אחרי שמקס נרדם, אמא ואבא נופלים מותשים בסלון. הם בוהים בטלוויזיה.
… הם מעבירים ערוצים בשלט והכל משעמם…
אז אמא הולכת לישון לבד, ואבא נשאר ומעביר ערוצים. בסוף הוא מוצא סרט שפעם מאוד מאוד אהב, כשהיה ילד. דמעות עולות בעיניו כשהוא נזכר כמה אהב את הסרט הזה, והוא נשכב על הספה לראות אותו, ואחרי כמה דקות הוא נרדם.
מתוך “מקס הילד הלוחם” מאת עוזי וייל ואיריס דה בוטון.
הסופרת ג’ו וולטון כתבה תיאור תמציתי ומדויק של תופעה מוכרת לכל קורא (וצופה): הנאת החזרה לספר שקראת פעם (או עשר פעמים) מחמיצה לאכזבה אדירה כשהספר מתגלה לפתע במערומיו. העלילה דלוחה, הדמויות שטוחות, או שהוא מלא הטפות, גזענות, שוביניזם. איך זה יכול להיות?
התשובה היא שבזמן שחלף ביקרה בספר פיית הבלעחס (באנגלית The Suck Fairy). המרשעת הזאת קילקלה את הסיפור שהיה נפלא, שאבה מתוכו את לשד החיים והשאירה עקבות מטונפים.
אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר למעשה השחתה של הפיה היא סדרת נרניה. מה שעובר הרבה מעל ראשו של הילד הקורא (ישראלי, ודאי, אבל מסתבר שגם כאלה שמבקרים בקביעות בכנסיה, לדברי וולטון), מכה בבוטות במבוגר שמבין מיד (זהירות, ספויילר) – אסלן הוא ישו, הנצרות היא התשובה. גם הסופר ניל גיימן מתקומם.
נזכרתי בה כשהתכוננתי לפאנל על אן מק’קאפרי בכנס “אייקון” האחרון. סדרת “רוכבי הדרקונים של פרן” היתה אהובה עלי מאוד, וקראתי את רובה. על המדפים שלי עדיין יש לפחות שמונה ספרים מתוכה, ואחרים רק עברו אצלי. אבל כשפתחתי אותם עכשיו הם היו… פחות מעניינים. והדיון בפאנל חידד אצלי את ההכרה בכך שמק’קאפרי אמנם כתבה גיבורה שמצילה את העולם, אבל התפיסה הכללית של היחסים בין המינים אצלה שמרנית ביותר.
פיית הבלעחס עשתה שמות גם בספרי “ברבאבא“, וסדרת ה”מַרִים” לפעוטות. להיטי ילדותי הפכו לאסופת מסרים מעצבנים. “טרזן”? גזעני. ג’יימס הריוט? ארכני. “סוד הגן הנעלם”? טרחני. “חרמשנית הכסף”? בלתי מובנת בעליל. “שלושה בסירה אחת” ניצל בנס, אבל אפילו “בעקבות הכלב” לוקה מעט. ל”נשים קטנות” אני מפחדת לגשת.
בעיני, פיית הבלעחס דומה קצת למכופף הבננות:
“לכל המשמשים ניגש הוא ועושה חריץ
בכל התפוזים הוא מנקב נקבוביות,
ובפירות הנגועים הוא שם רקבוביות”
כך גם היא. מניאקית.
קיפוד כתב\ה:
לפחות כמבוגר אני מבין שברבאבא ורדרד, ובראמא כושית, ויש כאן מערכת יחסים בין גזעית. כילד לא הייתי מודע בכלל להגדרות הללו.
25/10/2012 בשעה 9:24 am
Inbal Saggiv כתב\ה:
זה נכון, ובכלל יש שם המון כוונות טובות בנוסח שנות השבעים, כולל מסר של איכות הסביבה שזהה לזה של סדרת “היה היה” המקורית – אנחנו מזהמים את כדור הארץ עד כליה והפתרון היחיד יהיה לעזוב אותו.
ומצד שני הבנות יפות ומבשלות ומטפלות בתינוקות (יש ספר שלם כזה) והבנים חזקים.
25/10/2012 בשעה 9:28 am
חמוטל כתב\ה:
באמת מנוולת, הפיה הזאתי. אם כי אצלי יש כנראה יותר ניצולים מאשר אצלך. גם סוד הגן הנעלם, גם הריוט, גם מלבד הכלב ובטח ששלושה בסירה אחת (באמת מזל שלא אמרת כלום על ג’ראלד דארל. לפחות נשאר לך משהו בחיים), מחזיקים אצלי מעמד יפה מאוד. אני חוששת ששברון הלב האמיתי יגיע כשאנסה לשכנע את הבנים שלי לקרוא אותם והם יצחקו עלי ועליהם.
25/10/2012 בשעה 9:39 am
Inbal Saggiv כתב\ה:
את דארל פשוט לא פתחתי בשנים האחרונות, דווקא רציתי לחפש אותו בשביל הילדים, וגם את פוצ’ו. מקווה שלא נתאכזב.
25/10/2012 בשעה 9:43 am
רוני כתב\ה:
לדברים שבאמת אהבתי הפיה הזו לא מצליחה להתקרב. אני עדיין רואה אותם בעיניים של ילדה בת עשר, כנראה.
25/10/2012 בשעה 9:44 am
חמוטל כתב\ה:
מפוצ’ו כנראה תתאכזבי בגדול. לא נורא, אכזבות מפתחות את האופי.
25/10/2012 בשעה 9:54 am
אביגיל כתב\ה:
ידעת שב 2005 הופיע Barbapapa sur mars? כן כן, הברבאבים כובשים את החלל. לא יודעת, דווקא הם נשארו נורא סימפטיים בעיניי.
מפח נפש גדול היה לי עם ‘הבטחה עם שחר’ של רומן גארי שבגיל 17 היה בדיוק זה, ובקריאה חוזרת לפני כמה שנים לא הבנתי בכלל מה מצאתי בו.
25/10/2012 בשעה 10:01 am
ליבי כתב\ה:
אנחנו קראנו עכשיו את אליס בתרגום החדש. שנים עברו מאז קראתי אותו לראשונה. הספר, כידוע, רק חיכה לכך שאחזור לקרוא כמבוגרת. כמה מהחידודים באמת היו כבר לטורח והזכירו לי את כל הקריצות למבוגרים שיש בסרטי הילדים היום. כמובן שלמרות כל זאת מדובר בספר נפלא והסיום עדיין מעלה לחלוחית.
25/10/2012 בשעה 12:49 pm
יעל כהנא כתב\ה:
בחודשים האחרונים מתחשק לי להיפגש שוב עם אן שרלי ולורה אינגלס, אבל אני ממש חוששת מזה. לגבי “נשים קטנות” את צודקת – קראתי אותו שוב ושוב בילדותי עד שההטפות נהיו מעיקות מדי. זה עלול להיות די מזעזע עכשיו.
ומה הבעיה עם המרים?
29/10/2012 בשעה 2:50 pm
ענבל שגיב כתב\ה:
המרים מעצבנים. לא זוכרת בדיוק למה. הדחקתי.
29/10/2012 בשעה 3:32 pm
רוני כתב\ה:
מילא שהמרים מעצבנים,הם משעממים.
זה החטא הכי גדול. אין גרוע ממנו.
אריך קסטנר מנצח את פיית הבלעכס. בגדול.
05/11/2012 בשעה 9:20 pm
נינה דיויס כתב\ה:
אז אני מניחה שאין שום טעם שאציץ באן שרלי ונשים קטנות — עדיף להשאר עם הזכרונות הנעימים.
מה בדבר “הלב”? המחנכת שלנו ביסודי היתה מקריאה לנו כל יום שישי בשעור חברה.
13/11/2012 בשעה 5:57 pm
Inbal Saggiv כתב\ה:
נינה, “הלב” היה אחד הקורבנות הראשונים והקשים ביותר אצלי. היא הכניסה שם פשיזם על כל צעד ושעל.
13/11/2012 בשעה 6:39 pm
ענבל שגיב, מתרגמת » הגרלה! רוצים רצח בקריצה? כתב\ה:
[…] מכירים מספיק את האתר שלי? נסו לקרוא על פיית הבלעחס, מתי מתרגמים מכנסיים לחולצה, תרגיל מינימלי בתרגום […]
29/12/2013 בשעה 5:18 pm
השמועות על מותו של הפרינט | עוד דף אחד ודי כתב\ה:
[…] לנו כמטאפורות לדברים שרירים וקיימים. גם אם אנחנו מתלוצצים לפעמים שספר שקראנו מזמן השתנה מאז הפעם הקודמת…, אנחנו יודעים שבספר דפוס, זה לא נכון. לא כך הוא בספרים […]
16/02/2014 בשעה 6:00 pm
פסיכוהיסטוריה: קצה הכוכב | תפרים כתב\ה:
[…] מגדולי סופרי המדע הבדיוני בצדק. אפילו שעם השנים שעברו, פיית הבלעכס ביקרה בעותקי ספריו על המדף שלי, ואפילו שאני לא מאוד […]
13/09/2016 בשעה 8:32 am
ענבל שגיב נקדימון, מתרגמתשרה עם דרקונים - ענבל שגיב נקדימון, מתרגמת כתב\ה:
[…] בעבר כתבתי על מק’קאפרי וספריה בפוסטים “קינת דרקונים” ו”פיית הבלעחס“. […]
17/06/2024 בשעה 8:27 am