בלי כוונה מוקדמת, אבל מתוך צירוף מקרים מוצלח, תירגמתי עבור הוצאת מטר שני ספרי הדרכה לטיפול בתינוקות בחודשים שלפני ואחרי הלידה של אופיר.

אחרי התמחות של למעלה משלוש שנים כקוראת ספרות הורים (אה, כן, וגם אמא 🙂 ) בזכות נמרוד, היתה לי בקיאות רבה בחומר והעבודה היתה קלה ומהנה כאחת. אפילו היתה בה מעין חזרה מקדימה לקראת השלבים הראשונים של הטיפול בתינוק, שאותם נוטים לשכוח.
אני אוהבת את השכל הישר של “הלוחשת לתינוקות”, ובניגוד לביקורות ששמעתי עליה, לדעתי היא לא קשוחה מדי. היא בהחלט עוזרת להורה טרוט העיניים לראות את המצב מזווית הראייה של התינוק ולהבין בכך טוב יותר את צרכיו. מצד שני, במבחן המציאות לא תמיד קל ליישם את הנחיותיה הדקדקניות.
“לישון בלי לבכות” מאת אליזבת פנטלי תומך עוד יותר בגישתו. הספר מתמקד בעניין השינה בלבד והוא ברור ומפורט מספיק כדי שאפשר יהיה להבין וליישם אותו גם על שלוש שעות שינה בלילה (מחולקות בשבע יקיצות). פנטלי אמנם מיישמת באופן אישי שינה משותפת (ונותנת עצות בטיחות חשובות בנושא), אבל היא לא מתיימרת לטעון שהשיטה מתאימה לכולם. היא מטיפה בלהט רק נגד “שיטת חמש הדקות” ואחיותיה המזוויעות. העצות שלה מתאימות לטווח רחב של הורים נורמליים שרוצים לשפר את הרגלי השינה של ילדיהם לטובת המשפחה כולה.
בתרגום ספרי ההורות האלה הרגשתי שיש לי חופש פעולה רחב יחסית מבחינת הניסוחים, וניסיתי להגיע לשפה טבעית ככל האפשר להורים ישראלים עדכניים. מצד שני, ניסיתי גם לשמר משהו מן האיכות המרי-פופינסית של טרייסי הוג, המלטפת את ראשה של האם הנואשת שאותה היא באה להושיע. כמובן, הקפדתי על התאמה למציאות הישראלית, בעיקר בנושאי בטיחות ואוכל – כמויות על פי המוצרים המקובלים בארץ, הנחיות משרד הבריאות לגבי מזונות מסוכנים לתינוקות ועוד. כשמדברים על חטיפים לתינוקות, הרשיתי לעצמי להחליף קרקרים בבמבה ודובונים.
אם כן, הנאה משולבת בסיפוק, הכל טוב ויפה. אבל מה? חלפו חודשים ספורים ואני, עם כל הבטחון העצמי של אמא בפעם השנייה שהיא גם מומחית בצד התיאורטי בזכות עבודתה, חטפתי התקפת רגשות אשמה שלא עזבה אותי במשך כמעט שנה. נכון, תירגמתי עשרות עמודים על שנת תינוקות, אבל התינוק שלי עדיין הסכים להירדם רק בנדנוד בעגלה. כמה קילומטרים שהסענו אותו בגינה למטה, כמה שעות שישבנו לידו עד שנרדם, כמה שירים, וליטופים, ובגיל שנה וחצי הוא עדיין אכל בלילה. מה הלוחשת היתה אומרת עלי?
בסוף זה הסתדר, אגב. בלי כפייה ובלי בכי. אופיר הפסיק בעצמו לאכול בלילות ולמד להירדם בקלות יותר. ואפילו אני הצלחתי להתגבר על רוב רגשות האשמה בנושא. יש לי אחרים, כמובן, אבל זה טבעי.

*עד עכשיו התאפקתי ולא שמתי תמונות של הילדים. עבר לי.