מותו של אומברטו אקו החזיר אותי למאמר שלו שקראתי במסגרת לימודי מחקר התרבות (בין השאר, לצורך העבודה שכתבתי על ספרי פטריק קים).
בזמנו קראתי את התרגום לעברית: “תבניות הסיפר ברומאנים של ג’יימס בונד ליאן פלמינג” כפי שהופיע בכתב העת הספרות 18-19, דצמבר 1974.
הפעם קראתי נוסח באנגלית של המאמר, שאולי אינו זהה לחלוטין, אבל עיקר הדברים שזכרתי נמצא בו. ציטוטים שאביא הם תרגום חופשי שלי מן האנגלית.
עניין ראשון, משמעותי, הוא נושא המאמר. אקו, איש האשכולות המוערך, פרופסור לסמיוטיקה, מנתח בהעמקה סדרת ספרים (המאמר לא מתייחס לסרטים) ששייכת במובהק לתרבות הפופולארית. והוא עושה את זה עם ציטוטים מהספרים ומתוך התייחסויות רבות למקורות שונים, בכל הטווח שבין הקאנון לאזוטריה. זה עיסוק חריג באקדמיה של שנות השבעים.

בתחילת המאמר אקו מציג נוסחה ממוספרת של מהלכי העלילה הקבועים בעלילות בונד ומראה איך הם חוזרים על עצמם בספרים השונים. הסיפור האמיתי והמקורי נשאר בעינו, והמתח מבוסס דווקא על סמך רצף אירועים שכל כולו קבוע מראש. את סיפורו של כל ספר מאת פלמינג אפשר לסכם בקווים גסים כך: בונד נשלח למקום נתון כדי לסכל תוכנית ‘מדע-בדיונית’ של אדם מפלצתי ממוצא לא ברור, לא-אנגלי בבירור, שעושה שימוש בפעילות ארגונית או יצרנית, ודרכה לא רק מרוויח כסף, אלא עוזר לאויבי המערב. בהתמודדותו מול היצור המפלצתי הזה בונד פוגש אישה הנתונה לשליטתו ומשחרר אותה מעברה, מכונן איתה מערכת יחסים אירוטית שנקטעת בנפילה בשבי על ידי הרשע ועינויים. אבל בונד מביס את הרשע, שמת מוות מזוויע, ונח ממאמציו האדירים בזרועות האישה, שאותה יאבד.
בחלק האחרון מראה אקו עד כמה פלמינג בקיא בתרבות המערב ומסתמך עליה במוטיבים שונים המופיעים בספרים, החל מבניית דמיות הגיבור והרשעים ודרך תיאורי הנוף והסביבה בספרים.
אבל מוקד המאמר מבחינתי, העניין שאני זוכרת כבר עשרים שנה, הוא התייחסות שנכונה למעשה לכל ספרות נוסחתית או ז’אנרית, ממדע בדיוני ועד לרומנים רומנטיים.
יש מקום אולי לתהות איך יכול סופר בעל יכולת המצאה לתפקד בתוך המגבלות האלה, כאשר עליו לענות על הביקוש לסנסציה ולבלתי צפוי. למעשה, בכל סיפור בלשי או ספר מתח אין שינוי יסודי, נהפוך הוא – יש חזרה על תבנית מוכרת שבה יכולים הקוראים לזהות דבר מה שכבר ראו והוא חביב עליהם. במסווה של מכונה המייצרת מידע, ספר הפשע מייצר עוֹדפוּת; הוא מעמיד פנים שהוא משלהב את דימיונם של הקוראים, אבל למעשה רק חוזר ומאשר אצלם מעין עצלות חסרת-דימיון ויוצר בריחה לא דרך סיפור של מה שאינו ידוע, אלא דרך הבעה של מה שכבר ידוע. בבלשים שקדמו לפלמינג התבנית הקבועה נוצרת על ידי האישיות של הבלש ושל עמיתיו, ובתוך התבנית הזאת נפרשים אירועים בלתי צפויים (בלתי צפויה מכולם היא זהותו של הפושע). לעומת זאת, בספריו של פלמינג, התבנית שולטת אפילו בעצם התנהלות האירועים. יתרה מזאת, זהותו של הפושע, מאפייניו ותוכניותיו תמיד ידועים מלכתחילה. הקוראים מוצאים את עצמם שקועים במשחק שבו הם מכירים את כלי המשחק והחוקים – ואולי גם את התוצאה – ושואבים הנאה מעצם המעקב אחרי הוַריאציות המינימליות שדרכן המנצח מגיע אל מטרתו.
ובהמשך המאמר: ההנאה שבקריאה איננה מופקת מן הלא-יאמן והלא-ידוע, אלא דווקא מן הברור מאליו והרגיל. אין להכחיש שפלמינג משתמש באסטרטגיה מילולית מסוג נדיר כאשר הוא מנצל את הברור מאליו, אבל האסטרטגיה הזאת מעוררת בנו חיבה לעודפות, לא למידע. השפה ממלאת פונקציה זהה לזאת של העלילות. ההנאה הרבה ביותר לא נובעת מריגוש, אלא מהקלה.

אם נחזור מן המאמר הוותיק של אקו לימינו, קראתי שמתכנתי מנוע האינטליגנציה המלאכותית של גוגל נתנו לו לקרוא אלפי רומנים רומנטיים, בניסיון לעזור לו לתקשר עם בני אדם בלשון אנושית יותר. הנוסחתיות הקבועה של הספרים נותנת לתוכנה קווי יסוד שמסביבם משתנה רק אופן השימוש בשפה, הניסוח. השלב הבא בהכשרת התוכנה הוא לתת לה לכתוב בעצמה משפטים, ואולי בהמשך גם סיפורים וספרים. את זה כבר חזה ג’ורג’ אורוול בספרו 1984.