לאחרונה השתתפתי בפרויקט “50 נשים על 50 גוונים של אפור” שפורסם ב”הארץ” במלאת עשור לפריצתו של הספר המצליח. אני איפשהו בסוף הרשימה, שפתוחה רק למנויי האתר, כך שקטנים הסיכויים שהגעתם אלי, ודווקא יש לי דברים מעניינים לומר, שמן הסתם לא נכללו במספר המילים המועט שהוקצה לכל מרואיינת.

ראשית, הבהרה: “50 גוונים של אפור” הוא לא הפואנטה. אני לא אוהבת את הספר, נרדמתי בסרט, אני שותפה לרוב הביקורות השליליות על רמת הכתיבה, המסרים בעלילה וכו’. מה שיש לי לומר כמעט לא מתייחס ספציפית אליו.

מה שכן מעניין אותי, כבר שנים רבות, הוא ההיבט החברתי של ז’אנרים פופולריים בכלל ורומנים רומנטיים בפרט. בשנות התשעים כתבתי תזה על תולדות המדע הבדיוני בישראל. למדתי בין השאר על הִתקבלות של יצירות פופולריות. קראתי את הניתוח של אומברטו אקו לספרי ג’יימס בונד, שמסביר את ההנאה שאנחנו שואבים מתבניות מוּכרוֹת ובהמשך יישמתי אותו בהרצאה על ספרי הדרקונים של אן מק’קפרי.
התעמקתי במחקר פורץ הדרך של ג’ניס ראדוויי, “Reading the Romance” – היא דיברה בשנות השמונים עם קוראות רומנטיקה אמריקאיות כדי להבין מה הן מפיקות מהספרים, והתשובות היו שונות מהסטריאוטיפים שכיכבו עד אז, ומופיעים עד היום, על עקרות בית משועממות ומטומטמות. מאז נעשו כמובן ניתוחים נוספים ומתקדמים יותר. בשנה שעברה קראתי גם את הגישה של מאיה רודייל, סופרת רומנטיקה בעצמה שמגדירה אותם “ספרים מסוכנים לבנות“:

“Romance novels have been — and still are — the dangerous books that show women again and again that they’re worth it . And you thought it was just about Fabio.”

תופעה תרבותית כמו “50 גוונים”, מכירה של מיליוני עותקים בשלל שפות ברחבי העולם, שינוי של הרגלי קריאה, כתיבה, שיחה ויחסים אינטימיים, לא מתרחשת בוואקום. אין ספק שהיה קשר לכניסתם של מכשירי הקריאה האלקטרוניים, שבהם הקנייה של ספר מהירה וקלה, ואף אחד מסביבך לא יודע מה את קוראת לפי הכריכה. כמובן שהיה קשר גם להבשלה של תהליכים תרבותיים רחבים בהרבה, שבזכותם השתנה לטובה היחס למיניות הנשית והאישור החיצוני והפנימי לחוות הנאה, כולל בדרכים חדשות.
א. ל. ג’יימס לא הייתה הראשונה שכתבה על סקס, והיא ממש לא הטובה בכותבות. אפשר לציין למשל את אריקה ג’ונג, הסנסציה של שנות השבעים – אני מעדיפה את הרומנים ההיסטוריים שלה, “פאני היל” ו”סרניסימה” שמשלבים גם לשון ארכאית וגם היקסמות מקלאסיקונים של העבר. אם ג’יימס כתבה בהתחלה פאנפיק של “דמדומים”, אצל ג’ונג מדובר בשייקספיר, כולל דמותו של ויליאם עצמו, וזה מגרה הרבה יותר במקום החשוב – בין האוזניים.
סופרת נוספת שמצטיינת בתיאורי אהבה וסקס היא דיאנה גבלדון, בסדרת “נוכרייה” (הרי היה ברור שאגיע לשם). גבלדון לא אוהבת להיות מתוייגת כסופרת רומנטיקה, והצליחה להוציא את ספריה המצליחים למדפי הספרות הכללית ולפרסם אותם עם כריכות סימבוליות, נטולות גיבורות וגיבורים שופעי חזה. היא גם פרסמה מדריך לכתיבת סצינות סקס שבו היא מדגישה את חשיבות הקשר הרגשי בין המעורבים והשימוש בחושים השונים. סצנת סקס טובה, מבחינתה, היא כזאת שיכולה להתרחש רק בין האנשים המסויימים שמשתתפים בה, ויש לה תפקיד בקידום העלילה והקשר ביניהם. יצוין שלגבלדון יש חוש הומור, המתבטא בין השאר בציטוטים תנ”כיים ובאזכור מוצלח של מלפפונים חמוצים (אבל היא קצת מגזימה עם גלעיני הדובדבנים).

יש עוד המון מה לומר סביב הנושא, וחלק מהדברים נרמזו בציטוטים של מרואיינות אחרות בכתבה. למשל העובדה שתעשיית הרומנים הרומנטיים, על כל סוגיהם, היא תעשייה נשית שמפרנסת סופרות ואת כל המערכת הסובבת אותן. וגם שהיא מתפתחת ומאפשרת ייצוג למגוון אדיר של קוראות, קוראים וכל השאר, עם רומנטיקה קווירית, ספרות היסטורית מעוגנת במחקר ותתי-ז’אנרים של מדע בדיוני ופנטסיה שלא מחוייבים להשתכשך במציאות מדכדכת אלא יכולים להמריא גבוה לשמיים.
היום, אם יש לך אפשרות לקרוא באנגלית, זכותך ויכולתך המלאה למצוא את הסיפורים שיענגו אותך. גם המבחר המתורגם לעברית הולך וגדל, ובעיני זה נהדר. תודה לשירלי גל שראיינה וכתבה והשיחות איתה תמיד מרתקות, תודה ליעל אלבז שהפיקה את הפרויקט ולתומר אפלבאום הצלם המקסים.
אני מזמינה אתכם לשוטט דרך הקישורים המפוזרים בטקסט לפוסטים קודמים, לספרים שהזכרתי, ועוד.
תוספות:
כתבה במוסף הספרים של “ישראל היום“.
רשימה בכתב העת “מעלה”