בתחילת מרץ השנה עמדו לרשותי יומיים בדבלין שיכולתי לעשות בהם בדיוק מה שאני רוצה. אז הלכתי לחפש ספרים ישנים (ולצלם).
האירים ידועים בחיבתם לספרים ולספרות עוד מימי הביניים, אז היו נזירים קלטיים בין בכירי הלבלרים בעולם. “ספר קלס” (Book of Kells), כתב יד מאויר משנת 800 לספירה, נחשב לאוצר לאומי אירי ומככב בתצוגה מרשימה בטריניטי קולג’, תחנת חובה לביבליופילים. ניגשתי לראות אותו ואחרי ההסברים המעניינים בתערוכה סביבו המשכתי ל”חדר הארוך”, שהוא ספריה בשיא הקלאסיקה (וגם מרכז לרסטורציה של ספרים עתיקים). הצילום שם מותר, אבל בלי פלאש או חצובה, כך שהאתגר היה מעניין (אפילו פגשתי חבר).

במסגרת ההכנות שלי לנסיעה לאירלנד קראתי הרבה בבלוג דבלינאים ובין השאר מצאתי שם את ההמלצה הבאה:

היה היה אמריקאי עשיר שקראו לו צ’סטר ביטי. סר ביטי אהב לאסוף דברים כמו ואזות סיניות וליתוגרפיות צרפתיות, אך יותר מכל הוא אהב לאסוף ספרים וכתבי יד: קוראנים מפרס וממרוקו, מזמורי תהילים בקופטית, מגילות של מעללי שוגונים מיפן, ספרי-מתים ממצרים. את כולם הוא לקח איתו כשעבר לאירלנד לעת זקנה, ובנה להם בית בדבלין. אחרי מותו הוא הוריש את האוסף המרהיב הזה לציבור, שזה יפה מאוד מצדו.

אז החלטתי לקפוץ לביקור בטירת דבלין, המארחת את האוסף. ביליתי כמעט שלוש שעות נהדרות בתצוגה יפהפיה של אוצרות שלא ידעתי שקיימים בכלל. ספריית צ’סטר ביטי היא מוזיאון בשתי קומות ובו כתבי יד, מיניאטורות, רישומים, כריכות, ציורים ותדפיסים.
זאת הפעם הראשונה שראיתי ספרים ממזרח אסיה, מקופלים כמניפה. העיטורים משגעים, מציור ורישום ועד שיבוצי אם הפנינה. מוצגים גם חפצים נוספים, כולל גלימת דרקון סינית רקומה. התפעלתי מהעיטורים, מסוגי האלפבית השונים ומאיורי הטבע. נהניתי גם לעלות לגג המבנה לתצפית על גני הטירה ולבלות בחנות המזכרות ובבית הקפה המיוחד בקומת הקרקע. אפשר לראות חלק מהמוצגים בגלריית אתר המוזיאון.

לקינוח, אגב, ביקרתי שתי חנויות ספרים על גדות הליפי, סמוך לגשר הא’פּני, האחת רשת עודפים והאחרת חנות פרטית עם טעם ייחודי (The Winding Stair). יש שם גם פאב (The Bachelor Inn) המתהדר בציטוטים ודיוקנאות מעולם הספרות.