יש כמה בדיחות שכל ילד מכיר:
– איך אומרים נהג ביפנית? אישימוטו.
– מי המציאה את החזייה? קרלה בציצי.
וכן הלאה*.

בספר “להתאהב בגרייס” מאת קריסטל סאתרלנד שיצא עכשיו לאור בתרגומי עובדים הגיבורים על עיתון התיכון. הם מחליטים שעליהם להשתמש בשמות-עט ואז נחה עליהם רוח שטות והם משתעשעים בגסויות. העניין הוא שהם לא רוצים להכעיס יותר מדי את המורה האחראי עליהם.
באנגלית, הם חושבים על השם Randy Nips (שמשמעותו, פחות או יותר, “פטמות לוהטות”), ואז משנים קצת, לשם Randy Knupps שנכתב אחרת, אבל נשמע דומה. הם גם מוסיפים שמות לשאר הצוות.

ומה אמורה לעשות המתרגמת עם העניין? ודאי שלא להכניס הערת שוליים עם הסבר ארוך כמו הפוסט הזה. צריך שמות שיתנו משחק מילים, קצת גס אבל די ילדותי. והם צריכים להתקבל בטבעיות בספר שמתרחש בארצות הברית, כך שהם לא יכולים להיות ישראליים מדי.

הפתרון שאליו הגעתי, אחרי כמה התלבטויות בעזרת חברים, היה זה:

…התחלתי לכתוב את המאמר הראשון שלי בשם קרלו פֶּפִּינוֹ (שכנעתי את גרייס לרדת מ”קרלו בַּפִּינו”, שהמורה היה קולט מיד, למרות שהוא די תמים). והיא אמרה, “גם אני רוצה להיכנס לקטע הזה של שמות עט. אולי זה יכול להיות עסק משפחתי? אני אהיה מרלה פפינו, אשתך הפפינית, ולולה יכולה להיות שירלי פפינו, הבת הפפינית שלנו.” …

בתור בונוס, השם “מרלה” מתווסף לכמה התייחסויות אחרות שיש בספר ל”מועדון קרב”, שמרלה היא הדמות הנשית היחידה בו.

* סוס נכנס למסעדה ומבקש כוס קולה. המלצר שואל: “עם קש?” והסוס אומר, “כן! הרבה קש!”

יצא לאור בתרגומי בהוצאת “הכורסא” הספר
“להתאהב בגרייס” מאת קריסטל סאתרלנד, המיועד לנוער ולמבוגרים גם יחד. סיפור שובה לב ולפעמים גם שובר לב:

הנרי פייג’ מעולם לא היה מאוהב. הוא אמנם מחשיב את עצמו רומנטיקן חסר תקנה, אבל אהבה מהסוג המטלטל שמדיר שינה ומנטרל תיאבון טרם נקרתה בדרכו. עד שהגיעה גרייס.

גרייס לא נראית כמו נערת החלומות שהנרי דמיין לעצמו – היא נתמכת במקל הליכה, לובשת בגדים של בנים, ונדמה שהיא מתרחצת לעיתים נדירות בלבד. אך כשהנרי נבחר לערוך את עיתון בית הספר יחד עם גרייס, הוא מגלה שהוא מתאהב בה במהירות.

אולם “להתאהב בגרייס” הוא אינו סיפור אהבה אופייני של נער הפוגש בנערה. ספר הביכורים המבריק של קריסטל סאתרלנד מלא במידה שווה בשנינות ובשברון לב, והוא תזכורת בעלת עוצמה לאושר המריר-מתוק של אהבה ראשונה.

קריסטל סאתרלנד נולדה באוסטרליה, ארץ הקיץ הנצחי. היא עבדה כעיתונאית באמסטרדם ובהונג קונג. אין לה ילדים ולא חיות מחמד אבל היא נוהגת לכנות את החפצים שלה בשמות. בהולנד היו לה אופניים שנקראו קים קרדשיאן, ודינוזאור מתנפח בשם הרברט. להתאהב בגרייס הוא ספרה הראשון.

ערכה את התרגום: אורלי מזור-יובל

לאחרונה יצא לאור הספר “הפנים הרבות של האובדן והשכול: תיאוריה וטיפול” מאת שמשון רובין, רות מלקינסון ואליעזר ויצטום. אני תרגמתי חלקים מהספר, וחלקים אחרים ממנו נכתבו במיוחד עבור המהדורה העברית. היה מעניין במיוחד לתרגם מאנגלית תיאורים המתייחסים למטופלים ישראלים, ולדאוג לכך שהטקסט ייקרא כאילו נכתב בארץ במקור.

על הספר:

אין אדם שאהבה, קשר ויחסים עם אחרים זרים לו. אין אדם שלא חווה או יחווה אובדן, מוות ואבל במהלך חייו.
ספר זה מוקדש כולו לנושא אובדן בעקבות מוות והשכול הבא בעקבותיו.
בספר יש התייחסות תיאורטית, מחקרית ומעשית להיבטים רבים ומגוונים של תחום זה, עם העמקה בהיבטים היישומיים של התערבות טיפולית. המחברים, אנשי מקצוע מנוסים בעצמם, ביקשו לכתוב ספר שיהיה מעניין, אינפורמטיבי ומועיל לשורה רחבה של מטפלים ולקוראים המעוניינים להבין תחום זה לעומק.
הספר מיועד לקורא הישראלי, והוא בוחן ודן בנושאים רבים הקשורים למציאות הישראלית הרב־תרבותית. הוא בנוי מחמישה שערים: א) הבחירה בחיים אחרי אובדן; ב) המודל הדו־מסלולי לאובדן ושכול: להמשיך את הקשרים ולהמשיך בחיים; ג) שילוב של גישות טיפוליות שונות עם תובנות של המודל הדו־מסלולי לאובדן ושכול; ד) אובדן ואבל בישראל; ה) תרבות, חברה, אתגרים קליניים בישראל ובעולם.
זהו ספר מקיף ועדכני לכל מי שהתחום מעניין אותו.
פרופ’ שמשון רובין הוא פרופסור מן המניין לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת חיפה, ראש המרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי, וראש התכנית ללימודי תעודה בפסיכותרפיה.
ד”ר רות מלקינסון היא עובדת סוציאלית קלינית, המייסדת והמנהלת של המרכז הישראלי לטיפול רציונלי אמוטיבי התנהגותי, ומרכזת תחום ההכשרה במרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה.
פרופ’ אליעזר ויצטום הוא פרופסור מן המניין בחטיבה לפסיכיאטריה בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב ומנהל בית ספר לפסיכותרפיה במרכז לבריאות הנפש באר שבע.

בכנס אייקון שנערך בסוכות הרציתי על עיצוב התלבושות בסדרת הטלוויזיה “זרה”, המבוססת על ספרי “נוכריה” מאת דיאנה גבלדון. הזמן היה קצר ולכן הבטחתי לכתוב כאן בפירוט על אחת השמלות, שלא הספקתי לדון בה בהרצאה.

מעצבת התלבושות של סדרת הטלוויזיה, טרי דרסבך, הסתמכה בין השאר על ציורים מן המאה ה-18 ליצירת השמלות המפוארות שנלבשות בפריז של לואי ה-15.

אחת מהן נעשתה לפי דגם מוכר באמנות, המכונה “שמלת ואן דייק”, על שם הצייר הפלמי בן המאה ה-17. אנתוני ואן דייק צייר פורטרטים רבים של נשים בסגנון שמלה מסוים. כפי שניתן לקרוא כאן, מאפייניה העיקרים הם: צבעי שחור-לבן, שימוש בבדי סאטן חלקים , שרוולים נפוחים (לפעמים עם חריצים) קשורים בסרטים, תחרה במחשוף ובחפתים, תכשיטים המקשטים את השמלה בצורה אי-סימטרית.
הנה שניים מציוריו של ואן דייק (לחצו על כל תמונה כדי להגדילה):

ציורים נוספים שלו אפשר לראות בין השאר כאן.
להמשך הקטע →

בכנס אייקון 2016 – משחקים שנערך בשבוע שעבר השתתפתי בפאנל שבו הצגנו עבודות אקדמיות שנכתבו על המדע הבדיוני בישראל וקהילות החובבים.

מנחה הפאנל היה אהוד מימון, עורך אתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ועורך האסופה “היֹה יהיה”. האירוע התקיים כחלק מרצועת 20 שנה לאגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ואייקון ה-20.

אתם מוזמנים לקרוא את העבודות שעליהן דיברנו בשלמותן בקישורים הבאים:

עבודת התזה שלי, “מדע בדיוני בישראל“.

הילה אלוני: מנהלת תקשורת שיווקית וגיקית, חקרה את הפקת ההקרנות הפעילות הקהילתיות של המחזמר של באפי כמקרה מבחן להתגבשות קהילת חובבי מד”ב ופנטזיה.

נעמי כרמי: מנהלת דיגיטל, מחברת העבודה האקדמית “חובבי מד”ב ופנטסיה בישראל – בתוך הרשת ומחוצה לה“.

ד”ר ליאור גלרנטר: חוקר חובבים בדימוס. כתב את עבודת התזה שלו על קהילת החובבים בישראל.

בתמונה – חבורה אחרת שבה השתתפתי באייקון, תחפושת קבוצתית בנושא “גאווה ודעה קדומה וזומבים”

פסטיבל אייקון ייערך השנה בתאריכים 18-20 באוקטובר בסינטמטק תל אביב ומתחם אשכול הפיס הסמוך אליו.

אני משתתפת בשלושה אירועים:

ביום רביעי 19.10 בשעה 10:00 בבוקר – הרצאות פופ-אפ לנוער (אירוע חינם) – אוסף הרצאות קצרות בנושאים מגוונים. אני אדבר על המרת מידות בתרגום.

ביום רביעי 19.10 בשעה 20:00 פאנל “מבט אקדמי על הפאנדום” – אני אדבר על עבודת התזה שלי, “מדע בדיוני בישראל“.

ביום חמישי 20.10 בשעה 13:00 ההרצאה “מה תלבשי למסע בזמן” – פרטים כאן.

בלחיצה על הקישור תגיעו לתוכניה, ושם יש הסבר לרכישת כרטיסים.

בגיליון המיוחד של כתב העת “הממד העשירי” שיצא לאור לכבוד יום הולדתה העשרים של אגודה ישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה התפרסם מאמר שכתבתי עם נבט טחנאי. תודה לרמי שלהבת, שערך, שיפר וגם הרשה לי לפרסם את המאמר כאן, בנוסף על כתב העת.

*

הווסת והמחזור החודשי הנשי הם תופעה טבעית שמודחקת כמעט בכל תחומי התרבות. אפילו בפרסומות שאמורות למכור מוצרי היגיינה לנשים מציגים את הווסת כמים כחולים. דיבור על הדם החודשי נחשב “מלוכלך” ו”לא מהוגן”, וקשר שתיקה, בושה ומבוכה אפף עד לאחרונה את הנושא אפילו בשיח בין נשים לבין עצמן.
אין פלא לכן שגם במדע הבדיוני ובפנטזיה אין כמעט אזכורים של הנושא. ההתעלמות נמשכת מאז ראשית ימי הז’אנר, שמלכתחילה כיוון את עצמו לנערים ועסק בטכנולוגיה ומדעים מדויקים – נושאים שנחשבו “מחוץ לתחום” לנשים. כאשר אין כמעט סופרות, קיום הקוראות מוכחש ולדמויות של נשים יש פונקציה מוגבלת, לא יכול להיות עיסוק בווסת.
ובכל זאת, פה ושם הנושא מופיע, ובדרכים מגוונות במפתיע. במאמר נציג כמה מייצוגי הווסת והמחזור חודשי בספרות הז’אנר ונבחן איך השתנה והתפתח העיסוק בהם לאורך השנים. ננסה להעלות השערות באשר לסיבות שהביאו לייצוג זה או אחר של המחזור בכל יצירה, בהתאם לשינויים שחלו בהלך הרוח ובשיח החברתי לגבי נשים ונשיות. נראה שככל שרבו הנשים שכתבו מדע בדיוני ופנטזיה, וככל שגברה הפתיחות לנושא בחברה, נפתחה האפשרות גם לערער את הטאבו שהיה על הנושאים הללו ולפתוח אותם לדיון.
להמשך הקטע →

לקראת כנס אייקון שייערך בסוכות אני מכינה הרצאה ומצגת של התלבושות המרהיבות מסדרת הטלוויזיה “זרה” על פי הספר “נוכרייה” מאת דיאנה גבלדון.

איך תתלבש אישה מודרנית אם תחזור בזמן? מי מאיתנו לא חשבה על כך בעצמה? בסדרת המסע בזמן “נוכריה” עוברת קלייר, אחות קרבית בריטית במלחמת העולם השנייה, לעולם המסוכן לא פחות של סקוטלנד במאה ה-18. נבחן את השמלות והקילטים שגיבורינו לובשים, מטירות סקוטלנד ועד לחצרו של לואי מלך צרפת, ונדון במשמעות שלהם.

ההרצאה מתאימה למי שקראו את הספרים וראו את התוכנית בטלוויזיה, וגם למי שלא.

כדי להכין אותה הסתמכתי על שלל מקורות, שחלקם מובאים בהמשך לטובת המתעניינים בנושא: להמשך הקטע →

היום בשעה חמש תשודר בגלי צה”ל התוכנית “ספרים, רבותי, ספרים” שתקדיש פינה לג’יין אוסטן, לכבוד יום השנה ה-199 לפטירתה, שחל השבוע וציפי גון-גרוס תקריא קטע מתוך “ליידי סוזן” בתרגומי.
בנוסף, במוסף “הארץ” יש כתבה מרתקת מאת נעה מנהיים על גלגוליו השונים של רומן המכתבים לאורך השנים, כולל אזכור של “ליידי סוזן”, הכתוב בסוגה זאת (הידעתם שגם “תבונה ורגישות” נכתב מלכתחילה כרומן מכתבים? אוסטן שינתה את צורתו בהמשך, ורק אז הוציאה אותו לאור).
המתעניינים בסרט “אהבה וידידות” על פי “ליידי סוזן” מוזמנים לקרוא כתבה המתמקדת בתלבושות הסרט ולראות את הכוכבת, קייט בקינסייל, מפרשנת בשנינות כללי נימוסין של המאה השמונה-עשרה.

אפרופו תלבושות מן המאה השמונה-עשרה, כנראה שהעניין שלי בסדרת הספרים והסרטים “נוכרייה“, כבר נודע ברבים…

מותו של אומברטו אקו החזיר אותי למאמר שלו שקראתי במסגרת לימודי מחקר התרבות (בין השאר, לצורך העבודה שכתבתי על ספרי פטריק קים).
בזמנו קראתי את התרגום לעברית: “תבניות הסיפר ברומאנים של ג’יימס בונד ליאן פלמינג” כפי שהופיע בכתב העת הספרות 18-19, דצמבר 1974.
הפעם קראתי נוסח באנגלית של המאמר, שאולי אינו זהה לחלוטין, אבל עיקר הדברים שזכרתי נמצא בו. ציטוטים שאביא הם תרגום חופשי שלי מן האנגלית.
עניין ראשון, משמעותי, הוא נושא המאמר. אקו, איש האשכולות המוערך, פרופסור לסמיוטיקה, מנתח בהעמקה סדרת ספרים (המאמר לא מתייחס לסרטים) ששייכת במובהק לתרבות הפופולארית. והוא עושה את זה עם ציטוטים מהספרים ומתוך התייחסויות רבות למקורות שונים, בכל הטווח שבין הקאנון לאזוטריה. זה עיסוק חריג באקדמיה של שנות השבעים. להמשך הקטע →

יצא לאור בתרגומי בהוצאת יניב הספר “כננת האווירונאוט” מאת ג’ים בוצ’ר. בשל אורכו הוא הודפס בשני כרכים, עם ציורי עטיפה שונים מעט זה מזה (עריכה: מורן שין).
הספר שייך לז’אנר המכונה סטימפאנק. חשבתי להסביר את העניין בעצמי, אבל יש כבר הסברים מעולים, כמו זה של גילי בר-הלל סמו וסקירה מצוינת כרגיל של נעה מנהיים במוסף הארץ.
ציטוט קצר מתוך ההסבר של גילי: “סטימפאנק מתייחס לכל אותן יצירות המתרחשות בעולם חלופי שבו לא התפתחו טכנולוגיות כגון האלקטרוניקה ומנוע הדיזל, אלא במקומן שגשגו טכנולוגיות שמבוססות על גלגלי שיניים ומנועי קיטור (מכאן “סטים”, קיטור) … בכך משלב הסטימפאנק בין האלגנטיות המסוגננת של העידן הויקטוריאני לבין כושר ההמצאה והיכולות הטכנולוגיות של תקופות מאוחרות יותר.”
בסטימפאנק יש המון דברים מגניבים, כמו למשל הקליפ הזה, שכולל דו-קרב נגינה במערב הפרוע או שיריון לחתולים בהדפסת תלת ממד, רלוונטי במיוחד לספר הנוכחי, שיש בו חתולים מדברים ולוחמים.

משה מלין, שהספיק כבר לפרסם ביקורת על הספר בפייסבוק, כתב:

גם בכננת האווירונאוט יש גיבור שתמיד נופל על הרגליים. הפעם זה המקורי. חתול. אליו מצטרפים, באקספוזיציה קצבית ומרהיבה, בת אצילים מבית שנפל מגדולתו, קפטן ספינת אוויר שעברו לפניו, אצילה לוחמנית, לוחם מלידה, שני מדענים מטורללים באופן חביב ואיגיוני, וכמה נבלים מוצלחים למדי.
…
הדיאלוגים משעשעים, כמו גם הכתיבה בכללותה; קטעי הפעולה מעולים, והאווירה הייחודית שבוצ’ר יוצר פשוט נפלאה. אפשר לעצום עיניים, לראות את מרחבי האינסוף הכחולים, כשברקע צריח עצום, רוחש פעילות, ויצורים מוזרים למחצה מפציעים פה ושם.

פרטים נוספים על הספר ואפשרות רכישה יש כאן.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “ללמוד מהטובים ביותר – כללי ניהול העובדים שהביאו להצלחת גוגל” מאת לאזלו בוק, שהוא מנהל משאבי האנוש של חברת גוגל.

ברור מהכותרת במה עוסק הספר, ובחרתי להביא מתוכו דוגמה שהייתה מאתגרת יחסית מבחינה תרגומית, בשל הצורך להבהיר כמה וכמה מושגים, בלי ליצור עומס רב מדי על הטקסט והקורא (ההדגשות כאן שלי):

בגוגל יש לנו רשימות דיוור שאליהן יכול כל אדם להירשם, ושיחה הקשורה לנושא אחד מכונה פתיל. לפעמים נושא רגיש במיוחד גורם להיווצרות של פתילפלצת. ב-centithread יש יותר ממאה הודעות. ב-millithread (או kilothread … יש ויכוח על הקידומת הנכונה) הראשון שלנו היו יותר מ-1,000 תגובות. הוא התחיל בעוגה.

יום אחד בשנת 2008 הציע אחד מבתי הקפה שלנו את הקינוח הבא בתפריט ארוחת הצהריים:
עוגת קרם שוקולד-גוג’י טיבטי חינם בציפוי שוקולד-מקדמיה-קוקוס-תמרים : קרם אגוזי מקדמיה, אבקת קקאו, מקל וניל, אגבה, פתיתי קוקוס, גוג’י ברי, חמאת קוקוס, סירופ אגבה כחולה בחליטת תות, תמרי מג’הול, מלח ים.
זמן קצר אחרי שהתפריט פורסם כתב גוגלר אחד לאריק ב-Gmail, משהו בסגנון של: “זה מהתפריט של היום. אם לא תהיה תשובה טובה או פעולה מצד החברה אני אתפטר במחאה.”
הגוגלר העביר את מכתבו לכמה רשימות דיוור קטנות, ולאחר מכן העביר אותו אחד המהנדסים לרשימת הדיוור הכללית של החברה לנושאים שונים.
בהמשך הוא קבע שיא לזמן הקצר ביותר שבו נושא צבר למעלה מ-100 תגובות, והפך להיות הנושא הראשון שעבר את סף 1,000 התגובות. גוגלר אחד ספר בסך הכול יותר מ-1,300 מיילים בנושא.
עכשיו – קצת הקשר.
גוג’י ברי, פרי יער הצומח במקור בדרום-מזרח אסיה ובסין, גדל כיום בקנדה, בארה”ב ובמקומות אחרים. הוא גדל על שיחים שיכולים להגיע לגובה מטר עד שלושה מטרים, בעלי פרחים סגולים. הפרי כתום-אדום, קטן, באורך סנטימטר עד שניים, עשיר בנוגדי חמצון ובעל טעם חמוץ-מתוק. אני לא יכול לומר שאני מת עליו, אבל הוא לא רע כשמשלבים אותו בכל מיני מנות.
באותו יום באפריל החליט שף אחד להכין עוגה עם גוג’י ברי שהגיע מטיבט. כל האוכל בגוגל ניתן בחינם. כך שהעוגה היתה בחינם. עם גוג’י ברי. מטיבט. הבעיה היא שבאנגלית המילה Free פירושה גם “חינם” וגם “חופשי” או “לשחרר”. שמה הארוך של העוגה יכול היה להתפרש כמעדן מפונפן בחינם, או כקריאה לשחרורה של טיבט.
מבחינתם של גוגלרים רבים הכוונה היתה למשמעות השנייה.
גוגל פועלת ברחבי העולם כולו, ויש לנו כמה משרדים בסין. בעבור סינים רבים, טיבט היא חלק מסין – בעבר, בהווה ובעתיד. מבחינת רבים אחרים טיבט היתה וצריכה להיות מדינה עצמאית מסין. בלי קשר לגוגל, אני חושב שזאת לא הגזמה מופרזת לומר שיש כנראה מיליארד איש שחושבים כך, ומיליארד שחושבים ההיפך.
היו גוגלרים, כמו זה שכתב לאריק וכמה אלפים מחבריו הקרובים, שנעלבו עד עמקי נשמתם מהרעיון העולה משמה של העוגה, ולפיו טיבט צריכה להיות “חופשית”. כדי להבהיר את כוונתם, היו שטענו שבני המערב היו נעלבים לא פחות אם “איזה שף בלונדון” היה מציע “עוגת ויילס חופשית” או “עוגיית צפון אירלנד החופשית”. אחרים הפליגו עוד יותר בדבריהם והציעו “סירופ מייפל קוובק החופשית”, “סטייק טקסס פוליגמי” ו”חביתיות מלחמת התוקפנות של מדינות הצפון”, כדי לדרוך על יבלות אמריקאיות.

(עריכה – דנה זייברט-טל)

ביום רביעי השבוע אשתתף באירוע רגע אחד #ספרים של עירית תל אביב. במשך ארבע שעות תהיה העירייה במה לא שגרתית לסופרים, משוררים, עורכים, מאיירים, מתרגמים, מגיהים, זמרים, שחקנים ויוצרים אחרים. אני מעבירה סדנת תרגום בשעה שמונה בערב, בקומה התשיעית. הכניסה ללא תשלום, אבל חשוב לדעת שמספר המקומות אצלי מוגבל (יש המון אירועים נוספים מעולים).

הטקסט שממנו נתחיל את הדיון בסדנת התרגום יהיה קטע מתוך “שלושה בבומל“, ספרו הקצת-פחות-ידוע של ג’רום ק. ג’רום. ספרו הידוע ביותר, כמובן, הוא “שלושה בסירה אחת“, והקטע שבו המספר הולך לספרייה הבריטית כדי לעיין באנציקלופדיה רפואית, ומגלה שהוא חולה בכל המחלות האפשריות, לפי סדר א-ב, הוא קלאסיקה של סדנאות תרגום. אבל בגלל קוצר הזמן בחרתי הפעם קטע אחר. והנה הוא:

יצא לאור בתרגומי ספרה האוטוביוגרפי של ד”ר רות ווסטהיימר “על אהבה ושמחת חיים” (עורכת התרגום – דנה זייברט ).
ד”ר רות נמצאת כרגע בארץ ומתוכננים שני אירועי חתימה שלה בצומת ספרים – האחד בתל אביב (17.6) בדיזינגוף סנטר בשעה 11:00 והשני בירושלים (22.6) בשעה 17:00.

נהניתי לעבוד על הספר. הוא מתאר בשפה ישירה וקולחת אירועים שונים מחייה של ד”ר רות: החל מילדותה בתקופת השואה, דרך חברותה ב”הגנה” ולימודיה בסורבון בפריז ועד להופעות שלה בספינות שעשועים כשהיא בשנות השמונים לחייה.

היה נחמד במיוחד שיכולתי להתייעץ עם הכותבת בעצמה בכמה סוגיות תרגומיות, כיוון שהיא הרי דוברת עברית. בין השאר, קיבלתי ממנה אישור לכתוב על מכרה שלה שהיא “מדברת אוטוסטרדה”.

לקריאת קטעים מהספר בכתבה ב”ישראל היום” לחצו כאן.

ביום רביעי הקרוב בשעה 19:30 יערך מפגש ובו שתי הרצאות: הסופר שמעון אדף על האנלוגיה המפתיעה בין האנושי למלאכותי ובין הנשי לגברי בספרות המדע הבדיוני והמתרגמת ענבל שגיב נקדימון (אני) על האתגרים המיוחדים בתרגום ספרי מדע בדיוני בישראל.
המפגש יהיה בחלל התערוכה “מדהים! מהמם! מופלא!” במוזיאון פתח תקוה לאמנות, ארלוזרוב 30.
לפרטים ולהרשמה: 03-9286304/26 alexfr@ptikva.org.il
מחיר למפגש: 40 ₪ מחיר לסדרה: 160 ₪
דף האירוע בפייסבוק, דף האירוע באתר המוזיאון.

בנוסף, ב-22.6 אשתתף באירוע רגע אחד #ספרים של עירית תל אביב. במשך ארבע שעות תהיה העירייה במה לא שגרתית לסופרים, משוררים, עורכים, מאיירים, מתרגמים, מגיהים, זמרים, שחקנים ויוצרים אחרים. אני מעבירה סדנת תרגום בשעה שמונה בערב, בקומה התשיעית. הכניסה ללא תשלום, אבל חשוב לדעת שמספר המקומות בסדנה שלי מוגבל.

אם מישהו מכם מתכוון לבוא לאחד האירועים, אשמח לדעת!

אם לא, תוכלו להזמין אותי להרצות אצלכם – בספרייה, בחוג בית או בבית הספר (יש לי התמחות מיוחדת בכיתות מחוננים!).

כל הפרטים בדף הרצאות וסדנאות.

בפוסט “המידות הטובות” דנתי בהמרת מידות בין שיטות שונות בתרגום לעברית. אם אין סיבה מיוחדת שלא לעשות זאת, נהוג להמיר נתוני מרחק, משקל וכן הלאה ליחידות מטריות, המוכרות לקוראים.
הנושא עורר דיון, הן בתגובות לפוסט כאן ובפייסבוק והן בשיחות שלי עם קוראים. היו שצידדו בהמרה, כי אין צורך לסבך את הקורא העברי במידות שקשה לו לחשב (אם הוא בכלל מסוגל לזה). אחרים לעומתם תמכו בשמירה על מידות שהן אולי זרות לנו, אבל טבעיות לדמויות בספר. הדמויות של ג’יין אוסטן לא השתמשו בקילומטרים, ומידת האורך “וֶרְסְטָה”, שהייתה בשימוש באימפריה הרוסית, טבעית לרומן ישן ועוזרת לשמר בו את הניחוח הזר.
חוויית הקריאה משתנה כאשר אלמנט זר בטקסט מחייב את קורא התרגום להקדיש תשומת לב אליו, בעוד שאצל הקורא בשפת המקור הוא היה נבלע בעלילה בלי להשאיר חותם.
כשתרגמתי לאחרונה ספר מדע בדיוני, שמתרחש בעולם אחר, המרתי את כל המידות. הסופר יכול היה להמציא שיטת מדידה, אבל בחר להשתמש במידות הטבעיות לו ולקוראיו. כך יהיה גם בשביל הקורא בעברית. לעומת זאת, במקומות שבהם הסופר בחר לעשות הזרה, כולמר להשתמש במילים נדירות או חריגות, עשיתי זאת גם בתרגום שלי.
בספר אמריקאי העוסק באתלטיקה וריצות שתירגמתי לאחרונה יש כמובן נתונים רבים של מרחק ושל זמן. ברור מהקריאה שהכותב ממיר מידות מטריות לאלה שאליהן הוא וקוראיו רגילים. לכן הוא מספר על רצי מרתון שגומאים 125 מייל בשבוע באימונים, כשלמעשה ההתייחסות היא למספר העגול יותר 200 ק”מ. אחד הסיפורים בתחילת הספר הוא על רץ קנייתי, הרגיל למידות המטריות, שמתקשה לחשב בראש במהלך מרוץ את הקצב הממוצע שלו, כי הנתונים מוצגים מולו במיילים. הכותב המיר, ואני ממירה בחזרה. אבל למעשה אצל שנינו יש בטקסט הסופי מידות משני הסוגים. הוא נאלץ לתת נתונים על ריצות 5,000 ו-10,000 מטר, כי אלה המרחקים הסטנדרטיים בתחרויות העולמיות. אני מביאה תוצאות זמן לריצת מייל, כי גם זה נתון שחשוב בפני עצמו, ולא רק בהמרה לקילומטרים.

[התמונה מעמוד הומוריסטי ]

במוזיאון פתח תקווה לאמנות נפתחה התערוכה “מדהים! מהמם! מופלא!” (אוצרת: דורית לויטה הרטן)

ביום רביעי 15 ביוני בשעה 19:30 יתקיים במסגרת התערוכה מפגש ובו שתי הרצאות: הסופר שמעון אדף על האנלוגיה המפתיעה בין האנושי למלאכותי ובין הנשי לגברי בספרות המדע הבדיוני ואני על האתגרים המיוחדים בתרגום ספרי מדע בדיוני בישראל.

גם המפגשים האחרים בסדרה נראים לי מעניינים מאוד:

יום רביעי, 18 במאי, 19:30
‘רוק בחלל’ – מסטנלי קובריק, דרך דיוויד בואי ועד פינק פלויד – המוזיקאי והשדרן בועז כהן על היצירות הבולטות שהושפעו מז’אנר המדע הבדיוני בשנות ה- 60 וה-70.
מתן ברקוביץ’, מוזיקאי ויזם, על הדרך שבה טכנולוגיה מהפכנית מאפשרת לבעלי צרכים מיוחדים לבטא עצמם באמצעות מוזיקה.

יום רביעי, 6 ביולי, 19:30
אהד פישוף, מוזיקאי ואמן, במופע פרפורמנס A Lecture on Architecture, אלקטרוניקה חיה, טקסט וצילומי ארכיון הופכים לתמהיל פואטי של סאונד, ארכיטקטורה ומדע בדיוני.

יום רביעי, 20 ביולי, 19:30
הסופר והעורך יבשם עזגד בשיחה עם המתרגם עמנואל לוטם על היום שלפני והשנים שאחרי הפצצה – איך החיים בצל האפוקליפסה מעצבים את התרבות, ומה מקומו של המדע הבדיוני בדרך שבה אנחנו תופסים את ההווה.

יום רביעי, 10 באוגוסט, 19:30
הקולנוען והאוצר חן שיינברג על סרטו האניגמטי ופורץ הדרך ‘המזח’ של כריס מרקר (1962) ומבקר הקולנוע דורון פישלר על מסעות בזמן בקולנוע הפופולרי ומה הם יכולים ללמד אותנו על ההווה שלנו.

המפגשים מתקיימים בחלל התערוכה
לפרטים ולהרשמה: 03-9286304/26 alexfr@ptikva.org.il
מוזיאון פתח תקוה לאמנות, ארלוזרוב 30, פתח תקוה
מחיר למפגש: 40 ₪ מחיר לסדרה: 160 ₪

“מה יש בשם?” שואלת יוליה (בתרגום דורי פרנס, בקישור הזה) “מה שנקרא לו שושנה ריחו יהיה מתוק תחת כל שם אחר.”
אבל הסופרת אלי נייט, שאת ספרה “רצח בקריצה” תרגמתי, משתמשת בשם עט, ומסבירה מדוע ואיך במאמר מעניין.
שמה המקורי, היא מספרת, הוא אליסון פוטר. אבל הוצאת הספרים שקיבלה לפרסום את ספר המתח הראשון שכתבה ביקשה ממנה לבחור שם אחר ל”אישיות” שלה כסופרת. “אליסון” משעמם וחסר ייחוד ואילו “פוטר” שייך להארי פוטר ולסופרת הילדים ביאטריקס פוטר, ויעשה שַׁמּוֹת בתוצאות חיפוש אינטרנטיות ואחרות.
בעולם הספרות המסחרית מקובל מאוד השימוש בשמות עט, חלקם בראשי תיבות, חלקם מייצגים למעשה יותר מאדם אחד. וכך ישבה אליסון, חשבה וחשבה, ניסתה ופסלה. היא דיברה עם חברים ואנשי מקצוע, וכל אחד מהם הביע דעה המבוססת על ניסיון חיים וסטריאוטיפים (כמו למשל, “איאן תמיד ג’ינג’י”).
בסופו של דבר בחרה בשם עם צליל נועז, שיכול לעבור טוב בשוק הבינלאומי, ואינו מרמז בהכרח על מגדר – Ali Knight.

בלי להכיר את כל התהליך הזה, בתרגום לעברית (למעשה, תעתוק השם) הייתי צריכה לבדוק מעט פרטים על זהות הסופרת, כדי לוודא שלא מדובר למשל בגבר ששמו עלי. לצערה של נייט, הנוסח העברי של שמה לא בהכרח מתקשר לפירוש המילה “אביר” (knight), אבל בעצם גם “לילה” (night) באנגלית יכול להתאים לסופרת מותחנים.

בתחילת מרץ השנה עמדו לרשותי יומיים בדבלין שיכולתי לעשות בהם בדיוק מה שאני רוצה. אז הלכתי לחפש ספרים ישנים (ולצלם).
האירים ידועים בחיבתם לספרים ולספרות עוד מימי הביניים, אז היו נזירים קלטיים בין בכירי הלבלרים בעולם. “ספר קלס” (Book of Kells), כתב יד מאויר משנת 800 לספירה, נחשב לאוצר לאומי אירי ומככב בתצוגה מרשימה בטריניטי קולג’, תחנת חובה לביבליופילים. ניגשתי לראות אותו ואחרי ההסברים המעניינים בתערוכה סביבו המשכתי ל”חדר הארוך”, להמשך הקטע →

יצא לאור בתרגומי “ליידי סוזן” מאת ג’יין אוסטן בתוך הספר “אהבה וידידות”, הכולל גם את כתבי הנעורים של אוסטן בתרגומה של סטלה פנטופל.
אני מודה לעורכת מיכל לעדן וכמובן לשי סנדיק שנתן לי הזדמנות לנעוץ שיניים בממתק הזה. הנה חלק ממה שכתב שי על הספר:

ההתרגשות הרגילה שמלווה אותי בכל ספר שיוצא אצלנו גדולה פי כמה היום, כשאני מחכה לרותי מקורדובה שתעדכן אותי ש”אהבה וידידות”, התרגום הראשון לעברית של יצירותיה המוקדמות של ג’יין אוסטן, מוכן ומזומן לאיסוף.
כי בניגוד ל”תבונה ורגישות” ו”אמה” שהיו תרגומים שניים או שלישיים, זו הפעם הראשונה שאפשר יהיה לקרוא את “ליידי סוזן” ואת “כתבי נעורים” בעברית ולפגוש אוסטן קצת אחרת. אוסטן שכותבת כדי להתנסות בכל סוגה שקיימת בתקופתה כדי להתלמד, שמחברת סיפורים ומחזות שיצחיקו את בני משפחתה ושבתכל’ס, לא דופקת חשבון לאף אחד. היא כותבת מה שבא לה ואיך שבא לה. יש משהו מקסים ונוגע ללב כשרואים סופרת נולדת – מתפתחת מנערה סקרנית ושובבה עם כשרון אדיר שהניצוצות שלו נגלים גם בקטעים הבוסריים יותר והופכת אל מול עיני הקורא לסופרת בשלה ומורכבת, כותבת שמצליחה לרגש אותנו מאתיים שנה אחרי מותה.
הספר כבר נמצא בכל החנויות הדיגיטליות וכמובן באתר שלנו.

“ליידי סוזן” הוא רומן מכתבים. זה המכתב הראשון:

להמשך הקטע →

כנס “דורות” שהתקיים בפורים היה מוצלח מאוד. מה הלאה?

בחול המועד פסח ייערך כנס “עולמות” 2016, בנושא “מפגשים”. התוכניה המלאה כאן.

אני אשתתף בפאנל “עשרים שנה של מדע בדיוני ופנטזיה” בהנחיית אהוד מימון ויחד עם דידי חנוך ואביגיל נוסבאום.

בנוסף, אעביר את ההרצאה “תרגום – מבוא פנטסטי“, המתאימה מגיל 7 ומעלה, כולל למבוגרים, ומציגה את עולם התרגום בכלל ותרגום מדע בדיוני ופנטזיה בפרט.

הזמנת הכרטיסים המוקדמת כבר התחילה. להתראות שם!

הנוהג הרווח בתרגום ספרים לעברית הוא המרה של מידות זרות לשיטה המטרית ההגיונית והטובה, המשמשת אותנו בארץ.
אם אין סיבה מיוחדת שלא לעשות זאת, נמיר מיילים לקילומטרים, אינטשים לסנטימטרים, טמפרטורות פרנהייט לצלזיוס וכולי.
ככלל, לא רצוי שהקורא יתעכב בחישובים בעל פה כשהוא יכול לקבל תמונה מנטלית ברורה של המידה שבה מדובר.
בעבר היו אתרי המרת מידות חבריו הטובים של המתרגם, אבל היום גוגל יודע הכל, וצריך רק לכתוב לו “5 מייל לשעה בקמ”ש” כדי לקבל את התשובה.
ההמרה צריכה להיות מדויקת ככל האפשר, בלי לפגוע בהיגיון הפנימי של הטקסט. במדריך טכני חשוב לדייק ברמת המילימטר בקוטר הבורג, אבל אם גיבורי הרומן יוצאים לטיול של מייל, אולי יהיה טבעי יותר לומר שהם הלכו קילומטר או שניים. ואם הגיבורה רואה דרגש בגובה foot הרי שזה אומדן בלבד, ויהיה קצת טיפשי לכתוב שראתה שגובהו 30 ס”מ וחצי. לפעמים מתאים יותר לומר שהגיע לאמצע השוק שלה.

הנה דוגמה ממשית להעברת רוח הדברים. ב”ליידי סוזן” מאת ג’יין אוסטן שתרגמתי מדובר על נסיעה בת 30 מייל. מצד אחד – לקוראים בארץ יכול להיות קשה להמיר בראש שלושים מייל לכחמישים ק”מ, מצד שני ג’יין הרי לא הכירה מידות מטריות. הפתרון שלנו בסופו של דבר היה לכתוב “נסיעה בת כחמש שעות”, כיוון שבמהדורה המוערת של כתבי אוסטן כתוב שכרכרה נוסעת במהירות ממוצעת של כשישה מייל לשעה.

בקרוב יצא לאור “אהבה וידידות” מאת ג’יין אוסטן ובו שני חלקים: הנובלה “ליידי סוזן” בתרגומי ואסופת “כתבי נעורים” בתרגומה של סטלה פנטופל (הוצאת תמיר-סנדיק בשיתוף פעולה עם הוצאת אהבות).

מהיום עד סוף החודש אפשר לקנות את הספר ברכישה מוקדמת בהנחה מיוחדת, כלומר במחיר זול יותר מזה שבו ימכר הספר לאחר שיצא לאור. לחצו כאן למכירה המוקדמת.

כתבי נעורים (1787 – 1793) הם אוסף יצירות שנמצאו במחברותיה של אוסטן המתבגרת ונכתבו בין הגילים 11 עד 17. יצירות אלו כוללות סיפורים קצרים, שירים, מחזות, חיבורים עיוניים, ואף פתיחה לרומן שלא הושלם. כתבים ניסיוניים אלה משרטטים את תהליך התפתחותה של הסופרת כיוצרת מוכשרת, בעלת טביעת עין חדה לאפיון דמויות משובח ואירוניה דקה.

ליידי סוזן (1794) הוא רומן מכתבים שבמרכזו עומדת אלמנה יפת תואר, פלרטטנית ונכלולית המחפשת בעל לעצמה ולבתה התמימה. הליידי הנבונה והמחושבת אינה בוחלת באמצעים כדי להשיג את מטרותיה ולהפיל ברשתה את הגברים המוקסמים מיופייה ומאישיותה. הנובלה עובדה לסרט קולנוע שיוצא לאקרנים בימים אלו, ומתהדר בצוות שחקנים אנגלי משובח* ובשנינות מענגת. לחצו כאן כדי לראות את הטריילר לסרט.

*סטיבן פריי! ג’מה רדגרייב! השחקן ההוא שלא זכרתי את שמו והיה ב”כומר מדיבלי” וגם ב”זרה”!

יצא לאור בתרגומי בהוצאת ידיעות אחרונות “בן ברית” מאת מייקל אורן.
מן הכריכה האחורית של הספר:

מייקל אורן, שגריר ישראל בארצות הברית בשנים 2013-2009 וכיום חבר כנסת מטעם מפלגת “כולנו”, שירת בתפקידו הדיפלומטי בתקופה של שינויים מרחיקי לכת בארצות הברית ובעיצומו של גל אלימות נורא ששטף את המזרח התיכון כולו. במהלך כהונתו התמודדו שתי המדינות עם תהליך השלום הפלסטיני, האביב הערבי, האיומים על קיומה של ישראל מצד הטרור הבינלאומי ותוכנית הגרעין האיראנית ועוד. בספרו המרתק מעניק לנו אורן מבט ישיר אל תוככי היחסים המיוחדים בין ארצות הברית ובין ישראל, שהם פרי ברית שנכרתה עוד בימי כהונתו של הנשיא הארי טרומן לאחר מלחמת העולם השנייה, וחושף ללא מורא את היחסים המורכבים בין ממשל אובמה לראש הממשלה בנימין נתניהו.

באופן טבעי, הספר עוסק רבות בעימותים בין ממשלות ישראל וארה”ב והעומדים בראשן. אני יכולה רק לציין שבמהלך העבודה עליו הייתה לי סימניה קבועה בעמוד המצולם כאן מתוך “ספר הביטויים המקיף” מאת נרי סבניה גבריאל, שהוא ספר עזר מומלץ מאוד למתרגמים.

בקישור הזה יש ראיון עם מייקל אורן והפנייה לפרק הראשון מהספר.

בית ההוצאה טור פירסם באתר שלו רומן גרפי (ספר קומיקס) המציג את סיפור חייו של אלן טיורינג.
“משחק החיקוי”, מאת לילנד פרביס וג’ים אוטוביאני, זמין במלואו באתר. מעניין גם לקרוא את הדיונים בתגובות, העוסקים בין השאר במותו של טיורינג, והשאלה האם היה התאבדות או תאונה. בספר “אלן טיורינג – האניגמה” מאת אנדרו הודג’ס שתרגמתי מתוארת התאבדות, אבל מסמכים חדשים יותר, שהתגלו בהמשך, מטילים בה ספק.

תודה על הקישור ל אורי ברוק.