כותבת האקדמיה ללשון העברית:

לרגל חג האסיף, אנו רוצים להציג בפניכם את העושר הנפלא של בציר השפה העברית באמצעות מבחר של מילים עבריות יפות המתארות את פעולות האיסוף החקלאיות השונות:
‍‍‍‍‍‍ ‍‍
קציר – דגנים
בציר – ענבים
מסיק – זיתים
גדיד או גדיר – תמרים
ארייה – תאנים
קטיף – פירות שונים, למשל רימונים, פירות הדר

לאחרונה תרגמתי את ספרו האוטוביוגרפי של שמעון פרס, שנכתב באנגלית ויצא לאור בעברית בתוך זמן קצר בהוצאת “ידיעות אחרונות”. חשוב היה להקפיד שהנוסח העברי יבטא את שפתו העשירה והתקנית של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל. לכן היה ברור שכאשר הוא מספר על התמרים הראשונים שאכל בארץ, המילה המתאימה היא “גדיד”.
גם כאשר הספר מביא דברים מפיהם של אנשים אחרים צריך היה להקפיד על התנסחויות מתאימות להם. מוזכר למשל פתק שהשאיר דוד בן גוריון לפרס לקראת סוף יום עבודה ארוך, והניסוח המתאים היה “אל תשכח לכבות החשמל” ולא “אל תשכח לכבות את האורות”.
הספר נמצא בימים אלה בתהליכי עריכה, אעדכן כאשר יצא לאור.

יצאה לאור בהוצאת כנרת מהדורה חדשה של הספר “קדחת הצבעונים” מאת דבורה מוגה בתרגומי משנת 2003.
המהדורה מתהדרת בכריכה עם צילום מתוך הסרט המוצג בימים אלה בקולנוע, וכוללת בתוכה עמודי צבע עם ציורים המוזכרים בספר.
מן הכריכה האחורית:

הימים ימי קדחת הצבעונים שאחזה בהולנד במאה השבע־עשרה. בצלי הפרחים נמכרים במחירים מופקעים, והסחר בהם סוחף ומרגש. קורנליוס, סוחר מזדקן ואספן של חפצים יפהפיים, מזמין את יאן ואן לוס, צייר צעיר ומוכשר, להנציח את דיוקנו על הבד. אלא שככל שמלאכת הציור מתקדמת, כך מתלהטת התשוקה בין סופיה, אשתו הצעירה, ובין האמן. בעוד התשוקות והחלומות מולידים תרמית מורכבת, ההימור הפזיז מוביל אל סוף מסעיר.

כתבה מטעם מוזיאון סמיתסוניאן מפריכה את קיומה של אותה “קדחת צבעונים”, על סמך ספרה החדש של אן גולדגר (Tulipmania: Money, Honor, and Knowledge in the Dutch Golden Age) אבל אין ספק שהסיפור עדיין מרתק.

אם התלבושות המפוארות בספר, בציורים ובסרט נראות מעניינות אתם מוזמנים לדף הפייסבוק שלי המוקדש לתלבושות היסטוריות.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת ידיעות “מחשבה פלילית” מאת ג’וזף פיינדר (עריכת התרגום: אירית מילר).

מן הכריכה האחורית:
שמו הטוב של שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית מצוי בסכנת הכפשה חמורה. הקריירה שלו עתידה להיהרס בעקבות כתבה שמכין אתר רכילויות רב-עוצמה המתמחה בהשמצת ידוענים ופוליטיקאים. הכתבת הראשית ערכה תחקיר מעמיק שבו היא מוכיחה כי השופט הנכבד השתעשע בחברת נערת ליווי יוקרתית, וזו מוכנה לספר את מעלליו מעל כל במה אפשרית.

חברו הטוב של השופט, אושיה וושינגטונית בפני עצמו, נחלץ לעזרתו ושוכר את שירותיו של ניק הלר, חוקר פרטי אשר מתמחה בסיוע לפוליטיקאים, לעורכי דין ואפילו לממשלות זרות, כדי לעצור את הסיפור לפני שיופץ באינטרנט ויהרוס את חייו של השופט.

לניק יש 48 שעות כדי לפרק את הפצצה המתקתקת הזאת ולהוכיח שהסיפור מצוץ לחלוטין מן האצבע. אבל כאשר העניינים מסתבכים והגופות מתחילות להיערם, הוא מחליט שעליו לרדת לחקר העניין ולגלות מי עומד מאחורי המזימה הסבוכה לפני שעוד אנשים ייפגעו.

29/05/2026 ג’וזף פיינדר חותם על ספריו בעברית, כולל התרגום שלי:

יצא לאור בתרגומי בהוצאת הכורסא “המקום המסוכן ביותר בעולם” מאת לינדזי לי ג’ונסון (עריכת התרגום – מורן שין).
הספר מתרחש בתיכון בעיירה קליפורנית משגשגת, ומציג דיוקנאות של תלמידים ומורים המתקשים להתמודד עם חיים שבהם התדמית החברתית היא הכול והרשתות החברתיות הן המקום האמיתי שבו מתנהלים החיים.

מן הכריכה האחורית:
“המקום המסוכן ביותר בעולם” מציג עלילה קלידוסקופית ורב-קולית, שחודרת לקרביים של בית הספר התיכון וחושפת את בני האדם האמיתיים העומדים מאחורי הסטראוטיפים שהודבקו להם. בכשרון נדיר מצליחה לינדזי לי ג´ונסון להפוך דרמת נעורים יצרית לכדי רומן מרתק ומעורר מחשבה.

בספר “גברת פריסבי ועכברושי מב”ן” מאת רוברט אובריאן שיצא לאור בתרגומי בהוצאת עוץ יש בעלי חיים תבוניים, בעיקר עכברושים. שעשע אותי שדמות מרכזית היא העכברוש הנבון ניקודמוס, שם שהוא הצורה הלטינית של שם המשפחה שלי – נקדימון. אפילו התלבטנו לרגע אם לעברת את השם לכבוד התרגום לעברית, אבל כיוון שלא הייתה סיבה לעשות זאת עם שאר השמות בספר, עדיף היה לוותר.
הצלמת דיאן אוזדמר מאוהבת בעכברושים ומצלמת אותם בתמונות חמודות להפליא. אני חייבת לומר שלא הרגשתי חיבה דומה כשיצור כזה הופיע בוקר אחד מחוץ לחלון המטבח שלי…

יצא לאור בתרגומי בהוצאת עוץ “גברת פריסבי ועכברושי מב”ן” מאת רוברט אובריאן (עריכת התרגום – אסף שור. איור הכריכה – יעל נתן).

גברת פריסבי, עכברת-שדה אלמנה ואם לארבעה עכברונים, נקלעה לצרה צרורה. עליה להעביר את משפחתה לבית הקיץ שלהם בהקדם על מנת להציל אותם ממוות כמעט בטוח. אבל בנה הצעיר טימותי חלה בדלקת ריאות, ואסור לטלטל אותו. למרבה המזל היא מצליחה ליצור קשר עם עכברושי מב”ן, יצורים יוצאי דופן ואינטליגנטיים במיוחד, שרוקחים תוכנית גאונית לפתרון המצוקה שלה. אבל הדרך לפתרון רצופה סכנות, שמאיימות לא רק על גברת פריסבי, אלא על העכברושים כולם.

ספרו של רוברט אובריאן משנת 1971 נחשב לקלסיקה אמריקאית. הוא זכה בפרס ניוברי ב-1972, ועובד לסרט אנימציה שהופץ בארץ בשנות השמונים בשם “על קסמים ועכברים”. בימים אלה מצולם עיבוד קולנועי חדש לספר. מעשייה מרתקת על חיות שדה וקשריהם עם בני האדם, עם מרכיבים של מדע בדיוני. מומלץ לקריאה מגיל 8 ומעלה.

לפני זמן מה מצאתי צילום של כרטיסיית הביקורת הזאת על הספר, מתוך תיעוד של המלצות ישנות של ספרנים. בהמלצה, משנת 1971, נכתב שיש בספר הרבה סכנות, ואז נמחקה המילה סכנות ובמקומה נוסף בכתב יד “הרפתקאות”. שניהם נכונים. (לחצו על הכרטיסיה כדי להגדיל לקריאה.)

אפשר לקנות את הספר בימים אלה בדוכן הוצאת עוץ בשבוע הספר בתל אביב, או באתר ההוצאה.

בקרוב יצא לאור ספר מקסים בתרגומי בהוצאת עוץ, וכך כותבת עליו גילי בר-הלל:

“גברת פריסבי ועכברושי מב”ן” הוא אחד הספרים האהובים עלי מילדותי, שמסיבה לא מובנת לי מעולם לא תורגם לעברית. הוא אפילו זכה בפרס ניוברי בשנת 1972, ובשנת 1982 עובד לסרט אנימציה שהופץ בישראל בשם “על קסמים ועכברים”. זהו סיפורה של עכברת שדה אלמנה, שתעשה הכול כדי להציל את חיי גורה החולה – ואפילו תלך לבקש את עזרת העכברושים המסתוריים והמפחידים משיח הוורדים. מומלץ לקריאה מסביבות גיל 9 ומעלה. לאחרונה סיימנו לערוך את תרגומה המצוין של ענבל שגיב-נקדימון, וכולי תקווה ואמונה שהנוסח העברי יהפוך לאחד הספרים האהובים על דור חדש של ילדים בישראל!

אפשר לרכוש את הספר הזה, או ספרים ותמורות נהדרות אחרות במסגרת פרויקט מימון ההמון של הוצאת עוץ.

לפרטים נוספים ולרכישה לחצו כאן.

בשנת 2012 יצא לאור התרגום שלי לספר “שומרת הדרקונים” מאת קרול וילקינסון. בימים אלה הוכרז על הפקת סרט מצויר על פי הספר, בשיתוף פעולה בין סין לספרד. לפי הכתבה, הסופרת עצמה מעורבת בהפקת הסרט, ושמחה על המעורבות הסינית, שתבטיח ייצוג נכון למקום ולתקופה שבהם מתרחש הסיפור.
“שומרת הדרקונים” מספר על ידידות שנרקמת בין דרקון בן אלפי שנים לבין שפחה קטנה באחד הארמונות הנידחים של קיסר סין, בשנת 141 לפני הספירה. הספר מתאים מגיל 10-11 לערך (יש בו קטע קצת מפחיד).
תודה לגילי בר-הלל מהוצאת עוץ, שבחרה בזמנו את הספר לפרסום בהוצאת גרף צעיר, ועדכנה אותי לגבי הסרט.

בספר “שפע של קתרינות” מאת ג’ון גרין שיצא לאחרונה בתרגומי יש, כפי שכבר סיפרתי, שלל משחקי מילים מסוגים שונים.
הנה דוגמה נוספת, ששיעשעה אותי. קולין וחסן, שני צעירים ידענים, דוברי כמה שפות, נודדים ברחבי ארה”ב. הם מחליטים לעבוד על חבורת צעירים משכילים פחות מהם, ומתלבטים איך יעמידו פנים מולם. בהמשך, חסן מחליט להתעלל קצת בקולין ומדביק לו אבחנות רפואיות מביכות.
(קיצרתי קצת, כדי לא לחשוף פרטים מעלילת הספר, המשחק עצמו חסר משמעות בהמשך)

…
“אנחנו בני דודים מצרפת שמבקרים בפעם הראשונה בארצות הברית. טיול לכבוד סיום התיכון.”
“זה משעמם, אבל נגמר לנו הזמן. אני זה שמדבר אנגלית?” שאל חסן.
…
“אני סלינזיי,” אמר חסן, במבטא סביר, גם אם לא מרהיב. “זה הבנדוד שלי, פייר. אנחנו לבקר בארץ שלכם פעם ראשון … בן דוד שלי, הוא לדבר רק קצת אנגלית. אני מתורגמנות שלו.”
“Je m’appelle Pierre, ” פלט קולין אחרי שהבנים הציגו את עצמם. “Quand je vais dans le métro, je fais aussi de la musique de prouts. ”
“באים לפה הרבה תיירים מחו”ל,” אמרה הבחורה.
“Amour aime aimer amour! “הכריז קולין בקול רם.
“פייר, ” אמר חסן. “יש לו מחלה בדיבורים. זה ש – אה – במילים לא יפה. בצרפת אנחנו לקרוא לזה Tourette. לא יודע איך אתם להגיד באנגלית.”
“יש לו תסמונת טורט?” שאלה.
“MERDE!” צעק קולין.
“כן,” אמר חסן בהתרגשות. “אותה מילה גם בשפה זה גם בשפה זה, כמו פִיסוּרָה. זה למדנו אתמול, כי פייר היה לו אש במתחת. יש לו טורט. וגם פיסורה. אבל ילד טוב.”
“Ne dis pas que j’ai la fissure! Je n’ai pas la fissure,” צעק קולין, שניסה במקביל להמשיך את המשחק ולשכנע את חסן לשנות נושא.
חסן הביט בקולין, הינהן בהבנה ואז אמר, “הוא אמר שפנים שלך יפה כמו פיסורה.”
קולין פנה אל חסן ואמר, “למה היית חייב לומר פיסורה? מה פתאום חשבת על פיסורה אנאלית?”

במקור חסן אמר על קולין שיש לו טחורים (באנגלית ובצרפתית – hemorrhoid), כיוון שבעברית אנחנו משתמשים במילה אחרת, הייתי צריכה לחפש פתרון שישאר באותו שדה סמנטי (כלומר, קרוב ככל האפשר לאזור המדובר), אבל יוכל להתקבל בתור מילה אחת משותפת לשלוש השפות. אני יכולה רק לקוות שהקוראים של הספר בעברית יצחקו ולא יתמהו על הסוגיה התרגומית.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף “כפפה אדומה” מאת הולי בלק (עריכת התרגום – רוני בק).

זהו הספר השני בסדרת “מפעילי הקללות”, והוא ממשיך את סיפורו של קאסל, שהתחיל בספר “חתולה לבנה“. בעולמו של קאסל יש משפחות פשע רבות עוצמה, ואנשים שמסוגלים לפגוע במגע עור בעור (משום כך כללי הנימוס מחייבים כפפות).

הסיפור מקורי ומותח (רצוי לקרוא את הספר הראשון לפניו) והספר השלישי בטרילוגיה כבר בעבודה, ויפורסם בעברית בקרוב.

לקריאת הפרק הראשון לחצו כאן.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת הכורסא “שפע של קתרינות” מאת ג’ון גרין. ספר שנון ומלא אתגרים תרגומיים שהיה כיף להתמודד איתם (תודה לעורכת התרגום אורלי מזור-יובל שזרמה עם ההתחכמויות שלי ותיקנה את המקומות שבהם לא עמדתי במשימה).
גיבור הספר, קולין סינגלטון, הוא צעיר חובב קריאה וידע, דובר שלל שפות, שהתחביב העיקרי שלו הוא אנגרמות (שיכולי אותיות).
הנה דוגמה מתחילת הספר:

קולין שיחק בקוביות אלפבית מעץ. שבב עץ נתקע לו באצבע כשהחליף את סדר האותיות ויצר מהמילה ס-י-ר את המילה ר-י-ס, האנגרמה הראשונה שהוא זוכר שעשה.

מבחינתי פירוש הדבר היה מציאת אנגרמות בעברית שיעבירו את המשמעות הדרושה, ולשם כך נאלצתי לפעמים לעשות שמיניות באוויר. השפה העברית חסכנית ומצומצמת יחסית לאנגלית, ולכן בדרך כלל היו לי פחות אותיות שאפשר להשתמש בהן (אבל לפחות אפשר להניח ניקוד שונה לאותיות בכל פעם).
הנה למשל רשימת שיכולי אותיות לצירוף ההכרחי “טוב באנגרמות”. שיחק לי המזל ואבא שלי, תדי שגיב, מומחה משכבר הימים באמנות הזאת, והוא עזר לי:

טוב באנגרמות
גומרת בנאבוט
תרגום בנאבוט
בתאבון, מרגוט
מתבטא בגרונו
במבטא גרונות
מגנוט בבארות
גנבות במטאור
בנם בגרוטאות

ראו דוגמה נוספת מתוך הספר, שבה שיניתי שם של דמות משנית כדי להעביר את המשמעות:

The Eighth wasn’t quite so sweet, and maybe I should have known it since her name, Katherine Barker, anagrams into Heart Breaker, Ink, like she’s a veritable CEO of Dumping.
השמינית לא הייתה מתוקה כל כך, ואולי הייתי צריך לדעת את זה כי השם שלה, קתרין מלבלך, הוא אנגרמה של מנכ”ל לב תקר, כאילו היא מנהלת בחברה של שברון לב.

לקריאת הפרק הראשון לחצו כאן.

יצא לאור בתרגומי “תורת ההונאה” מאת ג’ורג’ אקרלוף ורוברט שילר בהוצאת ידיעות ספרים (עורכת: הלית ינאי לויזון).
הכותבים, זוכי פרס נובל לכלכלה וחסידי השוק החופשי, מסבירים בעזרת דוגמאות רבות את ליקוייה של השיטה הקפיטליסטית, המבוססת למעשה מעצם הגדרתה על ניצול והטעייה. שמו המקורי של הספר הוא Phishing for Phools, והנה ההסבר:

לפי מילון אוקספורד לשפה האנגלית, המילה phish נטבעה בשנת 1996, בראשית ימי האינטרנט. “פישינג” (phishing ולא fishing, או בעברית “דִּיּוּג”) מוגדר שם כך: “הונאה באינטרנט שמטרתה להשיג מאנשים מידע אישי, בעיקר דרך התחזות לחברה בעלת מוניטין; תרמית מקוונת הנעשית דרך ‘דיג’ של מידע אישי תוך כדי התחזות”. אנחנו רואים בהגדרה מתחום המחשבים מטפורה. במקום לראות בפישינג מעשה לא חוקי, אנחנו מציגים הגדרה לדבר־מה כללי בהרבה, עתיק יומין. בפישינג הדייג, או ה”פִישֶר”, גורם לאנשים לעשות דברים שיש לו אינטרס שהם יעשו, אבל הם לא האינטרס של הקורבנות. כדימוי לדיג מדובר בהשלכת פיתיון מלאכותי למים ואז בהמתנה שבמהלכה דגים זהירים שוחים בסביבה, טועים ונתפסים בחכה. יש כל כך הרבה פישרים, והם מתוחכמים כל כך במגוון הפיתיונות שהם מציבים, עד שלפי חוקי ההסתברות כולנו נתפסים בשלב זה או אחר, ולא משנה עד כמה ננסה להיזהר. איש אינו פטוּר מכך.
לפי ההגדרה שלנו, phool, או בעברית “פראייר”, הוא מישהו שהצליחו לעשות עליו פישינג, ולא משנה מה הסיבה. יש שני סוגי פראיירים: “פראיירים של פסיכולוגיה” ו”פראיירים של מידע”. פראיירים של פסיכולוגיה מתחלקים לשני סוגים. במקרה אחד, רגשותיו של פראייר מתחום הפסיכולוגיה מתגברים על מה שמכתיב השכל הישר. במקרה האחר, הטיות קוגניטיביות, הדומות לאשליות אופטיות, גורמות לפירוש שגוי של המציאות, והפראייר פועל על סמך הפרשנות המוטעית הזאת.

כאן אפשר לקרוא פרק לדוגמה.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף צעיר “חתולה לבנה”, הראשון בסדרת “מפעילי הקללות” מאת הולי בלק.

קאסל הוא נער יוצא דופן במשפחה של יוצאי דופן. בני משפחתו הם מפעילי קללות – במגע יד הם מסוגלים לשנות את רגשותיהם של אחרים, את זיכרונותיהם ואפילו את מזלם. אלא שהפעלת קללות אינה חוקית ובני משפחתו נחשבים לפושעים. לקאסל עצמו אין כשרון להפעלת קללות, והוא מנסה לחיות חיים רגילים כמו שאר בני גילו, אבל העבר המשפחתי מקשה עליו לעשות זאת. העניינים עוד מסתבכים כשהוא מתעורר יחף על גג בניין בית הספר בלילה קפוא…

אפשר לקרוא את הפרק הראשון כאן.

ב-19.1 השתתפתי בכנס: “ההיבט התאורטי והרהורים על תרגום מיידיש וליידיש”. הכנס התקיים בבית לייוויק בתל אביב, ויו”ר פאנל המרצים היה גלעד צוקרמן. בין שאר הדברים המעניינים הציגו מוטי אברבוך וקרן אלקלעי גוט את תרגומיהם לשירי יידיש. זלדה כהנא נוימן סיפרה על שיר פורים עתיק, שרק בקיאות במוטיבים של החג בקהילות ישראל איפשרה לזהותו ככזה (בדיוק כפי שהשיר jingle bells הוא שיר חג מולד גם בלי ששם החג מוזכר בו כלל).
דניאל בלטה הציג את סדרת הספרים היפים שלו, המגשרת בין המסורת האתיופית למנטליות הישראלית, בתיעוד פתגמים מאמהרית עם תרגום ופירוש בעברית. (בצילום)
בסיום המושב הקריאה המשוררת חייקה ברוריה ויגנד את שירי ההייקו שלה, ביידיש ובאנגלית, המתארים חוויות שלה כבריטית בפריז.

בהרצאה שלי הצגתי את השיקול המרכזי שלי כשאני מתרגמת: שחזור חוויית הקריאה של הקורא במקור.
ספר שנכתב לקהל דובר אנגלית ומשתמש במילים או מושגים ביידיש או בעברית עושה זאת בדרך כלל כדי להדגיש או לפחות לתאר זרוּת מסוימת. בניגוד למקרים שבהם צריך לעשות בתרגום לעברית הנהרות או אפילו להוסיף הערת שוליים (שתסביר למשל דקויות במערכת החינוך הבריטי), כאן תרגום ישיר עלול לאבד מהזרות שהייתה במקור. מצד שני, יש לפעמים ספרים שאמורים להיקרא כאילו נכתבו בעברית, ואז הזרות מיותרת וצריך “להחזיר את הטקסט הביתה”. לדוגמה, התייחסות לאו”ם מפי ישראלי: ” The UN? Whatever.” הייתה למעשה במקור וחייבת להיות “או”ם שמו”ם”.

אתם מוזמנים לראות קטע קטן מהרצאתי כאן:

יצא לאור בתרגומי בהוצאת כנרת ספר המתח “איזה מין אימא את?” מאת פאולה דאלי.
מן הכריכה האחורית:

ומה אם הבת של החברה הכי טובה שלך נעלמת, באשמתך?
זה בדיוק מה שקורה לליסה קליסטו — אישה עסוקה מעל הראש, אם לשלושה — ביום דצמבר קפוא אחד באזור האגמים באנגליה. היא מאבדת ריכוז לרגע אחד, וכל עולמה הופך לסיוט. לוסינדה, בתה בת השלוש־עשרה של חברתה הטובה, נעדרת. עכשיו ליסה שטופת ייסורי מצפון, וכולם מאשימים אותה. היא יוצאת לתקן את המצב.
כשליסה מתחילה לקלף את הטבעות שסביב היעלמותה של לוסינדה, מתברר לה שכפר מגוריה השקט הוא לא מה שחשבה, ואולי גם חבריה הם לא כפי שנראה לכאורה.

סדנת הכתיבה “שנה חדשה – סיפור חדש” פרסמה בפייסבוק קריאה ליצירת שירים משמות ספרים, כפי שהם מופיעים על שדרת הספר.

מיד התלהבתי ואימצתי את הרעיון של המתרגמת יעל אכמון להשתמש רק בספרים שתרגמתי.

התוצאה שלי היא אולי מחזה מוסר, יותר מאשר שיר, ובכל מקרה הסיום הוא משהו שאפשר לשאוף אליו:

הרצחת וגם ירשת, קיסר?
מי ינהל את הממלכה?
הנשים החכמות של הוואנה –
לילי וייט, קתרין מארגון, שומרת הדרקונים, ורוניקה.
חוקים פשוטים:
אהבה וידידות, רציונליות, הוגנות, אושר.
לישון בלי לבכות

יצא לאור בתרגומי “פחות משעתיים” מאת אד סיזר.
מן הכריכה האחורית:

לרוץ 42.195 קילומטר בפחות משעתיים. זהו כיבוש האוורסט של עולם הריצה, מאמץ אדיר שפעם חשבו כי הגוף האנושי אינו מסוגל לו, אבל היום כבר אפשר לראות את הפסגה. מרתון בפחות משעתיים יצריך שילוב מדהים של מהירות, עוצמה מנטלית וסבולת. הראשון שיעשה זאת הוא זה שיפגין סבולת גדולה יותר, תעוזה רבה יותר, תכנון קפדני יותר וגם יהיה בר־מזל יותר מכל מי שרץ מרתון לפניו. מי זה יהיה? בספר מרתק זה לוקח אותנו העיתונאי אד סיזר למסע אל צמרת המרתון העולמית ועורך לנו היכרות עם כמה מהרצים המוכשרים ביותר בענף. באמצעות סיפוריהם של טיפוסים מיוחדים כמו ג’ופרי מוטאי הקנייתי, הניצב במרכז העלילה, מתאר סיזר את ההיסטוריה של המרתון ואת המדע, הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה שכרוכים בריצה מהירה כל כך למרחק גדול כל כך. הוא גם מגלה לנו מנין נובע כוח המשיכה האדיר של המרוץ הפופולרי כל כך, והאכזרי מכול, ומדוע מוכנים רצי המרתון, חובבנים ומקצוענים כאחד, להעמיד את גבולות היכולת שלהם במבחן כה קיצוני. פחות משעתיים הוא ספר על ענף ספורט מרהיב שרק בודדים מבינים אותו באמת. הוא סוקר את הענף מקצה ועד קצה: מהמרוצים המפורסמים המגלגלים סכומי עתק בארצות הברית ובאירופה ועד לכפרים הנידחים ביותר בקניה. זהו ספר על כישרון, אומץ לב ועל הסירוב להרים ידיים. זהו ספר על ריצה ועל הרבה יותר מריצה. זוהי דרמה אנושית מאין כמותה.

בפוסטים קודמים כתבתי על המרת מידות, שמילאה תפקיד חשוב בתרגום הספר הזה, העמוס בנתונים מספריים על מרחקים ומהירויות: “המידות הטובות“, “מידה כנגד מידה“.

לחצו כאן לפרטים נוספים ופרק לדוגמה. לחצו כאן לביקורת על הספר.

יש כמה בדיחות שכל ילד מכיר:
– איך אומרים נהג ביפנית? אישימוטו.
– מי המציאה את החזייה? קרלה בציצי.
וכן הלאה*.

בספר “להתאהב בגרייס” מאת קריסטל סאתרלנד שיצא עכשיו לאור בתרגומי עובדים הגיבורים על עיתון התיכון. הם מחליטים שעליהם להשתמש בשמות-עט ואז נחה עליהם רוח שטות והם משתעשעים בגסויות. העניין הוא שהם לא רוצים להכעיס יותר מדי את המורה האחראי עליהם.
באנגלית, הם חושבים על השם Randy Nips (שמשמעותו, פחות או יותר, “פטמות לוהטות”), ואז משנים קצת, לשם Randy Knupps שנכתב אחרת, אבל נשמע דומה. הם גם מוסיפים שמות לשאר הצוות.

ומה אמורה לעשות המתרגמת עם העניין? ודאי שלא להכניס הערת שוליים עם הסבר ארוך כמו הפוסט הזה. צריך שמות שיתנו משחק מילים, קצת גס אבל די ילדותי. והם צריכים להתקבל בטבעיות בספר שמתרחש בארצות הברית, כך שהם לא יכולים להיות ישראליים מדי.

הפתרון שאליו הגעתי, אחרי כמה התלבטויות בעזרת חברים, היה זה:

…התחלתי לכתוב את המאמר הראשון שלי בשם קרלו פֶּפִּינוֹ (שכנעתי את גרייס לרדת מ”קרלו בַּפִּינו”, שהמורה היה קולט מיד, למרות שהוא די תמים). והיא אמרה, “גם אני רוצה להיכנס לקטע הזה של שמות עט. אולי זה יכול להיות עסק משפחתי? אני אהיה מרלה פפינו, אשתך הפפינית, ולולה יכולה להיות שירלי פפינו, הבת הפפינית שלנו.” …

בתור בונוס, השם “מרלה” מתווסף לכמה התייחסויות אחרות שיש בספר ל”מועדון קרב”, שמרלה היא הדמות הנשית היחידה בו.

* סוס נכנס למסעדה ומבקש כוס קולה. המלצר שואל: “עם קש?” והסוס אומר, “כן! הרבה קש!”

יצא לאור בתרגומי בהוצאת “הכורסא” הספר
“להתאהב בגרייס” מאת קריסטל סאתרלנד, המיועד לנוער ולמבוגרים גם יחד. סיפור שובה לב ולפעמים גם שובר לב:

הנרי פייג’ מעולם לא היה מאוהב. הוא אמנם מחשיב את עצמו רומנטיקן חסר תקנה, אבל אהבה מהסוג המטלטל שמדיר שינה ומנטרל תיאבון טרם נקרתה בדרכו. עד שהגיעה גרייס.

גרייס לא נראית כמו נערת החלומות שהנרי דמיין לעצמו – היא נתמכת במקל הליכה, לובשת בגדים של בנים, ונדמה שהיא מתרחצת לעיתים נדירות בלבד. אך כשהנרי נבחר לערוך את עיתון בית הספר יחד עם גרייס, הוא מגלה שהוא מתאהב בה במהירות.

אולם “להתאהב בגרייס” הוא אינו סיפור אהבה אופייני של נער הפוגש בנערה. ספר הביכורים המבריק של קריסטל סאתרלנד מלא במידה שווה בשנינות ובשברון לב, והוא תזכורת בעלת עוצמה לאושר המריר-מתוק של אהבה ראשונה.

קריסטל סאתרלנד נולדה באוסטרליה, ארץ הקיץ הנצחי. היא עבדה כעיתונאית באמסטרדם ובהונג קונג. אין לה ילדים ולא חיות מחמד אבל היא נוהגת לכנות את החפצים שלה בשמות. בהולנד היו לה אופניים שנקראו קים קרדשיאן, ודינוזאור מתנפח בשם הרברט. להתאהב בגרייס הוא ספרה הראשון.

ערכה את התרגום: אורלי מזור-יובל

לאחרונה יצא לאור הספר “הפנים הרבות של האובדן והשכול: תיאוריה וטיפול” מאת שמשון רובין, רות מלקינסון ואליעזר ויצטום. אני תרגמתי חלקים מהספר, וחלקים אחרים ממנו נכתבו במיוחד עבור המהדורה העברית. היה מעניין במיוחד לתרגם מאנגלית תיאורים המתייחסים למטופלים ישראלים, ולדאוג לכך שהטקסט ייקרא כאילו נכתב בארץ במקור.

על הספר:

אין אדם שאהבה, קשר ויחסים עם אחרים זרים לו. אין אדם שלא חווה או יחווה אובדן, מוות ואבל במהלך חייו.
ספר זה מוקדש כולו לנושא אובדן בעקבות מוות והשכול הבא בעקבותיו.
בספר יש התייחסות תיאורטית, מחקרית ומעשית להיבטים רבים ומגוונים של תחום זה, עם העמקה בהיבטים היישומיים של התערבות טיפולית. המחברים, אנשי מקצוע מנוסים בעצמם, ביקשו לכתוב ספר שיהיה מעניין, אינפורמטיבי ומועיל לשורה רחבה של מטפלים ולקוראים המעוניינים להבין תחום זה לעומק.
הספר מיועד לקורא הישראלי, והוא בוחן ודן בנושאים רבים הקשורים למציאות הישראלית הרב־תרבותית. הוא בנוי מחמישה שערים: א) הבחירה בחיים אחרי אובדן; ב) המודל הדו־מסלולי לאובדן ושכול: להמשיך את הקשרים ולהמשיך בחיים; ג) שילוב של גישות טיפוליות שונות עם תובנות של המודל הדו־מסלולי לאובדן ושכול; ד) אובדן ואבל בישראל; ה) תרבות, חברה, אתגרים קליניים בישראל ובעולם.
זהו ספר מקיף ועדכני לכל מי שהתחום מעניין אותו.
פרופ’ שמשון רובין הוא פרופסור מן המניין לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת חיפה, ראש המרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי, וראש התכנית ללימודי תעודה בפסיכותרפיה.
ד”ר רות מלקינסון היא עובדת סוציאלית קלינית, המייסדת והמנהלת של המרכז הישראלי לטיפול רציונלי אמוטיבי התנהגותי, ומרכזת תחום ההכשרה במרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה.
פרופ’ אליעזר ויצטום הוא פרופסור מן המניין בחטיבה לפסיכיאטריה בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב ומנהל בית ספר לפסיכותרפיה במרכז לבריאות הנפש באר שבע.

היום בשעה חמש תשודר בגלי צה”ל התוכנית “ספרים, רבותי, ספרים” שתקדיש פינה לג’יין אוסטן, לכבוד יום השנה ה-199 לפטירתה, שחל השבוע וציפי גון-גרוס תקריא קטע מתוך “ליידי סוזן” בתרגומי.
בנוסף, במוסף “הארץ” יש כתבה מרתקת מאת נעה מנהיים על גלגוליו השונים של רומן המכתבים לאורך השנים, כולל אזכור של “ליידי סוזן”, הכתוב בסוגה זאת (הידעתם שגם “תבונה ורגישות” נכתב מלכתחילה כרומן מכתבים? אוסטן שינתה את צורתו בהמשך, ורק אז הוציאה אותו לאור).
המתעניינים בסרט “אהבה וידידות” על פי “ליידי סוזן” מוזמנים לקרוא כתבה המתמקדת בתלבושות הסרט ולראות את הכוכבת, קייט בקינסייל, מפרשנת בשנינות כללי נימוסין של המאה השמונה-עשרה.

אפרופו תלבושות מן המאה השמונה-עשרה, כנראה שהעניין שלי בסדרת הספרים והסרטים “נוכרייה“, כבר נודע ברבים…

יצא לאור בתרגומי בהוצאת יניב הספר “כננת האווירונאוט” מאת ג’ים בוצ’ר. בשל אורכו הוא הודפס בשני כרכים, עם ציורי עטיפה שונים מעט זה מזה (עריכה: מורן שין).
הספר שייך לז’אנר המכונה סטימפאנק. חשבתי להסביר את העניין בעצמי, אבל יש כבר הסברים מעולים, כמו זה של גילי בר-הלל סמו וסקירה מצוינת כרגיל של נעה מנהיים במוסף הארץ.
ציטוט קצר מתוך ההסבר של גילי: “סטימפאנק מתייחס לכל אותן יצירות המתרחשות בעולם חלופי שבו לא התפתחו טכנולוגיות כגון האלקטרוניקה ומנוע הדיזל, אלא במקומן שגשגו טכנולוגיות שמבוססות על גלגלי שיניים ומנועי קיטור (מכאן “סטים”, קיטור) … בכך משלב הסטימפאנק בין האלגנטיות המסוגננת של העידן הויקטוריאני לבין כושר ההמצאה והיכולות הטכנולוגיות של תקופות מאוחרות יותר.”
בסטימפאנק יש המון דברים מגניבים, כמו למשל הקליפ הזה, שכולל דו-קרב נגינה במערב הפרוע או שיריון לחתולים בהדפסת תלת ממד, רלוונטי במיוחד לספר הנוכחי, שיש בו חתולים מדברים ולוחמים.

משה מלין, שהספיק כבר לפרסם ביקורת על הספר בפייסבוק, כתב:

גם בכננת האווירונאוט יש גיבור שתמיד נופל על הרגליים. הפעם זה המקורי. חתול. אליו מצטרפים, באקספוזיציה קצבית ומרהיבה, בת אצילים מבית שנפל מגדולתו, קפטן ספינת אוויר שעברו לפניו, אצילה לוחמנית, לוחם מלידה, שני מדענים מטורללים באופן חביב ואיגיוני, וכמה נבלים מוצלחים למדי.
…
הדיאלוגים משעשעים, כמו גם הכתיבה בכללותה; קטעי הפעולה מעולים, והאווירה הייחודית שבוצ’ר יוצר פשוט נפלאה. אפשר לעצום עיניים, לראות את מרחבי האינסוף הכחולים, כשברקע צריח עצום, רוחש פעילות, ויצורים מוזרים למחצה מפציעים פה ושם.

פרטים נוספים על הספר ואפשרות רכישה יש כאן.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “ללמוד מהטובים ביותר – כללי ניהול העובדים שהביאו להצלחת גוגל” מאת לאזלו בוק, שהוא מנהל משאבי האנוש של חברת גוגל.

ברור מהכותרת במה עוסק הספר, ובחרתי להביא מתוכו דוגמה שהייתה מאתגרת יחסית מבחינה תרגומית, בשל הצורך להבהיר כמה וכמה מושגים, בלי ליצור עומס רב מדי על הטקסט והקורא (ההדגשות כאן שלי):

בגוגל יש לנו רשימות דיוור שאליהן יכול כל אדם להירשם, ושיחה הקשורה לנושא אחד מכונה פתיל. לפעמים נושא רגיש במיוחד גורם להיווצרות של פתילפלצת. ב-centithread יש יותר ממאה הודעות. ב-millithread (או kilothread … יש ויכוח על הקידומת הנכונה) הראשון שלנו היו יותר מ-1,000 תגובות. הוא התחיל בעוגה.

יום אחד בשנת 2008 הציע אחד מבתי הקפה שלנו את הקינוח הבא בתפריט ארוחת הצהריים:
עוגת קרם שוקולד-גוג’י טיבטי חינם בציפוי שוקולד-מקדמיה-קוקוס-תמרים : קרם אגוזי מקדמיה, אבקת קקאו, מקל וניל, אגבה, פתיתי קוקוס, גוג’י ברי, חמאת קוקוס, סירופ אגבה כחולה בחליטת תות, תמרי מג’הול, מלח ים.
זמן קצר אחרי שהתפריט פורסם כתב גוגלר אחד לאריק ב-Gmail, משהו בסגנון של: “זה מהתפריט של היום. אם לא תהיה תשובה טובה או פעולה מצד החברה אני אתפטר במחאה.”
הגוגלר העביר את מכתבו לכמה רשימות דיוור קטנות, ולאחר מכן העביר אותו אחד המהנדסים לרשימת הדיוור הכללית של החברה לנושאים שונים.
בהמשך הוא קבע שיא לזמן הקצר ביותר שבו נושא צבר למעלה מ-100 תגובות, והפך להיות הנושא הראשון שעבר את סף 1,000 התגובות. גוגלר אחד ספר בסך הכול יותר מ-1,300 מיילים בנושא.
עכשיו – קצת הקשר.
גוג’י ברי, פרי יער הצומח במקור בדרום-מזרח אסיה ובסין, גדל כיום בקנדה, בארה”ב ובמקומות אחרים. הוא גדל על שיחים שיכולים להגיע לגובה מטר עד שלושה מטרים, בעלי פרחים סגולים. הפרי כתום-אדום, קטן, באורך סנטימטר עד שניים, עשיר בנוגדי חמצון ובעל טעם חמוץ-מתוק. אני לא יכול לומר שאני מת עליו, אבל הוא לא רע כשמשלבים אותו בכל מיני מנות.
באותו יום באפריל החליט שף אחד להכין עוגה עם גוג’י ברי שהגיע מטיבט. כל האוכל בגוגל ניתן בחינם. כך שהעוגה היתה בחינם. עם גוג’י ברי. מטיבט. הבעיה היא שבאנגלית המילה Free פירושה גם “חינם” וגם “חופשי” או “לשחרר”. שמה הארוך של העוגה יכול היה להתפרש כמעדן מפונפן בחינם, או כקריאה לשחרורה של טיבט.
מבחינתם של גוגלרים רבים הכוונה היתה למשמעות השנייה.
גוגל פועלת ברחבי העולם כולו, ויש לנו כמה משרדים בסין. בעבור סינים רבים, טיבט היא חלק מסין – בעבר, בהווה ובעתיד. מבחינת רבים אחרים טיבט היתה וצריכה להיות מדינה עצמאית מסין. בלי קשר לגוגל, אני חושב שזאת לא הגזמה מופרזת לומר שיש כנראה מיליארד איש שחושבים כך, ומיליארד שחושבים ההיפך.
היו גוגלרים, כמו זה שכתב לאריק וכמה אלפים מחבריו הקרובים, שנעלבו עד עמקי נשמתם מהרעיון העולה משמה של העוגה, ולפיו טיבט צריכה להיות “חופשית”. כדי להבהיר את כוונתם, היו שטענו שבני המערב היו נעלבים לא פחות אם “איזה שף בלונדון” היה מציע “עוגת ויילס חופשית” או “עוגיית צפון אירלנד החופשית”. אחרים הפליגו עוד יותר בדבריהם והציעו “סירופ מייפל קוובק החופשית”, “סטייק טקסס פוליגמי” ו”חביתיות מלחמת התוקפנות של מדינות הצפון”, כדי לדרוך על יבלות אמריקאיות.

(עריכה – דנה זייברט-טל)

יצא לאור בתרגומי ספרה האוטוביוגרפי של ד”ר רות ווסטהיימר “על אהבה ושמחת חיים” (עורכת התרגום – דנה זייברט ).
ד”ר רות נמצאת כרגע בארץ ומתוכננים שני אירועי חתימה שלה בצומת ספרים – האחד בתל אביב (17.6) בדיזינגוף סנטר בשעה 11:00 והשני בירושלים (22.6) בשעה 17:00.

נהניתי לעבוד על הספר. הוא מתאר בשפה ישירה וקולחת אירועים שונים מחייה של ד”ר רות: החל מילדותה בתקופת השואה, דרך חברותה ב”הגנה” ולימודיה בסורבון בפריז ועד להופעות שלה בספינות שעשועים כשהיא בשנות השמונים לחייה.

היה נחמד במיוחד שיכולתי להתייעץ עם הכותבת בעצמה בכמה סוגיות תרגומיות, כיוון שהיא הרי דוברת עברית. בין השאר, קיבלתי ממנה אישור לכתוב על מכרה שלה שהיא “מדברת אוטוסטרדה”.

לקריאת קטעים מהספר בכתבה ב”ישראל היום” לחצו כאן.

בפוסט “המידות הטובות” דנתי בהמרת מידות בין שיטות שונות בתרגום לעברית. אם אין סיבה מיוחדת שלא לעשות זאת, נהוג להמיר נתוני מרחק, משקל וכן הלאה ליחידות מטריות, המוכרות לקוראים.
הנושא עורר דיון, הן בתגובות לפוסט כאן ובפייסבוק והן בשיחות שלי עם קוראים. היו שצידדו בהמרה, כי אין צורך לסבך את הקורא העברי במידות שקשה לו לחשב (אם הוא בכלל מסוגל לזה). אחרים לעומתם תמכו בשמירה על מידות שהן אולי זרות לנו, אבל טבעיות לדמויות בספר. הדמויות של ג’יין אוסטן לא השתמשו בקילומטרים, ומידת האורך “וֶרְסְטָה”, שהייתה בשימוש באימפריה הרוסית, טבעית לרומן ישן ועוזרת לשמר בו את הניחוח הזר.
חוויית הקריאה משתנה כאשר אלמנט זר בטקסט מחייב את קורא התרגום להקדיש תשומת לב אליו, בעוד שאצל הקורא בשפת המקור הוא היה נבלע בעלילה בלי להשאיר חותם.
כשתרגמתי לאחרונה ספר מדע בדיוני, שמתרחש בעולם אחר, המרתי את כל המידות. הסופר יכול היה להמציא שיטת מדידה, אבל בחר להשתמש במידות הטבעיות לו ולקוראיו. כך יהיה גם בשביל הקורא בעברית. לעומת זאת, במקומות שבהם הסופר בחר לעשות הזרה, כולמר להשתמש במילים נדירות או חריגות, עשיתי זאת גם בתרגום שלי.
בספר אמריקאי העוסק באתלטיקה וריצות שתירגמתי לאחרונה יש כמובן נתונים רבים של מרחק ושל זמן. ברור מהקריאה שהכותב ממיר מידות מטריות לאלה שאליהן הוא וקוראיו רגילים. לכן הוא מספר על רצי מרתון שגומאים 125 מייל בשבוע באימונים, כשלמעשה ההתייחסות היא למספר העגול יותר 200 ק”מ. אחד הסיפורים בתחילת הספר הוא על רץ קנייתי, הרגיל למידות המטריות, שמתקשה לחשב בראש במהלך מרוץ את הקצב הממוצע שלו, כי הנתונים מוצגים מולו במיילים. הכותב המיר, ואני ממירה בחזרה. אבל למעשה אצל שנינו יש בטקסט הסופי מידות משני הסוגים. הוא נאלץ לתת נתונים על ריצות 5,000 ו-10,000 מטר, כי אלה המרחקים הסטנדרטיים בתחרויות העולמיות. אני מביאה תוצאות זמן לריצת מייל, כי גם זה נתון שחשוב בפני עצמו, ולא רק בהמרה לקילומטרים.

[התמונה מעמוד הומוריסטי ]