במהלך שיפוצים בבלצ’לי פארק התגלו ניירות טיוטה של אלן טיורינג ששימשו כחומר בידוד לגג. החומרים שהתגלו נדירים, למעשה חד-פעמיים, כיוון שבסוף מלחמת העולם השנייה הושמד רוב-רובו של החומר ששימש לפיצוח הצפנים הנאציים, מטעמי ביטחון.

וזה הזכיר לי את הקטע האלמותי הבא מתוך “שלושה בסירה אחת” מאת ג’רום ק. ג’רום (בתרגומו של יאיר בורלא):

מסתבר, שאבות אבות אבותינו היו בעלי טעם אמנותי מצוין, שהרי כל שכיות החמדה ואוצרות האמנות של ימינו, שנחפרו מן האדמה בעמל רב, לא היו אלא כלים של יום-יום לפני מאות בשנים…
קחו, לדוגמה, את כלב החרסינה, המקשט את שולחן הלילה בחדרי. זהו כלב לבנבן, עיניו כחולות-טרוטות, חטמו אדום חִורין, עטור שני כתמים שחורים. ראשו מתוח לצדדים באורח משונה ומאומץ והבעת פניו אומרת חביבות גובלת בטמטום. אין הוא מוצא חן בעיני. מנקודת מבט אמנותית הוא אפילו מעורר בי מורת-רוח עצומה… אולם בעוד חמש מאות שנה, יש להניח, שאיזה ארכיאולוג מושבע יחפור אי שם בנבכי העבר ויעלה את כלבנו ממעמקי האדמה, חסר שתי רגלים, קצוץ זנב וחרומף. הוא ינוקה בזהירות במברשת רכה ויירחץ בחומרים מיוחדים ויועמד אחר כבוד במקום, אשר בו יוכלו הבריות לבחון אותו ולרדת לעמקה של אמנות אמיתית. הם יתפעלו מגונו המופלא של חטמו ויביעו אלף השערות ואחת לגבי יופיה המופלא של אותה חתיכת זנב שאבדה לנצח מקרב שכיות האמנות…
אלפי שוחרי אמנות יעמדו משתאים למראה העיצוב המופלא של ידית סיר הלילה של בננו הקטן, או לנוכח העיבוד הנפלא של טבעת המוצץ, שתחבנו אל פיו, שעה שנלאינו נשוא את זעקותיו.

אגב, מומלץ להמשיך גם לידיעות נוספות על בלצ’לי פארק מהאתר שאליו קישרתי בידיעה הראשונה.
ולקרוא את “שלושה בסירה אחת“. כן, גם בפעם האלף.