יוצא לאור ממש בקרוב בתרגומי “עיר של זכוכית“, השלישי בסדרת “בני הנפילים” מאת קסנדרה קלייר בהוצאת גרף צעיר. עורכת הסדרה: גילי בר-הלל, עורכת התרגום: רוני גלבפיש.

בתחילת הספר הזה נוסעת קליירי, הצעירה הניו-יורקית שגילתה בעצמה כוחות אדירים, אל עיר הבירה של בני הנפילים. היא חייבת לעשות הכל כדי להציל את אמה, גם אם היא מסתכנת בכך בניגוד לרצונם של אוהביה. אבל מסתבר שהסכנה אורבת בכל מקום, ולא רק לה, אלא גם לחבריה. ציידי צללים, ערפדים, אנשי זאב ומכשפים יהיו חייבים לשלב כוחות כדי לסכל את מזימותיו הזדוניות של ולנטיין הרשע.

הנה דוגמה קצרה מהאקשן:

לפניהם היה תוהו ובוהו. אובך לבן כיסה את הגן, והיה ריח כבד באוויר – ריח חריף של אוזון צרוב מהול במשהו אחר, מתוק ולא נעים. דמויות התרוצצו אנה ואנה – סיימון ראה אותן רק בהבזקים כשהופיעו ונעלמו בפערים בערפל. הוא ראה להרף עין את איזבל, שיערה מסתחרר סביבה בחבלים שחורים כשהניפה את השוט שלה. השוט הקטלני הבזיק כברק זהוב מבעד לצללים. היא הדפה את התקדמותו של דבר מה מגושם וענק – שד, חשב סיימון – אבל היה אור יום מלא; זה היה בלתי אפשרי. הוא כשל קדימה וראה אז שהיצור אנושי בצורתו, אבל מגובנן ומעוות, משהו מסולף. היצור נשא קרש עבה ביד אחת ונופף אותו לעבר איזבל כמעט בעיוורון.

במרחק קצר בלבד, דרך חור בחומת האבן, ראה סיימון את התנועה בשדרת יורק ממשיכה לטרטר בשלווה. השמים מחוץ למכון היו בהירים.

“שבוּקים,” לחש ג’ייס. פניו בערו כששלף את אחד מלהבי השרפים שלו מחגורתו. “עשרות שבוקים.” הוא דחף את סיימון הצידה, כמעט בגסות. “תישאר כאן, אתה מבין? תישאר כאן.”

סיימון עמד קפוא לרגע כשג’ייס זינק קדימה לתוך האובך. אור הלהב בידו האיר את הערפל סביבו עד שהפך לכסוף; דמויות כהות התרוצצו אנה ואנה בתוכו, וסיימון הרגיש כאילו הוא מביט דרך זכוכית חלבית, מנסה נואשות להבחין מה קורה מעברה אחר. איזבל נמוגה; הוא ראה את אלק, זרועו מדממת, משסף את חזהו של לוחם שבוק וצופה בו מתמוטט אל הקרקע. שבוק אחר הסתער מאחוריו, אבל ג’ייס היה שם, אוחז עתה להב בכל יד; הוא זינק לאוויר, הניף את הלהבים והוריד אותם בתנועת מספריים אכזרית – וראשו של השבוק נפל מעל צווארו כשדם שחור ניתז ממנו. קיבתו של סיימון התהפכה – לדם היה ריח מר, רעיל.

הוא שמע את ציידי הצללים קוראים זה לזה מתוך הערפל, אך השבוקים היו דוממים לחלוטין. לפתע האובך התפזר וסיימון ראה את מגנוס, עומד נסער ליד חומת המכון. ידיו היו מונפות, ברקים כחולים הבזיקו ביניהן, ומול החומה שלידה עמד נדמה שהולך ונפער חור שחור רבוע באבן. הוא לא היה ריק, או אפל בדיוק, אלא זרח כמו מראה שאש מתנחשלת לכודה בתוך זגוגיתה. “שער המעבר!” צעק. “עברו בשער!”

כמה דברים קרו בעת ובעונה אחת. מריס לייטווד הופיעה מתוך האובך, נושאת את הילד, מקס, בזרועותיה. היא נעצרה לקרוא משהו מעבר לכתפה ואז הסתערה לעבר השער ודרכו, ונעלמה לתוך החומה. אלק בא אחריה, גורר את איזבל אחריו, השוט המגואל בדם נגרר על האדמה. כשמשך אותה לעבר שער המעבר משהו געש מתוך האובך מאחוריהם – לוחם שבוק, מנופף חרב פיפיות.

פרטים נוספים ופרק ראשון מהספר אפשר למצוא באתר של הוצאת גרף צעיר.