דנה העבירה לי את הלפיד שהדליק אורי קציר. המשימה – לכתוב על שלושה קטעים או טקסטים (במובן הרחב ביותר של המילה) שריגשו אותי. הנה הפרשנות שלי.

בראש ובראשונה – נשים קטנות
אני לא יודעת כמה פעמים קראתי את “נשים קטנות“. אבל הוא מוביל בגאון את רשימת הספרים המכוננים של ילדותי. אהבתי אותו עד כדי כך שאמא הסכימה לקנות לי אותו, בתקופה שבה לא נהגנו לקנות ספרי קריאה, אלא רק לשאול אותם בספריות (שלוש במקביל, על שלושה כרטיסי קורא). מותה של בת’ סחט ממני דמעות בכל פעם מחדש. למעשה, בכל קריאה הייתי מתחילה לבכות מוקדם יותר, שהרי כבר ידעתי מה הולך לקרות. מדי פעם אני תוהה לעצמי כמה מיסודות האמונה שלי לגבי החיים שאובים מתוך הספר הזה. אני זוכרת את ג’ו מאבדת את עצמה בקריאה למשך שעות, את התסכול שלה מדודה מארץ’ הקשוחה, את שאיפות העצמאות שנראו אצלה כל-כך טבעיות ולמעשה היו די חריגות בתקופתה (כך הבנתי רק בדיעבד). אני זוכרת את מג דומעת בנסיונות להיות עקרת בית מושלמת, את הגינויים לגנדרנות של איימי, והתשבוחות להתבגרותה המוצלחת. ומעל לכל נסוך דוק הדמעות על בת’ המלאכית.

אני לבד! (אבל הכל נשאר במשפחה)
כרונולוגית, זה קרה קודם. הספר הראשון שקראתי לגמרי לבד בלי ניקוד היה “פייטר” מאת יעל העליון. סיפורו האמיתי של כלב זאב אילתי ומעורבותו בחיי המשפחה והילדים שבסביבה. אחד מהילדים האלה, המופיעים בצילומים בספר, הוא אחי הגדול, שני. משום כך הספר היה בביתנו, ומעניין מתי ולאן הוא נעלם. הגאווה על הקריאה העצמאית זכורה לי עד היום, אפילו יותר מגאוות הרשות לכתוב בעט ולא בעפרון כשנה לאחר מכן, בכיתה ב’. היום אני דווקא משתדלת שבני נמרוד ימשיך לקרוא ספרים מנוקדים זמן רב ככל האפשר, כדי שיפנים את כללי הניקוד ודרך הביטוי הנכונה של מילים.

לצחוק עד דמעות
עוד ספר מהוה מימי ילדותי, שאליו חזרתי פעמים רבות עוד יותר: “שלושה בסירה אחת” מאת ג’רום ק. ג’רום בתרגומו של יהודה בורלא. מופת של הומור בריטי על-זמני. לפני כמה חודשים זכיתי לראות את נמרוד נשפך מצחוק גם הוא כש”שלושה בסירה אחת” נכנס לקריאה המשפחתית לפני השינה. את שיאי ההנאה ממנו לא הצלחתי לשחזר בספרים אחרים של ג’רום וגם לא בתרגומים אחרים של זה. אני חושבת שהוא עיצב את תפיסת העולם שלי לא פחות מ”נשים קטנות”, בדרכו הוא. חוויית ההנאה מספר מצחיק עולה בעיני על הקתרזיס שבבכי ולצערי בשנים האחרונות היא נדירה מאוד. כשאני מנסה להעלות בזכרוני ספרים אחרים שהצחיקו אותי, לרבים מהם יש קשר ל”שלושה בסירה אחת”, למשל קוני ויליס, שכתבה לו מחווה מקסימה ב”מלבד הכלב”. אני בטוחה למדי שדווקא לא מזמן היה ספר שצחקתי ממנו בקול, אבל אללי, אין לי מושג איזה.

*
קטע מתוך ספר, כלב מיילל. איש אומר: “למה תמיד הוא מיילל כשאני מנגן?” מישהו/י עונה לה: “למה תמיד אתה מנגן כשהוא מיילל?”
ועכשיו, פתאום, אני תוהה: האם הקטע הזה היה ב”פייטר” או ב”שלושה בסירה אחת”? ואולי בשניהם…

*
מאז שיש לי ילדים אני קונה מדי פעם את הספרים שאהבתי בילדותי, כשאני פוגשת אותם במכירות משומשים ושאר הזדמנויות. אם אני מעלעלת בהם לפעמים אני מתחרטת. על המדפים מחכים “האסופית”, “הלב”, “הקמע, “שני רעים יצאו לדרך”, “אי-בוד” (“אי הילדים” לשעבר), טרזנים וז’ול ורנים ואפילו “צוללים קדימה”. מעניין אם הילדים שלי יאהבו אותם.