שחזור תכונות רלוונטיות – תרגיל בתרגום אופטימלי , מאמר מאת פרופסור גדעון טורי

לצפייה בתיעוד וידאו של הרצאה שבה אני מציגה את תמצית המאמר לחצו כאן.

[קיצורים המשמשים במאמר: טמ – טקסט מקור; טת – טקסט תרגום (יעד); למ – לשון מקור; לת – לשון תרגום (יעד).]

הערה מקדימה באשר למטרה, שיטה וכמה מושגי יסוד

התכלית הרישמית לפרסומו של מאמר אקדמי היא בדרך-כלל שיש לו דבר מה חדש להציע, או שהוא תורם דבר מה להבנת תופעה מסוימת, או תחום תופעות. דרישה זו כה חזקה באווירה האקדמית שלנו, המכתיבה “פרסום או מוות”, שאפילו המאמרים הנדושים ביותר מתהדרים ב”רושם של חידוש” כאשר הם יוצאים אל הציבור.

לאור כל זאת, נדרשת מילת אזהרה: מאמר זה אינו טוען לשום חידוש, תיאורטי, מתודולוגי או אפילו תיאורי, וגם אינו מוצע כתרומה לשום “דבר” מופשט. כפי שנרמז בכותרת המשנה, אין בו הרבה מעבר לתרגיל, תרגיל לדוגמה להנאתם ואולי גם לתועלתם של “אנשים” מוגדרים, אותם מתרגמים בפועל, המבקשים לפעול מתוך מידה ניכרת של מודעות לבעיות הכרוכות במקצועם ולדרכים האפשריות לפתור אותן, לפחות חלקית, ובמקום “מרשמים” לפתרון, שברוב המקרים הם נורמטיביים, המצהירים מה צריך המתרגם לעשות, היו רוצים לראות פעם אחת הצגה שיטתית, שלב אחר שלב, של תהליך אפשרי של שיקולים והכרעות תרגומיים, הכפוף לסידרה מוגדרת של תנאים.

הכוונה היא לצאת מתוך הבחנה ראשיתית, כוללת, ההבחנה בין “תרגומיות” מן הצד האחד, ו”תרגום (כתהליך)” ו”תרגו(מי)ם (כתוצר[ים])” מן הצד השני. על פי הבחנה זו, תרגומיות תהיה פוטנציאל נתון מראש הקיים בין שפות (או, עדיף, במעבר בין שפות) – יכולת ההחלפה (הקרובה) של שדרים בשפות שונות ובתרבויות שונות, ואילו תרגום (כתהליך) הוא תהליך ממשי של מעבר בין שפות: רצף של פעולות, המבוצעות על-ידי בן-אנוש או מכונה על שדר נתון, המקודד בשפה אחת ושייך למסורת תרבותית אחת, המביאות להעמדתו של טקסט יעד אחד, התרגום (כתוצר) . לכל טקסט יעד אחר, הנחשב לתרגום בתרבות היעד שמדובר בה, מגיעים בסידרה שונה של פעולות, המהוות גם הן אקט של תרגום, אך אקט אחר.

התרגיל שיוצג בהמשך מנסה, כביכול, לשקף תהליך של תרגום אופטימלי מודע לחלוטין (אשר, אם ימומש, יעמיד תרגום אדקווטי), על שלושת שלביו העיקריים:

-פירוקו של טקסט מקור;

-החלפתו של טקסט המקור המפורק באלמנטים של שפה אחרת (ומסורת תרבותית אחרת) בכפוף לתנאי של “אקוויוולנציה אופטימלית”;

-בנייתו (מחדש) של טקסט בשפת המטרה.

את המונח אקוויוולנציה יש להבין כיכולת לייחס טקסט או פריט בשפת המקור וטקסט או פריט בשפת היעד ל (לפחות חלק מ) אותן תכוניות (ראה למשל Catford, 1965: 50), ואילו אקוויוולנציה אופטימלית (או אדקווטיות) תהיה תת-קבוצה של האקוויוולנציה התרגומית העומדת בדרישה נוספת שעל-פיה התכוניות שאליהן ניתן לייחס את הטקסטים או הפריטים בשפת המקור ובשפת היעד יהיו רלוונטיות.

את המושג תכונית ניתן לייחס לכל אלמנט לשוני או טקסטואלי בכל היקף, ובכל רמה. דבר זה נכון גם לגבי האפשרות ש-טמ ו-טת יתייחסו אל או יַחלקו ביניהם את “אותן” תכוניות, או (בהגדרה פחות תובענית) תכוניות “דומות”**.

את הרלוונטיות, התוספת שלנו להגדרתו המקורית של קטפורד לאקוויוולנציה תרגומית, יש לראות כתכונה יחסית בשני מובנים לפחות:

1. היא משמשת תמיד, גם אם במשתמע בלבד, כקיצור ל”רלוונטיות לדבר מה”, או “מנקודת ראות מסויימת”, הטעונים הגדרה כדי שלמושג הרלוונטיות תהיה משמעות אמיתית;

2. כיוון שטקסט, מעצם הגדרתו, הינו ארגון היררכי של מספר רב של תכוניות, ברמות שונות, יש להבין את הניגוד בין “רלוונטי” ו”לא רלוונטי” כניגוד קוטבי, ולא בינארי, כדי שיהיה עלינו לדבר על היררכיות של רלוונטיות, ולא על רלוונטיות מוחלטת. יתרה מזאת, היררכיות אלה הן דינמיות מעצם טבען: כל מאפיין, בכל רמה שהיא, יכול – עקרונית, לפחות – לתפוס, בנסיבות טקסטואליות מסויימות, מקום גבוה בהיררכיה שכזו, לעיתים אפילו את המקום הגבוה ביותר. 1

בכל הנוגע לאקוויוולנציה תרגומית אופטימלית, הרלוונטיות שאנו מבקשים היא, כמובן, הרלוונטיות של התכוניות המשותפות. אולם, כיוון שמרלוונטיות לטקסט המקור לא משתמעת בהכרח רלוונטיות לטקסט היעד, או להיפך, אפילו כאשר התכוניות שמדובר בהם משותפות לשני הטקסטים (במקרה שכזה יש הבדלים בארגון ההיררכי של הרלוונטיות שלהן), יש להוסיף כי כאשר הכוונה היא לתרגום “אופטימלי”, הרלוונטיות נקבעת מנקודת הראות של טמ, ושחזורה ב-לת נקבע כתנאי מוקדם להעמדתו של תרגום אדקווטי. במילים אחרות, בתרגום אדקווטי, ה”תכוניות הרלוונטיות הדומות”, אליהן “ניתן לייחס” גם את טמ וגם את טת, נקבעות על-ידי הרלוונטיות ל-טמ ועומדות ביחס ישר להיקפה ולאופיה. (בעניין זה ראה גם Toury, 1980: 37-39)

השיטה שאימצנו לצורך “התרגיל בתרגום אופטימלי” היא פשוטה מאוד: (א) לבחור מקְטע אחד מטקסט המקור, להתייחס אליו כאל יחידה “סגורה” בתוך עצמה ולנתח (או לפרק) אותו במטרה לחלץ את התכונות הרלוונטיות לו ולקבוע את השפעתן על התרגומיות הראשונית ועל התרגום הממשי של אותו מקטע לשפות יעד שונות, הנמצאות ביחסים שונים עם שפת המקור, (ב) להציב בעיית תרגום אחת, המתייחסת לאותו מקטע טקסטואלי, בהקשרים הולכים ומתרחבים בתוך אותו טקסט, ולבחון את השינויים הנובעים מכך בסדר ההיררכי של הרלוונטיות של תכונותיו של המקטע הראשוני ואת השינויים הנוצרים עקב כך באפשרות לשחזר אותן בשפות אחרות. תוך כדי כך, נתעלם מבעיות התרגום החדשות, שמציב ההקשר המתרחב עצמו, ונשתמש בו רק כדי לשפוך אור חדש על הבעייה שבחרנו להתמקד בה, במעין הדמייה של תהליך סדרתי רגיל של קריאת טקסט ופירושו (השווה, לדוגמה, Perry, 1979) למטרת תרגום.

שלב ראשון:

דרך שקועה וצורתה

‘What is it you’ve fallen into?’ asked Scrubb.

‘It’s a kind of trench, or it might be a kind of sunken lane or something,’ said Jill. [1] ‘It runs quite straight.’

‘Yes, by Jove,’ said Scrubb. ‘And it runs due north! […]’

[…]

‘what happens further on?’

‘Half a sec. I’ll go and see,’ said Jill. She got up and walked along the trench, but before she had gone far, [2] it turned sharply to the right. […]

‘What’s [3] round the corner?’ asked Scrubb.

[…]

It proved, however, a disappointing exploration. They went [3] round the right-hand turn and straight on for a few paces. Here there was [4] a choice of ways: [5] straight on again, or [6] sharp to the right. ‘That’s no good,’ said Scrubb, glancing down [6] the right-hand turn, ‘that would be taking us back-south.’ He went [5] straight on, but once more, in a few steps, they found [7] a second turn to the right [8]. But this time there was no choice of ways, for the trench they had been following here came to a dead end.

‘No good,’ grunted Scrubb. Jill lost no time in turning and leading the way back.

(Lewis, 1974:89-90. הדגשות שלי)

קטע זה מתוך סיפורו של ק. ס. לואיס לילדים כס הכסף מתאר טיול רגלי של שני ילדים, ג’יל פּוֹל ויוּסטאס סקראב. כמו כל תיאור אחר בשפה, שהיא מדיום ליניארי, גם תיאור זה מפורק בהכרח ומועמד על מרכיביו (המצויינים בציטוט באותיות מודגשות), המוצגים לא רק בנפרד, אלא גם בזה אחר זה.

אם כן, הקטע מתווה צורה מסויימת, או תבנית במישור, בשמונה שלבים (אותם מציינים המספרים הנתונים בסוגריים רבועים). אם אוספים את המרכיבים הנפרדים ומצרפים אותם זה לזה (כלומר, רואים אותם כאלמנטים של מערכת סדורה אחת), הצורה המתקבלת תדמה כמובן לאות הלטינית E, כפי שניתן לראות בתרשים 1.

[1], [3], [5], [6] ו-[8] מציינים קווים ישרים. אלה המסומנים בחיצים רצופים הם אלה בהם הילדים הלכו למעשה. אל תוך האחרים הם רק הביטו, ולכן הם מסומנים בחיצים מקווקווים. אולם, גם הם מהווים מרכיבים של הצורה הכללית המשוחזרת. (כמובן, [3] ו-[5] יחדיו יוצרים קו ישר אחד, אך קו זה מחולק לשניים בתיאור המילולי.) [2], [4] ו-[7], מציינים את נקודות-המפגש שבהן נחתכים הקווים הישרים.

ואולם, בקטע המצוטט עצמו אין שום דבר שיעודד את שילובם של שמונה (או שבעה) הרכיבים לכדי ישות מוגדרת ומורכבת אחת (צורה), וודאי לא לזהותה עם האות E. קודם כל, הילדים עצמם, ההולכים בנתיב, אינם חושדים אפילו בדמיון העומד ביסוד הזיהוי הזה. יתרה מכך, הם אפילו אינם עוברים על הצורה כולה בהליכה ממשית, כך שהם – ואנחנו, הצמודים לנקודת הראות שלהם – לא יודעים, לדוגמה, אם קו [6] מוביל למבוי סתום (כנרמז בתרשים 1) או אל פנייה נוספת (ובמקרה זה ייתכן שהנתיב יאבד כליל את דמיונו לאות E!). אפילו אם נניח שהתיאור כולל את כל מרכיביו של הנתיב, בכל זאת אפשר בהחלט לדמות את מיקומה הכללי של הצורה יחסית לאופק בזוויות שונות , בעוד של-E כישות גרפולוגית (גְרַפֵמָה) יש עמדה קבועה אחת. יש אפוא צורך בנימוקים כבדי-משקל כדי לקבוע שהעמדה המסויימת הזו היא העמדה היחידה המתאימה לצורתו של הנתיב, ונימוקים שכאלה אינם ניתנים בקטע שלנו. (ברור כי הכיוונים הטופוגרפיים הניתנים בטקסט -‘it runs due north’ לגבי קו [1] או ‘back-south’ לגבי קו [6] שאינו ממומש – אינם נימוקים ממין זה. בשלב ראשון זה לא נראה אפילו שיש להם חשיבות לגבי הצורה, כלומר, הם אינם נראים כתכונית בעלת רלוונטיות גבוהה לקטע. משמעותם תתברר רק מאוחר הרבה יותר, בשלב החמישי של ההצגה שלנו.)

אם דמיונו של הנתיב לצורתה של האות E אינו תכונית מבחינה של הקטע שלנו (כלומר, אם אין לו כל פונקציה מעבר לדמיון חזותי אפשרי בלבד), בעיית התרגום נראית גם היא כמוגבלת לרמת מרכיביה של הצורה, או, ליתר דיוק, לייצוגם המילולי. העובדה שייצוג זה ניתן באנגלית עשויה אפילו להיראות חסרת חשיבות, כיוון שהפונקציה הרפרנציאלית היא השולטת כאן, הרפרנטים הם חד-משמעיים, וכפי שניסח זאת רומאן יאקובסון: “כל ניסיון קוגניטיבי ומיונו ניתנים למסירה בכל לשון קיימת” (1959 :125) . אולם, כיוון שהטקסט הוא אכן אנגלי, הבעיות היחידות בתחום התרגומיות והתרגום נוגעות לישויות הלשוניות המשמשות בהצגת רכיביה של הצורה, ובעיקר במילות מפתח וצירופי מפתח כגון “[quite] straight”, “turn sharply”, “corner”, “right” וכיוצא באלה.

שלב שני:

גְרַפֵמָה והתכוניות המבחינות שלה

רק כ16- עמודים לאחר מכן מתברר כי מִתאר הצורה שבעמודים 90-89 אינו רק דומה דמיון שטחי לאות הלטינית E, אלא מהווה למעשה תיאור עקיף שלה (מבלי לאבד, כמובן, את זהותו וחשיבותו כנתיב!). דרך אגב, סקראב, אחד הילדים, הוא שמגיע לאבחנה זו, ולאחר מעשה (מבחינת התקדמות הסיפור):

[…] We got into the letter E […]. That was our sunk lane. We walked along [1] the bottom stroke of the E, due north – [2] turned to our right [3] along the upright – came to another [4] turn to the right – that’s [6] the middle stroke – and then [4] [5] went on to [7] the top left-hand corner, or (if you like) the north-eastern corner of the letter [8], and came back. […] (Lewis, 1974:106 הדגשות שלי)

אם נשווה את שני הקטעים, יתברר כיצד כל רכיב של הצורה המישורית שהיתה אפשרית בלבד מפורש מחדש כדי לקבל פונקציה של “תכונית מבחינה” של גרפמה מסויימת באלף-בית מסויים. (השווה Catford, 1965: 62):

the bottom stroke of the E
[1] It runs quite straight

We […] turned to our right
[2] it turned sharply to the right

along the upright
[3] round the corner ; round the right-hand turn and straight on

turn to the right [or] on
[4] a choice of ways

the middle stroke
[6] sharp to the right ; the right-hand turn

on
[5] straight on

the top left-hand corner […] of the letter
[7] a second turn to the right

משתמע מ-7
[8] no choice of ways ; a dead end

המונח “תכוניות מבחינות” אמנם שימש אותנו בקשר לפונקציה של רכיביה של הצורה, אך אין לנו פה עניין ב”תרגום הגרפולוגי” של קטפורד (1965: Ch. 9), כיוון שרכיבים אלה נמסרים בשפה, ולא ב”חומר גרפי”. לפנינו, אם כן, סיטואציה של תרגום נורמלי למדי (או, במינוחו של קטפורד “תרגום טוטלי”). אולם, המעבר מישויות חומריות בלבד לתכוניות מבחינות לשוניות ברמת האובייקט מחייב לשנות את סדר ההיררכיה של הרלוונטיות של התכוניות בקטע הראשון, מה שישפיע גם על תרגומו האופטימלי.

מסתבר עכשיו, כי בעיית התרגום בקטע זה אינה נעוצה, אחרי הכל, אך ורק ברכיבים הנבדלים של צורה (ובייצוגם הלשוני), אלא בראש ובראשונה בצורה כשלם ובזהותה החזותית עם יחידה גרפולוגית מסויימת באלף-בית מסויים.

לאור הקטע השני, אם הקטע הראשון מתורגם לשפה אחרת המשתמשת באותו סוג אלף-בית, הלטיני, נראה שלא מתעוררת כל בעיה חדשה: כיוון שהצורה שמדובר בה, על ערכה כגרפמה, קיימת בכל השפות המשתמשות באלף-בית הלטיני, הפתרון התרגומי האדקווטי ברמה זו נראה פשוט, אפילו אוטומטי. הבעיות היחידות שנותרות הן אלה שנידונו בסוף הפרק הקודם.

מצד שני, אם התרגום נעשה אל שפה המשתמשת במערכת כתיבה השונה מזו הלטינית, בעיית התרגום הראשונית עשויה בהחלט לעבור לתחום ה”גרפולוגי”; שהרי ברור שלא כל אלף-בית כולל גרפמה, או אפילו ישות גרפולוגית מורכבת, החולקת עם האות הלטינית E את כל מאפייניה (שהסתברו כרלוונטיים בשל הרלוונטיות של האות עצמה).

אם אות שכזו אינה קיימת במערכת היעד (כפי שקורה, למשל, בערבית), יש אפשרות לבחור באות אחרת, בעלת תכוניות אחרות, כלומר צורה אחרת. במקרה כזה, יהיה צורך להתאים לאות שנבחרה את תיאורם של הרכיבים הנבדלים של הצורה. בעקבות זאת יחול שינוי אוטומטי בנתיב שבו הולכים הילדים, אחרת יתקיים בין שני הקטעים שיעור מסויים של חוסר התאמה, העלול לגרום לסטייה חמורה מן התנאי הבסיסי של אדווקטיות ברמה הגבוהה יותר, רמת הטקסט.

אם ניקח את העברית כשפת היעד שלנו, הקירוב הגדול ביותר לצירוף “התכוניות המבחינות” של האות הלטינית E, שהינו אות (דפוס) באלף-בית העברי, ולכן “האקוויוולנט התרגומי הגרפולוגי ההולם” (Catford, 1965: 63) על בסיס “התייחסותם ל’אותו’ חומר גרפי (כמעט)” (1965: 62) הוא ש. ההבדל היחיד בין היחידות בלשון המקור ובלשון היעד קיים במונחי עמדתן יחסית לאופק (או לשורת הכתיבה), עמדה שלא נקבעה (עדיין) כמאפיין בעל רלוונטיות גבוהה בטקסט המקור. במילים אחרות, טכניקת “השינוי המינימלי” הופעלה כהלכה – מנקודת הראות של התרגום האופטימלי: על מאפיין שולי, בעל רלוונטיות פחותה.

שינויים אלה של השיקולים התרגומיים והשלכותיהם על ההחלטות התרגומיות האפשריות הופכים מכריעים אפילו יותר בשלבים הבאים של התרגיל. 2

שלב שלישי:

הגְרַפֵמָה בשימושיה הלשוניים

יש להוסיף, כי לקטע השני שלנו קודמים מספר משפטים, המוסיפים עוד מימד אחד של רלוונטיות לצורה שהותוותה בקטע הראשון. מימד זה מסתמך על היותה של האות E רכיב במבע כתוב באחת מן השפות המשתמשות באלף-בית הלטיני – השפה האנגלית:

[…] To crown all, in large, dark lettering across the centre of the pavement, ran the words UNDER ME.

[…]

‘What I don’t quite understand,’ said Jill, ‘is how we didn’t see the lettering? Or could it have come there since last night. […]

‘Why, you chump!’ said Scrubb. ‘We did see it. We got into the lettering. Don’t you see? We got into the letter E in ME. (Lewis, 1974:105-106)

אם כן, בשלב זה, הצורה שעשויה היתה להתקבל משלבי תיאורו של הנתיב בעמודים 90-89 ממלאת פונקציות בחמש מערכות יחסים לפחות, הטוענות אותה בחמישה סוגים של מידע (או: מידע בחמש רמות):

(1) נתיב, כלומר פריט בנוף, שצורתו יכולה גם להיות בעלת חשיבות שולית;

(2) צורה (גיאומטרית) שיכול להיות שאין לה כל פונקציה נוספת;

(3) גרפמה, כלומר יחידה לשונית, אך יכול להיות שעובדה זו מקרית בלבד;

(4) אות מסויימת (E) באלף-בית מסויים (לטיני) שבו ניתן לכתוב שפות שונות;

(5) אות בשימוש האנגלי של אלף-בית זה, שבו ניתן לכתוב מספר אינסופי של שדרים.

חמישה סוגים אלה של מידע משתמעים זה מזה כאשר מביטים בהם “מלמטה למעלה”, כלומר מן החמישי אל הראשון (מה שכמובן מתאפשר רק בשלב זה!), אך הם אינם מנבאים בשום פנים ואופן זה את זה בהתבוננות “מלמעלה למטה”, העוקבת אחר חשיפתם הכרונולוגית של פריטי מידע אלה תוך כדי תהליך הקריאה והפירוש.

יתרה מכך, בהתחשב בהקשר הסמוך, הצירוף UNDER ME מתגלה לא סתם כאמצעי להכנסת האות E לטקסט אנגלי, אלא כמאפיין רלוונטי ביותר של הטקסט הזה בשלמותו, ולכך יש כמובן השפעה על הפונקציות שממלאת האות בתוכו: כאשר הם רואים את הצירוף, הילדים ובן לוויתם, הדמות האגדתית פדל-גלאם, מתחילים מיד לדון במשמעותו, מקבלים אותו כהנחייה ולא רק כטענה, ובסופו של דבר מוצאים דרך להגיע אל מתחת לאבן שעליה נמצאת הכתובת. המשך הסיפור מתרחש במקום הקרוי “Underland”, הארץ התחתית, מימוש ברור של הכתוב, “UNDER ME”.

תוכנו הסמנטי של הצירוף מעניק איפוא לנתיב-צורה-אות מידע ברמה נוספת, שישית במספר:

(6) אות בתוך מבע כתוב מסוים בשפה האנגלית.

ברור כי רמות המידע החמישית והשישית, אשר הוצגו בשלב זה, גורמות לשינויים בסדר ההיררכי של הרלוונטיות של תכוניות טקסט המקור כפי שנקבעו בשלב הקודם, ואינן רק מוסיפות עליהן כמה תכוניות חדשות. יכול להיות ששינויים אלה יצריכו שוב תיקונים מקבילים בשיקולי התרגומיות ובהכרעות המתרגם, הפועל בכפוף לאילוץ ה”אדקווטיות”.

שלב רביעי:

טקסט בתוך טקסט

אולם, האות E איננה רכיב של הצירוף UNDER ME בלבד, על כל ערכיו הסמנטיים והתמטיים, אלא גם – באמצעות צירוף זה – פרט בתוך מיקרו-טקסט, כלומר מבע שהוא אמנם סגור בתוך עצמו, אך גם משולב בשלמותו בתוך טקסט אחר, גדול יותר, ומתפקד כאחד הפרטים שבו. שיבוץ זה אינו מבטל את מרכזיותו של הערך הסמנטי של UNDER ME עצמו, אך הוא בהחלט מכניס לתמונה גורמים חדשים ותכוניות חדשות, שייתכן שיגרמו שינויים נוספים במערך ההיררכי של בעיות התרגום שהציב הקטע הראשון:

[…] those words are all that is left of a longer script, which in ancient times […] expressed this verse:

though under Earth and throneless now I be,

Yet, while I lived, all Earth was under me. (Lewis, 1974:134)

רמות המידע הנוספות שמעלה צמד השורות השיריות הן אלה:

(7) אות בתוך טקסט אנגלי שירי, השייך למסורת ומודל טקסטואליים מסויימים, אלה של הצמד החרוז (couplet). ברמה זו, הדגש הוא על סוג הטקסט, העשוי, כמובן, לשמש להעברת תכנים רבים בהתאם למסורת האנגלית של השימוש בסוג זה, ונוסף עליהם תכנים אפשריים רבים הסוטים ממסורת זו.

(8) אות בטקסט אנגלי שירי מסויים השייך למסורת ולמודל הטקסטואליים הללו. ברמת מידע זו, הדגש עובד למימושו של המודל ולתוכנו הסמנטי הממשי.

ההנחה שחשיבות תוכנו של המיקרו-טקסט כולו (8) עולה על זו של הצירוף UNDER ME (6) מתחזקת עוד יותר בשל המשפט הבא, הבא בעקבות דקלום השיר:

From which it is plain that some great king of the ancient giants, who lies buried here, caused this boast to be cut in the stone over his sepulchre.

(Lewis, 1974: 134. הדגשה שלי)

אם כן, מנקודת הראות של הצמד החרוז והמידע המועבר באמצעותו, ה”תכוניות המבחינות” של הגרפמה E וערכה כאות “לטינית” ו”אנגלית” מתגלים כשוּלִיים למדי, שלא לציין את עצם צורתה ואת רכיביו של הנתיב בו הלכו הילדים. בין שאר ההוכחות והרמזים לכך, להיסט זה של הרלוונטיות, שחל בתהליך הקריאה (והשיקולים) יש גם ייצוג גרפי: עד לשלב זה, לא רק האות E בפני עצמה, אלא גם המילה ME והצירוף UNDER ME הובאו תמיד באותיות דפוס. בכך הציגו לעין הקורא שוב ושוב את צורתה של האות, ובדרך זו חיזקו עוד את הרלוונטיות שלה. כנגד זאת, בתוך הצמד החרוז הן מובאות באותיות כתב, כך שצורתה של ה-e (אשר, כאות, עדיין מהווה חלק מן [הגרסה הכתובה3 של] me ושל under me) שוב אינה תואמת את התיאורים שניתנו בשני הקטעים הראשונים.

באשר לשני הקטעים הללו ולתרגומם האופטימלי נראה, אם כן, שהבעיות הנובעות מן הצורה עצמה ומן הפונקציה שלה כגרפמה כבר מוצו. אולם, במהרה נגלה כי הדבר אינו נכון, וכי תכוניות חדשים שיתגלו יצריכו עריכת שינויים נוספים בבעיית התרגום שלנו.

בינתים, יש טעם בהכללה הבאה: ככל שגדול יותר מספר התכוניות השונות (או רמות האינפורמציה השונות) הרלוונטיות לטקסט, כך גרועים יותר “תנאי הפתיחה” להעמדתו של תרגום אדקווטי. במילים אחרות, שיעור התרגומיות הראשונית פוחת על פי העקרון הבא: “התרגומיות היא גבוהה, כאשר יש לתרגם סוג אינפורמציה אחד בלבד” ולהיפך (אבן-זהר, 1971: 44-43), או, בניסוח שונה במקצת: “התרגומיות היא גבוהה, כאשר היחסים הטקסטואליים אינם מורכבים” ולהיפך (אבן-זהר, 1971: 137. ראה גם Toury, 1980: 24-26).

מסתבר, איפוא שכאשר התרגום נעשה אל שפה המשתמשת באלף-בית הלטיני, אופייה של בעיית התרגום אינו מוכתב כבר בראש ובראשונה על-ידי זהותה החזותית של צורת הנתיב עם צורת האות E, אלא על-ידי הפונקציה של אותה אות בתוך [מיקרו-] טקסט אנגלי, משפט, צירוף ומילה (בסדר זה!): רק באופן מקרי, ומכאן לעיתים נדירות בלבד, תוכל האות E – הקיימת כשלעצמה ב-לת – להופיע במילה ב-שת, השקולה מבחינה סמנטית (או פרגמטית) למילה האנגלית ME, מילה זו – בצירוף ב-לת השקול לביטוי האנגלי UNDER ME וגם מתחרז עם מקבילה של לת למילה האנגלית be, או עם כל אלמנט אחר ב-לת העשוי למלא את מקומה, וכולי. 4 לפיכך, אין ספק שיהיה הכרח להקריב (כלומר לשנות, או אפילו להשמיט כליל) כמה מן התכוניות, אשר התגלו כרלוונטיות לטקסט המקור שלנו, כדי לאפשר את שחזורן של תכוניותיו האחרות של הטקסט בשפת היעד; כלומר, כדי שניתן יהיה בכלל להעמיד תרגום כלשהו השואף לאדקווטיות.

ברור כי תוך ציות לעקרון אחד זה יכולים להתגלות פתרונות אפשריים רבים, שכל אחד מהם מתמקד בשחזור ב-לת של תת-קבוצה שונה של מאפייני טקסט המקור, או אפילו של אותן תכוניות ממש בפריסה שונה. לפיכך, לא זו בלבד שאף אחת מן החלופות לא תהיה תרגום אדקווטי במלואו, אלא שכל אחת מהן תעמוד ביחסים תרגומיים שונים (לפחות במידה קטנה) עם טקסט המקור, עובדה העומדת בסתירה חדה לכל מושג מוקדם ונוקשה של “אקוויוולנציית תרגום” כמערכת יחסים מוגדרת. (ראה Toury, 1980: 63-70, 89-111.)

אם התרגום נעשה לשפה שאינה משתמשת באלף-בית הלטיני, שיעור התרגומיות הראשונית נמוך, כמובן, אפילו יותר, בהתאם לעקרון הכללי הבא: “התרגומיות היא גבוהה כאשר זוג הלשונות הן מסוג בסיסי קרוב” ולהיפך (אבן-זהר, 1971: 42). אם קיימת ב-לת אות, החולקת עם האות הלטינית E את כל (או את רוב, ואפילו רבות מן) התכוניות המבחינות שלה, הבעייה דומה, אם לא זהה, לזו הכרוכה בתרגום לשפה שמשמש בה האלף-בית הלטיני (ההבדל האפשרי בערך הפונולוגי אינו חשוב, כמובן, לבעיית התרגום שלנו). מצד שני, אם אין בלשון היעד אות, או צירוף אותיות שכזה, הרי שיהיה צורך לבחור באות אחרת, על כל השינויים המתחייבים בתיאורו הליניארי של הנתיב בשני הקטעים הראשונים (ראה שלב השני). את האות הזו ניתן לבחור באופן אקראי (במקרה זה ייתכן שיהיה צורך להתאים אליה את המילה או המילים ב-לת שיחליפו את under me, ואליהן – את הכתובת כולה – או את הצמד החרוז, אם המתרגם יבחר לשמור על צורה זו, ובכך להעניק לה שיעור גבוה של רלוונטיות), או מן הכיוון השני, כלומר, מבין האותיות הנכללות בקבוצת-הבחירה של האקוויוולנטים הסמנטיים-תחביריים ב-לת לצירוף (או לצמד החרוז), או, כאפשרות אחרונה, כפשרה כלשהי בין שתי האפשרויות הקיצוניות הללו.

נחזור לדוגמה העברית. אם נדבק בבחירתנו באות כאקוויוולנט ה”גרפולוגי” של E (ויש סיבות טובות לעשות זאת, אחת העיקריות בהן העקרון ההאוריסטי של ‘המאמץ המינימלי’, שבמקרה זה יאמר שאין טעם לשכתב את כל תיאור הנתיב בקטע הראשון והשני אם ניתן להעבירו, פשוטו כמשמעו פחות או יותר, תוך כדי שינוי של משהו אחר, קטן הרבה יותר, שקל יותר לטפל בו), יהיה עלינו להתאים אליה את המילה ו/או הצירוף (ובסופו של דבר גם את כל המיקרו-טקסט שבו הם משובצים), כיוון שקבוצת-בחירה נורמלית של אקוויוולנטים סמנטים-תחביריים עבריים לצירוף האנגלי under me לא תכלול באופן רגיל את האות , בעיקר לא בסוף היחידה (בנושא זה ראה הערה 4). ניתן להוסיף גם כי האות , להבדיל מהאות הלטינית E, מייצגת עיצור; אבל, כפי שנאמר קודם לכן, עובדה זו שולית למדי במקרה שלנו.

ואולם, אפילו החלטה זו עדיין משאירה מספר תכוניות של האות (ושל הצורה) שבטקסט המקור בלא טיפול, ואפילו בלא דיון: (1) רכיביה של האות ביחסם לעמדתה הכללית; (2) הכיוונים הגיאוגרפיים ויחסם לתנוחתן של האותיות (והמילים המכילות אותן).

1. ברור כי ההחלטה להעמיד את האות העברית ש כתחליף לאות הלטינית E גורמת לשינויים בלתי-נמנעים בתיאור חלקי האותיות ביחסם אלה לאלה בקטע השני, בשל ההבדלים במיקומם ביחס לתנוחתן של שתי האותיות השונות, אלא אם כן אנו מוכנים לקבל עירוב חסר היגיון כמעט של תכוניות עבריות ולטיניות. שינויים אלה נראים, על פני השטח, כ”טעויות תרגום” ברמה הסמנטית-לקסיקלית. עם זאת, מנקודת ראות כוללת, של הטקסט כולו, אין לראות בהם תרגומים מוטעים, אלא פתרונות אדקווטיים, כיוון שהם מוותרים על תכוניות של טקסט המקור שהתגלו כשוליות למקרה שלנו, תוך שמירה על תכוניות מרכזיות יותר ושחזורן שלהן.

ובכן, אם המתרגם מחליט להוביל את הגיבורים בתוך (צורה המהווה את) האות העברית ש מימין לשמאל –

(כיוון שיש לכיוון זה תכוניות משותפים רבים יותר עם המקור מאשר להובלתם משמאל לימין, מה עוד שהאפשרות הראשונה תואמת יותר לכיוון שבו השפה העברית נכתבת ונקראת), יהיה עליו לתרגם את the bottom stroke למשהו מעין “הקו המאונך הימני”, את the upright ל”הקו האופקי” ואת the top left-hand corner ל”הפינה השמאלית התחתונה”. רק the middle stroke יהיה פטור משינויים אלה, כיוון שביטוי זה מתייחס למיקומו של הקו שמדובר בו יחסית לשני הקווים המקבילים האחרים, והיחס הזה נשמר גם, כמובן, באות .

2. אם המתרגם לעברית שומר על הכיוונים הגיאוגרפיים כפי שהם ניתנים במקור – וניתן בהחלט לעשות זאת, כיוון שהכיוונים הללו מתייחסים לרכיבים מסויימים של הנתיב-הצורה, ששוחזרו בשלמותם בתחליף העברי –

התוצאה המיידית תהיה, לפחות במשתמע (כיוון שהדבר לא נאמר מעולם באופן מפורש בטקסט), שינוי בכיוונה היחסי של הכתובת כולה: בעוד שהכתובת האנגלית כתובה מצפון לדרום

הניסוח העברי ייכתב בהכרח ממערב למזרח

מצד שני, אם המתרגם מבקש לשמור על הכיוון (המשתמע) של הכתובת כולה, יהיה עליו לערוך מספר שינויים בכיוונים (המפורשים) המוזכרים בשני הקטעים הראשונים וכתוצאה מזה – בכיוונה של האות היחידה:

כלומר:

איך עליו לבחור בין שתי אפשרויות אלה, ובו בזמן להישאר נאמן לעקרון הבסיסי של “שיתוף במספר הגדול ביותר האפשרי של התכוניות הרלוונטיות למקור?” במילים אחרות, מה יש לראות כרלוונטי יותר ל-טמ, כיוונה של הכתובת כולה (שיש לזכור שהוא משתמע בלבד!), או כיוונה של האות היחידה (המופיע בפירוש בתיאור הנתיב בו הולכים הילדים)?

בקטעים המצוטטים עצמם אין כל יסוד להעדיף את אחד הפתרונות הללו על האחר. אם יש בסיס כלשהו להעדפה שכזו (וזה אינו בשום פנים ואופן תנאי להיותו של הטקסט “בנוי כהלכה”!), יש לחפשו בהקשר רחב אפילו יותר, עד לרמת הספר כולו, ואפילו מעבר לגבולותיו.

שלב חמישי:

מעמדו של הצמד החרוז בסיפור השלם

לאור הסיפור השלם מתברר כי הדבר החשוב הוא שהכיוון הכללי של נתיב ההתקדמות של הילדים ובן-לוויתם, פדל-גלאם – הנתיב הכולל את האות E מתוך הביטוי under me, שהיה בעבר סופה של כתובת עתיקה, אך זוהי אינה בשום פנים ואופן תכונתו החשובה היחידה – יהיה צפונה. כבר בתחילתו של הספר נאמר לנוסעים: “you must journey out of Narnia to the north till you come to the ruined city of the encient giants. […] you shall find a writing on a stone in that ruined city, and you must do what the writing tells you” (עמ’ 29, הדגשה שלי), ומשפטים רבים לאורך הספר מבהירים כי הם אכן מצייתים להוראה. זאת מבהירה גם המפה של “the wild lands of the north” המודפסת בתחילת הספר.

חשיבותו של הצפון בעת יציאה למשימה שכוונתה, בסופו של דבר, לתקן עוולות ולרפא נזקים, מתחזקת בתוקף העובדה שמדובר במודל תרבותי (ומשום כך גם ספרותי) בעל שורשים עמוקים בעולם, היהודי-נוצרי המערבי. 5 הדבר רלוונטי במיוחד לגבי סדרת נרניה של לואיס, ש”כס הכסף” מהווה חלק ממנה, שבה אכן כל הרעה נפתחת מצפון.

מסתבר איפוא, כי הדבר החשוב הוא שהזרוע הראשונה של האות, שג’יל נופלת לתוכה ולאחר מכן הולכת לאורכה עם סקראב, תמשיך את קו ההתקדמות הכללי שלהם, כלומר תפנה צפונה. אם מאפיין זה נשמר בתרגום העברי (תודות להעברה אדקווטית של הייצוג הלשוני של רכיביה של הצורה-האות בשני הקטעים הראשונים), נובע מכך בהכרח שהכתובת העברית כולה תתקדם מזרחה, כמו בתרשים 5.

הערה אחרונה

על הזחות בתרגום

מסתבר שסיבוב של 90 מעלות בכיוונה הכללי של הכתובת, שהוא תוצאה אוטומטית של קבלת אילוץ טקסטואלי, תורם לקוהרנטיות של הסיפור: הילדים אמורים לגלות את הביטוי UNDER ME ולקרוא אותו בפעם הראשונה כאשר הם מביטים מבעד לחלון בחדרה של ג’יל בטירת הענקים בהרפנג, חלון הפונה דרומה (עמ’ 105-104). אולם, כיוון ששתי המילים הללו מתקדמות בעצמן לאותו הכיוון, יש לראותן כאשר הן מתרחקות מהם יותר ויותר, ופירוש הדבר, בהתאם למושג הפרספקטיבה שלנו, שהן גם הופכות קטנות יותר ויותר; בעיקר, כמובן, האות E הסופית שלנו, שהיא הרחוקה ביותר. הדבר נכון אפילו יותר, אם ניקח בחשבון את העובדה, שמילים אלה נמצאו במקורן בסופה של כתובת ארוכה פי חמישה. במונחי המציאות, אם כן, לא קל כלל וכלל לקרוא אותן! בכל אופן, כתובת המתקדמת מזרחה, כמו זו הנוצרת בתרגום העברי, שאת השיקולים הכרוכים בו הצגנו לעיל, קל הרבה יותר לקרוא בנסיבות אלה, כפי שניתן לראות בתרשים 8.

מקרה זה יכול לשמש להמחשת כולל נוסף של התרגום, והוא, שבתרגום כרוכות באופן בלתי-נמנע הזחות מן המקור (או סטיות מתרגומו האדקווטי המירבי). בהתבוננות השוואתית, יכולות להתגלות הזחות שנדמה שיש להן השפעה מעטה מאוד, הזחות שנראות למתבונן כהפסדים, וכן (כמו במקרה שלנו), הזחות שנדמה שהן מביאות לרווחים ושיפורים בטקסט. אולם, בין שמדובר באובדן ובין שמדובר בשיפור, השניים הם בראש ובראשונה הזחות מן המקור, שהן בנות-לוויה הכרחיות לכל תרגום. גם אם המתרגם חותר להעמדתו של תרגום אדקווטי. ברור מאליו שככל שהפעלתה של הנורמה הראשיתית של האדקווטיות מתונה יותר (לדוגמה, תמורת העדפה של קבילות גדולה יותר של התרגום כטקסט בשפת היעד, ו/או כטקסט ספרותי במערכת היעד, או אפילו כתרגום לאותה שפה/ספרות), כך גדלות ההזחות.

מראי מקום

אבן-זהר, איתמר (1971): מבוא לתיאוריה ספרותית של התרגום, תל-אביב, אוניברסיטת תל-אביב. [עבודת דוקטורט].

יאקובסון, רומאן (1959): “על כמה אספקטים בלשניים של התרגום”. בתוך: סמיוטיקה, בלשנות, פואטיקה: מבחר מאמרים, ערכו איתמר אבן-זהר וגדעון טורי. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד והמכון לפואטיקה וסמיוטיקה ע”ש פורטר, תשמ”ו, 128-123.

CATFORD, J.C. (1965): A Linguistic Theory of Translation: An Essay in Applied Linguistics, London, Oxford UP.

LEWIS, C.S. (1974): The Silver Chair, Harmondsworth, Penguin Books, [1953]

PERRY, Menakhem (1979): “Literary Dynamics: How the Order of a Text Creates Its Meanings”, Poetics Today, 1, No. 1-2, (Autumn), 35-64, p. 311-361.

TOURY, Gideon (1980): In Search of a Theory of Translation, Tel Aviv, The Porter Institute for Poetics and Semiotics.

הערות

Gideon Toury. “Sharing Relevant Features: An Exercise in Optimal Translating.” Meta 28:2 (June 1983), 116-129

מאנגלית: ענבל שגיב

* ברצוני להודות לשפני הניסיון של תרגיל זה, תלמידי בקורס “מבוא לתורת התרגום” 1980-1981 בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת ת”א, על סבלנותם היוצאת מגדר הרגיל במהלך הצגתו בעל-פה. להכנתו של המאמר סייעה, בנוסף לכך, מלגת מחקר על-שם קרן אלכסנדר פון הומבולט אשר הוענקה לכותב.

** קיצורים המשמשים במאמר: טמ – טקסט מקור; טת – טקסט תרגום (יעד); למ – לשון מקור; לת – לשון תרגום (יעד).

ניתן לראות, לדוגמה, ניתוח מפורט של שיר קונקרטי מאת אויגן גומרינגר (“WIND”), שבו מוצגת מרכזיותו הטקסטואלית הרבה של מאפיין לשוני הנחשב בדרך-כלל לא רק שולי, אלא אפילו זניח- מספר הגרפמות (סימני הכתיבה) במילה כתובה. (Toury, 1980: 114-115).

2 קוראים חדי-אבחנה הבחינו ודאי כי את השלב השני אפשר היה, אפילו צריך היה, לחלק לשני מהלכים רצופים:

(1) הנתיב כגרפמה.

(2) הנתיב כגרפמה מסויימת.

דבר זה לא נעשה, למען הקיצור.

3 ניתן לטעון כי זו הפעם הראשונה שהילדים אינם רואים את הכתובת במו עיניהם: הם שומעים אותה בדקלום בעל-פה, ואינם קוראים אותה או שומעים אותה בקריאתו של אחר. יתרה מכך, הכתובת המלאה מוצגת כמשהו שכבר אינו קיים, ולפיכך אין כל אפשרות לראותו. אולם בכל הנוגע למטרות שלנו, שני פירושים אלה אינם עומדים בסתירה זה לזה.

4 למען הקיצור והפשטות, אינני מדגיש במידה נאותה את העובדה שהאות E היא האות האחרונה, לא רק של ME ושל UNDER ME, אלא גם של הצמד החרוז כולו. עובדה זו עשויה, כמובן, להתברר כרלוונטית מבחינה טקסטואלית. כך, לדוגמה, במונחים “ריאליסטיים” (או מימטיים) יכול להיות קל יותר להניח שג’יל נפלה לתוך זנבה של האות הראשונה החקוקה בדרכם, ולא בנקודה סתמית כלשהי בדרך.

5 כך כבר בתנ”ך, שם תיאורו של הצפון שומר לעיתים קרובות על עקבות של רקע מיתי. ראה בעיקר ירמיהו א’ י”ד, ד’ ו’, ו’ א’, או יואל ב’ כ’. בהקשר זה, יש לציין כי הסופר בו אנו עוסקים, קלייב סטייפלס לואיס (1898-1963), לא היה רק, ואפילו לא בעיקר, סופר לילדים, אלא בראש ובראשונה תיאולוג וחוקר ספרות.