הקיץ אני נוסעת לאדינבורו, ללימודי ספרות סקוטית. אוניברסיטאות סקוטלנד מציעות לסטודנטים מרחבי העולם לימודי קיץ בספרות וכתיבה. התוכנית נותנת מלגות למתרגמים מקצועיים עם עניין בתרבות הסקוטית, וברגע שחברתי יעל כהנא-שדמי שלחה לי את המידע התלהבתי והגשתי בקשה. כי אני מתרגמת עם עניין עז בסקוטלנד :-). סיפרתי בין השאר על התרגום של “שם צופן וריטי” מאת אליזבת וויין, שאחת הגיבורות שלו סקוטית ומדברת לפעמים במבטא בולט או במילים מיוחדות לאנגלית הסקוטית (אם כי לא בגאלית, שזאת כבר בעיה אחרת).
לשמחתי קיבלתי את המלגה ובאוגוסט הקרוב, בזמן פסטיבל אדינבורו, אני אגור במעונות הסטודנטים ואזכה לתוכנית לימודים עשירה אך מרווחת, כולל השתתפות באירועי תרבות וזמן לטייל ולחוות את העיר וסביבתה. מלבד פסטיבל התיאטרון המוכר יש גם אירועי אמנות, קולנוע ופסטיבל ספרים בינלאומי גדול. אני מקווה לחוויות תרבותיות רבות ולמזג אוויר נעים.
חומר הלימוד לקורס נמסר מראש, וכבר קראתי את הספרים, הסיפורים, השירים והמחזות שניתנו. רובם לא תורגמו לעברית. בהמשך הבאתי סקירות קצרות על חלק מהם, עם רשמיי האישיים מקריאה, לפני התעמקות במסגרת הלימודים.
מה המאפיינים הייחודיים של הספרות הסקוטית? כרגע אני לא יכולה לומר. סופרים גדולים ומפורסמים שנולדו או חיו בסקוטלנד מוּכרים כחלק מהספרות האנגלית, מארתור קונאן דויל ועד ג’. ק. רולינג. מעטים, כמו וולטר סקוט ורוברט ברנס, נקראים בעולם כסקוטים במובהק, כולל מאפייני שפה מקומיים ייחודיים. כשאחזור, אדע יותר, ואדווח.
להמשך הקטע →

אמת ידועה לכל היא שהבגדים הם שכבת ההגנה הראשונה במעלה של מרגל בשטח אויב. סוכן חשאי או סוכנת חרש הנמצאים בארץ זרה חייבים להשתלב בצורה מושלמת באוכלוסייה המקומית בחזותם החיצונית, עוד לפני שהם מוציאים מילה מפיהם.
בתקופת מלחמת העולם השנייה שלח השירות החשאי הבריטי את אנשיו לאזורים שהיו נתונים תחת שלטון נאצי. חלקם היו ילידי המדינות הכבושות, חלקם בני בעלות הברית במקור שהיו מסוגלים “לעבור” כמקומיים. הנושא מופיע בכמה ספרים שתרגמתי, ביניהם “שם צופן: וריטי”, “סוכן חשאי”, “ניצוץ באפלה” וגם בספרי המסע בזמן “צפירת הרגעה” ו”עיר הזמן”.
כתבה באתר JSTOR Daily מפרטת את שיטות הפעולה של הבריטים בהכנת בגדיהם של הסוכנים, ומעוררת התפעלות מתשומת הלב המדוקדקת לפרטים. מנהלת המבצעים המיוחדים של בריטניה (SOE) השיגה בגדים, נעליים, מזוודות ושאר ציוד מתאים לסוכנים המיועדים למדינות אירופה באמצעים שונים: מפליטים ועד לחנויות יד שנייה. משאזלו הפריטים שאפשר היה לקנות או לקבל היא התחילה לייצר אותם, בין השאר בעזרת מתפרות בניהולם של מהגרים שהכירו את המנהגים במולדתם. להמשך הקטע →

בשנה האחרונה נחשפתי הרבה מאוד לדיאלקטים הסקוטיים של השפה האנגלית. כפי שכתבתי כבר, התמודדתי עם הייחודיות של הסקוטית בתרגום “שם צופן: וריטי“, כיוון שאחת מגיבורות הספר היא סקוטית גאה (וגם בני משפחתה, מן הסתם). המבטא והדיאלקט הסקוטיים משמשים לאיפיון הדמויות האלה – למשל כאשר המבטא מתחזק אצלן בשעת כעס.
לפי הסטריאוטיפ, הסקוטים נחשבים לפראים של האיים הבריטיים. משום כך, במאמר ההומוריסטי שמסתובב באינטרנט (ומיוחס בשגגה לג’ון קליז) כתוב עליהם “הסקוטים העלו את רמת הכוננות שלהם מ’מעוצבנים’ ל’נחסל את הממזרים’. אין להם רמות כוננות אחרות. משום כך הם מוצבים כבר 300 שנה בקו החזית של הצבא הבריטי.”
לסקוטית יש מקום מרכזי גם בספר “נוכריה” מאת דיאנה גבלדון ובעיבוד שלו לסדרת טלוויזיה (Outlander). הדיבור של הדמויות הסקוטיות שונה במובהק מזה של האנגלים. השוני מתבטא במבטא, באוצר מילים וגם בדקדוק. גבלדון, למשל, שמה בפיהם של סקוטים משפטים שיש בהם AND במקום שאנגלים היו אומרים IF. הם גם אומרים Aye במקום Yes, ועוד ועוד. (בסדרת הטלוויזיה, עוד יותר מאשר בספרים, יש דיאלוגים בגאלית, שהיא שפה אחרת, אבל לא ניכנס לעניין הזה).

מסוקרנים? רוצים לשמוע? כאן יש דוגמאות אודיו של כוכב סדרת הטלוויזיה, השחקן סם יואן, וכאן הוא מקריא סיפור מן העולם של סדרת בני הנפילים שאני מתרגמת. עוד מבטא סקוטי? דיוויד טננט מקריין סרטון שמסביר את תורת היחסות של איינשטיין, לכבוד יום הולדתה המאה. המערכון הזה מפגיש את טננט עם קתרין טייט לשיעור ספרות אנגלית (או אולי סקוטית?). במקום אחר, מומחית הדיאלקטים של Outlander מדגימה את מגוון המבטאים הסקוטיים השונים.

בכתבה בלשנית קצרה מתואר מחקר שעוסק בצלילים בדיאלקטים שונים, תוך התמקדות בצליל ה-R הסקוטי האופייני. בנוסף, מתברר שאוצר המילים הסקוטי העוסק במזג האוויר גדול במיוחד, ויכול להיות אפילו שיש להם יותר מילים לתיאור שלג מאשר לאסקימואים (תודה על הקישורים האלה ליעל כהנא-שדמי). עיסוק בלשני מעמיק יותר בדיאלקט הסקוטי אפשר למצוא כאן וכאן, ואילו כאן יש ניתוח בלשני ספציפי של שון קונרי.

ורק בשביל הקטע, אם נניח חשבתם שהסקוטים נשמעים מוזר, שם המקום הארוך ביותר בוולשית, מוזכר גם כאן.

הצילום לקוח מתוך חשבון אינסטגרם בשם pop.lander, שמשחזר בשיא החמידוּת סצינות מתוך סדרת הטלוויזיה Outlander בעזרת בובות של הדמויות.

באתר הספרייה הלאומית התפרסם מאמר על גיוסן של בנות הישוב העברי לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.
חברתי יעל כהנא-שדמי הביאה את הקישור הזה בדף הפייסבוק “מדברים על שם צופן: וריטי“, שמוקדש לדיונים על הספר ולכל מיני נושאים הקשורים אליו, כמו למשל נשים בצבא הבריטי בכלל ובחיל האוויר שלו בפרט.
הספר מככב גם ברשימת הקריאה הפמיניסטית של כתב העת Elle, לצד קלאסיקות וגם כמה ספרים חדשים ומסקרנים.
האתר המשובח ” A Mighty Girl” מרכז רשימות של ספרים, סרטים וצעצועים שיכולים לעזור לבנות לגדול להיות חכמות, נועזות ובטוחות בעצמן. יש לו דף פייסבוק שמציג סיפורים מעוררי השראה של נשים ונערות מרחבי העולם, ופעמים רבות ממליצים שם על “שם צופן: וריטי”.
בין השאר הובא שם סיפורה של הסוכנת הבריטית האמיתית פיליס לאטור דויל, שצנחה לצרפת ב-1944 למשימת איסוף מודיעין. את הצפנים שלה היא הייתה מסתירה בעבודות סריגה שנשאה איתה.
אגב, גם המלכה אליזבת שירתה בצבא בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה ויש תצלומים נהדרים שלה כמכונאית רכב. זה הרקע של סיפור מצוין על המלכה חובבת הרכב. בשנת 1995 היא לקחה את הנסיך עבדאללה מערב הסעודית לנסיעת שטח פרועה באחוזתה הסקוטית, לחרדתו הרבה. נשים אינן מורשות לנהוג בערב הסעודית עד היום, אבל הרי אי אפשר לסרב למלכה.

ברחבי העולם האנגלוסכסי נהוג לחגוג את המעבר בין סוף השנה לתחילת שנה חדשה בהרמת כוסית ובשיר Auld Lang Syne מאת רוברט ברנס. במסורת הסקוטית החגיגות מכונות הוגמני (Hogmanay) ומלוות מן הסתם בשפע ויסקי.
אחת מגיבורות “שם צופן: וריטי” היא סקוטית גאה, גאה עד כדי כך שגם בעינויי חקירה בידי הגסטאפו היא גוערת בחוקריה כאשר הם מתייחסים אליה בתור “חיילת אנגליה”.
כאשר היא נאלצת לכתוב עוד ועוד, ואיננה יודעת מה, היא חוזרת לשיריו של המשורר הלאומי שלה, החקוקים בזכרונה:

אני אוהבת לכתוב על מאדי. אני אוהבת להיזכר. אני אוהבת לבנות
את הסיפור, להתמקד, לעסוק באמנות הסיפור, לשלב את הזיכרונות
יחדיו. אבל אני עייפה כל כך. אני לא יכולה להמשיך ליצור הלילה. בכל
פעם שנדמה שאני עוצרת, מתמתחת, מושיטה יד לדף נוסף, משפשפת
את העיניים, הבן זונה החתיכת חרא הזה ששומר עלי נוגע לי בעורף עם
הסיגריה שלו. אני כותבת את הדברים האלה רק כדי שהוא לא ישרוף
אותי. הוא לא יודע לקרוא אנגלית (או סקוטית) וכל עוד אני מכסה
דף אחרי דף בשורות מתוך “טאם או׳שאנטר״ הוא לא מכאיב לי. אני
לא יכולה להמשיך לנצח, אבל אני יודעת המון רוברט ברנס בעל פה.

בספר יש קטעים משירים שונים, כולל כמה של רוברט ברנס.
שתהיה לכולנו שנה טובה, בתקווה שהצרות יופיעו בה רק בספרים.

בתמונה: שלג דאשתקד

“שם צופן: וריטי” הודפס ונמצא כבר בחנויות הספרים. באתר הוצאת “עוץ” ביקשה גילי בר-הלל מחברות וחברי פורום “ספרים?” בפייסבוק, שיכתבו על דמות ספרותית נשית המעוררת בהם הזדהות ואהבה. כדאי לקרוא את מה שכתבו.

***

לקראת סוף השנה עסקה תוכנית הרדיו “ספרים, רבותי, ספרים” עם ציפי גון גרוס בספרות המתורגמת לעברית. בתוכנית התראיינו מתרגמים משפות שונות, שהמליצו על ספרים מתורגמים מהשפות “שלהם” ועל ספר שלדעתם כדאי לתרגם לעברית. לכבוד היה לי להיכלל ברשימה המכובדת (וגם לזכות לשבחים על תרגום “שם צופן: וריטי” מפי עמיתי שי סנדיק).
אפשר להאזין לתוכנית מיום 25.12.2015 באתר גלי צה”ל ולראות את רשימת הספרים והממליצים בדף הפייסבוק של התוכנית.

בתרגום ספרות היסטורית חשוב למצוא את האיזון הנכון , כדי שהשפה תהיה מצד אחד קריאה ומובנת לקהל הקוראים הנוכחי, ומצד שני תשמור עדיין על נאמנות לתקופה המתוארת.
הספר “שם צופן: וריטי” מתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה. בתרגום הקפדתי שהשפה שבה מדברות וכותבות הגיבורות הצעירות תהיה טבעית להן בעברית, ומצד שני השתדלתי לתת לה נופך מיושן קלות, לפחות מדי פעם.
ברור מאליו שאי אפשר לשים בפיהן סלנג מודרני. בדרך כלל אני משתמשת במילים עבריות עד כמה שאפשר, אבל בספר כזה בהחלט יש מקום להשאיר מדי פעם מילים הלקוחות מן האנגלית והצרפתית, שלא היו קיימות בעברית בשנות הארבעים.
בהתייעצות עם המו”לית גילי בר-הלל והעורכת רוני בק שילבתי מילים כמו “קומבניזון” ו”מנואלה” וקראנו לצעיף המתאים “שאל”. בעייה מיוחדת הייתה במונחים המקצועיים של מכונאות וטיסה, שחשוב היה שיהיו מדויקים, ומצד שני שלא יישמעו מודרניים מדי.
ראו למשל, בתמונה המצורפת, רישיון שקיבל אבא שלי במהלך לימודי טיסה בארץ. השנה כבר 1969, ועדיין מופיע במסמך הרשמי מינוח שנראה לנו היום מיושן: “תברוקה”. (אפשר ללחוץ על התמונה כדי להגדילה).

את “שם צופן: וריטי” אפשר לרכוש ולקרוא עכשיו, במהדורה דיגיטלית, או לקנות עותק מודפס בהנחת הזמנה מוקדמת. אני ממליצה בחום, מגיל 14 ומעלה.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת עוץ “שם צופן: וריטי” מאת אליזבת וויין. כרגע ניתן לקנות עותק דיגיטלי של הספר באתר גטבוקס. עותקים מודפסים יגיעו לחנויות בעוד כמה שבועות.
מן הכריכה האחורית של הספר :

ב-11 באוקטובר 1943, מטוס ריגול בריטי מתרסק בשטח צרפת הכבושה. הטייסת והסוכנת החשאית שהיא מובילה הן חברות נפש. האם מישהי מהן תצליח לשרוד? לאסירה שנפלה בידי הגסטאפו נותנים הנאצים בחירה: לחשוף את פרטי משימתה, או להישלח למוות אכזרי. הם יוציאו ממנה את האמת. אבל לא כפי שציפו.

הספר המקסים הזה מעורר רגשות חזקים אצל הקוראים. כמה וכמה מהם, בארצות שונות, יצרו סרטונים שהם מעין קדימונים לספר. חלקם נוצרו כתרגיל בקורס ספרנות או מידענות, כמעט אף אחד מהם אינו רשמי. אתם מוזמנים לצפות:

צ’כי

בריטי

להמשך הקטע →

אתם מוזמנים לצפות בשיח מתרגמות כיפי במיוחד.
באתר פאנטום VOD עלה לצפייה תיעוד הפאנל “המתרגמת של הנוסע בזמן” שנערך בכנס אייקון האחרון. כדאי לבקר באתר, המלא חומר עשיר של הרצאות ופאנלים מכנסים קודמים.

המשתתפות בפאנל וספרי המסע בזמן שתירגמו:

חמוטל ילין: מתרגמת (נוסעים בזמן אינם מתים / ג’ק מקדוויט; מכונת הזמן המקרית / ג’ו הלדמן), עורכת ומרצה.

ורד טוכטרמן: מתרגמת (שערי אנוביס / טים פאוורס; האפלה / קוני ויליס), סופרת וחובבת.

ענבל שגיב-נקדימון, מתרגמת (קיסר / סטיב בקסטר; צפירת הרגעה / קוני ויליס; עיר הזמן / דיאנה וין ג’ונס, שניהם טרם יצאו לאור).

בספר “שם צופן: וריטי” שיצא לאור בקרוב בתרגומי בהוצאת “עוץ” יש גיבור משנה שבדרך כלל אינו זוכה ליחס של כבוד בספרים: העט. הספר כתוב כיומן, ובחלקו הראשון יש כמה וכמה התייחסויות לעטים נובעים, ולקשיי הכתיבה בהם: הדיו סמיך מדי וצריך לדלל אותו בנפט, ציפורן העט מתעקמת, ואפילו משמשת כנשק.
בחלק השני של הספר מופיע הכוכב החדש, העט הכדורי. הסופרת, אליזבת וויין, מציינת באחרית הדבר:

ידעתי שיהיה קשה מאוד לספק [לדמויות בספר] דיו לאורך זמן, והיה נוח לתת להן עטים כדוריים. אז חשבתי שאני צריכה לוודא שהיו עטים כדוריים בשנת 1943.
התברר שהיו, אבל בקושי. את העט הכדורי המציא לזלו בירו, עיתונאי הונגרי שנמלט מן הכיבוש הגרמני של אירופה לארגנטינה. ב-1943 הוא נתן לחיל האוויר המלכותי רשיון לשימוש בהמצאתו, והעטים הכדוריים הראשונים יוצרו ברדינג שבאנגליה על ידי יצרן המטוסים מיילס, במטרה לספק לטייסים דיו לאורך זמן!

כמה מאיתנו כתבו אי פעם בעט נובע? כתבה מעניינת מסבירה שהמעבר מעט נובע לעט כדורי שינה את כתב היד הרווח. הדיו בעט נובע דליל, מכתים את הנייר ברגע שהציפורן נוגעת בו, נמרח במגע יד או בלחות, ויוצר את כתב היד המחובר (בלועזית), שבו כל אותיות המילה מחוברות ביניהן בקווים דקים.
לעומת זאת, העט הכדורי מכיל דיו סמיך יותר, שמתייבש במהירות ואינו נמרח כמעט. הוא מחייב הפעלה של לחץ רב יותר על הנייר כדי ליצור קו או אפילו נקודה. לכן הוא חולל מהפכה לא רק בזמינות של כלי כתיבה אמין, אלא גם בכתב היד של המשתמשים, כי הוא בעצם לא מתאים במיוחד לכתב מחובר.

לסיום, אתם מוזמנים לעבור לקטע סאטירי: אלן דג’נרס לועגת לחברת “BIC” שניסתה לשווק עט מיוחד לנשים, בלי שום צורך מעשי אמיתי.

בצילום: כתב מחובר (לא בעט), פחי אשפה בבית הארחה בחווה באירלנד

כל כך אוהב ספרים שזה נורא.
את כנס “נוער קורא”, שנערך אתמול בפעם השלישית, מארגנת במקצועיות מושלמת קבוצת נערות אוהבות קריאה, המנהלות של דף הפייסבוק “נוער קורא – כן, יש דבר כזה“.
היה מלהיב לראות את מאות בני הנוער שצבאו על דוכני הספרים בכנס (ראו בתמונה) ומילאו את האולם.
בהרצאה הראשונה סיפרתי עם גילי בר-הלל מהוצאת עוץ ועם העורכת רוני בק על הספר “שם צופן: וריטי” ועל העבודה המשותפת שלנו עליו. הגג כמעט התרומם מקריאות ההתלהבות שנשמעו בכל פעם שהזכרנו סופר או ספר שאהובים על הקהל. “הארי פוטר”, “בני הנפילים” ו”פרסי ג’קסון” היו מובנים מאליהם, אבל הם הריעו גם ל”אפיפיורית יוהנה” ולאלן טיורינג (ולא רק בזכות בנדיקט קמברבץ’).
עם זאת, אני חייבת לציין שהתרועות היו רמות הרבה יותר בהרצאה האחרונה של היום, כשד”ר קרן לנדסמן הרצתה בלי המצגת שלה ועשתה נפשות לפמיניזם שיוויוני אמיתי (שגם הוא, כמו כל דבר אחר, טוב יותר עם דרקונים).

כמה שאלות ששאלו אותי אתמול:

• מתי הכי בכית כשדמות בספר מתה?
• חשבת פעם לשנות סצינה לא נעימה בספר שאת מתרגמת?
• לא מפריע לך שהסופרים מקבלים את כל הקרדיט על הספר שלהם, ואת לא?
• איך התחלת לתרגם?
• חשבת להחליף מילים לטיניות במילים בארמית?
• את לא מתעצבנת נורא כשמשנים לך מילים בעריכה?
• למה רצית להיות סופרת?
• לאיזו דמות את הכי מתחברת ב”בני הנפילים”?
• מה קורה אם יוצא לאור תרגום איום ונורא?

משתתפי הכנס ואחרים מוזמנים לפאנל “המתרגמת של הנוסע בזמן” בכנס אייקון הקרוב 29.9.15 בשעה 12:00. בפאנל אדבר עם מתרגמים של ספרי מסע בזמן. פרטים נוספים בהמשך.

אני שמחה לספר שהפעם לא רק אבקר אלא גם אשתתף בכנס נהדר שמארגנות חבורת נערות מבריקות ונמרצות.
הכנס השלישי של “נוער קורא” יתקיים ביום שני, ה-17.8, בין 11:00 בבוקר ל-18:00 בערב, באודיטוריום ע”ש סמולרש שבאוניברסיטת תל אביב. הכנס כולל החלפה/מכירה של ספרים יד שנייה – המשתתפים מוזמנים להביא ספרים שהם רוצים למכור ולקנות תמורתם או בכסף ספרים אחרים.
בשעה 13:00 תתחיל ההרצאה הראשונה, ובה גילי בר-הלל, רוני בק ואני נספר על הספר הנפלא “שם צופן: וריטי” מאת אליזבת’ וויין ועל תהליך התרגום שלו לעברית. גילי בחרה את הספר להוצאת “עוץ” שלה, אני תרגמתי ורוני ערכה את התרגום.
בהמשך הכנס יהיה פאנל סופרות והרצאתה המעולה של קרן לנדסמן על “מנהיגות, מורדות ומתבגרות”. בין לבין יהיו אירועים נוספים והמון התרגשות של הקוראים והקוראות הצעירים.
הפרטים המלאים על הכנס כאן.

בעלות הברית חגגו בסוף השבוע שבעים שנה לניצחון על הנאצים. החגיגות כללו, בין השאר, מטסים של כלי טיס מתקופת מלחמת העולם השנייה.
“שם צופן – וריטי” מאת אליזבת’ ויין שתירגמתי מספר על חברוּת אמיצה בין צעירות בריטיות במלחמת העולם השנייה, אחת מהן טייסת. מאדי, בעלת הכשרון הטכני, לומדת לטוס ומשתתפת בפעולות חשאיות.
הסרטון בקישור הזה, מן השבוע שעבר, מציג טייסת אמיתית כזאת, שחזרה לסיבוב נוסף בספיטפייר בגיל 92. ג’וי לופטהאוס (שם נהדר לטייסת) מתלהבת מאוד מן הטיסה, והדבר היחיד שמטריד אותה הוא כל הדיבורים עם מגדל הפיקוח, כי בזמנו היתה רגילה לטוס בשקט מוחלט, בלי מכשירי קשר.
כאן אפשר לראות תמונות מהמטס שנערך מעל וושינגטון. ובעיתון “הארץ” יש דיווח על המצעד שנערך במוסקבה. אגב, לברית המועצות היו לא מעטות נשים טייסות.
הספר “שם צופן – וריטי” יצא לאור בקרוב בהוצאת עוץ. עותק דיגיטלי שלו יישלח לתומכים בפרויקט “עוגות בחלל” של ההוצאה.

הנה סוגייה תרגומית מעניינת שעלתה במהלך העבודה על “שם צופן: וריטי” מאת אליזבת וויין. זהו ספר מתח המתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה בבריטניה.
בסצינה המדוברת נכנסות שתי חיילות בריטיות צעירות לפאב שבו יושב מפקד הבסיס שלהן עם איש ביון בכיר. השניים, מתברר, דיברו על השתיים, בעקבות הצלחה מבצעית שבה הוכיחו תושייה רבה. איש הביון, שזומם לגייס אותן, מנווט את השיחה לספר “קים” מאת רודיארד קיפלינג, שגיבורו הוא מרגל בריטי.
הוא שואל “קראת את ‘קים’? את אוהבת את קיפלינג?” החיילת משיבה שקראה כמובן את קיפלינג, וכיום היא מעדיפה את אורוול.
אבל לפני כן היא מתבדחת איתו, בעזות מצח לא קטנה כשמדובר בחיילת מול גבר מבוגר ובכיר ממנה. היא מתייחסת לשאלה כאילו המילה “קיפלינג” היא לא שם של סופר אלא שם פעולה בעל הסיומת הרגילה באנגלית ing. היא אומרת משהו כזה: “אני לא יודעת, חצוף, אף פעם לא עשיתי קיפּל”. באנגלית יש למילה קונוטציות מיניות, בשל הדימיון הצלילי שלה ל-coupling, הזדווגות.
חברי מ”פורום תרגום ועריכה” עזרו לי לגלות שלא מדובר בהמצאה של הסופרת שלי. הסיפור המלא של ההתחכמות וגילגוליה נמצא אצל “חוקר הציטוטים“. מתברר שהבדיחה מוכרת עוד מסוף המאה התשע-עשרה, והופיעה על גלויה שנכנסה לספר השיאים של גינס כנמכרת ביותר בעולם. הגלויה היא יצירה של דונלד מקגיל, מאייר פורה ומצליח ביותר שהתמחה בהומור מפולפל. אגב, ג’ורג’ אורוול כתב מאמר ביקורת מפורסם על מקגיל והמרד שהוא מייצג במוסכמות החברה.

ואיך נפתרה הבעייה בתרגום לעברית של “שם צופן: וריטי”? בשביל התשובה תצטרכו לקרוא את הספר.