לאחרונה השתתפתי בפרויקט “50 נשים על 50 גוונים של אפור” שפורסם ב”הארץ” במלאת עשור לפריצתו של הספר המצליח. אני איפשהו בסוף הרשימה, שפתוחה רק למנויי האתר, כך שקטנים הסיכויים שהגעתם אלי, ודווקא יש לי דברים מעניינים לומר, שמן הסתם לא נכללו במספר המילים המועט שהוקצה לכל מרואיינת.

ראשית, הבהרה: “50 גוונים של אפור” הוא לא הפואנטה. אני לא אוהבת את הספר, נרדמתי בסרט, אני שותפה לרוב הביקורות השליליות על רמת הכתיבה, המסרים בעלילה וכו’. מה שיש לי לומר כמעט לא מתייחס ספציפית אליו.

מה שכן מעניין אותי, כבר שנים רבות, הוא ההיבט החברתי של ז’אנרים פופולריים בכלל ורומנים רומנטיים בפרט. בשנות התשעים כתבתי תזה על תולדות המדע הבדיוני בישראל. למדתי בין השאר על הִתקבלות של יצירות פופולריות. קראתי את הניתוח של אומברטו אקו לספרי ג’יימס בונד, שמסביר את ההנאה שאנחנו שואבים מתבניות מוּכרוֹת ובהמשך יישמתי אותו בהרצאה על ספרי הדרקונים של אן מק’קפרי.
התעמקתי במחקר פורץ הדרך של ג’ניס ראדוויי, “Reading the Romance” – היא דיברה בשנות השמונים עם קוראות רומנטיקה אמריקאיות כדי להבין מה הן מפיקות מהספרים, והתשובות היו שונות מהסטריאוטיפים שכיכבו עד אז, ומופיעים עד היום, על עקרות בית משועממות ומטומטמות. מאז נעשו כמובן ניתוחים נוספים ומתקדמים יותר. בשנה שעברה קראתי גם את הגישה של מאיה רודייל, סופרת רומנטיקה בעצמה שמגדירה אותם “ספרים מסוכנים לבנות“:
להמשך הקטע →