הנוהג הרווח בתרגום ספרים לעברית הוא המרה של מידות זרות לשיטה המטרית ההגיונית והטובה, המשמשת אותנו בארץ.
אם אין סיבה מיוחדת שלא לעשות זאת, נמיר מיילים לקילומטרים, אינטשים לסנטימטרים, טמפרטורות פרנהייט לצלזיוס וכולי.
ככלל, לא רצוי שהקורא יתעכב בחישובים בעל פה כשהוא יכול לקבל תמונה מנטלית ברורה של המידה שבה מדובר.
בעבר היו אתרי המרת מידות חבריו הטובים של המתרגם, אבל היום גוגל יודע הכל, וצריך רק לכתוב לו “5 מייל לשעה בקמ”ש” כדי לקבל את התשובה.
ההמרה צריכה להיות מדויקת ככל האפשר, בלי לפגוע בהיגיון הפנימי של הטקסט. במדריך טכני חשוב לדייק ברמת המילימטר בקוטר הבורג, אבל אם גיבורי הרומן יוצאים לטיול של מייל, אולי יהיה טבעי יותר לומר שהם הלכו קילומטר או שניים. ואם הגיבורה רואה דרגש בגובה foot הרי שזה אומדן בלבד, ויהיה קצת טיפשי לכתוב שראתה שגובהו 30 ס”מ וחצי. לפעמים מתאים יותר לומר שהגיע לאמצע השוק שלה.

הנה דוגמה ממשית להעברת רוח הדברים. ב”ליידי סוזן” מאת ג’יין אוסטן שתרגמתי מדובר על נסיעה בת 30 מייל. מצד אחד – לקוראים בארץ יכול להיות קשה להמיר בראש שלושים מייל לכחמישים ק”מ, מצד שני ג’יין הרי לא הכירה מידות מטריות. הפתרון שלנו בסופו של דבר היה לכתוב “נסיעה בת כחמש שעות”, כיוון שבמהדורה המוערת של כתבי אוסטן כתוב שכרכרה נוסעת במהירות ממוצעת של כשישה מייל לשעה.

בקרוב יצא לאור “אהבה וידידות” מאת ג’יין אוסטן ובו שני חלקים: הנובלה “ליידי סוזן” בתרגומי ואסופת “כתבי נעורים” בתרגומה של סטלה פנטופל (הוצאת תמיר בשיתוף פעולה עם הוצאת אהבות).

מהיום עד סוף החודש אפשר לקנות את הספר ברכישה מוקדמת בהנחה מיוחדת, כלומר במחיר זול יותר מזה שבו ימכר הספר לאחר שיצא לאור.

כתבי נעורים (1787 – 1793) הם אוסף יצירות שנמצאו במחברותיה של אוסטן המתבגרת ונכתבו בין הגילים 11 עד 17. יצירות אלו כוללות סיפורים קצרים, שירים, מחזות, חיבורים עיוניים, ואף פתיחה לרומן שלא הושלם. כתבים ניסיוניים אלה משרטטים את תהליך התפתחותה של הסופרת כיוצרת מוכשרת, בעלת טביעת עין חדה לאפיון דמויות משובח ואירוניה דקה.

ליידי סוזן (1794) הוא רומן מכתבים שבמרכזו עומדת אלמנה יפת תואר, פלרטטנית ונכלולית המחפשת בעל לעצמה ולבתה התמימה. הליידי הנבונה והמחושבת אינה בוחלת באמצעים כדי להשיג את מטרותיה ולהפיל ברשתה את הגברים המוקסמים מיופייה ומאישיותה. הנובלה עובדה לסרט קולנוע שיוצא לאקרנים בימים אלו, ומתהדר בצוות שחקנים אנגלי משובח* ובשנינות מענגת. לחצו כאן כדי לראות את הטריילר לסרט.

*סטיבן פריי! ג’מה רדגרייב! השחקן ההוא שלא זכרתי את שמו והיה ב”כומר מדיבלי” וגם ב”זרה”!

יצא לאור בתרגומי בהוצאת ידיעות אחרונות “בן ברית” מאת מייקל אורן.
מן הכריכה האחורית של הספר:

מייקל אורן, שגריר ישראל בארצות הברית בשנים 2013-2009 וכיום חבר כנסת מטעם מפלגת “כולנו”, שירת בתפקידו הדיפלומטי בתקופה של שינויים מרחיקי לכת בארצות הברית ובעיצומו של גל אלימות נורא ששטף את המזרח התיכון כולו. במהלך כהונתו התמודדו שתי המדינות עם תהליך השלום הפלסטיני, האביב הערבי, האיומים על קיומה של ישראל מצד הטרור הבינלאומי ותוכנית הגרעין האיראנית ועוד. בספרו המרתק מעניק לנו אורן מבט ישיר אל תוככי היחסים המיוחדים בין ארצות הברית ובין ישראל, שהם פרי ברית שנכרתה עוד בימי כהונתו של הנשיא הארי טרומן לאחר מלחמת העולם השנייה, וחושף ללא מורא את היחסים המורכבים בין ממשל אובמה לראש הממשלה בנימין נתניהו.

באופן טבעי, הספר עוסק רבות בעימותים בין ממשלות ישראל וארה”ב והעומדים בראשן. אני יכולה רק לציין שבמהלך העבודה עליו הייתה לי סימניה קבועה בעמוד המצולם כאן מתוך “ספר הביטויים המקיף” מאת נרי סבניה גבריאל, שהוא ספר עזר מומלץ מאוד למתרגמים.

בקישור הזה יש ראיון עם מייקל אורן והפנייה לפרק הראשון מהספר.

בית ההוצאה טור פירסם באתר שלו רומן גרפי (ספר קומיקס) המציג את סיפור חייו של אלן טיורינג.
“משחק החיקוי”, מאת לילנד פרביס וג’ים אוטוביאני, זמין במלואו באתר. מעניין גם לקרוא את הדיונים בתגובות, העוסקים בין השאר במותו של טיורינג, והשאלה האם היה התאבדות או תאונה. בספר “אלן טיורינג – האניגמה” מאת אנדרו הודג’ס שתרגמתי מתוארת התאבדות, אבל מסמכים חדשים יותר, שהתגלו בהמשך, מטילים בה ספק.

תודה על הקישור ל אורי ברוק.

גילי בר-הלל כותבת בדף הפייסבוק של הוצאת “עוץ”:

העמוד שלנו מתקרב ל-2,000 עוקבים, ולרגל זאת, חשבנו לחגוג בהגרלה קטנה. כשנגיע ל-2,000, נגריל בין מי שיגיב לפוסט הזה את התכשיטים בתמונה: תליון עם המטוס מעטיפת הספר “שם צופן: וריטי”, מעשה ידיה של המתרגמת ענבל שגיב-נקדימון, וצמיד ברוח הספר, מעשה ידיה של העורכת הראשית גילי בר-הלל. (צמידים דומים יועמדו למכירה בהמשך באתר הוצאת עוץ, אבל תליונים לא!)

אז קדימה, עזרו לנו להגיע ל-2000 עוקבים! ספרו לחבריכם על עמוד הפייסבוק שלנו, ועל הספרים שלנו!

להשתתפות בהגרלה, השאירו תגובה לפוסט עם הצילום הזה בעמוד של “עוץ” בפייסבוק.

יצא לאור בתרגומי הספר “עיר של נשמות אבודות” מאת קסנדרה קלייר, בסדרת “בני הנפילים” של הוצאת גרף. הספר אמור כבר להימצא בכל חנויות הספרים והמעריצים מוזמנים להשביע את רעבונם.

* * *

בהזדמנות זאת אני שמחה לבשר על כנס מדע בדיוני ופנטזיה חדש – כנס “דורות” שייערך בפורים בחיפה. אני ארצה שם על תרגום, כמובן. לחצו על התמונה כדי לעבור לאתר הכנס. אפשר כבר לקנות כרטיסים.

הכינוס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל נערך השבוע בירושלים והיה כרגיל מלא עניין ומפגשים נעימים. תודה ושבחים לצוות המארגן, ובראשו שרה ירקוני ושריתה קראוס.

לעונג היה לי להשתתף בפאנל “אוסטן מימין לשמאל” שהציג את צוות התרגום והעריכה של כתבי ג’יין אוסטן לעברית.
בפאנל השתתפו שי סנדיק מהוצאת תמיר-סנדיק, שהתחיל את המבצע כולו עם ההוצאה של “תבונה ורגישות” בתרגומו. לצדו העורכות רחלי לביא ומיכל לעדן והמתרגמות אינגה מיכאלי, לי עברון-ועקנין ואני. אתם מוזמנים לראות, או אולי בעיקר לשמוע, שעה של דיון מלא אהבה ספרותית והתלבטויות תרגומיות.

בשנה האחרונה נחשפתי הרבה מאוד לדיאלקטים הסקוטיים של השפה האנגלית. כפי שכתבתי כבר, התמודדתי עם הייחודיות של הסקוטית בתרגום “שם צופן: וריטי“, כיוון שאחת מגיבורות הספר היא סקוטית גאה (וגם בני משפחתה, מן הסתם). המבטא והדיאלקט הסקוטיים משמשים לאיפיון הדמויות האלה – למשל כאשר המבטא מתחזק אצלן בשעת כעס.
לפי הסטריאוטיפ, הסקוטים נחשבים לפראים של האיים הבריטיים. משום כך, במאמר ההומוריסטי שמסתובב באינטרנט (ומיוחס בשגגה לג’ון קליז) כתוב עליהם “הסקוטים העלו את רמת הכוננות שלהם מ’מעוצבנים’ ל’נחסל את הממזרים’. אין להם רמות כוננות אחרות. משום כך הם מוצבים כבר 300 שנה בקו החזית של הצבא הבריטי.”
לסקוטית יש מקום מרכזי גם בספר “נוכריה” מאת דיאנה גבלדון ובעיבוד שלו לסדרת טלוויזיה (Outlander). הדיבור של הדמויות הסקוטיות שונה במובהק מזה של האנגלים. השוני מתבטא במבטא, באוצר מילים וגם בדקדוק. גבלדון, למשל, שמה בפיהם של סקוטים משפטים שיש בהם AND במקום שאנגלים היו אומרים IF. הם גם אומרים Aye במקום Yes, ועוד ועוד. (בסדרת הטלוויזיה, עוד יותר מאשר בספרים, יש דיאלוגים בגאלית, שהיא שפה אחרת, אבל לא ניכנס לעניין הזה).

מסוקרנים? רוצים לשמוע? כאן יש דוגמאות אודיו של כוכב סדרת הטלוויזיה, השחקן סם יואן, וכאן הוא מקריא סיפור מן העולם של סדרת בני הנפילים שאני מתרגמת. עוד מבטא סקוטי? דיוויד טננט מקריין סרטון שמסביר את תורת היחסות של איינשטיין, לכבוד יום הולדתה המאה. המערכון הזה מפגיש את טננט עם קתרין טייט לשיעור ספרות אנגלית (או אולי סקוטית?). במקום אחר, מומחית הדיאלקטים של Outlander מדגימה את מגוון המבטאים הסקוטיים השונים.

בכתבה בלשנית קצרה מתואר מחקר שעוסק בצלילים בדיאלקטים שונים, תוך התמקדות בצליל ה-R הסקוטי האופייני. בנוסף, מתברר שאוצר המילים הסקוטי העוסק במזג האוויר גדול במיוחד, ויכול להיות אפילו שיש להם יותר מילים לתיאור שלג מאשר לאסקימואים (תודה על הקישורים האלה ליעל כהנא-שדמי). עיסוק בלשני מעמיק יותר בדיאלקט הסקוטי אפשר למצוא כאן וכאן, ואילו כאן יש ניתוח בלשני ספציפי של שון קונרי.

ורק בשביל הקטע, אם נניח חשבתם שהסקוטים נשמעים מוזר, שם המקום הארוך ביותר בוולשית, מוזכר גם כאן.

הצילום לקוח מתוך חשבון אינסטגרם בשם pop.lander, שמשחזר בשיא החמידוּת סצינות מתוך סדרת הטלוויזיה Outlander בעזרת בובות של הדמויות.

בפסטיבל סאנדאנס הייתה השבוע הקרנת בכורה של ״אהבה וידידות״, סרט המבוסס על הנובלה ״ליידי סוזן״ מאת ג׳יין אוסטן.
אני עובדת בימים אלה על תרגום ראשון לעברית של רומן המכתבים הזה, שיצא לאור בקיץ בהוצאת “תמיר סנדיק” בשיתוף עם הוצאת “אהבות”. ביחד איתו יצאו לאור גם כתבי הנעורים של אוסטן, בתרגומה של סטלה פנטופל.
“ליידי סוזן” מתייחד בין ספריה של אוסטן בגיבורה נכלולית במיוחד, המקדישה את כל מעייניה להפלתם בפח של גברים רבים ככל האפשר. במאי הסרט ויט סטילמן מספר בראיון ל”וואניטי פייר” שנמשך לעיבוד הספר בזכות השנינות והממד הקומי שמצא בו.
בתמונה – כוכבות הסרט קייט בקינסייל וקלואי סביני. לחצו כאן כדי לראות תמונות נוספות מן הסרט, כולל הפוסטר שלו.

הלוגו של גוגל ב-22.1.2016 הוקדש ליום הולדתו ה-151 של וילבור סקוביל, ממציא סולם החריפות.
הסבר לסולם מופיע בספר “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב שיצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף בשנת 2008:

“אתה שומע? יש סולם, סולם סְקוֹבִיל, שמשמש חובבי צ’ילי כמוני לתיאור מידת החריפות של פלפל. קפסציאין טהור מגיע לכ-15 מיליון יחידות סקוביל. טבסקו הוא בערך 25 אלף. תרסיס פלפל נמצא ברמה בריאה של שלושה מיליון. החומר הזה הוא בסך הכל איזה מאה אלף, חריף בערך כמו פלפל סְקוֹטְש בּוֹנֶט בינוני. הגעתי לרמה הזאת בהדרגה, בתוך שנה, פלוס מינוס. יש חובבים רציניים באמת שמסוגלים להגיע עד חצי מיליון בערך, חריפות של פי עשרים מטבסקו. זה חריף ברמות. בטמפרטורות סקוביל כאלה המוח מוצף לגמרי באנדורפינים. זה סוטול יותר טוב מחשיש. והוא בריא.”.

בלחיצה על האיור אפשר להגיע למשחק (קצת מחריד) שבו בן דמותו של סקוביל אוכל פלפלים חריפים יותר ויותר ואנחנו השחקנים מנסים להקפיא אותם בזריקת כדורי גלידה. בהצלחה.

גיליון 22 של “חלומות באספמיה” – כתב עת למדע בדיוני ופנטזיה, כולל תשעה סיפורים קצרים: סיפורים מקוריים מאת גיא בוסקו, רותם ברוכין ויעל פורמן. סיפורים מתורגמים מאת צ’רלי ג’יין אנדרס, צ’רלס דה לינט, צ’רלס סטרוס, ראמז נעאם, קארל שרודר והאנו רג’ניאמי.

שניים מהסיפורים בתרגום שלי: “הרוח של לייקה ” מאת קארל שרודר ו”רקב ביטים” מאת צ’רלס סטרוס.

אפשר לקנות את הגיליון כקובץ באתר גטבוקס (בהנחה עד יום ראשון הקרוב) ובאתר מנדלי מוכר ספרים.

אגב, בפורים יהיה כנס מדע בדיוני ופנטזיה חדש, והפעם בחיפה.
הפרטים המלאים בדף הפייסבוק של “דורות“

ברחבי העולם האנגלוסכסי נהוג לחגוג את המעבר בין סוף השנה לתחילת שנה חדשה בהרמת כוסית ובשיר Auld Lang Syne מאת רוברט ברנס. במסורת הסקוטית החגיגות מכונות הוגמני (Hogmanay) ומלוות מן הסתם בשפע ויסקי.
אחת מגיבורות “שם צופן: וריטי” היא סקוטית גאה, גאה עד כדי כך שגם בעינויי חקירה בידי הגסטאפו היא גוערת בחוקריה כאשר הם מתייחסים אליה בתור “חיילת אנגליה”.
כאשר היא נאלצת לכתוב עוד ועוד, ואיננה יודעת מה, היא חוזרת לשיריו של המשורר הלאומי שלה, החקוקים בזכרונה:

אני אוהבת לכתוב על מאדי. אני אוהבת להיזכר. אני אוהבת לבנות
את הסיפור, להתמקד, לעסוק באמנות הסיפור, לשלב את הזיכרונות
יחדיו. אבל אני עייפה כל כך. אני לא יכולה להמשיך ליצור הלילה. בכל
פעם שנדמה שאני עוצרת, מתמתחת, מושיטה יד לדף נוסף, משפשפת
את העיניים, הבן זונה החתיכת חרא הזה ששומר עלי נוגע לי בעורף עם
הסיגריה שלו. אני כותבת את הדברים האלה רק כדי שהוא לא ישרוף
אותי. הוא לא יודע לקרוא אנגלית (או סקוטית) וכל עוד אני מכסה
דף אחרי דף בשורות מתוך “טאם או׳שאנטר״ הוא לא מכאיב לי. אני
לא יכולה להמשיך לנצח, אבל אני יודעת המון רוברט ברנס בעל פה.

בספר יש קטעים משירים שונים, כולל כמה של רוברט ברנס.
שתהיה לכולנו שנה טובה, בתקווה שהצרות יופיעו בה רק בספרים.

בתמונה: שלג דאשתקד

“שם צופן: וריטי” הודפס ונמצא כבר בחנויות הספרים. באתר הוצאת “עוץ” ביקשה גילי בר-הלל מחברות וחברי פורום “ספרים?” בפייסבוק, שיכתבו על דמות ספרותית נשית המעוררת בהם הזדהות ואהבה. כדאי לקרוא את מה שכתבו.

***

לקראת סוף השנה עסקה תוכנית הרדיו “ספרים, רבותי, ספרים” עם ציפי גון גרוס בספרות המתורגמת לעברית. בתוכנית התראיינו מתרגמים משפות שונות, שהמליצו על ספרים מתורגמים מהשפות “שלהם” ועל ספר שלדעתם כדאי לתרגם לעברית. לכבוד היה לי להיכלל ברשימה המכובדת (וגם לזכות לשבחים על תרגום “שם צופן: וריטי” מפי עמיתי שי סנדיק).
אפשר להאזין לתוכנית מיום 25.12.2015 באתר גלי צה”ל ולראות את רשימת הספרים והממליצים בדף הפייסבוק של התוכנית.

בתרגום ספרות היסטורית חשוב למצוא את האיזון הנכון , כדי שהשפה תהיה מצד אחד קריאה ומובנת לקהל הקוראים הנוכחי, ומצד שני תשמור עדיין על נאמנות לתקופה המתוארת.
הספר “שם צופן: וריטי” מתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה. בתרגום הקפדתי שהשפה שבה מדברות וכותבות הגיבורות הצעירות תהיה טבעית להן בעברית, ומצד שני השתדלתי לתת לה נופך מיושן קלות, לפחות מדי פעם.
ברור מאליו שאי אפשר לשים בפיהן סלנג מודרני. בדרך כלל אני משתמשת במילים עבריות עד כמה שאפשר, אבל בספר כזה בהחלט יש מקום להשאיר מדי פעם מילים הלקוחות מן האנגלית והצרפתית, שלא היו קיימות בעברית בשנות הארבעים.
בהתייעצות עם המו”לית גילי בר-הלל והעורכת רוני בק שילבתי מילים כמו “קומבניזון” ו”מנואלה” וקראנו לצעיף המתאים “שאל”. בעייה מיוחדת הייתה במונחים המקצועיים של מכונאות וטיסה, שחשוב היה שיהיו מדויקים, ומצד שני שלא יישמעו מודרניים מדי.
ראו למשל, בתמונה המצורפת, רישיון שקיבל אבא שלי במהלך לימודי טיסה בארץ. השנה כבר 1969, ועדיין מופיע במסמך הרשמי מינוח שנראה לנו היום מיושן: “תברוקה”. (אפשר ללחוץ על התמונה כדי להגדילה).

את “שם צופן: וריטי” אפשר לרכוש ולקרוא עכשיו, במהדורה דיגיטלית, או לקנות עותק מודפס בהנחת הזמנה מוקדמת. אני ממליצה בחום, מגיל 14 ומעלה.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת עוץ “שם צופן: וריטי” מאת אליזבת וויין. כרגע ניתן לקנות עותק דיגיטלי של הספר באתר גטבוקס. עותקים מודפסים יגיעו לחנויות בעוד כמה שבועות.
מן הכריכה האחורית של הספר :

ב-11 באוקטובר 1943, מטוס ריגול בריטי מתרסק בשטח צרפת הכבושה. הטייסת והסוכנת החשאית שהיא מובילה הן חברות נפש. האם מישהי מהן תצליח לשרוד? לאסירה שנפלה בידי הגסטאפו נותנים הנאצים בחירה: לחשוף את פרטי משימתה, או להישלח למוות אכזרי. הם יוציאו ממנה את האמת. אבל לא כפי שציפו.

הספר המקסים הזה מעורר רגשות חזקים אצל הקוראים. כמה וכמה מהם, בארצות שונות, יצרו סרטונים שהם מעין קדימונים לספר. חלקם נוצרו כתרגיל בקורס ספרנות או מידענות, כמעט אף אחד מהם אינו רשמי. אתם מוזמנים לצפות:

צ’כי

בריטי

להמשך הקטע →

אתם מוזמנים לצפות בשיח מתרגמות כיפי במיוחד.
באתר פאנטום VOD עלה לצפייה תיעוד הפאנל “המתרגמת של הנוסע בזמן” שנערך בכנס אייקון האחרון. כדאי לבקר באתר, המלא חומר עשיר של הרצאות ופאנלים מכנסים קודמים.

המשתתפות בפאנל וספרי המסע בזמן שתירגמו:

חמוטל ילין: מתרגמת (נוסעים בזמן אינם מתים / ג’ק מקדוויט; מכונת הזמן המקרית / ג’ו הלדמן), עורכת ומרצה.

ורד טוכטרמן: מתרגמת (שערי אנוביס / טים פאוורס; האפלה / קוני ויליס), סופרת וחובבת.

ענבל שגיב-נקדימון, מתרגמת (קיסר / סטיב בקסטר; צפירת הרגעה / קוני ויליס; עיר הזמן / דיאנה וין ג’ונס, שניהם טרם יצאו לאור).

כתבתה של רינת קורבט

בפסטיבל אייקון האחרון הנחיתי שלושה פאנלים, ונהניתי מאוד ממהמשתתפים והקהל.
הפאנל הראשון, ממש עם פתיחת הכנס, היה “המתרגמת של הנוסע בזמן” – שיחה על ספרי מסע בזמן ותרגומם לעברית. חברותי ורד טוכטרמן וחמוטל ילין ואני הצגנו ספרי מסע בזמן, בעיקר כאלה שתרגמנו בעצמנו, אבל לא רק (מלכתחילה ארגנתי את הפאנל בעקבות הקריאה בסדרת “נוכרייה” מאת דיאנה גבלדון, שאת שני ספריה הראשונים תרגם לעברית ארז אשרוב).
דיברנו באופן כללי על מסע בזמן, שיכול להיעשות טכנולוגית (מכשיר/מכונת זמן, כמו בספריה של קוני ויליס או ב”נוסעים בזמן אינם מתים” ועוד) או מיסטית (בספרים של גבלדון או באמצעות כוחותיהם של הדרקונים בסדרת פרן של מק’קאפרי). דנו בקיומו האפשרי של אלוהים או כוח עליון אחר בעולם שבו מדובר. שאלנו האם כל אחד יכול לנסוע בזמן או שנדרשת תכונה מיוחדת כלשהי, ושאלת ההמשך – האם הנוסע בזמן בודד או שיש איתו אחרים.
אחר כך עברנו כמובן גם לבעיות הספציפיות לתרגום סיפורים כאלה. השפה העברית הרי דלה בזמנים דקדוקיים בהשוואה לאנגלית או שפות אירופאיות אחרות. לפעמים צריך להתפתל כשמדברים על אירוע שמתרחש לפני/אחרי הנקודה הנוכחית שבה הגיבור נמצא בזמן, בעיקר אם יש יותר ממסע אחד או נוסע אחד.
עירוב של תקופות מקשה על המתרגם מבחינת משלבי השפה – איך נאפשר להבחין בין אופן הדיבור של בני תקופות שונות באותו הספר? איך נבהיר שהנוסע בזמן מדבר אחרת מהסובבים אותו בתקופה שאליה הגיע? האנגלית עשירה יותר מהעברית במשלבים, בדיאלקטים מקומיים ועוד.
עדכון: צוות ההסרטה של הכנס תיעד את האירוע, אפשר לראות אותו כאן.

כעבור שעתיים גוייסתי ברגע האחרון להחליף את נעמי כרמי בהנחיית הפאנל “נערות יוצאות להרפתקאות” להמשך הקטע →

בספר “שם צופן: וריטי” שיצא לאור בקרוב בתרגומי בהוצאת “עוץ” יש גיבור משנה שבדרך כלל אינו זוכה ליחס של כבוד בספרים: העט. הספר כתוב כיומן, ובחלקו הראשון יש כמה וכמה התייחסויות לעטים נובעים, ולקשיי הכתיבה בהם: הדיו סמיך מדי וצריך לדלל אותו בנפט, ציפורן העט מתעקמת, ואפילו משמשת כנשק.
בחלק השני של הספר מופיע הכוכב החדש, העט הכדורי. הסופרת, אליזבת וויין, מציינת באחרית הדבר:

ידעתי שיהיה קשה מאוד לספק [לדמויות בספר] דיו לאורך זמן, והיה נוח לתת להן עטים כדוריים. אז חשבתי שאני צריכה לוודא שהיו עטים כדוריים בשנת 1943.
התברר שהיו, אבל בקושי. את העט הכדורי המציא לזלו בירו, עיתונאי הונגרי שנמלט מן הכיבוש הגרמני של אירופה לארגנטינה. ב-1943 הוא נתן לחיל האוויר המלכותי רשיון לשימוש בהמצאתו, והעטים הכדוריים הראשונים יוצרו ברדינג שבאנגליה על ידי יצרן המטוסים מיילס, במטרה לספק לטייסים דיו לאורך זמן!

כמה מאיתנו כתבו אי פעם בעט נובע? כתבה מעניינת מסבירה שהמעבר מעט נובע לעט כדורי שינה את כתב היד הרווח. הדיו בעט נובע דליל, מכתים את הנייר ברגע שהציפורן נוגעת בו, נמרח במגע יד או בלחות, ויוצר את כתב היד המחובר (בלועזית), שבו כל אותיות המילה מחוברות ביניהן בקווים דקים.
לעומת זאת, העט הכדורי מכיל דיו סמיך יותר, שמתייבש במהירות ואינו נמרח כמעט. הוא מחייב הפעלה של לחץ רב יותר על הנייר כדי ליצור קו או אפילו נקודה. לכן הוא חולל מהפכה לא רק בזמינות של כלי כתיבה אמין, אלא גם בכתב היד של המשתמשים, כי הוא בעצם לא מתאים במיוחד לכתב מחובר.

לסיום, אתם מוזמנים לעבור לקטע סאטירי: אלן דג’נרס לועגת לחברת “BIC” שניסתה לשווק עט מיוחד לנשים, בלי שום צורך מעשי אמיתי.

בצילום: כתב מחובר (לא בעט), פחי אשפה בבית הארחה בחווה באירלנד

כל כך אוהב ספרים שזה נורא.
את כנס “נוער קורא”, שנערך אתמול בפעם השלישית, מארגנת במקצועיות מושלמת קבוצת נערות אוהבות קריאה, המנהלות של דף הפייסבוק “נוער קורא – כן, יש דבר כזה“.
היה מלהיב לראות את מאות בני הנוער שצבאו על דוכני הספרים בכנס (ראו בתמונה) ומילאו את האולם.
בהרצאה הראשונה סיפרתי עם גילי בר-הלל מהוצאת עוץ ועם העורכת רוני בק על הספר “שם צופן: וריטי” ועל העבודה המשותפת שלנו עליו. הגג כמעט התרומם מקריאות ההתלהבות שנשמעו בכל פעם שהזכרנו סופר או ספר שאהובים על הקהל. “הארי פוטר”, “בני הנפילים” ו”פרסי ג’קסון” היו מובנים מאליהם, אבל הם הריעו גם ל”אפיפיורית יוהנה” ולאלן טיורינג (ולא רק בזכות בנדיקט קמברבץ’).
עם זאת, אני חייבת לציין שהתרועות היו רמות הרבה יותר בהרצאה האחרונה של היום, כשד”ר קרן לנדסמן הרצתה בלי המצגת שלה ועשתה נפשות לפמיניזם שיוויוני אמיתי (שגם הוא, כמו כל דבר אחר, טוב יותר עם דרקונים).

כמה שאלות ששאלו אותי אתמול:

• מתי הכי בכית כשדמות בספר מתה?
• חשבת פעם לשנות סצינה לא נעימה בספר שאת מתרגמת?
• לא מפריע לך שהסופרים מקבלים את כל הקרדיט על הספר שלהם, ואת לא?
• איך התחלת לתרגם?
• חשבת להחליף מילים לטיניות במילים בארמית?
• את לא מתעצבנת נורא כשמשנים לך מילים בעריכה?
• למה רצית להיות סופרת?
• לאיזו דמות את הכי מתחברת ב”בני הנפילים”?
• מה קורה אם יוצא לאור תרגום איום ונורא?

משתתפי הכנס ואחרים מוזמנים לפאנל “המתרגמת של הנוסע בזמן” בכנס אייקון הקרוב 29.9.15 בשעה 12:00. בפאנל אדבר עם מתרגמים של ספרי מסע בזמן. פרטים נוספים בהמשך.

יצא לאור בתרגומי “חוקים פשוטים” מאת דונלד סל וקתלין מ. אייזנהרט (עריכת תרגום: רותם רז).
הספר מציג את הכוח שיש בחוקים פשוטים בשלל תחומים בחיים, החל מאורח חיים בריא, דרך קביעת שערי ריבית ועד לתכנון מערכת תחבורה ציבורית.
הוא מביא שלל דוגמאות: חלקן ממחקרים מדעיים ואחרות משיטות הפקה של סרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה או שיטות פעולה של פושעים.
אהבתי במיוחד את החוקים הפשוטים של עולם הטבע המורכב, כמו הדרך שבה פרפרים מחפשים בני זוג והתיאום המופלא של מעוף הזרזירים.
מתוך הספר:

הפתרון לחידת מעוף הזרזירים הגיע במפתיע ממהנדס תוכנה שעבד במעבדת מחשבים, לא מחוקר ציפורים ששוטט בשטח. קרייג ריינולדס (Craig Reynolds) למד ב-MIT וכתב שם תזה לתואר ראשון ושני על אנימציה ממוחשבת. תוך כדי יצירה של תוכנת גרפיקה ממוחשבת התחיל ריינולדס להתעניין בסימולציה של פעילות מתואמת אצל בעלי חיים, למשל להקות ציפורים. ריינולדס יצר ייצוגים של עופות, שכינה “בּוֹידִים” (boids), וכתב תוכנה שבה כל בויד פעל לפי שלושה חוקים פשוטים, על סמך המיקום וההתנהגות של חברי הלהקה הקרובים אליו. שלושת החוקים הם: (1) להימנע מהתנגשויות (2) לעוף לאותו הכיוון כמו השכנים הקרובים אליך ו-(3) להישאר קרוב לשכנים הקרובים אליך. לבוידים די בשלושת החוקים האלה כדי לתאם את מעשיהם אלה עם אלה וליצור את התנהגות המעוף המדהימה ברמת הלהקה, בדמיון רב לזאת של ציפורים אמִתיות. אנשי הביולוגיה ההתנהגותית שבחנו את החוקים של ריינולדס בשטח גילו שהם יכולים להסביר התנהגות קולקטיבית במגוון רחב של נסיבות, כולל של דגי גמבוזיה, של זרזירים ושל הולכי רגל המתארגנים בעצמם לשורות מסודרות ברחובות עמוסים.

צילום: ניב קלדרון http://wearablevalley.co

LeVar Burton with translator Inbal Saggiv-Nakdimon and a Starfleet Academy novel about Geordi she translated into Hebrew 20 years ago

השחקן והמפיק לבאר ברטון ביקר בארץ בכנס “מעצבים את העתיד” על חינוך וטכנולוגיה, וכדי לצלם סרטונים לתוכנית שלו לעידוד הקריאה אצל ילדים, Reading Rainbow.
ברטון היה חבר בצוות “מסע בין כוכבים – הדור הבא“. הוא גילם את דמותו של ג’ורדי לה-פורג’ ובצילום אנחנו מחזיקים ספר על הרפתקאותיו המוקדמות של ג’ורדי, שאני תירגמתי לפני כעשרים שנה.
כאן אפשר לראות ראיון קצר עם ברטון, וקטע ניכר מהנאום שלו בכנס “מעצבים את העתיד”. כאן יש סרטון שצילם בארץ לתוכנית שלו, ובו הוא נוסע במכונית שמסוגלת לנהוג בעצמה, בעזרת טכנולוגייה של חברת מובייל איי.
הצילום המשותף שלנו נעשה בסוף מפגש קצר שנערך עם מעריצים ביוזמת MindCET. ברטון סיפר על האידיאולוגיה שמובילה אותו זה עשרות שנים: יש לעודד ילדים לקרוא ולהתעניין בטכנולוגיה על מנת לאפשר להם להפיק מעצמם את המרב.
סיפורים בכלל וספרים בפרט, הוא אומר, הם המפתח לחיים מלאים. וילד שאינו מסוגל לקרוא ברמה של כיתה ד’ בגיל המתאים לכיתה ד’, סיכוייו קטנים בהרבה להצליח בחיים. משום כך הוא דואג לחבב את הספרים על ילדים בעזרת טכנולוגיה – טלוויזיה וכיום גם מחשבים וטבלטים, שדרכם מעבירים את התוכן הרצוי לילדים.

והנה כריכת הספר בהגדלה:

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר סודותיה של הלוחשת למשפחות מאת מלינדה בלאו וטרייסי הוג.
זהו הספר הרביעי בסדרת רבי המכר “סודותיה של הלוחשת לתינוקות”, והוא עוסק הפעם בדינמיקה הכוללת במשפחה, כישות בפני עצמה, בעיקר כאשר הילדים כבר אינם תינוקות.

” זווית הראייה הזאת מעניקה לקוראים מבט רענן על האתגרים של חיי היומיום, כגון יריבות בין אחים, תקשורת וניהול זמן. הספר, המבוסס על מחקרים וסיפורים של משפחות אמיתיות, מלא בעצות פשוטות, מעשיות ומפתיעות (למשל, ילדים מאושרים כשמבקשים מהם לעזור יותר בבית; מכשולים יכולים לקרב את בני המשפחה אלה לאלה).

המסר שעולה מהספר הוא שתובנה, מודעות ו”חשיבה משפחתית” יכולות לעזור לנו ליצור משפחה מאושרת ופרודוקטיבית יותר וכתוצאה מכך להיטיב עם החברה כולה. “

אני חייבת לאהוב ספר הורות שכולל את הפסקה הבאה:

“צרכי הרבים מכריעים את צרכי המעטים – או היחיד,” אמר מר ספוק מפורסמות בסרט “מסע בין כוכבים II” כשהקריב את עצמו כדי להציל את הספינה ואנשי צוותה. לפעמים המשפחה היא כמו ספינת החלל אנטרפרייז. כולם מטים שכם יחדיו לטובת הכלל. אבל פעמים אחרות צרכי היחיד יכולים להכריע את צרכי הרבים – או שלכל הפחות חייבים להביא אותם בחשבון.

אפשר לקנות את הספר בהנחה של 10% דרך אתר ההוצאה. בשבוע הספר המתקרב הוא יימכר ב-20% הנחה. לחצו כאן לקריאת ההקדמה.

בעלות הברית חגגו בסוף השבוע שבעים שנה לניצחון על הנאצים. החגיגות כללו, בין השאר, מטסים של כלי טיס מתקופת מלחמת העולם השנייה.
“שם צופן – וריטי” מאת אליזבת’ ויין שתירגמתי מספר על חברוּת אמיצה בין צעירות בריטיות במלחמת העולם השנייה, אחת מהן טייסת. מאדי, בעלת הכשרון הטכני, לומדת לטוס ומשתתפת בפעולות חשאיות.
הסרטון בקישור הזה, מן השבוע שעבר, מציג טייסת אמיתית כזאת, שחזרה לסיבוב נוסף בספיטפייר בגיל 92. ג’וי לופטהאוס (שם נהדר לטייסת) מתלהבת מאוד מן הטיסה, והדבר היחיד שמטריד אותה הוא כל הדיבורים עם מגדל הפיקוח, כי בזמנו היתה רגילה לטוס בשקט מוחלט, בלי מכשירי קשר.
כאן אפשר לראות תמונות מהמטס שנערך מעל וושינגטון. ובעיתון “הארץ” יש דיווח על המצעד שנערך במוסקבה. אגב, לברית המועצות היו לא מעטות נשים טייסות.
הספר “שם צופן – וריטי” יצא לאור בקרוב בהוצאת עוץ. עותק דיגיטלי שלו יישלח לתומכים בפרויקט “עוגות בחלל” של ההוצאה.

הלכה לעולמה רות רנדל, הסופרת הבריטית שהייתה מפורסמת בספרי המתח והבלש שכתבה, רבים מהם בכיכובו של המפקח ווקספורד.
אחד מהם היה הספר הראשון שתרגמתי להוצאת שלגי, “הרצחת וגם ירשת” (במקור Murder Being Once Done, השם ניתן לספר בהתאם לסדרת טלוויזיה שנעשתה על פיו ונקראה כך כששודרה בארץ).
בהמשך תרגמתי עוד שני ספרים מאת רנדל, “גורל הגנדרנות” (Vanity Dies Hard) ו”כביש המריבה” (Road Rage).

תמיד הערכתי את כתיבה של רנדל, אבל בהספדים עליה היה מעניין לקרוא גם שזכתה בתואר אצולה והיתה פעילה פוליטית, בין השאר כיוזמת חוק נגד מילת נשים.

הנה סוגייה תרגומית מעניינת שעלתה במהלך העבודה על “שם צופן: וריטי” מאת אליזבת וויין. זהו ספר מתח המתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה בבריטניה.
בסצינה המדוברת נכנסות שתי חיילות בריטיות צעירות לפאב שבו יושב מפקד הבסיס שלהן עם איש ביון בכיר. השניים, מתברר, דיברו על השתיים, בעקבות הצלחה מבצעית שבה הוכיחו תושייה רבה. איש הביון, שזומם לגייס אותן, מנווט את השיחה לספר “קים” מאת רודיארד קיפלינג, שגיבורו הוא מרגל בריטי.
הוא שואל “קראת את ‘קים’? את אוהבת את קיפלינג?” החיילת משיבה שקראה כמובן את קיפלינג, וכיום היא מעדיפה את אורוול.
אבל לפני כן היא מתבדחת איתו, בעזות מצח לא קטנה כשמדובר בחיילת מול גבר מבוגר ובכיר ממנה. היא מתייחסת לשאלה כאילו המילה “קיפלינג” היא לא שם של סופר אלא שם פעולה בעל הסיומת הרגילה באנגלית ing. היא אומרת משהו כזה: “אני לא יודעת, חצוף, אף פעם לא עשיתי קיפּל”. באנגלית יש למילה קונוטציות מיניות, בשל הדימיון הצלילי שלה ל-coupling, הזדווגות.
חברי מ”פורום תרגום ועריכה” עזרו לי לגלות שלא מדובר בהמצאה של הסופרת שלי. הסיפור המלא של ההתחכמות וגילגוליה נמצא אצל “חוקר הציטוטים“. מתברר שהבדיחה מוכרת עוד מסוף המאה התשע-עשרה, והופיעה על גלויה שנכנסה לספר השיאים של גינס כנמכרת ביותר בעולם. הגלויה היא יצירה של דונלד מקגיל, מאייר פורה ומצליח ביותר שהתמחה בהומור מפולפל. אגב, ג’ורג’ אורוול כתב מאמר ביקורת מפורסם על מקגיל והמרד שהוא מייצג במוסכמות החברה.

ואיך נפתרה הבעייה בתרגום לעברית של “שם צופן: וריטי”? בשביל התשובה תצטרכו לקרוא את הספר.