בלי פאניקה, כתב העת המצוין למדע בדיוני ולפנטסיה, יוצא בתחרות תרגום שנייה, ואני משתתפת בחבר השופטים.
על פי ניסיוני אין לקהילת חובבי המד”ב מתחרים בתשומת הלב המוקדשת לתרגום, וזאת אחת הסיבות לחיבה ולהערכה שאני רוחשת לקהילה. התחרות מאפשרת לחובבים להתנסות בתרגום ובאתגרים הכרוכים בו, באמצעות טקסט לא קל בכלל. שנסו מותניים, חדדו את המוח ואלי תזכו בפרס!

השנה עומד הכנס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל בסימן כלים וכישורים בעידן המידע. הוא יערך ב-10-8 בפברואר 2010 במלון קראון פלזה בירושלים ויהיה כמו תמיד עמוס הרצאות ואירועים מעניינים. הפרטים המלאים כאן.

כמה טקסטים מעניינים שבהם נתקלתי בתקופה האחרונה:

המתרגמים מאת דרור בורנשטיין, לזכרה של יהודית שרגל:

“ואולי אפשר להביט בדברים אחרת. ההתעלמות מהמתרגמים כהישג. המתרגמים המעולים מציגים אידיאל של יצירה. הם יוצרים טקסט “נקי”, ללא המלל הביוגרפי והרכילותי האופף את הסופרים והמשוררים “המקוריים”. … כמו כמה ציירים גדולים, כמו ורמיר או טייפולו, הם נבלעים לגמרי ביצירתם. איננו יודעים עליהם דבר מלבד מה שהם עבדו עליו. “

תרגמת, מאמר מאת שלומית קדם בבטאונה של קהילת ויקיפדיה העברית:

“נכון שלא תמיד מדובר בטעויות הרות משמעות, ולעתים די בתשומת לב, מעט מחשבה והפעלת היגיון פשוט ושכל ישר, אבל הנקודה שאני רוצה להדגיש כאן היא, שרק קריאה רבה ומתמידה בכל רמות השפה ופיתוח חוש מיוחד לדקויות השפה יעמדו למתרגם הטוב בבואו להכריע, איזה פירוש הוא המתאים ביותר בכל מקרה. זאת ועוד – אם אתה, המתרגם, חש בעצמותיך ובאותו חוש שישי מיוחד, שפיתחת בקריאה אינסופית, שהפירושים במילון הרגיל שלך אינם מתאימים למקרה שלפניך, אל תרפה ואל תוותר, חטט וחפש בכל מילון אפשרי עד שתמצא את הפירוש, שאתה יודע שהוא הנכון.”

Found in Translation – To convey the writings of other languages is a noble and necessary art

הרצאה מרתקת וכיפית של ארין מקין מאתר וורדניק על עתידו של המילון בעידן האינטרנט.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “מסעות ששינו את העולם” מאת פיטר אוטון, עורך המהדורה העברית אורן נהרי. זהו הספר השלישי בסדרת “משני עולם”, אחרי “נאומים ששינו את העולם” ו”נשים ששינו את העולם” שהיו לרבי מכר.

מתוך הכריכה האחורית:

מיורדי הים הפניקים הקדמונים ועד לחוקרי אנטארקטיקה האמיצים, מסעות ששינו את העולם מספר את סיפוריהם המרתקים של האנשים ההרפתקנים, הנועזים והסקרנים שעיצבו במסעותיהם ובהפלגותיהם את ההיסטוריה של העולם. התיאורים הדרמטיים, לעתים קרובות מפי הנוסעים עצמם, מובאים בליווי מפות, דיוקנאות ורישומים היסטוריים יפהפיים.

כאן תמצאו סיפורים מרתקים על קולומבוס וגילוי אמריקה, על ההקפה הראשונה של כדור הארץ, סיפורו של רובינזון קרוזו האמיתי, מסעה של המייפלאואר, מיפוי האוקיינוס השקט בידי קפטן קוק, ההתגלות שחווה צ’רלס דארווין על סיפון הביגל, המרוץ לחציית האוקיינוס האטלנטי, מסעותיהם של סקוט, אמונדסן ושקלטון לקצווי תבל ועוד ועוד.

בעבר היה במוסף “ספרים” של הארץ מדור “ספריות” שבו ראיינו אנשים על הספריות הביתיות שלהם. אביגיל התחילה פרויקט שבו בלוגרים מציגים את הספריות הביתיות שלהם, ולכבוד הספריה החדשה שלנו אני מצטרפת.

אבל קודם כל, כמה הפניות למקומות אחרים וקשורים:

ובחזרה הביתה.
להמשך הקטע →

אביגיל כינסה אוסף של מטאפורות על תרגום, כולל ציטוטים מצוינים.

רוני גלבפיש בראיון עם רני גרף, על הוצאת גרף שאיתה אני עובדת בהנאה ובגאווה.

“כשתרגום נכון הוא לא התרגום הנכון” כותבת גילי בר הלל.

ראיון עם פרופסור מרים שלזינגר.

ראיון מקיף עם פרופסור רינה בן-שחר על דרכה האקדמית ועל “העברית החברתית”.

כתבה מעניינת על פריחת הספרות הסקנדינבית בתרגום לעברית.

הניו יורק טיימס על הגדרות מילוניות שעבר זמנן.

על המילים האהובות והשנואות באנגלית, ועל המילים האהובות בעברית.

מה קורה כשמשתבשת יכולת הדיבור?

תום כותב “איך הפכתי לסופר מפורסם” (וגם מתרגם מפורסם) בסיפור נחמד מאוד (פורסם באחד באפריל, שימו לב).

מערכון קורע מצחוק על חשיבותה של הגהה (באנגלית).

דנה העבירה לי את הלפיד שהדליק אורי קציר. המשימה – לכתוב על שלושה קטעים או טקסטים (במובן הרחב ביותר של המילה) שריגשו אותי. הנה הפרשנות שלי.

בראש ובראשונה – נשים קטנות
אני לא יודעת כמה פעמים קראתי את “נשים קטנות“. אבל הוא מוביל בגאון את רשימת הספרים המכוננים של ילדותי. אהבתי אותו עד כדי כך שאמא הסכימה לקנות לי אותו, בתקופה שבה לא נהגנו לקנות ספרי קריאה, אלא רק לשאול אותם בספריות (שלוש במקביל, על שלושה כרטיסי קורא). מותה של בת’ סחט ממני דמעות בכל פעם מחדש. למעשה, בכל קריאה הייתי מתחילה לבכות מוקדם יותר, שהרי כבר ידעתי מה הולך לקרות. מדי פעם אני תוהה לעצמי כמה מיסודות האמונה שלי לגבי החיים שאובים מתוך הספר הזה. אני זוכרת את ג’ו מאבדת את עצמה בקריאה למשך שעות, את התסכול שלה מדודה מארץ’ הקשוחה, את שאיפות העצמאות שנראו אצלה כל-כך טבעיות ולמעשה היו די חריגות בתקופתה (כך הבנתי רק בדיעבד). אני זוכרת את מג דומעת בנסיונות להיות עקרת בית מושלמת, את הגינויים לגנדרנות של איימי, והתשבוחות להתבגרותה המוצלחת. ומעל לכל נסוך דוק הדמעות על בת’ המלאכית.

אני לבד! (אבל הכל נשאר במשפחה)
כרונולוגית, זה קרה קודם. הספר הראשון שקראתי לגמרי לבד בלי ניקוד היה “פייטר” מאת יעל העליון. סיפורו האמיתי של כלב זאב אילתי ומעורבותו בחיי המשפחה והילדים שבסביבה. אחד מהילדים האלה, המופיעים בצילומים בספר, הוא אחי הגדול, שני. משום כך הספר היה בביתנו, ומעניין מתי ולאן הוא נעלם. הגאווה על הקריאה העצמאית זכורה לי עד היום, אפילו יותר מגאוות הרשות לכתוב בעט ולא בעפרון כשנה לאחר מכן, בכיתה ב’. היום אני דווקא משתדלת שבני נמרוד ימשיך לקרוא ספרים מנוקדים זמן רב ככל האפשר, כדי שיפנים את כללי הניקוד ודרך הביטוי הנכונה של מילים.

לצחוק עד דמעות
עוד ספר מהוה מימי ילדותי, שאליו חזרתי פעמים רבות עוד יותר: “שלושה בסירה אחת” מאת ג’רום ק. ג’רום בתרגומו של יהודה בורלא. מופת של הומור בריטי על-זמני. לפני כמה חודשים זכיתי לראות את נמרוד נשפך מצחוק גם הוא כש”שלושה בסירה אחת” נכנס לקריאה המשפחתית לפני השינה. את שיאי ההנאה ממנו לא הצלחתי לשחזר בספרים אחרים של ג’רום וגם לא בתרגומים אחרים של זה. אני חושבת שהוא עיצב את תפיסת העולם שלי לא פחות מ”נשים קטנות”, בדרכו הוא. חוויית ההנאה מספר מצחיק עולה בעיני על הקתרזיס שבבכי ולצערי בשנים האחרונות היא נדירה מאוד. כשאני מנסה להעלות בזכרוני ספרים אחרים שהצחיקו אותי, לרבים מהם יש קשר ל”שלושה בסירה אחת”, למשל קוני ויליס, שכתבה לו מחווה מקסימה ב”מלבד הכלב”. אני בטוחה למדי שדווקא לא מזמן היה ספר שצחקתי ממנו בקול, אבל אללי, אין לי מושג איזה.

*
קטע מתוך ספר, כלב מיילל. איש אומר: “למה תמיד הוא מיילל כשאני מנגן?” מישהו/י עונה לה: “למה תמיד אתה מנגן כשהוא מיילל?”
ועכשיו, פתאום, אני תוהה: האם הקטע הזה היה ב”פייטר” או ב”שלושה בסירה אחת”? ואולי בשניהם…

*
מאז שיש לי ילדים אני קונה מדי פעם את הספרים שאהבתי בילדותי, כשאני פוגשת אותם במכירות משומשים ושאר הזדמנויות. אם אני מעלעלת בהם לפעמים אני מתחרטת. על המדפים מחכים “האסופית”, “הלב”, “הקמע, “שני רעים יצאו לדרך”, “אי-בוד” (“אי הילדים” לשעבר), טרזנים וז’ול ורנים ואפילו “צוללים קדימה”. מעניין אם הילדים שלי יאהבו אותם.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “נשים ששינו את העולם” מאת רוזלינד הורטון וסלי סימונס, עורך המהדורה העברית אורן נהרי.
זהו הספר השני בסדרת “משני עולם”, אחרי “נאומים ששינו את העולם” שהיה לרב מכר.
כיון שכבר ראיתי אותו ניתן כמתנת סוף שנה למורה אני חוזה ל”נשים” עתיד דומה.

מתוך הכריכה האחורית:

אלה מקצת מעשיהן של נשים יוצאות מגדר הרגיל ששינו את פני העולם. נשים ששינו את העולם מספר את סיפוריהן מעוררי ההשראה של למעלה מחמישים נשים ומתאר את הישגיהן המופלאים: משליטות ולוחמות ועד ספורטאיות וממציאות, מסופרות וציירות ועד גיבורות ומהפכניות. כולן הפגינו אומץ לב לנוכח קשיים גדולים, חלקן שילמו בחייהן על אמונותיהן, וכל אחת ואחת מהן השפיעה השפעה מכרעת על עולמנו.

מתקופת מצרים העתיקה ועד ימינו, מקלאופטרה והמלכה אליזבת, דרך ג’יין אוסטן, מארי קירי וסימון דה בובואר ועד מרגרט תאצ’ר ובנזיר בוטו – סיפוריהן של הנשים הבלתי רגילות הללו מובאים על רקע תקופתן, ובכל פרק אנו לומדים על הישגיהן, על הרקע שלהן ועל אופיין, וגם פרטים מרתקים ובלתי ידועים שבזכותם הן מצטיירות כמופלאות אפילו יותר. התיאורים המרגשים של המאבקים, הקשיים, המסירוּת והניצחון דרמטיים יותר מכל יצירה בדיונית.

בהמשך בחרתי להביא, באדיבות הוצאת מטר, פרק אחד מתוך הספר. הוא עוסק באישה שבטרם התרגום לא שמעתי את שמעה, אבל היא מרשימה בעיני אפילו יותר מן המלכות וגיבורות המלחמה.

דורותי הודג’קין

עבודת המחקר של דורותי הודג’קין, כלת פרס נובל הראשונה של בריטניה, איפשרה את הייצור ההמוני של חומרים מצילי חיים: אנטיביוטיקה, אינסולין, ויטמין B12. כשהיתה בגמלאות פעלה למען פירוק נשק ולטובת מדינות לא מפותחות.

“היא תיזכר ככימאית דגולה, אוהבת אדם אצילת נפש, עדינה וסובלנית ותומכת-שלום מסורה.”
מקס פרוץ

בכיתה הקטנה שבבית הכומר בסאפוק גידלו דורותי וחבריה התלמידים גבישים מתמיסות אלום וגופרת הנחושת. הם צפו בפליאה בהתאדות התמיסה שהביאה אט-אט ליצירת גבישים. דורותי, שהיתה אז בת עשר בלבד, כתבה אחר כך: “נשביתי לכל חיי בידי הכימיה ובידי הגבישים.”
להמשך הקטע →

עד כמה המין הדיקדוקי של שמות עצם משפיע על תפיסתנו את העצמים עצמם? מסתבר שדוברי שפות שונות מתייחסים אחרת לעצמים זהים, בהתאם למינם הדקדוקי בשפת האם.

מוסף ספרים של הארץ מביא השוואות תרגומים: מאמר מאת יורם מלצר, ופרקים מתוך גאווה ודעה קדומה, לב המאפלייה, צייד בודד הוא הלב.

למתרגמת אביגיל בורשטיין יש בלוג חדש ומעניין.

ואילו דן בורנשטיין מליבריסטאן מציע רעיון מהפכני: לקרוא ספרים בעת הארוחה, ולא עיתון. יש לו גם פתרון לבעייה הטכנית הכרוכה בהצעה.

בחור אנגלי אחד, שהצליח לא לראות עד עכשיו את “מלחמת הכוכבים”, נכנע ללחץ הקהל. הוא מתאר במאמר משעשע את החוויה.

בלוג חדש: איך קיבלו ספרים את שמותיהם. מדי יום סיפורו של ספר חדש (באנגלית). “סונטות מן הפורטוגזית“, למשל, כמעט והיה “סונטות מן הבוסנית”.

הישמרו מתוכנות תרגום: יש מסעדה סינית בשם TRANSLATE SERVER ERROR; ושלט דרכים בוולשית שאומר בעצם “אני לא במשרד, נא לשלוח חומר לתרגום”.

בסוף שנת 2008 גמרתי לתרגם את הספר המאה. מספר יפה ועגול, על המדפים הוא בערך שני מטר רץ :-). הנה קישור לרשימה המלאה של ספרים שתרגמתי ויצאו לאור עד כה. זאת הזדמנות טובה לסיכום ביניים וכמה נתונים ואנקדוטות.
התחלתי לתרגם בשנת 1993, עבור הוצאת שלגי. הספר הראשון שתרגמתי היה בלש בריטי:
“הרצחת וגם ירשת” מסדרת “המפקח ווקספורד חוקר” מאת רות רנדל.
בשנים הבאות תרגמתי להוצאת שלגי ספרי מתח, מדע בדיוני, רומנים רומנטיים, עיבודים של סרטי קולנוע, ועוד. נהניתי במיוחד מספריה של סוזאן אייזקס (“לילי ווייט”, “ניצוץ באפילה”, “פסים וכוכבים”). הספר הפופולרי ביותר שתרגמתי בתקופה ההיא היה “האפיפיורית יוהנה“, והוא מֻכָּר ונמכר עד היום.
מאז תרגמתי עבור הוצאות ספרים רבות, ביניהן: דביר, כנרת זמורה ביתן, מטר, אופוס, כתר, ההוצאה לאור של אוניברסיטת חיפה, גורדון, גרף, אריה ניר, ידיעות אחרונות.
הרבה פעמים שואלים אותי כמה זמן לוקח לתרגם ספר. התשובה תלויה כמובן באורך הטקסט ובמורכבות שלו. הממוצע שלי הוא כמאתיים עמודים לחודש, בספר שאין בו בעיות מיוחדות או תחקיר עמוק ורחב. כך שספר ממוצע לוקח בין חודש לחודשיים.
הספר הקצר ביותר שתירגמתי הוא “כלב טוב שלי” מאת אנה קווינדלן; הארוך ביותר: “עיר הבקיע” מאת אלסטר ריינולדס (כ-750 עמודים בעברית, בשני כרכים). הנמוכים ביותר הם “האוניברסיטה הקטנה” ו”נגיעות אחרונות” – 17 ס”מ, ואילו הגבוה ביותר הוא “נאומים ששינו את העולם” – 27.5 ס”מ.
תירגמתי עד היום 15 ספרי מדע בדיוני ופנטסיה; שני ספרי נאומים (“פניני נובל”, “נאומים ששינו את העולם”); ספרים בתחום הבריאות והרפואה (“נאבקות למען עתידנו”, “בריאות טובה לשנים ארוכות”, “צעירים לנצח”); ספרי ניהול ועסקים (ביניהם “כלבי מכירות”, “מי ינהל את הממלכה”, “אני בע”מ”, “הבטחת קיימת”, “מודיעין בעולם העסקים”); ועוד רבים. כרבע מהספרים הם ספרי עיון (חשבתי שיותר, כנראה כיוון שרובם מן השנים האחרונות), והשאר סיפורת.
כשהתחלתי לתרגם הייתי סטודנטית באוניברסיטת תל-אביב, ונעזרתי בספריותיה כדי לבדוק נתונים ופרטים. היו לי דפים מלאים מונחים ושמות והייתי תופסת כל מיני אנשים בעלי ידע מתאים ומציקה להם בשאלות. האינטרנט שינה לחלוטין את דרך ההתנהלות, והיום אני עושה את רוב הבירורים בגלישה תוך כדי עבודה. ברוב התחומים גם המומחים נגישים בדואר אלקטרוני. באחד הספרים האחרונים שהגשתי היו למעלה ממאתיים הערות עם הפניות למראי מקום באתרים שונים. אני גם אוהבת מאוד את הקשר והסיוע ההדדי שמתרחשים בין מתרגמים בפורומים.

ובונוס לסיום – סרטון מקסים ומלא אהבת ספרים: This is where we live.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “נאומים ששינו את העולם – הנאומים, הסיפורים והאנשים מאחורי הרגעים שעשו היסטוריה” מאת רוזלינד הורטון וסלי סימונס. בספר שישים נאומים חשובים ומעוררי מחשבה משלל תקופות ומרחבי העולם, כולל מדינת ישראל. כל נאום מלווה בביוגרפיה קצרה של הנואם ובהקדמה המסבירה את הרקע ההיסטורי של הנאום, מה חשיבותו ומה התרחש כתוצאה ממנו.
זה הספר הראשון בסדרת “משני עולם” בעריכת אורן נהרי שבה עתידים להופיע גם “נשים ששינו את העולם”, “מסעות ששינו את העולם” ו”ימים ששינו את העולם”. ב-Ynet התפרסם ראיון עם אורן נהרי, ובו הוא מסביר, בין השאר, את השיקולים שהנחו אותו בבחירת הנאומים שנוספו למהדורה העברית.
בינתיים, נוסף לעולם נאום מרשים חדש. “הארץ” מביא תרגום לעברית של נאום הנצחון של ברק אובמה (לא צוין שם המתרגם) והנה קישור לוידאו וטקסט של המקור.
תרגום של נאומים הוא אתגר מיוחד. בעבר תרגמתי את הספר “פניני נובל“, ובו מבחר נאומים של כלות וחתני פרס נובל לספרות. התרגום מבקש לשמר בעברית את ה”קול” הייחודי לנואם, והכורח הזה מצמצם את הגמישות בניסוח. הנאמנות לניסוחים ודימויים מקוריים והתייחסויות ספציפיות של הדובר הכרחית, גם אם אינם מקובלים בשפת היעד. מצד שני, חשוב לא פחות לשמר את הרושם שהנאומים אמורים לעשות על הקהל – עליהם להיות מובנים, מרשימים ומשכנעים כפי שהיו במקור.
בזמן העבודה על הספר פרסמתי רשימת קישורים לתרגומי נאומים שונים, והיא נמצאת כאן. ואילו כאן כתבתי על סוגיית האמינות בהסתמכות על מקורות קודמים. נואמים נוטים לצטט את דבריהם וכתביהם של אחרים, ועל זיהוי ציטוטים ומציאת תרגומים קודמים שלהם כתבתי כאן.

הנה שני נאומים מתוך הספר. להמשך הקטע →

לא הפתיע אותי במיוחד לגלות שרב המכר “החיים הסודיים של הדבורים” מאת סו מונק קיד הפך לסרט קולנוע, שהקרנותיו החלו בימים אלה בארצות הברית. התרגום שלי לספר יצא לאור בהוצאת “כנרת” בשנת 2004.
עלילת הספר מתרחשת בדרום הגזעני של ארצות הברית בשנות השישים הסוערות. לילי, נערה לבנה מיוסרת, בורחת מהבית ומוצאת את עצמה בחברתן של נשים שחורות מופלאות המשככות את כאביה בדבש ארגמני.
תרגום הספר הזה היה מקרה נדיר שבו יזמתי שינוי בפרט משמעותי בספר. באנגלית שמה של אמה המנוחה של לילי הוא דבורה, והוא מתקבל כרמיזה עדינה בתוך מארג ההתייחסויות השונות לדבורים, כוורות ודבש. למעשה, חלק גדול מהקוראים ככל הנראה לא מבין אותו ולא מתייחס אליו. בעברית, לעומת זאת, השימוש בשם הזה בוטה ממש. הצגתי את הבעייה בפני הסופרת והיא אכן בחרה עבור הנוסח העברי של הספר את השם דיליה.

או: צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה.

בימים אלה אני מתרגמת ספר שעוסק באירועי מפתח שונים לאורך ההיסטוריה. כאשר יצא לאור, וישב על מדפים בספריות פרטיות וציבוריות, אנשים יראו בו מקור מוסמך, בדומה לצורה שבה אני מסתמכת היום על ספרי עיון קיימים. אבל האם באמת אפשר לסמוך עליהם? על כולם?
כבר הבאתי בעבר קטעים מתוך מכתב שכתב סבי, שמואל שגיב. הוא מתלונן על טעויות שנכנסו בשלבי העריכה לתרגום שלו לספר “יקטרינה הגדולה”. למשל זאת: “ברוסיה, כמו, להבדיל באלף אלפי הבדלות, בישראל לא היה “קנצלר”. לכן השתמשתי במילה “ראש ממשלה”. מה שאין כך בספר.” במקרה הזה אני סומכת את ידי על דבריו של סבא, שעל פי מולדתו (רוסיה) והשכלתו (סורבון) אין לי ספק שהיה בקיא בחומריו של הספר בו מדובר. אבל יש כאן הוכחה נוספת לבעייתיות – הרי אם הייתי לוקחת את הספר המודפס כמקור בר-סמכא הייתי עלולה לדלות מתוכו טעויות שנכנסו בשלבי העריכה!
ומה לגבי ספרים אחרים? האם האנשים שתרגמו (או כתבו) אותם לפני שלושים, עשרים ועשר שנים היו כולם חכמים ובקיאים להפליא? והרי המקורות שעמדו לרשותם מעטים בהרבה מאלה שעומדים לרשותי היום, בעידן הרשת הכלל עולמית, ממש בקצות האצבעות. להמשך הקטע →

תוספת
זמן קצר אחרי שכתבתי את הפוסט הזה התפרסמה במוסף “ספרות ואמנות” של עיתון הארץ מסה מאלפת על התרגום: מאזני המתרגם, מאת ואלרי לרבו, בתרגום של דורי מנור. הנה קטע קצר, וכדאי מאוד לקרוא את כולה:

באחת מכפות המאזניים אנחנו מניחים, אחת אחת, את מלותיו של הסופר. בכף השנייה אנו שוקלים, בזו אחר זו, מספר בלתי מוגבל של מלים השייכות לשפה שאליה אנו מתרגמים את הסופר. ואנו מחכים לרגע שבו תהיינה שתי הכפות מאוזנות.

יעל סלע-שפירו מציגה 7 מיתוסים על תרגום, ומסבירה איך יכולים המתרגמים להתמודד איתם. למשל, “מיתוס מספר 1: כל מי שיודע עוד שפה יכול לתרגם. האמת: דובר שפה יכול אמנם לתרגם, אך רק מתרגם מקצוען עם השכלה רלוונטית יכול לתרגם כהלכה.”
או כמו שצריך לומר שוב ושוב , כי אנשים לא תמיד יודעים: תרגום הוא מקצוע.
אבל כנראה יש הבדל בגישה בין התחום העסקי, שאליו יעל מתייחסת בעיקר, לבין התרגום הספרותי. כי האמת היא שברוב המקרים, התגובות שבהן אני נתקלת דווקא מעריצות. הן נעות בין השאלה התמימה “אז את צריכה לקרוא את כל הספר בשביל זה?” (כלומר, בשביל לתרגם אותו. כן, ויותר מפעם אחת) לבין “וואו, לתרגם ספר שלם! זה בטח מתיש” (מפי מוכר נחמד בחנות הספרים, תוך כדי פריקת ארגזי ספרים) ו”את צריכה לשבת כל היום מול המחשב, בבית לבד?!” (תגובה אופיינית של בעלי מקצועות פעילים וחברותיים יותר, למשל מדריכת הפילאטיס המצוינת שלי).

לפני כמה ימים שאל אותי נמרוד (בוגר טרי של כיתה א’) איך אני מתרגמת מאנגלית לעברית, והרי באנגלית יש 26 אותיות ואילו בעברית 22 בלבד. בגלל חוסר הבנה יש אנשים (מבוגרים בהרבה מנמרוד) שחושבים שתרגום הוא פשוט החלפה של מילה בשפת המקור במילה בשפת היעד. האמת היא, כמובן, שתרגום טוב עובד ביחידות גדולות בהרבה. משפט הוא יחידת המשמעות המינימלית, וכשמדובר בספרות עדיף לעבוד על פסקאות שלמות. וכמובן, יש לפעמים גם עניינים שפתרונם דורש התייחסות לספר כולו, כמו בדוגמה האהובה עלי במאמר “תרגיל בתרגום אופטימלי“.

חגית רוזנס מפנה לקטע מרתק בעיני באתר של הסופרת מג קאבוט. קאבוט כתבה כבר למעלה מחמישים ספרים לילדים, נוער ומבוגרים, רבים מהם רבי-מכר. “יומני הנסיכה” שלה גם עובדו לסרטי קולנוע. ספריה מתורגמים לשפות רבות ויוצאים לאור במדינות שונות ברחבי העולם. כיוון שכך, היא מספרת, לפחות פעם בשבוע מגיעה לביתה חבילה של ספרים פרי עטה בשפה זרה כלשהי, ולעיתים קרובות פשוט אין לה מושג באיזה ספר מדובר. קאבוט מציגה כריכות של כמה וכמה ספרים כאלה (כולל בעברית) ומשתפת את קוראי הבלוג שלה בתהיותיה לגביהם. האמת שהגישוש באפלה של קאבוט הפתיע אותי, כיוון שבדף זכויות היוצרים של ספר אמור להופיע שמו המקורי. כך הדבר לפחות בספרים שיוצאים לאור בישראל, אבל יכול להיות שבארצות אחרות אין הקפדה על העניין. קשה לי להאמין שהיא לא ניסתה לפחות לבדוק בתוך הספרים.

מי שלכאורה אמור לדעת הרבה ככל האפשר על ספרות ועל תרגום הוא מבקר הספרים. ביקורת שלילית ולוקה בחסר על ספר מתורגם עוררה דיון מעניין בפורום תרגום ועריכה בנענע: מהם הקריטריונים הדרושים לכתיבת ביקורת על תרגום? עד כמה משמעותית העובדה שהמבקר בדרך כלל לא נחשף לטקסט בשפת המקור, אלא רק לתרגום? האם תרגום מתווך (תרגום של תרגום) הוא פשע תרבותי? ומתי הוא נסלח? דיון על ביקורת אחרת עוסק בטקסט בשפה נוספת המשולב בספר, ואיך להתמודד איתו בתרגום – במקרה זה דיאלוגים בצרפתית בתוך ספר שתורגם מאנגלית לעברית. ראוי לציין שאגודת המתרגמים בישראל הפיצה לפני חודשים מספר “קווים מנחים למבקרי ספרות מתורגמת“.

מי שכן יודע לא מעט על עולם הספרות והספרים הוא דן בורנשטיין, בעל הבלוג המעניין ליבריסטאן. וגם רוני שני, עיתונאית ובעלת הבלוג “ברמה העקרונית” כותבת מתוך עניין וידע על תחום התרגום הספרותי בארץ (גם התגובות מעניינות).

במוסף הספרים של ידיעות אחרונות התפרסם היום קטע שכתבתי למדור “שפה זרה” על קורי דוקטורוב. הנה סריקה שלו:

לכבוד שבוע הספר מספר רני גרף איך זה להיות מו”ל עצמאי, ואילו גילי בר-הלל מספרת על חוויות מן הדוכנים. אחרי קריאה אני מצטרפת להמלצות על ספרם החדש והמלהיב “פרסי ג’קסון וגנב הברק” מאת ריק ריירדן בתרגום מצוין של יעל אכמון.

חדשות טובות למתרגמים ולמקצוע התרגום – פרס גפן של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה יוענק השנה גם בקטגוריית התרגום הטוב ביותר לעברית, בשיתוף עם אגודת המתרגמים בישראל. עם זאת, זה עלול לערער את מעמדי כחברה היחידה בשתי האגודות גם יחד :-).

באירוע החודש של אגודת המתרגמים ידברו ד”ר ניצה בן ארי על מתרגמים כגיבורי סיפורת, והסופר היהודי-אמריקאי טוד חזק-לואי על ספרו “משימתו של המתרגם הזה”.

באתר החדשות של הוצאות כנרת-זמורה-ביתן דביר מתפרסם ראיון מרתק עם המתרגם ניר רצ’קובסקי (ראיין סמי דואניאס למגזין “טיים אאוט”).

פוסט מעניין של חגית רוזנס על הפרסומת של טמבור.

חג שמח!

יצא לאור בתרגומי “נגיעות אחרונות” מאת דיאנה קיציס בהוצאת ידיעות אחרונות.

ג’סי הולץ היא שחקנית משנה בחיים של אחרים, וטוב לה ככה, תודה רבה. היא שמחה למלא את תפקיד החברה התומכת של ססיל היפה והכריזמטית, מפנטזת על קריירה כמעצבת פנים אבל תקועה כבר שנים באותה העבודה, ובכל הנוגע לגברים כבר מזמן התרגלה לשמוע: “זה לא את, זה אני”.

אלא שחייה של ג’סי מקבלים תפנית חדה כשססיל נהרגת בתאונה טרגית. בצר לה היא פונה אל האדם היחיד שמבין: האלמן הצעיר, זאק. הוא שמח לבלות בחברתה, וזה טוב, וג’סי מתחילה ליהנות מחברתו, וזה… רע? רגע… יכול להיות שהיא מתאהבת?

נגיעות אחרונות הוא ספר עדין, מצחיק וממכר העוסק ברומן אסור, באובדן, ברגשות אשם ובקשרים הסבוכים שמחברים – ומפרקים – חברויות קרובות.

פרק לדוגמה באדיבות ההוצאה:

קצת פרופורציות
כשזָאק התקשר והודיע לי שהחברה הכי טובה שלי, סֶסִיל, הייתה מעורבת בתאונת דרכים – מונית התנגשה חזיתית במכוניתה בבוורלי בולבארד – ישר דמיינתי בראש התנגשות מכוניות לפני הסניף החדש של רשת החנויות עיצוב לכל כיס, במקום שבו הייתה פעם חנות האקווריומים. טעיתי. מסתבר שהתאונה התרחשה קרוב יותר לצומת לַה-בְּרִיאֵה, לא רחוק ממסעדת הקארי שאליה היינו הולכות לפעמים, ססיל ואני, כדי לשתות בירה קפואה ולאכול כיסוני סמוסה ממכרים. תיארתי לעצמי שיעלה כמה אלפים לתקן את המכונית של ססיל ושאולי היא עצמה תסבול מזעזוע מוח. במקרה כזה אני אקח כמה ימי חופשה מהחנות לעיצוב הבית שבה אני עובדת ואשים לה רטיות קרות על המצח עד שמצבה ישתפר. שוב, טעיתי. המכונית של סֶס נמעכה פנימה כמו פחית שתייה שדרכו עליה. ססיל אושפזה במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים סידרס-סיני, ושכבה שם כמו קופסת אוכמניות חבוטה.
להמשך הקטע →

את הספר “האפיפיורית יוהנה” מאת דונה וולפולק-קרוס תירגמתי עבור הוצאת נירם והוא יצא לאור בעברית בשנת 1998. למיטב ידיעתי זה הפופולרי מבין הספרים שתרגמתי, והוא נמכר יפה מאז ועד היום, הישג נדיר בשוק הספרים התזזיתי בארץ, שבו רבי-מכר נמוגים מעל המדפים תוך חודשים ספורים.
“האפיפיורית יוהנה” זוכה לאהדה רבה אצל קוראים (בעיקר קוראות) ומדי פעם מגיעות אלי ביקורות ותגובות עליו, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף, רובן חיוביות. התלונה השכיחה ביותר כלפי היא הקושי להבין את הלטינית והמילים הזרות בספר. על כך אני עונה שזה המצב גם בטקסט המקורי באנגלית, וגם שם הן אינן מובנות לכל הקוראים.
בעקבות תרגום הספר ובמסגרת לימודי בתוכנית מחקר התרבות באוניברסיטת תל-אביב כתבתי עבודה סמינריונית שהשוותה בינו לבין ספר אחר, שהשתמש בסיפורה של האפיפיורית ממין נקבה למטרה שונה למדי. מציאת הקובץ במחסן היא הזדמנות טובה לפרסם אותה כאן:

שתי אפיפיוריות: השפעת הרקע התרבותי והמטרות החברתיות של שני סופרים על האופן שבו פירשו והציגו סיפורים המבוססים על פרטים זהים
להמשך הקטע →

ובמקרה הזה כולם מוצלחים. מקבץ לקראת פסח:

סימנטוב הוא ספרו השלישי של ידידי אסף אשרי. אסף הוא סופר ותסריטאי, ואחד מחביביה של קהילת המד”ב המקומית בזכות ידענותו, הבנתו וכתיבתו. הספר הוא רומן בלש קצבי וסוחף הנישא על כנפי הדמיון של המיתולוגיה היהודית, והוא זוכה לשבחים מפי הזריזים שהחלו כבר לקרוא אותו. אני אחכה לשם כך לכנס “עולמות” – אסף היה עורך סדרת המד”ב של אופוס בזמן שתרגמתי עבורה את “ילד מלחמה” שיהיה נושא מועדון הקריאה בכנס.

המפקחת מזי סימנטוב עובדת ביחידת היידעונית שהיא יחידת תורת הנסתר של משטרת ישראל.
העובדים שלה הם קבליסט, קוראת בקלפים ואשת העידן החדש של הילות וגבישים.
כשבליל הסדר ובמקביל לספירת העומר מתחילות להעלם נשים מהרחובות, מזי נקראת לטפל בתיק.
במהרה היא מבינה שהתיק מורכב ממה שחשבה בתחילה.
אין מכתבי כופר, אין דרישות ואין גופות.
כשמצד אחד הזמן אוזל ומצד שני מסדר עתיק של נשים מתחיל לפעול לפתרון התעלומה, מזי מבינה שהיחידה הקטנה שלה נקלעה למאבק בין המינים. כשמצד אחד עומדת לילית, אשתו הראשונה של אדם ומהצד השני עומד אליהו הנביא והמלאכים שנפלו מגן עדן.

יצהר ורדי תרגם היטב סיפור חמצמץ על מתרגם שמתקשה לתרגם. הסיפור הוא חלק מן הקובץ “משימתו של המתרגם הזה” מאת טוד חזק-לואי ואפשר לקרוא אותו כאן.

בניגוד מוחלט למתרגם דל-היכולת מן הסיפור עומד מאיר שלו, אשר הצטרף לשורות המתרגמים הספרותיים בבחירה ותרגום של ספר הנוער “צ’יטרה-גריבה – סיפורו של יון” מאת דהאן גופל מוקרג’י.
לשלו זוהי ההתנסות הראשונה בעבודת תרגום, נאמר בכתבה של שירי לב-ארי ב”הארץ”:

“המצב שבו אני עומד מול טקסט של אדם אחר הוא חדש בשבילי, ומאוד חינוכי”, הוא אומר. “זה לימד אותי מה עובר על המתרגמים שלי ועל העורכים שלי. לא בטוח שהייתי נותן למתרגמים שלי לעשות לספרים שלי מה שעשיתי בתרגום הזה. תיקנתי שמות של ציפורים, הרשיתי לעצמי לערוך קצת. אבל לא השלטתי עליו את העברית שלי.

שלו מעניק לספר מיוקרתו בשוק הספרותי, ושמו מתנוסס על הכריכה בגודל זהה לזה של שם הסופר.

אבל בעולם יש לא רק רק בנים, אלא גם בנות. ולפעמים מופיע שם בטקסט בלועזית ואנחנו לא יודעים איך להתייחס אליו בעברית, המחייבת אותנו להתייחסות בזכר או בנקבה. יעל סלע שפירו מסבירה איך אפשר לגלות את מינו של אדם שרק שמו ידוע לנו.

ובונוס נוסף לסיום – מאגר חמשירים. יש אנשים שביקור שם יכול לעשות להם את היום.

“ילד מלחמה” יהיה ספר החודש של מועדון הקריאה שמארגנת האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה בחודש אפריל, לכבוד כנס עולמות 2008. הכנס יתקיים בחול המועד פסח, 21-23 באפריל 2008, במרכז בארבור, רחוב ההגנה 135 בתל-אביב. השנה מוקדש הכנס לנושא “מלחמה ושלום”, נושא אשר יידון על שלל היבטיו השונים, בהרצאות, סדנאות, מפגשי קהילה והפקות מקור. פרטים נוספים באתר הכנס. מועדון הקריאה בתל אביב יתקיים כחלק מאירועי כנס עולמות 2008, ביום ד’, 23.4, בשעה 20:00, באולם 3 שבמרכז הקהילתי בארבור. פרטים נוספים לגבי מפגשי מועדון הקריאה העוסקים בספר זה יתפרסמו באתר האגודה.

“ילד מלחמה” מאת קארין לוואצ’י יצא לאור בתרגומי בהוצאת אופוס בשנת 2003, והוא אחד האהובים עלי ביותר מבין הספרים שתרגמתי.

מתוך הכריכה האחורית:

דרך סיפור חייו של ג’וס מוסי אנו נחשפים לצדדיו האפלים של כיבוש החלל.
המוקודורי, החללית שבה גדל ג’וס, פעלה באזור החיץ שבין כוכב הבית של החייזרים לבין כדור הארץ כאשר הותקפה על ידי פיראטים. כל המבוגרים שעל החללית נרצחו והילדים נחטפו כדי להימכר לעבדות.
ג’וס בן השמונה נותר בחללית הפיראטים כ”חיית המחמד” של הקפטן האנושי שלה, ונאבק לשרוד ולהישאר שפוי. במהלך גלגוליו נתקל ג’וס ב”נער-מלחמה” מטיל האימה – המפקד האנושי-למחצה של צי החייזרים, בקפטן אזרקון – מפקדה של אחת מספינות הלוחמים האנושיות ובפלקון – הפיראט האכזר הנלחם בבני האדם ובחייזרים כאחד. כל אחד מהשלושה בתורו מנסה להכשיר את הילד היתום בהתאם למטרותיו ולתפישת עולמו – כלוחם, כמרגל, כעבד.
ג’וס מגלה כי הצדק והאמת הם בעיני המתבונן, וכי הוא בלבד יוכל לקבוע מי הוא ולהיכן הוא שייך – לחברות ולנאמנות שמצא בקרב בני האדם, לתרבות העשירה והשלווה של החייזרים או לשנאה, לחשדנות ולאלימות המצויות בשני הצדדים.
ככל שהעלילה מתפתחת, ג’וס נאלץ לבחור בין הזהויות הרבות שהוקנו לו בחייו הקצרים, ואלה מתנגשות זו בזו ומגיעות לשיא עוצר נשימה.

נער מלחמה הוא ספר מדע בדיוני צבאי וחברתי. העולם שהוא מציג עומד בפני עצמו, אמין ועשיר.
הדמויות והדילמות העולות ממנו נותרות עם הקורא גם לאחר שהניח מידיו את הספר.

הנה מה שכתבתי עליו אז בפורום מד”ב באורט:

תרגמתי כבר הרבה ספרים. בודדים היו טובים כמו זה ואני חושבת שאף גיבור לא כיווץ לי את הלב כמו ג’וס.
“ילד מלחמה” היה מהספרים שבזמן העבודה עליהם אני צריכה לכסות את העמוד הבא, כדי שהעיניים לא יברחו להמשך העלילה במקום להתעכב על התרגום.
יש בספר שמץ של דמיון למשחק של אנדר, אבל בלי ההתחסדות (התנצלותי לחסידי קארד).
והסופרת היתה מאוד חמודה, ענתה ברצון לכל השאלות שלי, וממש התלהבה לשמוע שהספר מתורגם לעברית.

למיטב ידיעתי ושמחתי, הספר אהוב על קהל הקוראים בארץ, וראיתי המלצות רבות עליו בפורומים השונים. מאז תרגמתי גם את המשכו, “צלילת אש”. באנגלית פורסם גם חלק שלישי בסדרה, “Cagebird”, אך הוא לא תורגם לעברית.
ביקורות על ילד מלחמה: מאת רמי שלהבת; מאת ניר יניב, כולל דיון.

פרק לדוגמה: להמשך הקטע →

זה מה שהיה יוצא אם היינו משלבים את הנושאים הבאים:

Wired מדווח שתינוקות רואים צבע טהור, שאצל המבוגרים מתווך דרך השפה. הקביעה מסתמכת בין השאר על מחקר על השפעות שפה על יכולת הבחנה בין צבעים (PDF). מסתבר ממנו שרוסים מסוגלים להבחין בין גוני כחול שדוברי אנגלית מסווגים כצבע אחד, כפי שיודע גם כל מי שניסה לתרגם “תכלת” לאנגלית. שמות צבעים תמיד נראו לי נושא מרתק, וזכור לי מאמר מעניין שקראתי בעניין בזמן הלימודים באוניברסיטה, שאמר דברים מפתיעים על סיווג הצבעים באימפריה הרומית, רק שאני לא זוכרת בדיוק מה :-(.

אם כבר רוסית, אז מאמר בויקיפדיה מסביר מוסכמות מתן שמות (פרטי, אמצעי, משפחה, קיצורים וחיבובים) ברוסית והשפות הקרובות אליה. מאיר עיניים וגם שימושי. אני נאבקת בזמן האחרון בשגיונות השמות הפרטיים בשפות אירופאיות, ובעיקר ביניהן. בספר שאני מתרגמת בימים אלה מככבים שפע בני אצולה ומלוכה משלל שושלות. הספר, הכתוב באנגלית, מציג את כולם בנוסח האנגלי של השמות (Henry, John, Katherine), בעוד בעברית נהוג להביא כל שם בנוסח המקומי שלו (הנרי, אנרי, אנריקה, היינריך; קתרין, קתרינה, יקתרינה), ולצורך כך יש לדעת האם האציל בו מדובר נחשב אנגלי, ספרדי, צרפתי, גרמני, רוסי או משהו אחר. הבעייה שהם גם עוברים ממקום למקום!

נו, אז בתור מנוחה מהעניין הזה אני ממליצה על קטע מאלף ביו-טיוב שבו שחקנית מדגימה 21 מבטאים שונים באנגלית. בלתי-תרגים בעליל.

ואיך נכנס סופרמן לעניין? מייקל שייבון, מחבר “ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי“, כותב בניו יורקר על גיבורי-על. צבע הבגד של סופרמן כחול (גוון שאמא שלי קוראת לו פֶּטְרוֹל). וכל מי שראה את “משפחת סופר-על” יודע שהגלימה בכלל לא בטיחותית.

בנוסף, שני עניינים לא קשורים:

לאחרונה יצא לאור בהוצאת אריה ניר “החיים הסודיים של אימא ללא הפסקה” מאת פיונה ניל (באנגלית The Secret Life of a Slummy Mummy). אני תירגמתי את הספר, ערכה לשונית צופיה סילברמן והעריכה הסופית היתה של רחל הלוי. תהליך העריכה של התרגום היה מעמיק ומעניין וכאן אציג כמה פרטים ממנו.
גיבורת הספר, לוסי סוויני, מתקשה להבין איך זה שבעבר היתה מסוגלת להפיק תוכנית חדשות יוקרתית, ואילו היום היא לא מצליחה להוציא שלושה ילדים למוסדות החינוך שלהם בשעה היעודה, בתלבושת הנכונה ועם כל הציוד הנדרש. היא Slummy Mummy כיוון שבביתה הכביסה והכלים המלוכלכים מנצחים בגדול והקצב שבו היא מאבדת כרטיסי אשראי ומפתחות מתגמד רק למול ערימת דוחות התנועה שהיא צוברת מתחת למיטה.
מולה ניצבת בגאון Yummy Mummy No. 1, החתיכה בג’יפ המפונפן, זאת שלובשת בגדי מעצבים כשהיא לוקחת את ילדיה לחוגים היוקרתיים, ויש לה בתא הכפפות נרות ארומתרפיה. ה-“יאמי מאמי” מוכרת היטב בעולם. ספרה של פולי ויליאמס, “עלייתה ונפילתה של היאמי-מאמי“, תורגם לעברית בשם זה בהוצאת כנרת (עברית: קטיה בנוביץ’), אבל במקרה שלנו היה ברור שתעתוק הוא לא התשובה הנכונה.
זוג הכינויים הדומים-אך-המנוגדים האלה, Slummy Mummy מול Yummy Mummy, היה הסוגייה התרגומית הבולטת ביותר ועבר גלגולים מספר.
הרעיון הראשון שלי היה לכנות את לוסי “אמא-שְלוֹך” או “אמא-בְּרוֹך”, מתוך התייחסות לבלגן ולאסונות הקטנים שבהם מלווים חייה, אבל השימוש ביידיש נפסל על הסף לאור הרקע הלונדוני. בשלב הראשוני הזה הצד השני היה “אמא-מקסימה” במלעיל, אבל החשד היה שהקוראים לא יבינו את ההטעמה כמוני.
להמשך הקטע →

יצא לאור בתרגומי בהוצאת אריה ניר “החיים הסודיים של אימא ללא הפסקה” מאת פיונה ניל.

לוסי סוויני, היא “אימא ללא הפסקה” ובמצב חירום מתמיד. הבלגן אצלה חוגג, החיים הם סדרה של קומבינות וכל רגע הוא הפתעה חדשה, ולא תמיד לטובה. היא לא תמיד זוכרת למה בעצם ויתרה על קריירה בתקשורת למען שלושה דרדקים – משגעים, כמובן, במלוא מובן המילה – ובעל-עם-פתיל-קצר, שלמרבה הפלא מחזיק מעמד וגם מחלק עצות חינם. ותזכירו לה בבקשה מה זה סקס.
לוסי ממש לא יכולה להתחרות באימא-מדהימה-מספר-1 שיש לה מספיק כסף לקנות את כל העולם, ולא עם אימא-אלפא שהילדים שלה מחונכים כמו שצריך. היא מאבדת כרטיסי אשראי כרונית, הכביסה כבר מציבה מצור על המטבח, הילדים משחקים בניתוחי מוח כמו בטלוויזיה ומורחים את הבית בקטשופ, ואחרי כל תלאות הבוקר היא מביאה את הילדים לבית-הספר כשהפיג’מה מציצה לה מתחת למעיל, וזה עוד לא הכול. יש לה גם חיים סודיים, ואי-אפשר עדיין לגלות לאן יתפתח הרומן ההזוי שלה עם-עקר-הבית-הסקסי.

אני אוהבת מאוד את הספר הזה, והרגשתי הזדהות רבה עם לוסי, הלהטוטנית שמתקשה להחזיק באוויר את כל הכדורים של חייה. כתבתי קטע נפרד על ההחלטות התרגומיות שעשינו בספר, והנה פרק לדוגמה (לחצו כאן לפרק אחר מ-Ynet):

להמשך הקטע →

השפה האנגלית חולשת במידה רבה על ז’אנר המדע הבדיוני. ארשה לעצמי לצטט מעצמי ולומר : “המדע הבדיוני המודרני, שנולד בכתבי עת אמריקאיים פופולריים בשנות העשרים של מאה זו, היה מבוסס באופן חלקי על סיפורי עולמות אבודים, מסעות פנטסטיים ותחזיות טכנולוגיות וחברתיות שכתבו במאה התשע-עשרה סופרים רבים, ביניהם ז’ול ורן וה.ג’. וולס. שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים היו “תור הזהב” של מגזיני המד”ב האמריקאיים, אז התחילו לכתוב בהם סופרי מד”ב ששמותיהם מזוהים עד היום עם הז’אנר: אייזק אסימוב, רוברט היינליין ואחרים. בתקופה זו גם התחילה להתגבש סביב הטקסטים תת-תרבות מפותחת של חובבי מד”ב, שהתכתבו אלה עם אלה ועם כתבי העת, נפגשו בכנסים ומאוחר יותר אף התחילו לחלק פרסים ליצירות המד”ב הטובות ביותר, לטעמם.”
מאז ועד היום אין להכחיש כי מבחינה כמותית לפחות, המד”ב באנגלית עולה על הקיים בכל שפה אחרת. גם לעברית תורגמו ומתורגמים גם כיום בעיקר ספרים מאנגלית, פרט ליוצאי דופן מעטים כמו סטניסלב לם והאחים סטורגצקי.
אין בזאת כדי לומר שבשפות אחרות לא קיים מדע בדיוני, וודאי שאין בכך כדי להעיד על איכותו. קורי דוקטורוב מודה בכך בפה מלא:
להמשך הקטע →

או באנגלית Mental Floss הוא השם המקורי של “האוניברסיטה הקטנה” שתרגמתי עבור הוצאת גורדון. הרעיון הוא משהו קטן שעושים להמרצה ולתועלת, במקרה הזה של המוח, כמו השפעתו של חוט דנטלי על החניכיים. (פרק לדוגמה)
כותרת המשנה של הספר היא “(כמעט) כל מה שצריך לדעת כדי להרגיש חכמים” ויש בו פרקים בתחומי ידע שונים ובהם פסקאות קצרות ומשעשעות בנושאים כמו “5 סיבות טובות להמשיך להתנכל ליתושים” ו-“7 מנהיגים שאתם לא מכירים בשמותיהם האמיתיים”. נשמע מעניין? עניינים ברוח דומה אפשר למצוא בשפע בבלוג של יוצרי הספר. יש שם, בין השאר, בוחן בשאלה החוזרת ונשנית : Steven or Stephen (שניהם בעברית סטיבן, ברוב המקרים. כן, גם קינג. באמת!)
ואם אתם אוהבים את הסגנון, אביבה משמרי כתבה שני מאמרים מחכימים ומשעשעים: “הפקולטה למדעי הבישול”, על עקרונות מדעיים במטבח; ו””44 דברים שאנחנו יודעים על היקום“, למשל שסולם ריכטר לא אומר הרבה על רעידת אדמה, או שיש עליך טריליון בקטריות עכשיו.
להשכלה נוספת מומלצים “הידען” , “הספקן” ו-Quirkology.
(האמירות והקישורים בפוסט הזה אינם מדע בדיוני, אבל קישרתי לנושא כי אני יודעת שהם מעניינים מד”ביסטים.)

בהמשך למדריך שכתבתי לציטוט מתוך תרגום קודם.

במסגרת איסוף חומר לתרגום שעליו אני עובדת אני מוצאת בימים אלה תרגומים קיימים לטקסטים ונאומים, כאלה שאנו נדרשים לצטט מהם מדי פעם.

לטובתי ולטובת הציבור, ארכז כאן את הקישורים:

הכרזת העצמאות האמריקנית – בתרגום פרופסור ארנון גוטפלד באתר שגרירות ארצות הברית בישראל, תרגום של ניב ניסנסון באתר אומדיה.

חוקת ארצות הברית בתרגום פרופסור ארנון גוטפלד באתר שגרירות ארצות הברית בישראל

נאום גטיסברג / אברהם לינקולן – השוואת תרגומים, תרגום של תרצה גור-אריה ורימונה גרסון(כולל חומר רקע), תרגום של אליהו ציפר בויקיציטוט, תרגום נטול פרטים בויקיציטוט, תרגום של אבשלום אליצור.

יש לי חלום / מרטין לותר קינג הבן – תרגום של אליהו ציפר* בויקיציטוט

* התרגום של אליהו ציפר מפעים ביופיו, אך גם מדהים בחירויות שהוא לוקח לו. ואני חייבת לצטט:

“וְאָז פַּעֲמוֹנֵי חֹפֶשׁ יַעֲצִימוּ מִפְּסָגוֹת נְיוּ-הֶמפְּשֶׁר. זוּגֵי חוֹרִין מֵהַרְרֵי נְיוּ-יוֹרְק הַמַּעְצִימִים. יַפְעִים הַחֹפֶשׁ מִנִּשְׁפֵּי הָאֶלְגֵיִני בְּפֶּנְסִילְוֵינְיָה. יַפְעִים הַחֹפֶשׁ מְכִּפּוֹת הַשֶּׁלֶג שֶׁל סַלְעֵי קוֹלוֹרַדוֹ. יַפְעִים הָחֹפֶשׁ מְעִקּוּל צוּקֵי קֶלִיפוֹרְנִיָה. וְלֹא רַק זֹאת. תְּנוּ לַחֹפֶשׁ לְהַדְהֵד מֵאַבְנֵי גּוֹרְדֵי ג’וֹרְגִ’יָה. עִנְבָּל הַדְּרוֹר מִמִּצְפּוֹר הָרֵי טֶנֶסִי. מְצִילוֹת חֵרוּת מֵעַל כֹּל תְּלְלֵי מִיסִיסִיפִּי – מִמּוֹרְדוֹת כֹּל הַר.”

נאומים של מלקולם אקס באתר קדמה, בתרגום עזרא אוחיון (חלקם אם לא כולם, לא תמיד מצוין שם המתרגם. כולל חומר רקע ודיונים)

נאומים של גולדה מאיר באתר להנצחתה

נאומים של חיים הרצוג בעברית ובאנגלית באתר הזכרון שלו

תפילות אבינו שבשמיים (The Lord’s Prayer) ואווה מריה (Hail Mary) בכמה נוסחים בעברית.
נוסח נוסף, בתרגום ב. מיכאל, שלחה לי הדסה הנדלר:

תבורכי מריה רבת-החסד, יהי האל עמך.
ברוכה את מנשים וברוך פרי בטנך – ישו.
מריה הקדושה, התפללי עבורנו על חטאינו,
עתה ובשעת מותנו.

“אנחנו כאן עורכים לרגע” היא כותרת לכתבה של שירי לב-ארי במוסף גלריה של הארץ, העוסקת ב”אנשי הצללים של ענף המו”לות”:

“…לקטורים, מתרגמים ועורכים, הם פעמים רבות אלה שקובעים מה ייצא לאור ובאיזו צורה, אבל רובם מועסקים כעובדי חוץ (פרילאנסרים) בתנאים ירודים. אין פלא שהמצב הזה פוגע באיכות עבודתם”.

הכתבה הזאת מצטרפת לסדרת הראיונות שעורכת ארנה קזין בנושא שוק הספרות, שהאחרונה בהן היא “כמה שוות מוכרות ספרים, ולמי?” ממנה עולה שמוכרות הספרים מנוצלות יותר, והן אפילו לא זוכות ליתרונות של עבודה מהבית.

דיברנו על זה בפורום תרגום ועריכה בנענע ויצהר ציטט ממה שכתבה דינה מרקון בגיליון 40 של “ארץ אחרת” (משם לקחתי את הכותרת לקטע הזה):

…המתרגמים, יחד עם העורכים והמגיהים (מלאכות שדורשות איכויות דומות אך נבדלות, ולא כאן המקום לפרטן), רחוקים מלנשום “אוויר פסגות”. הם סוג של “עמלי תרבות”. עבודתם, אם היא נעשית נאמנה, היא כמעט עבודת פרך. ושכרה לא בצידה, כמובן. זה מעמד המנוצלים, העבדים-מרצון. מתרגם אמיתי, בישראל של 2007, ממשיך במלאכתו רק מפני שתשוקתו מושלת בו, ולא משום טעמים של אגו או כבוד או שכר חומרי.

—————————
כששואלים אותי אנשים מה המקצוע שלי אני עונה שאני מתרגמת מאנגלית לעברית, בעיקר ספרים. אם אנחנו בבית אני מראה את ארון ספרים ומצביעה על שני המדפים “שלי”, שמתרחבים כבר לשלישי. בדרך כלל התגובה היא משהו כמו, “וואו, זה נורא קשה, נכון?”.
אני עונה שלכל מקצוע יש מומחיות משלו, כי לא נעים לי לומר “כן” על עבודה שאני נהנית ממנה. הרי אם היה רק “קשה” הייתי מחפשת תחום אחר. מצד שני אם בכלל לא היה “קשה”, כלומר לא היה אתגר, גם אז הייתי מחפשת משהו אחר.
יש המון מקצועות שבעיני נראים קשים באופן אובייקטיבי (בגלל תנאים פיזיים קשים) או סובייקטיבי (הוראה, למשל, אפילו בתנאים אידיאליים, וודאי שבמצבה של מערכת החינוך בארץ היום). וכל זה עוד בלי להיכנס לעניין התגמול הכספי.
בכל אופן, התגובה הכי מגוחכת, ונתקלתי בה לצערי יותר מפעם אחת, היא זאת: “אה, מתרגמת? ואת צריכה לקרוא את כל הספר בשביל זה?” מי שקריאת ספר שלם היא עבורו בעייה קשה, באמת מתקשה להבין אותי.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף “מסע אל ים הנהר” מאת אווה איבוטסון.
הספר שייך לסדרת “גרף צעיר” בעריכת גילי בר-הלל. איורים: קרן תגר. עריכה לשונית: ימימה עברון. (פרק לדוגמה)

גילי כתבה כאן מאמר יפה ומפורט כדרכה. הנה תקציר הספר מתוכו:

עלילת הספר מתרחשת בשנת 1910, עת שמאיה, יתומה בריטית, נשלחת אל העיר מָנָאוּס בברזיל כדי להתחיל שם חיים חדשים אצל קרובי משפחה שלא פגשה מעולם. על גדות נהר האמזונס, הקרוי בפי מקומיים “ים הנהר”, היא חווה הרפתקאות שעל כמותן לא חלמה: החל במפגש עם להקת שחקנים נודדת בבית האופרה שבאמצע הג’ונגל, ועד למעורבות בתעלומת היעלמותו של יורש אציל. הספר משופע מחוות לרומנים הקלאסיים מאת פרנסס הודג’סון ברנט: “סוד הגן הנעלם”, “הלורד הקטן” ו”נסיכה קטנה”.

הספר מקסים, ונהניתי מאוד לתרגם אותו. הוא החזיר אותי לתקופה שבה הייתי תולעת ספרים ואהבתי יותר מכל את הספרים האלה בדיוק, בתרגומים עם מילים חגיגיות ו”ריחות מעיר אחרת”. מאיה היא גיבורה נהדרת: סקרנית, חכמה ואמיצה. וגם העלילה מקורית ומרתקת.
עבודת התרגום החזירה אותי לשני הכרכים המצהיבים של “הלורד הקטן” שעומדים בארון הספרים שלי שנים רבות. הספרים, בתרגומו של א. ל. יעקובוביץ’, היו עוד של אבא שלי בילדותו. זאת בניגוד לשכניהם הקרובים, “נשים קטנות” ו”בית קטן בערבה”, שנקנו במיוחד עבורי, בתקופה שבה קנייה של ספרי קריאה היתה מאורע נדיר ונפלא . הייתי מנויה בשלוש ספריות במקביל, ושאלתי ספרים גם בכרטיסיות של שני אחי הגדולים, וגם זה בקושי הספיק לשבוע.

ראיון עם גילי בר-הלל, ביקורת מאת יעל ישראל.