניים שנקראו קים קרדשיאן, ודינוזאור מתנפח בשם הרברט. להתאהב בגרייס הוא ספרה הראשון.

ערכה את התרגום: אורלי מזור-יובל

לאחרונה יצא לאור הספר “הפנים הרבות של האובדן והשכול: תיאוריה וטיפול” מאת שמשון רובין, רות מלקינסון ואליעזר ויצטום. אני תרגמתי חלקים מהספר, וחלקים אחרים ממנו נכתבו במיוחד עבור המהדורה העברית. היה מעניין במיוחד לתרגם מאנגלית תיאורים המתייחסים למטופלים ישראלים, ולדאוג לכך שהטקסט ייקרא כאילו נכתב בארץ במקור.

על הספר:

אין אדם שאהבה, קשר ויחסים עם אחרים זרים לו. אין אדם שלא חווה או יחווה אובדן, מוות ואבל במהלך חייו.
ספר זה מוקדש כולו לנושא אובדן בעקבות מוות והשכול הבא בעקבותיו.
בספר יש התייחסות תיאורטית, מחקרית ומעשית להיבטים רבים ומגוונים של תחום זה, עם העמקה בהיבטים היישומיים של התערבות טיפולית. המחברים, אנשי מקצוע מנוסים בעצמם, ביקשו לכתוב ספר שיהיה מעניין, אינפורמטיבי ומועיל לשורה רחבה של מטפלים ולקוראים המעוניינים להבין תחום זה לעומק.
הספר מיועד לקורא הישראלי, והוא בוחן ודן בנושאים רבים הקשורים למציאות הישראלית הרב־תרבותית. הוא בנוי מחמישה שערים: א) הבחירה בחיים אחרי אובדן; ב) המודל הדו־מסלולי לאובדן ושכול: להמשיך את הקשרים ולהמשיך בחיים; ג) שילוב של גישות טיפוליות שונות עם תובנות של המודל הדו־מסלולי לאובדן ושכול; ד) אובדן ואבל בישראל; ה) תרבות, חברה, אתגרים קליניים בישראל ובעולם.
זהו ספר מקיף ועדכני לכל מי שהתחום מעניין אותו.
פרופ’ שמשון רובין הוא פרופסור מן המניין לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת חיפה, ראש המרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי, וראש התכנית ללימודי תעודה בפסיכותרפיה.
ד”ר רות מלקינסון היא עובדת סוציאלית קלינית, המייסדת והמנהלת של המרכז הישראלי לטיפול רציונלי אמוטיבי התנהגותי, ומרכזת תחום ההכשרה במרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה.
פרופ’ אליעזר ויצטום הוא פרופסור מן המניין בחטיבה לפסיכיאטריה בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב ומנהל בית ספר לפסיכותרפיה במרכז לבריאות הנפש באר שבע.

היום בשעה חמש תשודר בגלי צה”ל התוכנית “ספרים, רבותי, ספרים” שתקדיש פינה לג’יין אוסטן, לכבוד יום השנה ה-199 לפטירתה, שחל השבוע וציפי גון-גרוס תקריא קטע מתוך “ליידי סוזן” בתרגומי.
בנוסף, במוסף “הארץ” יש כתבה מרתקת מאת נעה מנהיים על גלגוליו השונים של רומן המכתבים לאורך השנים, כולל אזכור של “ליידי סוזן”, הכתוב בסוגה זאת (הידעתם שגם “תבונה ורגישות” נכתב מלכתחילה כרומן מכתבים? אוסטן שינתה את צורתו בהמשך, ורק אז הוציאה אותו לאור).
המתעניינים בסרט “אהבה וידידות” על פי “ליידי סוזן” מוזמנים לקרוא כתבה המתמקדת בתלבושות הסרט ולראות את הכוכבת, קייט בקינסייל, מפרשנת בשנינות כללי נימוסין של המאה השמונה-עשרה.

אפרופו תלבושות מן המאה השמונה-עשרה, כנראה שהעניין שלי בסדרת הספרים והסרטים “נוכרייה“, כבר נודע ברבים…

יצא לאור בתרגומי בהוצאת יניב הספר “כננת האווירונאוט” מאת ג’ים בוצ’ר. בשל אורכו הוא הודפס בשני כרכים, עם ציורי עטיפה שונים מעט זה מזה (עריכה: מורן שין).
הספר שייך לז’אנר המכונה סטימפאנק. חשבתי להסביר את העניין בעצמי, אבל יש כבר הסברים מעולים, כמו זה של גילי בר-הלל סמו וסקירה מצוינת כרגיל של נעה מנהיים במוסף הארץ.
ציטוט קצר מתוך ההסבר של גילי: “סטימפאנק מתייחס לכל אותן יצירות המתרחשות בעולם חלופי שבו לא התפתחו טכנולוגיות כגון האלקטרוניקה ומנוע הדיזל, אלא במקומן שגשגו טכנולוגיות שמבוססות על גלגלי שיניים ומנועי קיטור (מכאן “סטים”, קיטור) … בכך משלב הסטימפאנק בין האלגנטיות המסוגננת של העידן הויקטוריאני לבין כושר ההמצאה והיכולות הטכנולוגיות של תקופות מאוחרות יותר.”
בסטימפאנק יש המון דברים מגניבים, כמו למשל הקליפ הזה, שכולל דו-קרב נגינה במערב הפרוע או שיריון לחתולים בהדפסת תלת ממד, רלוונטי במיוחד לספר הנוכחי, שיש בו חתולים מדברים ולוחמים.

משה מלין, שהספיק כבר לפרסם ביקורת על הספר בפייסבוק, כתב:

גם בכננת האווירונאוט יש גיבור שתמיד נופל על הרגליים. הפעם זה המקורי. חתול. אליו מצטרפים, באקספוזיציה קצבית ומרהיבה, בת אצילים מבית שנפל מגדולתו, קפטן ספינת אוויר שעברו לפניו, אצילה לוחמנית, לוחם מלידה, שני מדענים מטורללים באופן חביב ואיגיוני, וכמה נבלים מוצלחים למדי.
…
הדיאלוגים משעשעים, כמו גם הכתיבה בכללותה; קטעי הפעולה מעולים, והאווירה הייחודית שבוצ’ר יוצר פשוט נפלאה. אפשר לעצום עיניים, לראות את מרחבי האינסוף הכחולים, כשברקע צריח עצום, רוחש פעילות, ויצורים מוזרים למחצה מפציעים פה ושם.

פרטים נוספים על הספר ואפשרות רכישה יש כאן.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “ללמוד מהטובים ביותר – כללי ניהול העובדים שהביאו להצלחת גוגל” מאת לאזלו בוק, שהוא מנהל משאבי האנוש של חברת גוגל.

ברור מהכותרת במה עוסק הספר, ובחרתי להביא מתוכו דוגמה שהייתה מאתגרת יחסית מבחינה תרגומית, בשל הצורך להבהיר כמה וכמה מושגים, בלי ליצור עומס רב מדי על הטקסט והקורא (ההדגשות כאן שלי):

בגוגל יש לנו רשימות דיוור שאליהן יכול כל אדם להירשם, ושיחה הקשורה לנושא אחד מכונה פתיל. לפעמים נושא רגיש במיוחד גורם להיווצרות של פתילפלצת. ב-centithread יש יותר ממאה הודעות. ב-millithread (או kilothread … יש ויכוח על הקידומת הנכונה) הראשון שלנו היו יותר מ-1,000 תגובות. הוא התחיל בעוגה.

יום אחד בשנת 2008 הציע אחד מבתי הקפה שלנו את הקינוח הבא בתפריט ארוחת הצהריים:
עוגת קרם שוקולד-גוג’י טיבטי חינם בציפוי שוקולד-מקדמיה-קוקוס-תמרים : קרם אגוזי מקדמיה, אבקת קקאו, מקל וניל, אגבה, פתיתי קוקוס, גוג’י ברי, חמאת קוקוס, סירופ אגבה כחולה בחליטת תות, תמרי מג’הול, מלח ים.
זמן קצר אחרי שהתפריט פורסם כתב גוגלר אחד לאריק ב-Gmail, משהו בסגנון של: “זה מהתפריט של היום. אם לא תהיה תשובה טובה או פעולה מצד החברה אני אתפטר במחאה.”
הגוגלר העביר את מכתבו לכמה רשימות דיוור קטנות, ולאחר מכן העביר אותו אחד המהנדסים לרשימת הדיוור הכללית של החברה לנושאים שונים.
בהמשך הוא קבע שיא לזמן הקצר ביותר שבו נושא צבר למעלה מ-100 תגובות, והפך להיות הנושא הראשון שעבר את סף 1,000 התגובות. גוגלר אחד ספר בסך הכול יותר מ-1,300 מיילים בנושא.
עכשיו – קצת הקשר.
גוג’י ברי, פרי יער הצומח במקור בדרום-מזרח אסיה ובסין, גדל כיום בקנדה, בארה”ב ובמקומות אחרים. הוא גדל על שיחים שיכולים להגיע לגובה מטר עד שלושה מטרים, בעלי פרחים סגולים. הפרי כתום-אדום, קטן, באורך סנטימטר עד שניים, עשיר בנוגדי חמצון ובעל טעם חמוץ-מתוק. אני לא יכול לומר שאני מת עליו, אבל הוא לא רע כשמשלבים אותו בכל מיני מנות.
באותו יום באפריל החליט שף אחד להכין עוגה עם גוג’י ברי שהגיע מטיבט. כל האוכל בגוגל ניתן בחינם. כך שהעוגה היתה בחינם. עם גוג’י ברי. מטיבט. הבעיה היא שבאנגלית המילה Free פירושה גם “חינם” וגם “חופשי” או “לשחרר”. שמה הארוך של העוגה יכול היה להתפרש כמעדן מפונפן בחינם, או כקריאה לשחרורה של טיבט.
מבחינתם של גוגלרים רבים הכוונה היתה למשמעות השנייה.
גוגל פועלת ברחבי העולם כולו, ויש לנו כמה משרדים בסין. בעבור סינים רבים, טיבט היא חלק מסין – בעבר, בהווה ובעתיד. מבחינת רבים אחרים טיבט היתה וצריכה להיות מדינה עצמאית מסין. בלי קשר לגוגל, אני חושב שזאת לא הגזמה מופרזת לומר שיש כנראה מיליארד איש שחושבים כך, ומיליארד שחושבים ההיפך.
היו גוגלרים, כמו זה שכתב לאריק וכמה אלפים מחבריו הקרובים, שנעלבו עד עמקי נשמתם מהרעיון העולה משמה של העוגה, ולפיו טיבט צריכה להיות “חופשית”. כדי להבהיר את כוונתם, היו שטענו שבני המערב היו נעלבים לא פחות אם “איזה שף בלונדון” היה מציע “עוגת ויילס חופשית” או “עוגיית צפון אירלנד החופשית”. אחרים הפליגו עוד יותר בדבריהם והציעו “סירופ מייפל קוובק החופשית”, “סטייק טקסס פוליגמי” ו”חביתיות מלחמת התוקפנות של מדינות הצפון”, כדי לדרוך על יבלות אמריקאיות.

(עריכה – דנה זייברט-טל)

יצא לאור בתרגומי ספרה האוטוביוגרפי של ד”ר רות ווסטהיימר “על אהבה ושמחת חיים” (עורכת התרגום – דנה זייברט ).
ד”ר רות נמצאת כרגע בארץ ומתוכננים שני אירועי חתימה שלה בצומת ספרים – האחד בתל אביב (17.6) בדיזינגוף סנטר בשעה 11:00 והשני בירושלים (22.6) בשעה 17:00.

נהניתי לעבוד על הספר. הוא מתאר בשפה ישירה וקולחת אירועים שונים מחייה של ד”ר רות: החל מילדותה בתקופת השואה, דרך חברותה ב”הגנה” ולימודיה בסורבון בפריז ועד להופעות שלה בספינות שעשועים כשהיא בשנות השמונים לחייה.

היה נחמד במיוחד שיכולתי להתייעץ עם הכותבת בעצמה בכמה סוגיות תרגומיות, כיוון שהיא הרי דוברת עברית. בין השאר, קיבלתי ממנה אישור לכתוב על מכרה שלה שהיא “מדברת אוטוסטרדה”.

לקריאת קטעים מהספר בכתבה ב”ישראל היום” לחצו כאן.

בפוסט “המידות הטובות” דנתי בהמרת מידות בין שיטות שונות בתרגום לעברית. אם אין סיבה מיוחדת שלא לעשות זאת, נהוג להמיר נתוני מרחק, משקל וכן הלאה ליחידות מטריות, המוכרות לקוראים.
הנושא עורר דיון, הן בתגובות לפוסט כאן ובפייסבוק והן בשיחות שלי עם קוראים. היו שצידדו בהמרה, כי אין צורך לסבך את הקורא העברי במידות שקשה לו לחשב (אם הוא בכלל מסוגל לזה). אחרים לעומתם תמכו בשמירה על מידות שהן אולי זרות לנו, אבל טבעיות לדמויות בספר. הדמויות של ג’יין אוסטן לא השתמשו בקילומטרים, ומידת האורך “וֶרְסְטָה”, שהייתה בשימוש באימפריה הרוסית, טבעית לרומן ישן ועוזרת לשמר בו את הניחוח הזר.
חוויית הקריאה משתנה כאשר אלמנט זר בטקסט מחייב את קורא התרגום להקדיש תשומת לב אליו, בעוד שאצל הקורא בשפת המקור הוא היה נבלע בעלילה בלי להשאיר חותם.
כשתרגמתי לאחרונה ספר מדע בדיוני, שמתרחש בעולם אחר, המרתי את כל המידות. הסופר יכול היה להמציא שיטת מדידה, אבל בחר להשתמש במידות הטבעיות לו ולקוראיו. כך יהיה גם בשביל הקורא בעברית. לעומת זאת, במקומות שבהם הסופר בחר לעשות הזרה, כולמר להשתמש במילים נדירות או חריגות, עשיתי זאת גם בתרגום שלי.
בספר אמריקאי העוסק באתלטיקה וריצות שתירגמתי לאחרונה יש כמובן נתונים רבים של מרחק ושל זמן. ברור מהקריאה שהכותב ממיר מידות מטריות לאלה שאליהן הוא וקוראיו רגילים. לכן הוא מספר על רצי מרתון שגומאים 125 מייל בשבוע באימונים, כשלמעשה ההתייחסות היא למספר העגול יותר 200 ק”מ. אחד הסיפורים בתחילת הספר הוא על רץ קנייתי, הרגיל למידות המטריות, שמתקשה לחשב בראש במהלך מרוץ את הקצב הממוצע שלו, כי הנתונים מוצגים מולו במיילים. הכותב המיר, ואני ממירה בחזרה. אבל למעשה אצל שנינו יש בטקסט הסופי מידות משני הסוגים. הוא נאלץ לתת נתונים על ריצות 5,000 ו-10,000 מטר, כי אלה המרחקים הסטנדרטיים בתחרויות העולמיות. אני מביאה תוצאות זמן לריצת מייל, כי גם זה נתון שחשוב בפני עצמו, ולא רק בהמרה לקילומטרים.

[התמונה מעמוד הומוריסטי ]

“מה יש בשם?” שואלת יוליה (בתרגום דורי פרנס, בקישור הזה) “מה שנקרא לו שושנה ריחו יהיה מתוק תחת כל שם אחר.”
אבל הסופרת אלי נייט, שאת ספרה “רצח בקריצה” תרגמתי, משתמשת בשם עט, ומסבירה מדוע ואיך במאמר מעניין.
שמה המקורי, היא מספרת, הוא אליסון פוטר. אבל הוצאת הספרים שקיבלה לפרסום את ספר המתח הראשון שכתבה ביקשה ממנה לבחור שם אחר ל”אישיות” שלה כסופרת. “אליסון” משעמם וחסר ייחוד ואילו “פוטר” שייך להארי פוטר ולסופרת הילדים ביאטריקס פוטר, ויעשה שַׁמּוֹת בתוצאות חיפוש אינטרנטיות ואחרות.
בעולם הספרות המסחרית מקובל מאוד השימוש בשמות עט, חלקם בראשי תיבות, חלקם מייצגים למעשה יותר מאדם אחד. וכך ישבה אליסון, חשבה וחשבה, ניסתה ופסלה. היא דיברה עם חברים ואנשי מקצוע, וכל אחד מהם הביע דעה המבוססת על ניסיון חיים וסטריאוטיפים (כמו למשל, “איאן תמיד ג’ינג’י”).
בסופו של דבר בחרה בשם עם צליל נועז, שיכול לעבור טוב בשוק הבינלאומי, ואינו מרמז בהכרח על מגדר – Ali Knight.

בלי להכיר את כל התהליך הזה, בתרגום לעברית (למעשה, תעתוק השם) הייתי צריכה לבדוק מעט פרטים על זהות הסופרת, כדי לוודא שלא מדובר למשל בגבר ששמו עלי. לצערה של נייט, הנוסח העברי של שמה לא בהכרח מתקשר לפירוש המילה “אביר” (knight), אבל בעצם גם “לילה” (night) באנגלית יכול להתאים לסופרת מותחנים.

יצא לאור בתרגומי “ליידי סוזן” מאת ג’יין אוסטן בתוך הספר “אהבה וידידות”, הכולל גם את כתבי הנעורים של אוסטן בתרגומה של סטלה פנטופל.
אני מודה לעורכת מיכל לעדן וכמובן לשי סנדיק שנתן לי הזדמנות לנעוץ שיניים בממתק הזה. הנה חלק ממה שכתב שי על הספר:

ההתרגשות הרגילה שמלווה אותי בכל ספר שיוצא אצלנו גדולה פי כמה היום, כשאני מחכה לרותי מקורדובה שתעדכן אותי ש”אהבה וידידות”, התרגום הראשון לעברית של יצירותיה המוקדמות של ג’יין אוסטן, מוכן ומזומן לאיסוף.
כי בניגוד ל”תבונה ורגישות” ו”אמה” שהיו תרגומים שניים או שלישיים, זו הפעם הראשונה שאפשר יהיה לקרוא את “ליידי סוזן” ואת “כתבי נעורים” בעברית ולפגוש אוסטן קצת אחרת. אוסטן שכותבת כדי להתנסות בכל סוגה שקיימת בתקופתה כדי להתלמד, שמחברת סיפורים ומחזות שיצחיקו את בני משפחתה ושבתכל’ס, לא דופקת חשבון לאף אחד. היא כותבת מה שבא לה ואיך שבא לה. יש משהו מקסים ונוגע ללב כשרואים סופרת נולדת – מתפתחת מנערה סקרנית ושובבה עם כשרון אדיר שהניצוצות שלו נגלים גם בקטעים הבוסריים יותר והופכת אל מול עיני הקורא לסופרת בשלה ומורכבת, כותבת שמצליחה לרגש אותנו מאתיים שנה אחרי מותה.
הספר כבר נמצא בכל החנויות הדיגיטליות וכמובן באתר שלנו.

“ליידי סוזן” הוא רומן מכתבים. זה המכתב הראשון:

להמשך הקטע →

הנוהג הרווח בתרגום ספרים לעברית הוא המרה של מידות זרות לשיטה המטרית ההגיונית והטובה, המשמשת אותנו בארץ.
אם אין סיבה מיוחדת שלא לעשות זאת, נמיר מיילים לקילומטרים, אינטשים לסנטימטרים, טמפרטורות פרנהייט לצלזיוס וכולי.
ככלל, לא רצוי שהקורא יתעכב בחישובים בעל פה כשהוא יכול לקבל תמונה מנטלית ברורה של המידה שבה מדובר.
בעבר היו אתרי המרת מידות חבריו הטובים של המתרגם, אבל היום גוגל יודע הכל, וצריך רק לכתוב לו “5 מייל לשעה בקמ”ש” כדי לקבל את התשובה.
ההמרה צריכה להיות מדויקת ככל האפשר, בלי לפגוע בהיגיון הפנימי של הטקסט. במדריך טכני חשוב לדייק ברמת המילימטר בקוטר הבורג, אבל אם גיבורי הרומן יוצאים לטיול של מייל, אולי יהיה טבעי יותר לומר שהם הלכו קילומטר או שניים. ואם הגיבורה רואה דרגש בגובה foot הרי שזה אומדן בלבד, ויהיה קצת טיפשי לכתוב שראתה שגובהו 30 ס”מ וחצי. לפעמים מתאים יותר לומר שהגיע לאמצע השוק שלה.

הנה דוגמה ממשית להעברת רוח הדברים. ב”ליידי סוזן” מאת ג’יין אוסטן שתרגמתי מדובר על נסיעה בת 30 מייל. מצד אחד – לקוראים בארץ יכול להיות קשה להמיר בראש שלושים מייל לכחמישים ק”מ, מצד שני ג’יין הרי לא הכירה מידות מטריות. הפתרון שלנו בסופו של דבר היה לכתוב “נסיעה בת כחמש שעות”, כיוון שבמהדורה המוערת של כתבי אוסטן כתוב שכרכרה נוסעת במהירות ממוצעת של כשישה מייל לשעה.

בקרוב יצא לאור “אהבה וידידות” מאת ג’יין אוסטן ובו שני חלקים: הנובלה “ליידי סוזן” בתרגומי ואסופת “כתבי נעורים” בתרגומה של סטלה פנטופל (הוצאת תמיר-סנדיק בשיתוף פעולה עם הוצאת אהבות).

מהיום עד סוף החודש אפשר לקנות את הספר ברכישה מוקדמת בהנחה מיוחדת, כלומר במחיר זול יותר מזה שבו ימכר הספר לאחר שיצא לאור. לחצו כאן למכירה המוקדמת.

כתבי נעורים (1787 – 1793) הם אוסף יצירות שנמצאו במחברותיה של אוסטן המתבגרת ונכתבו בין הגילים 11 עד 17. יצירות אלו כוללות סיפורים קצרים, שירים, מחזות, חיבורים עיוניים, ואף פתיחה לרומן שלא הושלם. כתבים ניסיוניים אלה משרטטים את תהליך התפתחותה של הסופרת כיוצרת מוכשרת, בעלת טביעת עין חדה לאפיון דמויות משובח ואירוניה דקה.

ליידי סוזן (1794) הוא רומן מכתבים שבמרכזו עומדת אלמנה יפת תואר, פלרטטנית ונכלולית המחפשת בעל לעצמה ולבתה התמימה. הליידי הנבונה והמחושבת אינה בוחלת באמצעים כדי להשיג את מטרותיה ולהפיל ברשתה את הגברים המוקסמים מיופייה ומאישיותה. הנובלה עובדה לסרט קולנוע שיוצא לאקרנים בימים אלו, ומתהדר בצוות שחקנים אנגלי משובח* ובשנינות מענגת. לחצו כאן כדי לראות את הטריילר לסרט.

*סטיבן פריי! ג’מה רדגרייב! השחקן ההוא שלא זכרתי את שמו והיה ב”כומר מדיבלי” וגם ב”זרה”!

יצא לאור בתרגומי בהוצאת ידיעות אחרונות “בן ברית” מאת מייקל אורן.
מן הכריכה האחורית של הספר:

מייקל אורן, שגריר ישראל בארצות הברית בשנים 2013-2009 וכיום חבר כנסת מטעם מפלגת “כולנו”, שירת בתפקידו הדיפלומטי בתקופה של שינויים מרחיקי לכת בארצות הברית ובעיצומו של גל אלימות נורא ששטף את המזרח התיכון כולו. במהלך כהונתו התמודדו שתי המדינות עם תהליך השלום הפלסטיני, האביב הערבי, האיומים על קיומה של ישראל מצד הטרור הבינלאומי ותוכנית הגרעין האיראנית ועוד. בספרו המרתק מעניק לנו אורן מבט ישיר אל תוככי היחסים המיוחדים בין ארצות הברית ובין ישראל, שהם פרי ברית שנכרתה עוד בימי כהונתו של הנשיא הארי טרומן לאחר מלחמת העולם השנייה, וחושף ללא מורא את היחסים המורכבים בין ממשל אובמה לראש הממשלה בנימין נתניהו.

באופן טבעי, הספר עוסק רבות בעימותים בין ממשלות ישראל וארה”ב והעומדים בראשן. אני יכולה רק לציין שבמהלך העבודה עליו הייתה לי סימניה קבועה בעמוד המצולם כאן מתוך “ספר הביטויים המקיף” מאת נרי סבניה גבריאל, שהוא ספר עזר מומלץ מאוד למתרגמים.

בקישור הזה יש ראיון עם מייקל אורן והפנייה לפרק הראשון מהספר.

הוצאת כתר הציעה לי לחלק חמישה עותקים של ספר הפנטזיה החדש “הניצוץ שבאפר” מאת סבה טהיר בתרגומי.
לשם כך אני משחזרת את הנוהל של הגרלת “אלן טיורינג – האניגמה“.

כדי להשתתף בהגרלה עליכם לעשות מעשה טוב, לשפר את העולם, ולו במעט.

אם אתם רוצים להשתתף, כתבו תגובה לפוסט הזה והקפידו על כתובת מייל נכונה, כדי שאוכל ליצור קשר. רצוי, אבל לא חובה, לספר על המעשה הטוב שעשיתם. אני לא יכולה ולא רוצה לבדוק אתכם, ובוחרת להאמין מראש.
אתם מוזמנים כמובן לספר גם לחבריכם ולעודד אותם להשתתף.
ההגרלה תיערך ביום שבת 19.3.2016.

כמה הצעות למעשים טובים, בסדר אקראי:

לעזור לאדם שמתקשה בכך לצלוח סבך ביורוקרטי – מכתב מנוסח היטב לעיריה/חברת סלולר/ביטוח לאומי יכול לחולל נפלאות.
לתרום כסף או להתנדב לעמותה שמטרותיה טובות.
להביא שתייה חמה למאבטח.
לתת מגבות או מצעים ישנים למקלט לבעלי חיים.

עדכון: ההגרלה הסתיימה והודעות נשלחו לזוכים. תודה לכל המשתתפים.

בנוסף, תזכורת:

כנס “דורות” ייערך בפורים בחיפה. אני ארצה שם על תרגום, והתוכנייה מלאה הרצאות ופעילויות נהדרות נוספות. לחצו על התמונה כדי לעבור לאתר הכנס. אפשר כבר לקנות כרטיסים.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת כתר “הניצוץ שבאפר” מאת סבה טהיר. הספר זכה לאהדה נרחבת של קהל הקוראים, כולל פרס People’s Choice בשיתוף האתר The Reading Room בקטגוריית הפנטזיה ופרס ספר הנוער הטוב ביותר לשנת 2015 מטעם אמזון.
לספר יש כמובן אתר מושקע, ובו הסברים על העולם שבו הוא מתרחש, סרטונים של הדמויות ועוד. ובאתר של פנגווין יש פוסט שמדגים את הרגשות הצפויים במהלך הקריאה.

מעט על הספר:

אליאס שייך למעמד האדונים. מגיל צעיר הוא עובר הכשרה באקדמיה הצבאית כדי להפוך לחייל קטלני בשירות האימפריה.
לָאיָה שייכת למעמד העבדים. היא חיה עם אחיה ועם סבא וסבתא שלה ברחובות המוזנחים של פשוטי העם עד שאחיה נאסר בעוון בגידה.
כדי להציל אותו לאיה עושה עסקה עם אנשי המחתרת: הם יחפשו את אחיה והיא תרגל למענם. כך היא נעשית משרתת
באקדמיה הצבאית, ושם היא פוגשת את אליאס.
הם באים מעולמות שונים, הם מייצגים אוכלוסיות עוינות, והם עומדים להיכנס למאבק של הגוף ושל הנפש, שיהפוך את חייהם ויביא אותם אל הקצה.