בקרוב יצא לאור בתרגומי הספר “אלן טיורינג – האניגמה” מאת אנדרו הודג’ס, המתייחד בהיותו ביוגרפיה מדעית הכתובה כיצירה ספרותית.
כל פרק בספר נפתח בציטוט מתוך “עלי עשב”, ספרו עב הכרס של המשורר האמריקני וולט ויטמן. את “עלי עשב” תרגם לעברית שמעון הלקין. התרגום ראה אור ב-1952, ומהדורה מורחבת שלו יצאה לאור ב-1984 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
בהתאם למדיניות שלי לציטוט מתוך תרגום קודם, הבאתי ב”אניגמה” את תרגומו של הלקין, כולל מתן מראי מקום מדויקים, כמובן.
אבל תרגומו של הלקין לא כולל את מלוא הטקסט של “עלי עשב”, ולאחר שלא מצאתי שלושה שירים שהיו דרושים לי גם בתרגומים אחרים לעברית, למשל זה של עודד פלד, תירגמתי אותם בעצמי.
בתרגום השירים השתדלתי להתאים את עצמי לסגנונו של הלקין, כדי שלא ליצור צרימה בין פרקי הספר השונים. כך, למשל, השתמשתי במילה “ליברטאד” (libertad, “חופש” בספרדית) כפי שהוא מביא אותה בשיר אחר.
להלן התרגומים שלי, כשבראש כל אחד קישור למקור באנגלית. עוד על ויטמן אפשר לקרוא באתר הספרייה הלאומית, בכתבה לציון 120 שנה למותו.

פתיחת פרק 6

בהַלְכִי בימי השלום הללו, רחבים ונשגבים,
(והרי המלחמה, מאבק הדם נדם, שם, נאדר המופת.
כנגד סיכויים קלושים זה מכבר בניצחון תפארת,
פוסע אתה עתה רחב-צעד, ואולי בבוא הזמן למלחמות עזות יותר,
אולי להתנגש בבוא הזמן עוד בתחרויות נוראות, בסכנות,
במערכות ארוכות יותר ובמשברים, בטרחות שמעל לכול,)
סביבי שומע אני את שיפיק שאון הניצחון של העולם, הפוליטיקה,
ההכרזות על דברים מזוהים, מדע,
הצמיחה בת-אישור של ערים והתפשטות ההמצאות.

רואה אני את הספינות, (עוד שנים תהיינה,)
המפעלים רחבי הידיים ומנהלי העבודה והפועלים,
ושומע אני הרשאה לכול, ואינני מתנגד לה.
אבל מכריז גם אני על הדברים האיתנים,
מדע, ספינות, פוליטיקה, ערים, מפעלים, אין הם לא כלום,
כתהלוכה מפוארת לקול נגינת קרנות רחוקות בשפעה,
נעה בניצחון, ומשיכותיה השגיבות יותר נראות,
מציאויות הן מייצגות – הכול כפי שעליו להיות.
ואז המציאויות שלי;
מה עוד מציאותי כשלי?
ליבֶּרְטָאד והממוצע האלוהי, חופש לכל עבד עלי אדמות,
הבטחות שטופות שמחה ואור נגוהות של נביאים, העולם הרוחני,
השירים בני מאות בשנים, וחזיונותינו, חזיונות המשוררים,
ההכרזות האיתנות מכול.

פתיחת פרק 7
ניצנים נסתרים אינספור, חבויים יפה
תחת השלג והקרח, בחשכה, בכל אינטש רבוע או מעוקב,
נבטים משוכללים, בתחרה עדינה, מיקרוסקופית, עוברית,
כתינוקות ברְחמים, פוטנציאלים, מקופלים, דחוסים, ישנים;
מיליארדי מיליארדים וטריליוני טריליונים ממתינים,
(באדמה ובים – היקום – הכוכבים בשמיהם),
מדרבנים אט אט ובבטחה קדימה, היווצרות עד אין קץ,
וממתינים עוד ועוד, לעד עוד.

בפתיחת פרק מעבר
על סיפון, בהגה הספינה,
הגאי צעיר מנווטה בקפידה.
בערפל על החוף מצלצל בעוגמה,
פעמון-ים – אוה, פעמון אזהרה, מיטלטל בגלים.
אוה, טובה התראתך, אתה הפעמון המצלצל על שרטון,
מצלצל, מצלצל, את הספינה מזהיר ממקום היטרפה.
ועל המשמר, אוה, הגאי, שומע אתה לתוכחה הרמה,
פונה החרטום, הספינה הטעונה מאיצה נתיבה האחר תחת אפר מפרשיה,
הספינה היפה, האצילה, על כל עושרה היקר, סרה בגאון ובבטחה.
אבל אוה, הספינה, ספינת הנצח! אוה, הספינה שעל הספינה!
ספינת הגוף, ספינת הנפש, מפליגה, מפליגה.